יערה קליפר נ' יוסף בן דוד ואח'

 

1.מהות התביעה

התביעה הוגדרה כתביעה לסעד הצהרתי – הסרת קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות התשנ"ט - 1999

(להלן: "חוק החברות").

בכתב התביעה נאמר כי הנתבע 1מר יוסף בן דוד (להלן: "יוסף" או "הנתבע") הוא בעל 50% ממניות הנתבעת 3 צומת עובדים בע"מ (להלן: "צומת עובדים" או "החברה") ושל הנתבעת 4 צומת עובדים סעוד ורווחה (2007) בע"מ (להלן: "צומת עובדים סעוד ורווחה" או "הנתבעת 4")(להלן יחד: "החברות").

נטען כי יוסף מנהל את החברות בפועל והוא בעל השליטה האפקטיבי בהם. זאת, בהתעלם מהתובעת גב' יערה קליפר (להלן: "יערה" או "התובעת") שאף היא בעלת 50% ממניות החברות.

הנתבע מונע מהתובעת באופן שיטתי קבלת מידע; מונע חלוקת דיבידנדים; מנפח את הוצאות החברות ומבריח את רכושן.

בין היתר, פועל הנתבע באמצעות בנו, מר ניב בן דוד, (להלן: "ניב" או "הנתבע 2").

לדברי התובעת, היא פנתה לאורך השנים לנתבע ובאי כוחו בניסיון לעמוד על מצב החברות והתנהלותן השוטפת. אולם, פניותיה לא נענו והנתבע התעלם ממנה.

כמו כן, נאמר כי יוסף מבצע כעניין שבשגרה עסקאות בעלי עניין עם בנו ניב במחשכים.

עוד נאמר כי יוסף מעלים הכנסות של החברות ומעמיס עליהן הוצאות רבות, לרבות הוצאות אישיות, כדי להימנע מחלוקת הרווחים עם התובעת.

כמו כן, נאמר כי הנתבע קובע לעצמו שכר מופרז ללא פרופורציה למידת השקעתו בניהול החברות.

 

בכתב התביעה נאמר כי אביה של התובעת, מר זאב קליפר (להלן: "זאב"), והנתבע הם מכירים ותיקים מתקופת עבודתם המשותפת בקואופרטיב אגד.

בשנת 2001, עם חקיקת חוק הסיעוד, הגה זאב רעיון עסקי להקמת חברה למתן והשמה של שירותי סיעוד והציע אותו לנתבע, אשר פרש לאחר זמן מעבודתו באגד לצורך השותפות.

ביום 6.6.01 נוסדה צומת עובדים.

בתחילה נוסדה החברה על ידי התובעת בלבד תוך כדי שהנתבע עובד ומנהל בה מאחורי הקלעים.

זמן קצר לאחר מכן נעשתה חלוקת המניות, כאמור לעיל.

בכתב התביעה נאמר כי התובעת היא עובדת סוציאלית בהכשרתה.

ההון ההתחלתי לצורך הקמת החברה גויס מהון שהביאה התובעת באמצעות אביה.

נטען, כי בתחילת פעילותה של החברה עבדה בה התובעת בפועל ושמשה כעובדת סוציאלית שלה – במקביל לעבודתו של יוסף.

בסוף שנת 2003 החלה התובעת לעבוד כקצינת מבחן בשירות המדינה והפסיקה לעבוד בחברה.

עד סוף שנת 2008 שולם לתובעת שכר ניהול של כ- 6500 ₪ ברוטו במקום חלוקת דיבידנד.

לבקשת יוסף, אשר באותו שלב נתנו בו התובעת וזאב אמון מוחלט, נקבע באסיפת בעלי מניות של החברה מיום 18.3.04 כי לגבי התחייבויות החברה עד 75,000 ₪ - תחייב חתימת אחד המנהלים בצירוף חותמת החברה לכל דבר ועניין.

באותה אסיפה אף מונו יערה ויוסף כמנהלי החברה.

ממועד זה ואילך החל יוסף לנהל את החברה לבדו תוך שהוא עושה בה כבתוך שלו.

בהקשר זה ציינה התובעת, בין היתר, כי הוקמה הנתבעת 4 כאשר אחזקת המניות בה זהה לאחזקת המניות בחברה.

נטען כי לתובעת לא היה ידוע כי החברה החלה בפעילות ממשית וכי נפתח לה חשבון בנק לצורך פעילותה.

התובעת ציינה פרוטוקול אסיפת בעלי מניות של הנתבעת 4 מיום 10.9.08, שנערך, לדבריה, ללא ידיעתה וללא הסכמתה.

התברר מהמסמכים שהועברו לתובעת כי הנתבעת 4 עוסקת בפעילות זהה לחלוטין לפעילותה של החברה.

בקשותיה של התובעת לקבל הסברים לגבי פעילות זו לא נענו.

 

במשך השנים הוקמו על ידי החברה שתי חברות בנות.

עיסוקן של החברות הוא בהבאה והשמה של שירותי עובדים זרים בארץ במסגרת חוק הסיעוד.

בכתב התביעה נאמר כי הכנסות החברות מגיעות מחמישה גורמים:

-הכנסה ישירה מחברת הביטוח עבור הפניית כל העובדים לביטוח אצלה דווקא.

-הכנסות מעמלות מסוכני ביטוח.

-עמלות ישירות מהעובדים הזרים בסכום של 3,500 דולר – בעניין זה נטען כי החברה מדווחת בפועל ומוציאה חשבונית מס על הכנסה של כ- 25% מתוך הסכום המתקבל אצלה.

-עמלת תאגיד המשולמת החל משנת 2007 על ידי כל משפחה המעסיקה עובד זר בסכום של 70 ₪ בחודש .

-עמלת משפחות תשלום חד פעמי של 1300ש"ח – 1500 ₪.

 

התובעת פירטה בכתב התביעה את ההכנסות השונות.

במסגרת פירוט ההכנסות מעמלות מסוכני ביטוח, נאמר כי החל מסוף שנת 2007 הוציא ניב רישיון לעריכת ביטוח. מאותו מועד ואילך כל ההתקשרות של מי מהחברות עם סוכני ביטוח הייתה באמצעותו בלבד.

נטען, כי ניב היה מעין "חותמת גומי" ו"צינור" לעריכת הביטוח.

לניב לא היה משרד ועובדים וכל פעילותו נעשתה ממשרדי החברות.

התובעת סברה כי ניב הוא עובד של החברה וכי התגמולים המתקבלים דרכו מועברים לחברות.

התברר לה כי העמלות המועברות על ידי ניב לחברות מצומצמות מאוד ונמוכות מהעמלות ששולמו על ידי סוכן הביטוח הקודם.

גם לאחר שניב פתח לכאורה משרד בוצעה פעילותו על ידי עובדות החברות.

 

עוד נאמר בכתב התביעה, כי יוסף נמנע בעבר מחלוקת רווחיה של החברה חרף רווחיותה.

הנתבע אף אינו טורח להגיש דוחות כספיים למס הכנסה במועד ומציג בפני התובעת מצג שווא לפיה החברה אינה מצליחה.

הסתבר לתובעת כי בשנים הרלוונטיות, 2004 ואילך, החל הנתבע לפעול במספר דרכים אשר יעלימו את רווחי החברה: העלמת הכנסות; הגדלת הוצאות וביצוע עסקאות בעלי עניין לטובתו ולטובת בנו. כל זאת, כדי לנשל את התובעת מחלקה ברווחי החברה.

הנתבע החל להוציא מהחברה סכומי עתק בדרך של תשלום משכורת חודשית מנופחת.

