מי נושאת בחבות לשלם פיצויים בגין מותו של המנוח בתאונת דרכים שאירעה באזור יהודה ושומרון; האם הנתבעת 1, מבטחת כלי הרכב בו נסע המנוח, כאשר הפיצוי בו היא חייבת יקבע לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן – חוק הפלת"ד), או שמא חבה הנתבעת 1 בתשלום פיצוי לפי הדין החל באזור בלבד, ועל הנתבעת 2, קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, לשאת בשיעור ההפרש שבין הפיצוי לפי דין האזור לבין הפיצוי המגיע לתובעים לפי חוק הפלת"ד?
זוהי השאלה בה חלוקים הצדדים שבפני.
רקע:
1.המנוח, מ.ע. ז"ל, נהרג בתאונת דרכים ביום 20.03.11, עת נהג באופנוע.
2.התאונה אירעה בסמוך ליציאה מג'נין, בתחום אזור יו"ש.
3.התביעה הוגשה במקור כנגד הנתבעת 1, מבטחת האופנוע (להלן - המבטחת), כתביעת עזבון ותלויים. בעקבות טענות שהעלתה המבטחת בישיבות קדם משפט בדבר הגבלת היקף חבותה לפי דין האזור, תיקן התובע את כתב התביעה על-ידי צירוף הנתבעת 2 (להלן – קרנית) כנתבעת נוספת.
4.בהתאם להסדר דיוני שהושג, מוסכמות העובדות הבאות:
א. האופנוע בו נהג המנוח הוא "רכב ישראלי" כמשמעות מונח זה בחוק הפלת"ד.
ב.התאונה אירעה בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית כהגדרת מונח זה בחוק הפלת"ד.
ג.השימוש באופנוע בוטח על-ידי המבטחת בביטוח עפ"י פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל – 1970 (להלן – פקודת הביטוח), והפוליסה הוצאה עפ"י הוראות תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאי חוזה לביטוח חובה של רכב מנועי), התש"ע – 2010 (להלן – תקנות הפיקוח).
5.במסגרת ההסדר הדיוני הוסכם עוד כי תחילה תוכרע על יסוד העובדות המוסכמות שלעיל ולאחר הגשת טיעונים בכתב, המחלוקת המשפטית בין המבטחת לקרנית.
המחלוקת ותמצית טענות הצדדים:
6.המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בפרשנות ויישום הוראת סעיפים 2(א1) ו- 12(ה) לחוק הפלת"ד בזיקה לסעיף 3(ג) לפקודת הביטוח.
7.לטענת המבטחת, הדין החולש על סיטואציה מעין זו שבענייננו הוא סעיף 3(ג) לפקודת הביטוח בשילוב עם סעיף 12(ה) לחוק הפלת"ד. לפי הסעיף הראשון, היא – המבטחת, נושאת בחבות בגין הנזק שנגרם בתאונה לפי הדין החל במקום התאונה, קרי – דין האזור. התובעים זכאים לקבל מקרנית את השלמת הפער, בהנחה שקיים, בין הפיצוי המגיע להם לפי דין האזור לבין הפיצוי לפי חוק הפלת"ד, וזאת מכוח חבותה של קרנית לפי סעיף 12(ה) לחוק הפלת"ד.
