מדינת ישראל נ' כהן(אסיר) ואח'

גזר דין (לנאשם 2)

הנאשם הורשע על פי הודאתו בביצוע עבירות של התפרצות למקום מגורים וגניבה.

כעולה מעובדות כתב האישום המתוקן התפרץ הנאשם ביחד עם אחרים בתאריך 15.2.10 לדירה בקרית טבעון באופן שהנאשם ואחר הרימו את התריס בחלון חדר השינה, פתחו חלון הזזה, נכנסו לדירה, חטטו בה ונטלו מצלמה מסוג מינולטה וויברטור. כל זאת, בעוד שותף נוסף ממתין להם ברכב מונע בכניסה לבית. הנאשם והאחר יצאו מהדירה דרך הדלת הראשית, נכנסו לרכב שהמתין להם ועזבו את המקום.

במסגרת הטיעונים לעונש הפנתה ב"כ המאשימה לעברו הפלילי של הנאשם, לעובדות כתב האישום, לחומרת עבירת ההתפרצות בה הורשע הנאשם ולתסקיר שהוגש בעניינו.

ב"כ המאשימה הגישה פסיקה לתמוך טיעוניה ועתרה להטלת מאסר בפועל, מאסר מותנה, קנס ופיצוי לבעל הדירה.

ב"כ הנאשם 2 ציין בטיעוניו כי נסיבות בצוע העבירות אינן ברף הגבוה של עבירות הרכוש וטען כי כתב האישום תוקן לקולא בהתייחס לנאשם 2 לאחר שהמאשימה הבינה כי יש לאבחן בין הנאשמים מבחינת חלקם בבצוע העבירות.

ב"כ הנאשם 2 הגיש מסמכים הנוגעים למצבו הכלכלי של הנאשם וטען כי העבירה בוצעה על רקע קשיים כלכליים, כמו כן הגיש מסמכים בנוגע למצבו הרפואי, הפנה לתסקיר וטען כי שירות המבחן לא שם דגש מספיק על היות הארוע ארוע חד פעמי בחייו של נאשם 2.

טענתו היא כי שליחתו של הנאשם למאסר תביא להתדרדרות מצבו של הנאשם ובכך תפגע באינטרס הצבורי. לכן ביקש שלא למצות הדין עם הנאשם והגיש פסיקה לתמוך בקשתו.

תסקיר שירות המבחן בעניינו של נאשם 2 סוקר את תולדות חייו ומבטא התרשמות כי הנאשם מגלה קשיי תפקוד במסגרות תעסוקתיות.

עוד עולה מהתסקיר כי הנאשם לקח אחריות על ביצוע העבירה והביע חרטה עליה, תוך שהוא מסביר כי ביצע העבירה עקב לחץ כלכלי. מאידך, קצין המבחן התרשם כי קיים ניתוק רגשי והתייחסותו חיצונית ופורמאלית בלבד, בהיות הנאשם עסוק בהשלכות המעשה הפלילי על עתידו ומשפחתו והבעת החרטה באה מתוך אימת הדין כשהנאשם רואה עצמו קורבן בשל המצוקה הכלכלית אליה נקלע.

שירות המבחן התרשם כי הנאשם אינו מבטא נזקקות טיפולית ורואה את עצמו ומשפחתו כקורבן בעקבות האשמתו בפלילים ועל כן לא בא בהמלצה טיפולית.

לחומרא יש לשקול את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען.

תופעת הפריצות והגניבות מדירות מגורים, הפכו "למכת מדינה" במחוזותינו. מדובר בעבירות הגורמות לנזק כלכלי ופוגעות בפרטיותם של הקורבנות ובאובדן ביטחונם האישי ב"ביתם-מבצרם".

בתי המשפט שבים וקובעים מדי יום כי עבירות הרכוש ובפרט עבירות ההתפרצות למקום מגורים מהוות פגיעה ב"קודש הקודשים" והצורך בהרתעת מתפרצים וגנבים, שמלאכתם קלה ושסיכויי תפיסתם קלושים בדרך כלל, מתגבר לאור הנזק המצטבר שתופעת הפריצות והגניבות גורמות לכלל הציבור.

בתי המשפט חזרו וציינו בערכאות שונות את החומרה שבעבירות הרכוש וקבעו כי מחובתו של בית המשפט לתרום את תרומתו למיגור תופעה קשה וחמורה זו באמצעות נקיטת "יד קשה" ומתן ענישה מרתיעה בעבירות הרכוש.

בהקשר זה ראה בין היתר ע"פ 7453/08 מדינת ישראל נ' אורן אואזנה (ניתן ביום 31.12.08) :

"אין צורך להכביר מילים על נפיצותן, חומרתן והנזק הנגרם לציבור מעבירות הרכוש, כדוגמת זו שביצעו המשיבים.

לגישתי, כינוי עבירות של פריצה וגניבה מבתים, רק כ"עבירות נגד הרכוש" (כפי שמקובל לקרוא לעבירות מסוג זה), הינה הגדרה מוטעית. זאת מאחר שפריצה לביתו של אדם, טומנת בחובה לעתים קרובות לא רק נזק כלכלי רב, אלא גם צער ועוגמת הנפש הנגרמים לקרבנות של עבירות אלה. הנה כי כן, אין מדובר בעבירות נגד רכוש גרידא, אלא בעבירות המפרות את פרטיותו של האדם בצורה הגבוהה ביותר. זאת ועוד הגדרת עבירות אלו כ"עבירות רכוש", נותנת תחושה מצמצמת וקונוטציה שגויה – לסובבים, באשר למהות העבירות שהתבצעו, הפוגעות במהות המתמצית באמירה: "ביתו של האדם – מבצרו". ברגע שביתו של אדם נפרץ תחושת חוסר אונים וחוסר בטחון ממלאת את ליבו. הנה כי כן, הפריצה אינה רק לבית – מבחינה פיזית, אלא בעיקרה חדירה לתוך התא האישי – משפחתי השמור ביותר של האדם.

נזקים אלו עולים לפרקים בחומרתם, אף על עצם אובדן הרכוש בשווי כזה או אחר".

במקרה דנן בוצעו העבירות בצוותא, תוך תכנון מוקדם, לאור יום ובכך יש משום חומרה יתרה.