כמו כן, רכש לעצמו רכב מנהלים יוקרתי ומפואר ואף החליף אותו לאחר מספר שנים - כאשר החברה משלמת את ההלוואה שנטל הנתבע לצורך רכישת הרכבים.

הנתבע אף הוציא מאות ואלפי שקלים בכל חודש על אירוח בבתי מלון, מסעדות ורכישת בגדים.

התברר לתובעת כי הנתבע תורם אלפי שקלים בשנה לעמותת "טוב וחסד" המנוהלת על ידי מר מאיר ביטון (להלן: "ביטון"), המקורב לעובד מס הכנסה בכיר במחוז חיפה. כך השיג הנתבע הטבות אישיות כדוגמת פטור מהגשת דוחות אישיים למס הכנסה.

ניב קיבל לשימושו טלפון סלולרי אשר נעשה בו שימוש על ידי בני משפחה אחרים.

נטען, כי מכלול הפעילות המתוארת לעיל נעשה במחשכים תוך הסתרה מהתובעת.

שכרו של הנתבע לא אושר כדין ועסקאות רבות אשר נעשו עם בנו של הנתבע נעשו ללא אישור הדירקטוריון והאסיפה הכללית.

התובעת טענה היא מודרה מניהול החברות ולא הייתה לה כל ידיעה על היקף פעילות החברות ועסקיהן.

 

התובעת ציינה כי בשנת 2008, בעקבות ביקורת של משרד התמ"ת, התבקשה על ידי הנתבע לחתום על מסמכים שונים המעידים כי ערכה ביקורי בית במסגרת היותה עובדת סוציאלית, בקרב העובדים הזרים שהובאו על ידי החברה לארץ עד לאותו מועד.

התובעת, שלא ערכה את הביקורים בפועל, סירבה לחתום על תצהיר שקרי והציעה כי תערוך את הביקורים בימי שישי החופשיים. אולם, הנתבע סירב לכך.

מספר חודשים לאחר מכן הפסיק הנתבע לשלם לתובעת כספים שהיו משולמים לה עד סמוך לאותו מועד.

לאחר חקירתה של התובעת במשרדי מס הכנסה בחיפה בשנת 2010, בעניין אי הגשת דוחות של החברה במועד, הבינה התובעת כי התנהלות החברה אינה תקינה וכי היא עשויה לשאת בתוצאות מעשי הנתבע המגיעים עד כדי התנהלות פלילית.

בתחילת שנת 2010 ביקשה התובעת להעביר את מניותיה לאביה ולהיות מעורבת יותר בניהול החברה.

אין סוף פניות של התובעת באמצעות בא כוחה הקודם לא נענו.

 

במסגרת כתב התביעה ביקשה התובעת לקבל מסמכים שונים והסברים לתשלומים שבוצעו על ידי החברות.

עוד נטען כי הצדדים הסכימו על מתווה של בוררות מוסכמת בניסיון להסדיר את המחלוקות ביניהם.

אולם, בסופו של דבר המו"מ לניהול הבוררות "התפוצץ" בעקבות סירבו של הנתבע לדרישתה של

התובעת, שאם יתברר שהועלמו על ידו כספים – ישיב הוא את הכספים שהוציא לקופת החברות.

נטען, כי מעשיו של הנתבע מהווים קיפוח; הפרת חובות כלפי התובעת כבעלת מניות; הפרת חובת תום הלב; הפרת חוזה והפרת חובת זהירות.

 

בית המשפט התבקש להצהיר כי הנתבע מנהל את ענייניה של החברות בדרך שיש בה כדי לקפח את זכויות התובעת.

כמו כן, התבקש בית המשפט להורות על מינוי רואה חשבון חוקר.

לחלופין, התבקש בית המשפט להורות לנתבע לרכוש את מניותיה של התובעת.

 

2.טענות הנתבעים

בכתב ההגנה נאמר כי מדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב מובהק, תוך הסתרת עובדות מהותיות.

התובעת הסתירה כי על אף רישומה כבעלת 50% ממניות החברות, היא למעשה אינה בעלת המניות האמיתית בחברה.

התובעת לא הביעה עניין בחברות ולא לקחה חלק בניהולן ובקבלת החלטות.

זאת, מכיוון שלמעשה אביה של התובעת הוא בעל המניות האמיתי בחברות והוא זה שנטל חלק פעיל יחסית בחברות, תוך הבהרה כי אינו מעוניין לחשוף את עצמו כבעל עניין בחברות.

זאב הוא גם זה שביקש כי התובעת תהיה רשומה במקומו כבעלת מניות מסיבותיו הוא, כאשר הובהר כי בידי זאב ייפוי כוח נוטריוני לפעול בשם התובעת.

התובעת אף הסתירה את העובדה כי אחיה מר עדי קליפר (להלן: "עדי"), אשר התקשר עם החברה בעסקה, נטל לידו הכנסות של החברה בסכום של כ- 100,000 ₪.

נטען כי פניית הנתבע לזאב בעניין זה ובקשתו כי הסכום יוחזר לחברה היוו את נקודת המפנה במערכת היחסים בין הצדדים.

עדי התקשר עם החברה בשנת 2007 בהסכם למכירת כרטיסי חיוג טלפונים לעובדים זרים.

עדי מכר כרטיסי חיוג בשווי של 200,000 ₪ אך בחר להכניס לחשבון החברה סכום של 100,000 ₪ בלבד.

 

כבר בשלב זה, יש לציין כי השאלה מה היה המניע לפרוץ הסכסוך בין הצדדים, אינה רלוונטית לצורך הכרעה בשאלות שהן במחלוקת.

אין גם כל מקום לבירור עובדתי של טענות הנתבעים בעניין חוב כלשהו של עדי לחברה - במסגרת התביעה הנוכחית שהיא תביעה בעילה של קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות.

 

כמו כן, נאמר כי החברות נוהלו תוך הפעלת שיקול דעת ניהולי כאשר זאב מעודכן באופן שוטף בענייני החברות, למרות שאין הוא נוטל על עצמו אחריות כלשהי.

כל חומר הנהלת החשבונות של החברות היה פרוש וחשוף בפני זאב, כפי שעולה מההתכתבויות בין הצדדים.

נטען, כי יש לדחות את התביעה על הסף בגין הסתרת העובדות המפורטות לעיל.

ההסתרה מצביעה על כך כי מטרתה האמיתית של התביעה היא ניסיון סחיטה כדי שהתובעת תוכל לקבל כספים שאינם מגיעים לה.

החברה נוהלה, כאמור, בהסכמה במשך השנים. זאב, שהוא בעל המניות האמיתי, זכה באופן ישיר ובאמצעות בני משפחתו לתקבולים ולכספים מהחברה.

לכן, אין מקום לטענה כי התובעת לא נהנתה מרווחי החברה. כך, במיוחד לאור העובדה כי התובעת קיבלה שכר מבלי שעבדה בפועל בחברה.

מאחר והתובעת איננה בעלת המניות האמיתית הרי שאין לה עילה להגשת התביעה.

 

אין גם מקום לתביעה כנגד ניב, שכן אין הוא בעל דין רלוונטי בתביעה בגין עושק המיעוט.

מדובר למעשה בתביעה כספית אשר מטרתה מתן סעדים כספיים.

הנתבע טען כי באי כוח התובעת סירבו לקיים מנגנון היפרדות הוגן.

התביעה לא נועדה לקבל את שווי המניות אלא לתבוע סעדים כספיים בשם החברות, תביעה זו היא למעשה תביעה נגזרת.

לאור האמור לעיל, הועלו טיעונים בדבר אי תשלום אגרה לאור הסעדים הכספיים השונים שנדרשו במסגרת כתב התביעה.