8.לטענת המבטחת, הפרשנות המוצעת על-ידה עולה משילוב הוראות החוק שנזכרו לעיל. הוראות אלה נחקקו יחד במסגרת חוק יישום הסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (תיקוני חקיקה), התשנ"ד – 1994, אשר כלל תיקונים עקיפים לחוק הפלת"ד ולפקודת הביטוח לרבות הסעיפים הנ"ל. לגישתה, הוראת המחוקק בסעיף 3(ג) לפקודת הביטוח, אשר קובעת כי פוליסה לפי הוראות הפקודה תכסה אף מפני נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים באזור "והכל לפי הדין החל במקום התאונה" מצמצמת את חבותה הביטוחית ביחס לניזוק לחבות הקבועה בדין האזור. לצד זאת, קבע המחוקק את הוראת סעיף 12(ה) לחוק הפלת"ד, המחייבת את קרנית לשלם לנפגע את ההפרש בין זכאותו לפי דין האזור לבין זכאותו לפי חוק הפלת"ד, וזאת על מנת למנוע פגיעה בישראלים אשר נפגעו בתאונות דרכים באזור ולהבטיח כי הפיצויים שישולמו להם לא יפחתו מאלה המשולמים לישראלי אשר נפגע בישראל. התכלית של השוואת מצבם של ישראלים שנפגעו בתאונות דרכים באזור, לזה של ישראלים שנפגעו בתאונות בישראל, הושגה באמצעות מנגנון של השלמת פיצוי על-ידי קרנית, לצד הגבלת חבות המבטחת לדין האזור.
9.המבטחת מציינת כי לשון סעיף 3(ג) לפקודת הביטוח הינה רחבה וכוללת, ואיננה מתייחסת דווקא לתושבי האזור להבדיל מישראלים. חזקה על המחוקק כי אילו רצה להגביל את תחולת הסעיף לנפגע/מבוטח פלסטיני הוא היה קובע זאת במפורש בחוק. עוד נטען כי את סעיף 12(ה) יש לפרש כחל אף על מקרה מהסוג נשוא דיוננו, וזאת משאין כל זכר בלשון החוק לכך שהסעיף הוגבל למקרה בו הרכב מבוטח בביטוח של מבטחת פלסטינאית בלבד. המבטחת טוענת עוד כי סעיף 2(א1) לחוק הפלת"ד לא נועד לפגוע בתכלית המסחרית של הפוליסה שהוציא מבטח הכפופה לסעיף 3(ג) לפקודת הביטוח. זכויותיו של הנפגע שסעיף 2(א1) לחוק חל לגביו הינן אמנם הזכויות לפי חוק הפלת"ד, אולם היקף חבותה של המבטחת כלפיו נחתך לפי הוראות פקודת הביטוח, דהינו, לפי דין מקום התאונה. ככל שקיים פער בין השניים, הוא מוטל מכוח סעיף 12(ה) לחוק על קרנית.
10.קרנית, מנגד, טוענת כי הדין החולש על ענייננו הוא הקבוע בסעיף 2(א1) לחוק הפלת"ד, הקובע כי ישראלי שנפגע מרכב ישראלי באזור יחולו עליו הוראות חוק הפלת"ד. מדובר בנורמה ספציפית החלה בנסיבות בהן הן הנפגע והן נהג הרכב הם ישראלים, ולפיה יראו תאונה שהתרחשה באזור בנסיבות אלה "כאילו אירעה בישראל". לפיכך, המבטחת נושאת במלוא החבות כלפי הניזוק בהתאם לדין הישראלי. לטענת קרנית, הוראת סעיף 3(ג) לפקודת הביטוח עליה מתבססת המבטחת, הינה בגדר דין כללי הנסוג מפני ההוראה הספציפית שבסעיף 2(א1) הנ"ל. על כך ניתן ללמוד מהוראת סעיף 5 לתוספת הראשונה לתקנות הפיקוח הקובע כי האמור בסעיף 3(ג) לפקודת הביטוח אין בו כדי לפגוע בכלליות סעיף 2(א1) לחוק הפיצויים. לעמדה זו של קרנית שותפים גם התובעים.