 

יש לציין, כי הנתבעים הגישו בקשה למחיקת התביעה על הסף מחמת אי תשלום אגרה.

כמו כן, הוגשה בקשה לסילוק התביעה על הסף.

במסגרת בקשה זו הרחיבו הנתבעים וטענו כי אין לתובעת עילה וכי מדובר בתביעה נגזרת מוסוות.

הנתבעים התייחסו במסגרת בקשה זו בעיקר לתנאים לאישור תביעה נגזרת וטענו כי לא התקיימו התנאים לאישור התביעה כתביעה נגזרת במקרה הנוכחי.

טענות הצדדים הנתבעים בעניין זה נשמרו להם עד לסופו של ההליך.

 

בכתב ההגנה הועלו טענות של שיהוי והתיישנות שכן נטען כי פעילות החברה במהלך השנים הייתה ידועה לתובעת ולאביה.

נטען, כי הנתבע הוא זה שהשקיע מזמנו וממשאביו להקמת החברות ופיתוחן, תוך חיפוש הזדמנויות עסקיות נוספות והשאת רווחיה של החברה.

נטען, כי זאב היה שותף מלא לבחירת ניב כסוכן הביטוח של החברה ועד להגשת התביעה לא הועלו על ידו או על ידי התובעת כל טענות בעניין זה.

הנתבעים שבו והדגישו את הטענה כי הסכסוך החל לאחר דרישת הנתבע כי יוחזר סכום של 100,000 ₪ שנלקח על ידי עדי לקופת החברה.

 

בכתב ההגנה נאמר עוד כי הנתבע הוא זה שהגה את הרעיון העסקי להקמת החברה למתן והשמה של שירותי כוח אדם זר בתחום הסיעוד ולא זאב.

נטען, כי הנתבע פנה לזאב ושיתף אותו ברעיון ואף הציע לו להצטרף אליו. זאב, לא גילה באותו זמן עניין לעזוב את עבודתו באגד אך תמך ברעיון שהביע הנתבע ואף הביע רצון להיות שותפו.

הנתבע הוא זה שהקים את עסקי החברות.

לצורך הקמת החברה, אשר נוסדה ביום 6.6.01, נדרשה השקעה כספית ראשונית בסכום כולל של 25,000 ₪ בלבד.

נטען, כי השקעה זו מומנה על ידי הנתבע וזאב באופן שווה, והון המניות של החברה חולק באופן שווה בין הנתבע לבין זאב.

הנתבעים הבהירו כי זאב ביקש שהתובעת תירשם כבעלת מניות במסגרת רישומי החברה הפורמאליים. זאת, בין היתר, כי זאב שהיה חבר אגד ובעל תפקיד באגד לא היה מעוניין להירשם כבעל מניות וכמי שמנהל עסק פרטי במקביל לעיסוקו באגד.

הנתבע אף ציין כי הוא זה שהשקיע מזמנו וממשאביו לשם הקמת החברות.

בהמשך כתב ההגנה הכחישו הנתבעים באופן פרטני את כל סעיפי התביעה.

 

בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביוני 2013 מונה מומחה מטעם בית משפט כדי לבדוק את מצבה של החברה.

המומחה שמונה רו"ח אורי בארי (להלן: "המומחה") הגיש חוות דעת ביום 25.12.13.

 

3.דיון והחלטה

א.מעמדה של התובעת בחברה

אין מחלוקת כי התובעת רשומה כבעלת 50% ממניות החברות.

ביום 6.6.01 נוסדה צומת עובדים והתובעת נרשמה כבעלת מניות יחידה בחברה.

זמן קצר לאחר מכן נעשתה חלוקה של המניות אשר בעקבותיה מחזיקים התובעת והנתבע כל אחד

ב-50% ממניות החברה.

תעודת ההתאגדות צורפה כנספח א' לתצהירה של התובעת.

ביום 4.7.07 הוקמה הנתבעת 4.

גם בחברה זו שיעור האחזקה של התובעת והנתבע הוא ב-50% ממניות החברה כל אחד.

תעודת ההתאגדות של הנתבעת 4 צורפה כנספח ג' לתצהירה של התובעת.

מהעדויות אשר נשמעו במהלך הדיון עולה באופן חד משמעי כי למרות רישומה של התובעת כבעלת מניות בחברה, השותפות העסקית האמיתית הינה למעשה בין אביה, זאב, לבין הנתבע.

בתצהירה העידה התובעת כי אביה הגה את הרעיון העסקי של הקמת החברה.

זאב עצמו לא התייחס לעניין הקמת החברה בתצהירו, אשר הוגש לצורך הגשת ראיות נוספות (תמלילים) לאחר שהוגשו ראיות הנתבעים.

בחקירתו הנגדית העיד זאב כי הוא והנתבע, אותו הכיר, כאמור, בתקופת עבודתו באגד היו חברים "מאוד טובים".

זאב העיד כי הוא והנתבע, "בשיתוף עם הבת שלי", החליטו על הקמת השותפות שהקימה את העסק.

זאב טען בעדותו כי אם בתו לא הייתה מסכימה "אז לא היינו עושים את זה".

אולם, נראה כי לתובעת לא היה חלק ממשי בהחלטה על הקמת העסק המשותף וכי ההחלטה הייתה למעשה ההחלטה של זאב.

זאב נשאל האם התכוון לכך שהעסק המשותף לא היה מוקם אם בתו לא הייתה מסכימה להירשם במקומו כבעלת מניות.

לכך ענה, לאחר שנשאל פעם נוספת בעניין זה על ידי בית משפט, כי הסכמתה הייתה לעבוד כעובדת סוציאלית בחברה.

 

 

 

בעקבות תשובה זו נשאל זאב:

"ש.זה כל מה שהיא הייתה צריכה לעבוד בחברה הזאת בתור עובדת סוציאלית, זו כל ההסכמה שנדרשה מבתך?

ת.כן." (עמ' 3 לפרוטוקול).

 

תשובה זו אינה אמינה ואינה עולה בקנה אחד עם העובדות שהתבררו בחקירתה של התובעת.

התובעת העידה בחקירתה הנגדית כי החלה את לימודי העבודה הסוציאלית בשנת 2000, וקרוב לשנת 2001 הציע לה אביה לפתוח את העסק.

התובעת עבדה בחברה בין השנים 2001 ל-2003 וסיימה את לימודיה כעובדת סוציאלית רק בקיץ 2003.

סמוך לאחר שהוסמכה כעובדת סוציאלית עזבה התובעת את החברה, עברה להתגורר בתל-אביב ומצאה עבודה כקצינת מבחן בשב"ס (עמ' 130 לפרוטוקול).

מעדות זו עולה כי בשנת 2001, משהוקמה החברה, עדיין לא הייתה התובעת כלל עובדת סוציאלית. לכן, אין מקום להקשר שנעשה בעדותו של אביה בין רישום המניות על שמה של התובעת - לבין הצורך כי תעבוד כעובדת סוציאלית כדי להקים את העסק.

המסקנה היא כי המניות נרשמו על שמה של התובעת לפי בקשתו של אביה, אשר עוד עבד באותה תקופה כחבר באגד.

סבירה בעיני גרסתו של הנתבע בתצהירו, כי זאב לא היה מעוניין להירשם כבעל מניות בחברה וכמי שמנהל עסק פרטי במקביל לעיסוקו באגד, שכן חשש כי הנושא לא היה מתקבל בעין יפה ואף עשוי לערער את מעמדו בחברת אגד.

על גרסה זו חזר בחקירתו הנגדית בעמ' 269 לפרוטוקול.

 

התובעת אף לא עבדה בפועל בחברה בעבודה הקשורה לעבודה סוציאלית.

התובעת העידה כי עבדה שנתיים בחברה "עניתי לטלפונים, נסעתי לשגרירות הפיליפינית, התלוויתי לענבר, פגשתי משפחות, הבאתי עובדים למשפחות... עבדתי עם ענבר עם יוסי בזמנו, עבדתי במשרד".

עוד העידה התובעת כי בשנת 2001 נסעה עם הנתבע לחפש משרד לחברה (עמ' 131 לפרוטוקול).

בהמשך, העידה התובעת כי רצתה לעבוד כעובדת סוציאלית בחברה, אך מעולם לא ניתנה לה האפשרות לכך.

לגופו של עניין, לאחר שעברה לתל-אביב הפסיקה למעשה את עבודתה בחברה, אם כי הגיעה לחברה "לכל מה שהתבקשתי על ידי מר בן דוד... בין אם זה חתימות..."

התובעת נשאלה:

"ש.חוץ מחתימות הגעת לדברים אחרים שהיה צריך אותך?

ת.אילו הייתי מתבקשת להגיע ל... התשובה - לא." (עמ' 134 לפרוטוקול).

 

יתרה מכך, התובעת לא הביעה למעשה עניין של ממש בענייניה של החברה.

התובעת העידה כי עד שפנתה לעורך דין כדי לקבל נתונים לא ידעה דבר על החברה, אם כי ניהלה שיחות עם אביה והייתה לה אינפורמציה מהאינטרנט. (עמ' 136-137 לפרוטוקול).

 

המסקנה מכל האמור לעיל היא כי רישומה של התובעת כבעלת מניות בחברה נבע מטעמי נוחות של זאב.

הן זאב והן הנתבע טוענים, כל אחד בנפרד, כי הוא זה שהגה את הרעיון להקמת החברה.

אינני רואה צורך להכריע במחלוקת זו שכן אין למעשה מחלוקת ביניהם כי הם השותפים האמיתיים בעסקי החברה.

זאב העיד כי הוא השקיע כסף לשם הקמת החברה "להשקיע אני השקעתי. אני הייתי 100%. אתה גם מבין שאם החברה לא הייתה הולכת, כל הכסף, החובות היה נופל עלי בלעדי, אני הכנסתי אותו אחרי זה לשותפות, לא זוכר אחרי כמה חודשים טובים הבת שלי הלכה למשרדי ממשלה" (עמ' 5 לפרוטוקול).

לקיחת אחריות לחובותיה של החברה מצביעה באופן מפורש על כך שזאב הוא השותף ולא התובעת, אשר עזבה את החברה מספר חודשים לאחר הקמתה.

זאב העיד כי החברה הוקמה בעזרתו של רואה חשבון זיצר שהיה רואה חשבון איתו הוא עבד (עמ' 15 לפרוטוקול).

זאב אף קיים פגישות עם הנתבע במשרדי החברה מהלך השנים.

זאב אישר כי במספר מקרים היה שותף לקבלת החלטות בחברה (עמ' 23 לפרוטוקול).

 

תמיכה חד משמעית לכך שזאב ולא התובעת הוא בעל המניות האמיתי והשותף של הנתבע בחברה -ניתן למצוא בדבריו של זאב בתמליל שיחה שצורפה על ידו לתצהירו.

תמליל שיחה שנערכה בין זאב לבין גב' נורית רוזנר (להלן: "נורית") ביום 18.7.11 – צורף כנספח א/1 לתצהירו של זאב.

זאב אומר לנורית במהלך השיחה "אני ויוסי הגענו לאיזה מבוי סתום" (עמ' 4 לתמליל).

"הגעתי איתו למבוי סתום את יודעת שמי למעשה, הגה רעיון ועשה הכל, זה אני עשיתי אבל לא משנה... הגענו למצב או שאני קונה אותו או שהוא קונה אותי... אבל אני צריך לדעת יותר לעומק  (עמ' 6 לתמליל).

נורית שואלת את זאב "אז אתה חושב לקנות את זה? מה יוסי יעשה?

זאב עונה "זה חמישים חמישים, מי שייתן מחיר יותר גבוה יקנה" (עמ' 9 לתמליל).

בהמשך אמר זאב כי אמר לנתבע "אתה יודע מה? בוא נעשה שיטת במבי אומר לי הולך" (עמ' 13 לתמליל).

עוד נאמר על ידי זאב באותה השיחה, בהתייחס לנתבע, "יפה אני לא אגמור איתו. אני אגמור איתו מה שמגיע לו פחות או יותר. לדעתי, הוא רוצה לצאת. נורית, תשמעי ממני הוא כבר... הגירושין גם הרגו אותו" (עמ' 21 לתמליל).

כמו כן, הסביר זאב לנורית כי "האמת חיפשתי עוד שותף איתו" (עמ' 23 לתמליל).

נורית הוזמנה להעיד מטעם התובעת.

בחקירתה הראשית העידה נורית כי היא, בין היתר, ד"ר לניהול רפואי והנדסה רפואית.

היום היא מטפלת באנשים בביו פידבק. אולם, בעבר הייתה לה חברת סיעוד אותה סגרה לפני כ- 10 שנים.

מקורות ההכנסה של אותה חברה היו כספים שהגיעו מארצות המוצא של העובדים הזרים, המשפחה אליה הופנו העובדים הזרים וביטוח.

בתקופה בה סגרה את פעילותה של החברה היו לה כ- 400 עובדים.

נורית העידה כי זאב והנתבע רצו שהיא תהיה שותפה שלהם. (עמ' 159 לפרוטוקול).

בחקירה הנגדית נשאלה נורית :

"ש.עכשיו, שאת אומרת שהציעו לך זאב ויוסי להצטרף כשותפה שלהם, אני מבין שזה ברור שהשותפים זה זאב ויוסי?

ת.לא. ברור שהם השותפים, זאב ויוסי שהציעו לי, כן להיות חלק שותפה גם.

ש.עכשיו, אני אומר לך שיש מישהו שאומר שזאב בכלל לא היה שותף בחברה?

ת.זה לא נכון... הם הציגו את עצמם שניהם כשותפים....

ש.זאב הוא השותף של יוסי?

ת.זאב הוא השותף של יוסי, ככה הם הציגו את עצמם" (עמ' 164 לפרוטוקול).

 

כבר בשלב זה, יש לציין, כי עדותה של נורית הייתה כנה ואמינה בעיני, שכן נורית העידה ללא כל ניסיון להסתרת האמת - גם בנושאים נוספים אליהם אתייחס בהמשך.

 

ביסוס נוסף למסקנה כי למרות רישומה הפורמאלית של התובעת כבעלת מניות, יש לראות בזאב כשותף העסקי של הנתבע - ניתן למצוא בעדויות העדים שהוזמנו על ידי התובעת לדיון ההוכחות.

גב' ענבר אייזנקוט (להלן: "ענבר") שהיא עובדת בחברה, העידה כי בפגישות שניהלה עם זאב במסגרתן הוקלטה הבינה כי זאב מתכוון לקנות את החברה.

בהקשר זה העידה ענבר "אני גם חשבתי שהוא הבוס שלי, כי הוא שותף של יוסי. תמיד ידעתי שהוא השותף של יוסי, אשר רכשתי לו כבוד, הייתי בטוחה שאני יודעת על מה הוא מדבר " (עמ' 90 לפרוטוקול).

ענבר עובדת בחברה מאז שהוקמה ואישרה כי גויסה לעבודה על ידי זאב ויוסף "אני פגשתי את שניהם.

ש.הם היו השותפים?

ת.כן.