11.קרנית טוענת עוד, כי סעיף 12(ה) לחוק הפלת"ד חל רק מקום בו "החבות אינה מכוסה בפוליסה שהוציא מבטח" והרי החבות בענייננו מכוסה בפוליסה של המבטחת שהיא בבחינת "מבטח" לפי הפקודה, ולפיכך אין תחולה לסעיף. לטענתה, סעיף 12(ה) נועד לחול מקום בו נפגע אזרח ישראלי בתאונת דרכים ביהודה ושומרון מרכב מבוטח ע"י מבטח פלסטיני בנסיבות אלו המבטח הפלסטיני יכול לטעון כי חבותו מוגבלת לפי הדין הפלסטיני, אז יכול ויתעורר הצורך בהשלמת פיצויים מקום שהפיצוי בדין האזור נמוך מהפיצוי בדין הישראלי.
דיון והכרעה:
12.במחלוקת שבין הצדדים דעתי כדעת קרנית, לאמור - כי המבטחת חבה בפיצוי המגיע לתובעים לפי הוראות חוק הפלת"ד, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
13.כאמור לעיל, ענייננו בתאונה שארעה באזור. בתאונה נהרג ישראלי בעת שנהג ברכב ישראלי. אף שתחולת חוק הפלת"ד הינה טריטוריאלית, ולפיכך ככלל הוא לא חל על תאונה שאירעה מחוץ לשטח ישראל, הרי שבנסיבות כבענייננו חל חריג מפורש לעקרון זה כפי שהוא קבוע בסעיף 2(א1) לחוק, שזו לשונו:
"הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ, על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית או באזורים ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל".
14.הוראת סעיף 2(א1) קובעת – בגדר חריג - תחולה פרסונלית של הוראות החוק בהינתן הנסיבות הקבועות בסעיף, אשר כאמור אין חולק כי הן מתקיימות במקרה דנן. לשון הסעיף היא ברורה ומפורשת; הוראות הדין הישראלי חלות מכוחו על תאונה שאירעה באזור בהתקיים הנסיבות הקבועות בו. ראו לעניין זה פסק-דינו של כב' השופט ריבלין בע"א 9242/02 עזה אלאהלייה חב' לביטוח בע"מ נ' כבאבו, פ"ד נח(6) 241, כדלקמן:
"... הרכב בו נפגע המשיב הוא "רכב ישראלי", כמשמעותו בסעיף 2(א1) לחוק הפיצויים והנפגע שהוא גם הנוהג במקרה זה הוא "נפגע ישראלי" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. גם מסיבה זו זכאי המערער זכאי לפיצוי על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים, שאירעה לו בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית, כאילו אירעה התאונה בישראל, כמצוות סעיף 2(א1) האמור".
כן ראו ע"א 304/10 ח'מיס ואח' נ' קרנית קרן לפיצוי תאונות דרכים ואח' (פורסם במאגרים) (2011):
"אשר לנפגע הישראלי, את נזקיו הוא זכאי לשום על פי חוק הפיצויים, כאילו ארעה התאונה בישראל. גם עובדה זו אינה משנה את הדין בכל הנוגע לחבותה של המבטחת הפלסטינית. כזה היה המקרה שנדון בעניין ע"א 9242/02 עזה אלהליי'ה חברה לביטוח בע"מ נגד כבאבו ([פורסם בנבו], 14.6.2004). המשיב באותו מקרה היה ישראלי שנפגע בתאונת דרכים בשטחי הרשות הפלסטינית בנוהגו ברכב שהיה מבוטח בחברת ביטוח פלסטינית. נפסקו לו פיצויים והמבטחת הפלסטינית נשאה בהם. בית המשפט העליון אף קבע באותו עניין כי מכוח הוראת סעיף 2(א1) לחוק הפיצויים ובשל העובדה שהרכב בו נפגע הוא "רכב ישראלי" כמשמעותו בסעיף 2(א1) לחוק הפיצויים ובשל שהנפגע הוא "נפגע ישראלי" כהגדרתו בחוק - זכאי הוא לפיצוי על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים, שארעה לו בשטחי הרשות הפלסטינית כאילו ארעה התאונה בישראל ובהתאם לכך יחושבו הפיצויים".
15.סעיף 2 (א1) הוסף לחוק הפלת"ד במסגרת חקיקת חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ה – 1994. החוק נועד ליישם את ההסדרים הכלכליים שבהסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו, שנחתם בקהיר ביום 4.05.1994, והוא כלל תיקונים עקיפים בחקיקה הישראלית ובכלל זה הוספת סעיפים 2(א1) הנ"ל. במקביל תיקן החוק אף את פקודת הביטוח, על-ידי הוספה בין היתר של סעיף 3(ג) לפקודה, הקובע לאמור:
"פוליסה לפי דרישותיה של פקודה זו, כאמור בסעיף קטן (א), תכסה אף מפני כל חבות בשל נזק גוף שנגרם לאדם, כולל הנוהג ברכב בתאונת דרכים אשר אירעה באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית, או באזורים, הכל לפי הדין החל במקום התאונה".
כפי שפורט לעיל, המבטחת מסתמכת על סעיף זה כבסיס להגבלת חבותה כלפי התובעים בגין התאונה נשוא דיוננו, בהתאם להוראות דין האזור בלבד.
16.סבורני אין לקבל את עמדת המבטחת. סעיף 3(ג) לפקודה קובע הוראה כללית באשר לכיסוי ביטוחי של מבטח ישראלי ביחס לתאונות דרכים אשר מתרחשות באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינאית. במקביל לו חוקקו הוראות באשר למעמד בישראל של פוליסות ביטוח שהוצאו על-ידי מבטח באזור וכוללות כיסוי של חבות בגין תאונה שאירעה בישראל. התכלית הבסיסית של חקיקה זו כפי שהיא נלמדת בדברי ההסבר של הצעת החוק, היתה להקל באפשרות המעבר של כלי רכב בין הרשות הפלסטינית לישראל תוך הסדרת ההיבטים הביטוחיים של השימוש ברכבים הנכנסים מהאזור לישראל ולהיפך. הדבר הוסבר בדברי הצעת החוק כך:
"כדי לאפשר מעבר של כלי רכב בין שטחי עזה ויריחו לבין ישראל וללא צורך ברכישת ביטוח נוסף ומיוחד, הוסכם כי פוליסות ביטוח חובה שיוציאו מבטחים שהורשו בידי אחד הצדדים יהיו תקפות בצד השני, ויכסו תאונות שיקרו בצד השני לפי התחיקה של מקום התאונה " (הצע"ח 2299, 25.7.94, עמ' 619).
הנורמה הכללית בסעיף 3(ג) לפקודה באשר לסיכון המבוטח, הולמת את העיקרון הרגיל בדבר תחולה טריטוריאלית של הדין, באופן שמי שנפגע מחוץ לישראל – יחול עליו דין מקום האירוע. אלא שלצד הוראה כללית זו, קבע המחוקק – במסגרת אותו תיקון חקיקה עצמו – נורמה שונה אשר חלה על תאונות מסויימות באזור ועליהן בלבד, לאמור – תאונות בהן הן הנפגע והן הרכב המעורב הם ישראליים (שבהמשך הורחבה אף לגבי נפגע תייר חוץ), היא הוראת סעיף 2(א1) לחוק הפלת"ד. הוראה זו יוצרת חריג ספציפי בדמות תחולה פרסונאלית של הדין הישראלי בנסיבות מוגדרות. משמדובר בנורמה ספציפית, היא החלה על נסיבות ענייננו הבאות בגדרה. ראו לעניין זה בספרו של א' ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, 2012), בעמ' 55, כדלקמן:
"במילים אחרות: על אף האמור בסעיף 3(ג) לפקודת הביטוח תפצה חברת הביטוח את הנפגע הישראלי ואת תייר החוץ שנפגעו בתאונת דרכים בשטחים בהתאם לדין הישראלי שכן מכוח סעיף 2(א1) לחוק הפיצויים רואים את התאונה כאילו התרחשה בשטח ישראל".