ש.יערה לא בתמונה?

ת.פגשתי את יערה בתחילת הדרך היא כחלק מהעובדים, אבל משהו לדעתי חצי שנה אחרי זה היא כבר לא הביעה עניין במקום." (עמ' 91 לפרוטוקול).

ענבר הבהירה "אני ידעתי לכל אורך הדרך שהוא גם הבוס שלי (זאב – ד.ק)".

ענבר נשאלה באיזה תדירות היה זאב מגיע למשרדי החברה.

תשובתה הייתה "היו תקופות שהוא היה יכול להגיע כל יום למשרד, תקופות של פעם בשבוע לפחות". לדבריה, "כנראה שכל הבלגן התחיל הוא הפסיק להגיע" (עמ' 92 לפרוטוקול).

 

מטעמה של התובעת העידה גם גב' ענת מאירה (להלן: "ענת") עובדת החברה אשר עוסקת בעיקר בביטוח הרפואי של העובדים.

ענת העידה בחקירתה הראשית כי הבינה שהוזמנה לעדות "... בגלל שיש פה איזשהו הסכמות כנראה בין השותפים, בין זאביק ליוסי וזהו" (עמ' 114 לפרוטוקול).

ענת חזרה ואישרה בחקירה הנגדית כי זאב והנתבע הם השותפים וכי לא ידוע לה על שותף אחר (עמ' 115 לפרוטוקול).

 

בסיכומי התשובה נאמר על ידי התובעת כי עובדות החברה הובאו אומנם לעדות על ידי התובעת, אך ללא שהסכימו מרצונן ועדותן הייתה מגמתית על מנת לרצות את מנהלן הנתבע. כך נטען במיוחד לגבי ענבר.

אין ספק כי ניכר היה בחקירתן של העובדות כי קיים מצדן חשש להעיד.

עם זאת, ככל שעדותן התייחסה למעמדו של זאב בחברה – אינני רואה מקום שלא לקבל את עדותן כאמינה, שכן היא עולה בקנה אחד עם עדותו של זאב עצמו ועם עדותה של נורית שלא חששה מדבר.

 

זאב אף טיפל בפועל בכל הנושאים הקשורים לתביעה.

הפנייה הראשונה לנתבע בעניין התביעה, נספח 1 לתצהירו של הנתבע, הינה באמצעות מכתב שנשלח על ידי עורך דין קצוב, בא כוחו הקודם של זאב, בסוף שנת 2010.

במכתב המופנה לנתבע נאמר "מרשי, מר זאב קליפר, מילא את ידיי לפנות אליך כדלקמן:...".

במכתב נאמר אומנם כי זאב מחזיק בייפוי כוח נוטריוני מאת התובעת. אולם, במכתב עצמו נדרש הנתבע לספק לזאב קוד גישה למערכת הממוחשבת של החברה ורשימות שונות המפורטות במכתב.

 

המסקנה מכל האמור לעיל היא כי השותפים בחברות הם זאב והנתבע וכי רישום 50% מהמניות על שם התובעת הינו רישום פורמאלי בלבד.

שותפות עסקית זו אף מסבירה את טענותיו של זאב כלפי הנתבע כפי שהועלו על ידי בחקירה הנגדית.

זאב העיד כי יצא לפנסיה מאגד בגיל 58 למרות שיכול היה להישאר עד גיל 67 וכי חשב להשתלב בצומת עובדים "ובסוף שבאתי אז נפנפנו אותי החוצה" (עמ' 2 לפרוטוקול).

עוד העיד זאב כי רצה להעביר את המניות הרשומות על שם בתו על שמו שכן הוא יוצא לפנסיה.

הנתבע אמר לו "אדוני, אני לא מכיר אותך".

לדברי זאב, שנתיים לפני שנשלחה הפנייה על ידי בא כוחו הקודם בשנת 2010 "אני מדבר איתו ואני אומר לו – תשמע, אני רוצה לצאת לפנסיה אני רוצה תעסוקה, תסדר לי חדר, לא רק שהוא לא נותן לי חדר הוא לא נתן לי מפתח למשרד ואני ראיתי פה שמעבר לזה שאני מושפל לבן אדם לא כסף גם יש כבוד, אני עשיתי אותו בן אדם אני ולא מישהו אחר רק אני" (עמ' 13 לפרוטוקול).

עוד העיד זאב "...כמו שאני ישבתי איתו בבית קפה ואמרתי לו – בן דוד אני בניתי אותך, אני לא רוצה לריב איתך, לא רוצה לבוא איתך לבתי משפט, בוא, אתה לא רוצה אותי? זה לא חתונה קאתולית תן לי את מה שמגיע, לא רוצה, הבת שלי, לא כלום הוא אומר לי אדוני אין כסף... אין כסף מה אני מטומטם? אני אין לי כבוד... אבל מ- 6000 ₪ פנסיה של אגד שחשבתי לעבוד בעוד עבודה? בשביל מה רציתי, בשביל מה השקעתי כסף?" (עמ' 14 לפרוטוקול).

 

התוצאה מכל האמור לעיל היא כי יש להתייחס למחלוקת האמיתית בכתבי הטענות כאל מחלוקת בין שני השותפים בחברה – זאב והנתבע.

אינני רואה כל מניעה מלברר מחלוקת זה במסגרת ההליך שבפניי ואין כל מקום לטענת הנתבעים כי יש למחוק את התביעה על הסף בהעדר יריבות.

אינני רואה גם כל מקום לטענה כי הדרך הראויה לבירור התביעה במקרה הנוכחי היא בדרך של הגשת בקשה לאישור תביעה נגזרת.

מדובר בחברת מעטים בה קיימים למעשה שני שותפים כאשר אחד מהם רשום כבעל מניות.

חברה מעין זו היא מעין שותפות.

יש לכן לברר את המחלוקת בין השותפים ואת טענות הקיפוח לגופן.

ראה לעניין זה פסק דינו של כב' השופט דנציגר בע"א 1645/15 אדלר נ' לבנת (סעיפים 67-78) (להלן: "פסק דין אדלר").

בהקשר זה יש לציין כי זאב והתובעת אינם טוענים כי קיים קיפוח בכך שנפגעה הציפייה הלגיטימית שלהם לנהל את החברה.

זאב העיד במפורש כי הוסכם בין הצדדים כי מנהל החברה יהיה הנתבע (עמ' 3 לפרוטוקול ועמ' 26 לפרוטוקול).

הטענות הן בעיקרן טענות כספיות כאשר תמצית טענות הקיפוח הן: העלמת הכנסות; ניפוח הוצאות והברחת רכוש – המונעים בפועל חלוקת דיבידנד חרף רווחיות החברות בשנים מסוימות - ומניעת זכות העיון בנתוני החברה.

 

 

ב.המסגרת הנורמטיבית

התובעת העלתה, כאמור, טענות שונות בדבר קיפוחה על ידי הנתבעים.

סעיף 191 לחוק החברות המעגן את עילת הקיפוח קובע כך:

"(א) התנהל ענין מענייניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי-המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית-המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו ענייני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי-המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה".

המונח "קיפוח" אינו מוגדר בחוק והתפיסה הרווחת היא שמדובר בעילה רחבה אשר גבולותיה גמישים ועשויים להשתנות בהתאם לנסיבות הקונקרטיות.

(ראו ת"א (י-ם) 7438/05 בתיה אחזקת נכסים ואח' בע"מ נ' קרן טוקטלי ואח' (פורסם בנבו, 4.1.2007); ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ תעשיות מזון מטוסים (נתב"ג) בע"מ (פורסם בנבו, 2.6.1996)).