משהמחוקק קבע כי תאונה הבאה בגדר סעיף 2(א1) לחוק הפלת"ד יראו אותה "כאילו אירעה בישראל", ממילא אף אין רלוונטיות לסעיף 3(ג) לפקודה לגביה, שכן סעיף זה עניינו הכיסוי בפוליסה ביחס לתאונות שאירעו באזור ולא ביחס לתאונות שאירעו בישראל, וענייננו הוא כאמור בתאונה אותה יש לראות "כאילו אירעה בישראל". ראו לעניין זה י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה רביעית, תשע"ג), עמ' 25, בהתייחסו לנפקותה של הוראת סעיף 2(א1) לחוק, כדלקמן:
"ההוראה הביאה אפוא לשינוי עקרוני בברירת הדין: מבחינתו של המשפט הישראלי התאונה הנידונה תיראה כאילו אירעה בישראל. מכאן, כי הדין המהותי החל על התאונה אינו עוד דין השטחים, אלא במישרין המשפט הישראלי. נמצא, כי גם הכיסוי הביטוחי של הפוליסה שהוצאה בישראל משתרע על אחריות זו, מה עוד שהחוק יצר חזקה חלוטה הרואה את התאונה כאילו אירעה בישראל" (ההדגשה הוספה).
הדבר אף עולה מהבהרתו של מחוקק המשנה במסגרת תקנות הביטוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאי חוזה לביטוח חובה לרכב מנועי), התש"ע -2010, סעיף 5 לתוספת הראשונה (הפוליסה התקנית), הקובע כי "...חבות המבטח לפי פוליסה זו חלה אם מקרה הביטוח אירע בשטח מדינת ישראל או באזורים או בשטחים המפורטים בסעיף 3(ג) לפקודת הביטוח, בכפוף לאמור בו, אך מבלי לפגוע בכלליות סעיף 2(א1) לחוק הפיצויים".
17.טענת המבטחת לפיה חבותה כלפי התובעים מוגבלת לדין האזור בלבד, וזאת מכוח סעיף 3(ג) לפקודת הביטוח, איננה מתיישבת לטעמי עם מבנה הוראות החוק כפי שפורט לעיל, עם ההיסטוריה החקיקתית ועם הראציונל העומד בבסיס החקיקה.
ראשית, הטכניקה החקיקתית שננקטה בסעיף 2 (א1) לחוק הפלת"ד מלמדת על כך שמחוקק ראה לערוך השוואה גורפת בין נפגע שעניינו נכנס בגדר סעיף 2 (א1) לבין נפגע בתאונה שאירעה בישראל. המחוקק יצר לצורך כך פיקציה משפטית באמצעותה מושגת השוואה נורמטיבית בין שני מצבים עובדתיים שונים. על טכניקה חקיקתית מעין זו ראו האמור בבג"ץ 430/08 ארגון נכי צה"ל נ' שר הביטחון (פורסם במאגרים) (2010), כדלקמן:
" בתוך המונח "יראו כאילו" מקופל מנגנון (לעתים לא מוצלח), בו המחוקק משתמש בכל פעם בה הוא מבקש לגשר בין האמת העובדתית לבין המצב המשפטי הרצוי, או "האמת המשפטית" שנוצרת בעקבות הנורמה המשתקפת בחוק. ... זוהי, אם כן, פיקציה, אשר בה משתמש המחוקק והיא משקפת רצון ליצור מצב מסוים מבחינה נורמטיבית, תוך ויתור במקרה זה ובגבולות מצומצמים על גילוי האמת העובדתית המוחלטת. זוהי הפררוגטיבה של המחוקק: "כשמחוקק משתמש בפיקציה, הרי הפיקציה היא נורמטיבית או דוגמטית: עצם סמיכת ידו של המחוקק על שקר עובדתי, הופך שקר כזה לאמת מחייבת" (ח' כהן אלוהים כפיקציה משפטית, בתוך: חיים כהן, מבחר כתבים: קציר העשור האחרון 217, 217 (א' ברק, ר' גביזון עורכים, 2001))"
המחוקק ביקש אפוא להחיל דין זהה על ישראלי שנפגע מרכב ישראלי באזור ועל מי שנפגע בתאונת דרכים בישראל, על-ידי הכפפת המקרה הראשון ישירות לדין הישראלי אשר היה חל על התאונה לו היתה מתרחשת בישראל. טענת המבטחת לפיה השוואה זו איננה חלה על חבותה שלה כמבטחת, איננה עולה מלשון החוק שהיא כאמור גורפת ואיננה מצמצמת בדרך כלשהי את ההשוואה הנורמטיבית בין שני המצבים.
שנית, הפרשנות לה טוענת המבטחת אף איננה משתלבת עם תכלית החקיקה במלואה. זו היתה כאמור להשוות בין מעמדו של ישראלי אשר נפגע באזור מתאונת דרכים בנסיבות בהן הרכב המעורב ישראלי אף הוא, לבין תאונה "ישראלית". ובמילותיו של בהמ"ש בע"א (מחוזי נצרת) 2144/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' ח'אזם ואח' (פורסם במאגרים) (2003): "המחוקק הישראלי ביקש להעניק לישראלי ולתייר חוץ זכות לפיצויים "כחול לבן" שמקורה בחוק הפיצויים. אלמלא ההוראה החדשה יכלו ישראלי ותייר חוץ להיפרע פיצויים בגין תאונת דרכים שאונתה להם בשטחי הרשות הפלסטינית אך היה עליהם להגיש תביעה נגד המבטח הישראלי שלהם, תביעה שתידון בישראל לפי הדין הפלסטיני המקומי". משמעות קבלת עמדת המבטחת בענייננו הינה כי נפגע ישראלי מרכב ישראלי בתאונה שאירעה באזור, בשונה מנפגע בתאונה בישראל, יצטרך להתדיין מול בטחת הרכב (הישראלית) לפי דין האזור; יהיה עליו להוכיח את דין האזור על כל הכרוך בכך, ולשום את נזקיו לפיו; ובנוסף יהיה עליו להתדיין מול קרנית באשר לנזקיו לפי חוק הפלת"ד. הדבר עומד בניגוד לראציונל הבסיסי של המחוקק בחוקקו את סעיף 2(א1) הנ"ל, שהוא כאמור להשוות באופן מלא בין מעמדו של נפגע ישראלי בנסיבות בהן אנו עוסקים לזה של נפגע תאונה בשטח ישראל. המצב המתואר אף איננו רצוי משיקולי מדיניות משפטית באשר הוא כרוך בסרבול ובהכבדה ממשית על הניזוק בדרכו למימוש זכויותיו, אף כאשר זכויות אלה כשלעצמן אינן שנויות במחלוקת.
שלישית, הפרשנות הנטענת אף איננה נתמכת בהיסטוריה החקיקתית ובכוונת המחוקק כפי שהיא עולה מהליך החקיקה. הרציונל הבסיסי שהנחה את המחוקק הוא כאמור השוואת זכויותיו של ישראלי שנפגע בתאונת דרכים באזור לאלה של ישראלי שנפגע בתאונה בתחומי ישראל. באשר למנגנון להשגת תכלית זו, וליתר דיוק – הגורם שיישא בנטל הפיצוי "הישראלי", מהליך החקיקה ניתן ללמוד כי המחוקק ראה לנגד עיניו מצבים בהם המבטחת תישא בפיצוי האמור, ולצד זאת מצבים אחרים בהם תבוצע השלמה על-ידי קרנית. ראו לעניין זה האמור בחלק הכללי של דברי ההסבר לחוק כדלקמן:
"כדי למנוע מצב שבו ישראלי שנפגע בתאונת דרכים שאירעה באזור יהודה והשומרון או בשטחי עזה ויריחו יהיה זכאי לפיצוי נמוך יותר מחברו שנפגע בתאונת דרכים מישראל, מוצע לקבוע כי נפגע ישראלי שנפגע באזור או בשטחי עזה ויריחו יהיה זכאי להשלמת הפיצויים, בין ממבטח ישראלי ובין מהקרן שהוקמה לפי החוק". (ההדגשה הוספה).