הפסיקה הדנה בבחינת המונח קיפוח קבעה כי קיפוח מתקיים כאשר המשאבים בחברה מחולקים בצורה בלתי הוגנת בין בעלי השליטה בחברה לבין בעלי מניות מיעוט בה, או במקרים בהם נפגעות הציפיות הלגיטימיות של הצדדים (ראו: פס"ד אדלר; ע"א 2773/04 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' עטר, פ"ד סב(1) 456 (2006) (להלן: "פס"ד נצבא"); ע"א 9014/03 אברהם גרינפלד נ' שמעון לסר (פורסם בנבו, 14.12.2006); ע"א 275/89 דוידזון נ' אורנשטיין, מו (1) 125, 131 (1991) (להלן: "פס"ד אורנשטיין").

עוד קבעה הפסיקה כי בחינת עילת הקיפוח הינה בחינה אובייקטיבית במסגרתה נבחנת התוצאה. מניעי הקיפוח אינם מכריעים בהקשר זה, שכן מטרת החוק אינה להעניש את המקפח אלא להעניק סעד למקופח (ראו למשל: בש"א 17402/04 כתבן נ' אוצר מפעל ים בע"מ (פורסם בנבו, 10.9.2007)).

זאת ועוד, קיפוח יתקיים כל אימת שתהיה פגיעה בציפיות הלגיטימיות של הצדדים, אפילו אין בהתנהגות המשמשת בסיס לתביעה משום הפרת זכות המוקנית לבעל מניות במסמכי היסוד של החברה (עניין אורנשטיין; עניין נצבא).

במסגרת עילת הקיפוח, הנטל המוטל על התובעים הוא להוכיח באופן לכאורי קיומו של קיפוח. אם עמדו התובעים בנטל זה, עובר נטל ההוכחה לשכמם של הנתבעים (ע"א 2718/09 ‏"גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ (פורסם בנבו), להלן: "עניין גדיש").

לפני בחינת טענות הקיפוח לגופן יש להתייחס לעובדה כי תביעת הקיפוח הוגשה גם כנגד הנתבע 2 – שאינו בעל מניות בחברה.

 

ג.תביעת התובעת כנגד ניב

יש לחזור ולהפנות לאמור בסעיף 191 לחוק החברות שהוא הסעיף אליו הפנתה התובעת בכתב התביעה.

הסעיף דן במתן סעד במקרה של קיפוח בעלי מניות ומקנה לבית משפט סמכות ליתן הוראות להסרת הקיפוח או מניעתו, ובמסגרת זו מתן הוראות לבעלי המניות בחברה.

גם אם ניתן להרחיב את עילת התביעה, כפי שנעשה על ידי לעיל, לגבי סכסוך של שותפים בפועל בחברת מעטים כמו במקרה הנוכחי, למרות שהמניות רשומות באופן פורמאלי על שמה של התובעת - הרי אין מקום להרחיב את עילת התביעה כך שניתן יהיה לטעון קיפוח כלפי צד ג' שאינו בעל מניות בחברה ואינו שותף בה בדרך אחרת.

לכן, אין הנתבע 2 יכול להיתבע במסגרת תביעה לסעד הצהרתי להסרת קיפוח ואין מקום למתן סעד נגדו במסגרת התביעה הנוכחית.

התביעה כנגדו הינה למעשה תביעה כספית שאינה אמורה להתברר במסגרת התביעה שלפניי.

עם זאת, יש לבחון את הטענות המופנות כלפי הנתבע 2 במסגרת טענות התובעת בדבר העלמת הכנסות על ידי הנתבע, באמצעות עסקות שנעשו, לכאורה, בינן לבין בנו כסוכן ביטוח של החברה.

 

ד.דרך התנהלות החברה

כפי שכבר ציינתי לעיל, העיד זאב כי הוחלט שהנתבע הוא זה שינהל את עסקיה של החברה.

עוד עלה, כאמור, מעדותה של התובעת כי היא עצמה עבדה בעבודות משרד במשך השנתיים הראשונות לאחר הקמת החברה. לאחר מכן, הגיעה לחברה מעת לעת כשנדרשה חתימתה על מסמכים.

אולם, התובעת לא הייתה מעורבת בפעילות השוטפת של החברה או בניהולה.

זאב הגיע למשרדי החברה מעת לעת ונפגש עם הנתבע.

זאב העיד כי בשנים הראשונות הגיע למשרדי החברה מספר פעמים בשבוע והנתבע היה אומר לו שמצבה של החברה קשה (עמ' 11 לפרוטוקול).

זאב העיד כי לא היה לו מפתח למשרד.

זאב העיד כי הוא היה שותף למספר החלטות של החברה: הקמת החברה; ההחלטה כי הנתבע יהיה מנהל החברה; ההחלטה כי ניב יהיה סוכן הביטוח של החברה במקום מר אלי מוכתר (להלן: "מוכתר"); ההחלטה לאפשר חתימה אחת בשם החברה עד לסכום של 75,000 ₪; הרכב שקיבל זאב בחברת צומת מדיקל.

ההחלטות שהתקבלו בחברה לא התקבלו באופן פורמאלי ולא התקיימו לגביהן ישיבות דירקטוריון.

זאב העיד בחקירתו הנגדית כי החלטות שונות כגון: ההחלטה להעמיד לרשותו רכב על חשבון החברה; ההחלטה לגבי השכר ששולם לתובעת וההחלטה בדבר שכרו של הנתבע – התקבלו בעל-פה.

 

 

זאב נשאל:

"ש.תגיד לי אתה קיבלת רכב נכון?

ת.כן, אמרתי.

ש.תגיד לי נתקבלה אי פעם החלטה מסודרת בחברה לתת למר... ?

ת.לא, אנחנו דברנו. תראה אני לא רוצה לתת פרשנויות סיכמנו והבת שלי ידעה שאני עם האוטו הזה יעבוד בצומת מדיקל...

ש.תגיד לי, ההחלטה לתת לך רכב היא לא הייתה חריגה בעניין הזה מבחינתכם, כלומר זו הדרך שבה קיבלתם את ההחלטות, נכון?... או.קיי בעל פה?

ת.בעל פה. בוודאי.

ש.בסדר גמור. גם לגבי השכר של הבת שלך היה באותה דרך?

ת.בוודאי, גם המשכורת שלו (של הנתבע – ד.ק.)" (עמ' 41-42 לפרוטוקול).

 

המסקנה מכל האמור לעיל היא כי בחברה שהיא, כאמור, חברת מעטים קיבלו שני בעלי המניות, השותפים, החלטות בעל-פה הנוגעות לתנאיי העסקתם ולשכרם.

לכן, אין מקום לטענות מי מהצדדים בקשר לדרך קבלת החלטות אלה ולתוכנן.

 

ה.האם הוכחו טענות הקיפוח

-טענת התובעת בדבר העלמת מידע והתעלמות מזכויותיה

הן בתצהירה והן בסיכומים נטען על ידי התובעת כי מודרה מניהול החברות ולא הייתה לה כל ידיעה על היקף פעילותן ועיסקהן.

התובעת העידה כי בשנת 2008, בעקבות ביקורת של משרד התמ"ת, התבקשה על ידי הנתבע לחתום על מסמכים המעידים כי ערכה ביקורי בית בקרב העובדים הזרים במסגרת היותה עובדת סוציאלית.

כפי שאף צוין בכתב התביעה סירבה התובעת לחתום על תצהיר שקרי.

לדבריה, נדהמה לגלות בפעם הראשונה את היקף הפעילות של החברה, היות והנתבע הגיש לה לחתימה מאות מסמכים המתייחסים למאות עובדים.