ספציפית ביחס למנגנון "ההשלמה" לפי סעיף 12(ה) לחוק הפלת"ד וחבותה של קרנית על-פיו, נאמר בדברי ההסבר כך:
"מוצע להסמיכה (את הקרן – ע.ג) לשלם לישראלים שנפגעו באזור או בשטחי עזה ויריחו את הסכום הנדרש להשלמת הפיצויים שיקבלו מהקרן או ממבטח לפי הדין החל במקום התאונה, עד לרמת הפיצויים שהיו מקבלים אילו אירעה התאונה בישראל, אם על האירוע לא חלה פוליסה של מבטח ישראלי, ותקרת הפיצויים באזור או בשטח עזה ויריחו תהיה נמוכה מתקרת הפיצויים בישראל". (ההדגשה הוספה).
לפי פרשנות המבטחת, בכל אירוע בו נפגע ישראלי בתאונת דרכים באזור, לרבות "במקרה קצה" בו הן הנפגע, הן הרכב והן המבטחת הם ישראליים, נושאת המבטחת בפיצויים בשיעור הקבוע בדין האזור בלבד, ואילו קרנית נושאת בחבות להשלימם עד לסכום הפיצוי המגיע לפי הדין הישראלי. הדבר איננו מתיישב עם דברי ההסבר בהליך החקיקה כפי שצוטטו לעיל, המלמדים על כך שמחוקק ייעד את המשימה של השגת שוויון בפיצוי כאמור, הן למבטח הרכב הישראלי והן לקרנית, תוך הבחנה בחבות לעניין זה בין קטגוריות שונות של מקרים.
רביעית, הפרשנות לה טוענת המבטחת מייתרת למעשה את הוראת סעיף 2(א1) לחוק הפלת"ד. זאת, מאחר שלפי פרשנות המבטחת, בכל מקרה בו נפגע ישראלי בתאונת דרכים שאירעה באזור, וזכאותו לפיצוי לפי הדין באזור פחותה מהזכאות לפי חוק הפלת"ד, חל סעיף 12(ה) לחוק הפיצויים, ומכוחו על קרנית לשלם לו את ההפרש בין השניים. אם כך הדבר, הרי שלכאורה סעיף 2 (א1) כשלעצמו מיותר, שכן המענה של "השלמת" הפיצוי ע"י קרנית – גם ביחס לנפגע ישראלי שנפגע באזור מרכב ישראלי – מצוי עצמאית בסעיף 12(ה). לכאורה, לפי פרשנות זו, לא היה צורך בחקיקת סעיף 2(א1) לחוק הפלת"ד. לעומת זאת, לפי הפרשנות לה טוענת קרנית, יש נפקות לשני הסעיפים, שכל אחד מהם חל על קטגוריה שונה של מקרים. חזקה היא כי המחוקק איננו משחית מילותיו לריק, ולפיכך יש להעדיף פרשנות אשר מוצאת משמעות אופרטיבית לכלל הוראות ההסדר הסטטוטורי.
18.נוכח כל המקובץ, מסקנתי היא כי המבטחת (בלבד) נושאת בחבות כלפי התובעים בגין התאונה נשוא התביעה, כאשר חבותה הינה בהתאם להוראות חוק הפלת"ד.
19.בשולי הדברים אוסיף, כי עשויה לעלות שאלה האם יש להבחין לעניין סעיף 2(א1) לחוק הפלת"ד, בין נפגע שהוא הנהג ושתביעתו כלפי המבטחת הינה מכוח הביטוח האישי שלו, לבין מצב בו הנפגע הוא צד ג' התובע את הנהג ואת מבטחת הנהג. זאת, בשים לב לכך שההוראה הנ"ל כלולה במסגרת סעיף 2 לחוק הפלת"ד המסדיר את אחריות הנהג ביחס לנפגע בתאונה בה מעורב הרכב. עמדה כזו אף הובעה בספרות (ראו: אנגלרד לעיל, שם בעמ' 25, ה"ש 124). אלא שהמבטחת במקרה דנן איננה טוענת להבחנה מעין זו, כך שאין צורך להידרש לה ולהכריע בה. בגדר הערה אציין עם זאת, כי גם בעניין זה נוטה עמדתי לעמדת קרנית, כפי שהובעה קצרות בסיכומיה, לפיה אין לערוך הבחנה כאמור. לעניין זה יצויין כי פסיקת בית המשפט העליון שפירשה ויישמה את סעיף 2(א1) כפי שצוטטה לעיל, לא ערכה הבחנה מעין זו, וכאמור בע"א 9242/02 אשר דן בסעיף הנ"ל, מדובר היה בנפגע שהוא הנהג עצמו. יצויין כי הסוגייה נדונה ישירות בפס"ד של בית משפט השלום בתל-אביב בת.א 26780-12-09 עזבון המנוח רדואן עומר ז"ל ואח' נ' חסן ואח', אשר קבע כי לנוכח הוראת סעיף 3(ב) לפקודת הביטוח, הקובעת את ההוראה הבסיסית לפיה הנהג המבוטח זכאי לקבלת פיצוי לפי חוק הפלת"ד כפי שהיה זכאי לקבל נפגע אחר, אין מקום לעריכת ההבחנה כאמור. בעניין זה אפנה גם להנמקתו של כב' השופט דוד חשין בפסה"ד של בית המשפט המחוזי בירושלים נשוא הערעור בע"א 9242/02 הנ"ל, ת"א (י-ם) 1506/97, בפסקה 6). דומני אף שאין כל נימוק מהותי שיכול להצדיק עניינית הבחנה בין נהג לבין נפגע אחר בקשר לסעיף 2(א1) לחוק ולרציונל העומד בבסיסו.
20.נוכח עמדתי כפי שפורטה לעיל לגופה של מחלוקת, אין אף צורך להידרש לטענת שהעלתה קרנית, עליה חזרה בקיצור רב בסיכומיה, בדבר השתק פלוגתא המונע מהמבטחת לטעון את טענותיה בהליך זה בשל הכרעת בית משפט השלום בת.א 26780-12-09 הנ"ל. אציין עם זאת, כי אינני סבורה שהונח בסיס לטענה בדבר השתק פלוגתא. קרנית לא היתה צד להתדיינות בבית משפט השלום בתל-אביב. ככלל, השתק פלוגתא חל בהתדיינות חוזרת בין אותם צדדים, וזאת בשל עקרון ההדדיות. לעקרון זה קבעה הפסיקה מספר חריגים, תוך שעמדה על הזהירות שיש לנקוט בהקשר זה. במקרה דנן לא הוצגו שיקולים כלשהם להצדקת חריג לכלל ההדדיות. מכל מקום, עולה מטיעוני המבטחת כי מדובר בהחלטת ביניים בלבד שממילא אין בה כדי ליצור מעשה בי"ד.
סיכומם של דברים:
21.המבטחת נושאת בחבות לפצות את התובעים בגין נזקיהם עקב התאונה נשוא התביעה, וחבותה הינה לפי הוראות חוק הפלת"ד.
22.התביעה נגד קרנית נדחית.
23.המבטחת תשלם לקרנית הוצאות בסך 10,000 ₪, שישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים
ניתנה היום, כ"ח כסלו תשע"ו, 10 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.