התובעת טענה כי הסתמכה על מצגי השווא שהנתבע הציג לה עד אותו מועד כאילו החברה ממשיכה להיות קטנה ולא רווחית.

רק לאחר חקירתה במשרדי מס הכנסה בחיפה בשנת 2010, בעניין אי הגשת דוחות כספיים של החברה, הבינה שהחברה מתנהלת באופן בלתי תקין.

לכן, ביקשה להעביר את מניותיה לאביה ושניהם ביקשו להיות מעורבים יותר בניהול החברה ולקבל מידע על התנהלותה.

החל מיום 22.6.10 ועד מועד הגשת התביעה פנתה אין סוף פעמים לנתבע בדרישות כי יעביר לה את החומר. אולם, לדבריה, נקט הנתבע בטקטיקה של סחבת והמציא לה רק חלק קטן מחומר הנהלת החשבונות.

אינני רואה מקום לא לטענת התובעת לפיה לא ניתנה לה אפשרות לעיין במסמכי החברה - ולא לטענת הנתבעים כי כל מסמכי החברה ונתוניה היו ידועים לתובעת ולזאב וכי לכן יש לראות בהם כמושתקים מלהעלות טענות בדבר קיפוח.

התובעת, כאמור, לא התעניינה בענייניה של החברה וזאב היה מגיע מידי פעם לפעם לפגישות עם הנתבע, אשר ניהל, בהסכמתו, את החברה.

אין כל ראייה לפיה ביקש מי מהם אי פעם עד לשנת 2010 מסמכים כלשהם הקשורים לחברה וכי בקשה זו, עד פרוץ הסכסוך בין הצדדים, סורבה בדרך כלשהי על ידי הנתבע.

התובעת העידה אומנם בחקירה הנגדית כי ביקשה אינפורמציה על החברה אבל לא הייתה לה גישה למידע באמצעות הנתבע.

אולם, התובעת נשאלה האם יש לה פירוט כלשהו ממנו ניתן ללמוד כי עד שנת 2010, מועד בו נשלח מכתב על ידי בא כוחה הקודם, דרשה לקבל מידע כלשהו לגבי החברה ולא נענתה.

תשובתה לכך הייתה "לפני זה אין לי תיעוד כי היו שיחות פרונטליות" (עמ' 137 לפרוטוקול).

 

אינני רואה מקום לקבל כאמינה את עדותה של התובעת לפיה ביקשה מידע כלשהו לפני אותו מכתב שנשלח בשנת 2010.

התובעת, כאמור, עזבה את החברה בשנת 2003; קיבלה שכר עד שנת 2008 ולא הביעה בחברה כל עניין.

נראה כי עניינה של התובעת בחברה התמצה בעדותה לפיה "היא עניינה אותי ברמה המשפחתית, ברמה הכללית" (עמ' 142 לפרוטוקול).

זאב העיד כי לא ידע דבר על החברה. בשנת 2007-2008 כאשר ראה שהנתבע לא מכניס אותו לחברה במקום הבת שלו ולא סידר לו חדר בטענה שאין מקום "ואז התחלתי מה אתה רוצה שאני אעשה? התחלתי לבדוק... אני הייתי צריך ללמוד איך זה עובד, אז איך אתה רוצה שאני אלמד?"

זאב נשאל על ידי בית משפט האם קיבל נתונים ותשובתו הייתה "בוודאי, זה לקח תקופה, אבל נתונים... דרך אגב גם דרך האינטרנט למדתי הרבה" (עמ' 21 לפרוטוקול).

 

מכאן עולה כי עד שנת 2008 לא הביע גם זאב עניין כלשהו בקבלת נתונים מהחברה.

בהקשר זה מקובלת עלי עדותו כי נתן אמון בנתבע ובדיווחים שמסר לו באותן פגישות שהתקיימו ביניהם במהלך השנים.

"ודרך אגב, תשמע, יש פה חברות של מעל 30 שנה, כל מה שהוא אמר – האמנתי לו, עד שהתחלתי להבין שהסיפור הוא לא אותו סיפור זה רק סיפורים" (עמ' 11 לפרוטוקול).

לאור כל האמור לעיל, אין בסיס לטענות בדבר קיפוח בגין העלמת מידע.

יש לבחון עתה את התנהלות הנתבע בעניין העברת המידע לאחר שנשלחה לו דרישה לקבלת מסמכים.

אין ספק כי בין התובעת וזאב, באמצעות בא כוחם החדש, התקיימה התכתבות ארוכה עם הנתבעים, החל מסוף פברואר 2011 ועד נובמבר 2011 בעניין העברת המסמכים.

 

אינני רואה צורך להידרש להתכתבות זו באופן פרטני.

כמו כן, אינני רואה מקום להידרש להליך גילוי המסמכים הארוך שהתנהל בין הצדדים.

הליך זה הסתיים והראיות נשמעו לגופן.

אין לכן גם מקום לטענות השונות אשר הועלו על ידי התובעת בסיכומים בעניין אי קיום הוראות בית משפט בהחלטה בעניין גילוי המסמכים – החלטה אשר סיימה את הליך גילוי המסמכים.

לגופו של עניין, נשלח ביום 16.3.11 לב"כ התובעת וזאב ייפוי כוח מטעם הנתבע "לקבלת כל חומר ומידע הנחוץ למרשייך מרואה חשבון".

הנתבע עצמו שלח באותו יום לתובעת אישור חוזר לעיין במסמכי החברה הנמצאים אצל רו"ח זיצר.

אישור נוסף נשלח באמצעות ב"כ הנתבע לב"כ התובעת וזאב ביום 13.4.11.

מסמכים אלה סומנו במהלך הדיון נ/2.

 

התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי בעקבות הפנייה לקבלת מידע חתם הנתבע על ייפוי כוח אשר יאפשר לה ולאביה ללכת באופן בלתי אמצעי לרו"ח ולמנהלת החשבונות, כדי לקבל את כל המסמכים שהם מבקשים בקשר לחברה (עמ' 146 לפרוטוקול).

התובעת נשאלה בתחילת חקירתה האם נכון כי נלקחו על ידה ועל ידי אביה הארגזים של מסמכי הנהלת החשבונות המקוריים של החברה.

בתחילה ענתה "אם זה אצלנו ותרצה שנחזיר אז נחזיר כמובן"(עמ' 147 לפרוטוקול).

לאחר מכן, אמרה כי איננה זוכרת שהמסמכים המקוריים נמסרו למומחה מטעם בית משפט על ידם, שכן העותק היחיד היה אצלם (עמ' 148 לפרוטוקול).

בהמשך החקירה נשאלה בעניין זה פעם נוספת ובסופו של דבר נאמר על ידי התובעת כי כחלק מהסכסוך הנתבע העביר לה ולאביה את המסמכים המקוריים (עמ' 202 לפרוטוקול).

 

זאב לעומת זאת אישר במפורש כי ארגזי הנהלת החשבונות נלקחו על ידו באמצעות עורך הדין, אם כי טען כי לא נמצאו בארגזים מסמכי הנהלת חשבונות לשנת 2005 .

זאב נשאל:

"ש.עכשיו, לקחת את הארגזים המקוריים והשארת אותם אצלכם, לא צילמת והחזרת השארת את המקוריים אצלך?

ת.אצל העורך דין, מה זה אצלי" (עמ' 35 לפרוטוקול).

מתשובה זו עולה הודאה מפורשת בדבר לקיחת הארגזים אשר כללו את המסמכים המקוריים.

יתרה מזאת, בתמליל השיחה שקיים זאב עם ענבר ביום 23.11.11 נאמר על ידו כי "יש לי פה ספרים כבר... כל הספרים... הספרים אצלי".

 

מכאן עולה כי אין מקום לטענת קיפוח בשל מידור ואי המצאת מסמכים.

השאלה מה כוללים המסמכים והאם הם משקפים נכונה את ההתנהלות הכספית של החברה הינה שאלה נפרדת. אין בעצם המצאת המסמכים לעיונם של התובעת וזאב כדי למנוע או להשתיק אותם מלטעון טענות אשר התבררו להם, לטענתם, מעיון במסמכים.

כך למשל, העובדה כי במסגרת המסמכים שנמסרו נכללו מסמכים המתייחסים להעברת הכספים מהפיליפינים, אינה יוצרת השתק שיש בו כדי למנוע את הטענה לפיה מסמכי החברה והנהלת החשבונות שלה אינם נותנים ביטוי לכספים שהתקבלו בפועל.

עם זאת, מקובלת עלי טענת הנתבעים כי כל טענה המתייחסת לאירועים לפני 31.12.05 – התיישנה בהתאם לחוק ההתיישנות תשי"ח – 1958.

 

יש עתה לבחון לגופן את הטענת הכספיות המהוות, לטענת התובעת וזאב, בגדר קיפוח לגופן.

 

-הכנסה ישירה מחברות הביטוח

התובעת טענה בתצהירה כי מנבירה בחומרי הנהלת החשבונות הגיע לידה הסכם משנת 2004 בין החברה לבין הנתבע באופן אישי מצד אחד - לבין כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל").

בהסכם זה הוסכם כי בתמורה להפניית העובדים הזרים לעריכת ביטוח בריאות אצל חברת כלל, דווקא במשך תקופה של 3 שניים (2004-2007) - תשלם כלל לחברה סכום של 250,000 דולר בתוספת מע"מ.

בתצהיר צוינו שני מועדים תשלום: נובמבר 2004 וינואר 2005.

התובעת טענה כי ביקשה מהנתבעים ומכלל לקבל מידע מלא לגבי התמורה שהתקבלה בפועל וכן כל הסכם מאוחר שנחתם, וכן פירוט מלא לגבי ריכוז הפרמיות והתשלומים שהתקבלו בהתאם להסכם זה או להסכמים אחרים.

לדבריה, פנייה זו סורבה.

התובעת הצהירה כי אין לה מידע על אלו עסקאות המשך חתמו הנתבעים עם מי מחברות הביטוח בארץ. עם זאת, מדובר במקור הכנסה משמעותי ואין ספק שהחברות היו זכאיות לקבל סכומים משמעותיים או תמורה אחרת מחברות ביטוח כלשהן גם בשנים 2007 ואילך.

עוד נטען, כי אם לא התקבלו סכומים כלשהם ברור שהנתבע ערך עסקה כלשהי עם ניב, שהוא סוכן הביטוח של החברות, על מנת להעלים סכומים אלה.

בהקשר זה הפנתה התובעת לאמור בחוות דעתו של המומחה, בה הועלתה השאלה מדוע ממשיכה החברה לעבוד עם חברת כלל דווקא ללא תמורה, בעוד שישנה סבירות כי ניתן היה לקבל תמורה עבור עבודה עם חברת ביטוח אחרת.

במסגרת תצהיר התובעת התבקש זימון מנכ"ל חברת כלל כעד או חשיפת מלוא הנתונים שהתבקשו.

בתצהירו טען הנתבע כי בעקבות חתימת ההסכם עם כלל בשנת 2004, פנה להנהלת כלל, כדי למנף את ההסכם, והציע כי יפנה לכלל את כל המטופלים המעסיקים עובדים זרים על מנת שיבטחו את העובדים הזרים דווקא בחברת כלל.

הוסכם כי כנגד התחייבות לתקופה של שלוש שנים תשלם כלל לחברה סכום כולל של 250,000 דולר בשני תשלומים.

נטען כי מדובר בעסקה חד פעמית חריגה פרי יוזמתו ונחישותו של הנתבע להביא להשאת רווחי החברה.

לא ניתן היה לשחזר או להאריך את ההתקשרות.

עוד נאמר על ידי הנתבע, כי הן התובעת והן זאב יודעים היטב כי לא נברא ולא היה הסכם דומה להסכם חד פעמי זה.

זאב עצמו עודכן בדבר קיום העסקה ושיבח את הנתבע על היוזמת המבריקה והמוצלחת.

עוד נאמר, כי למרות שזאב ידע כי מדובר בהכנסה חריגה שהתקבלה בשנים 2004-2005 אשר העלתה באופן חריג את רווחי החברה – מנסה התובעת להציג את הרווחיות בשנים אלה כרווחיות רגילה אשר ירדה בשנים לאחר מכן, כדי לבסס את טענותיה.

 

הנתבעים הגישו תצהיר עדות ראשית של גב' ורד ניר (להלן: "ורד").

ורד הייתה במועדים הרלוונטיים מנהלת מחלקת אוכלוסיות זרות בכלל; סמנכ"ל בחברת כלל בריאות ומשנה למנכ"ל כלל בריאות חברה לביטוח בע"מ.

הכרותה עם הנתבע החלה בעקבות עבודתה בחברת כלל.

ורד עבדה בכלל משנת 2003 ועד תחילת שנת 2012.

במסגרתה תפקידה כמנהלת מחלקת אוכלוסיות זרות, ניהלה בשנת 2004 מו"מ עם הנתבע, במטרה להעביר את פעילות החברה מהראל חברה לביטוח לכלל.

באמצעות סוכן הביטוח מוכתר הפנה הנתבע את לקוחות החברה לערוך את הביטוח הרפואי של העובדים הזרים להראל.

במקביל, נודע לורד על עסקה אחרת בין החברה לבין חברת שירותי בריאות כללית לפיה תפנה כללית לחברה את מטופליה, החולים הסעודיים השוהים במתקניה השונים, הזקוקים להמשך טיפול על ידי עובדים זרים.

מאחר והיה לורד עניין רב בעסקה ובהפניית החברה את לקוחות כללית לבטח את העובדים הזרים בכלל – הציעה לנתבע להיפגש עמה ועם מר אביגדור קפלן כדי להגיע להסכמה כאמור.

בעקבות זאת נוהל מו"מ אשר בסופו נחתמו שני הסכמים: ההסכם הראשון היה הסכם עבודה בין מוכתר לכלל בדבר תשלום עמלות לסוכן; ההסכם השני היה בין כלל לחברה בו הוסכם כי כנגד התחייבות של החברה, לתקופה של שלוש שנים, להפנות את לקוחותיה לכלל - תשלם כלל לחברה את הסכום החד פעמי של 250,000 דולר.

התקשרות זו והעסקה הייחודית והחריגה בין החברה לכלל, השפיעה באופן ישיר על עמלות סוכני הביטוח שייצגו את הנתבע ושימשו כמתווכים לעסקי הביטוח בפוליסות הבריאות של העובדים הזרים והם זכו לעמלות גבוהות במיוחד.

ורד הצהירה כי ההסכם לא הוארך ולא נחתם כל הסכם המשך או דומה לו.

מספר ההפניות של הכללית לחברה היה קטן מהמצופה וכך גם הפניית החברה לכלל לשם עריכת ביטוח לעובדים הזרים. לכן, לא מצאה כלל לנכון להאריך את ההתקשרות.

ורד הדגישה "מדובר בהסכם חריג שאין לו אח ורע שמעולם לא הוארך או נשנה לא מול צומת עובדים ולא מול חברה כדוגמתה...".

 

בחקירתה הנגדית העידה ורד כי הכירה את הנתבע במסגרת עבודתה וכי כיום הם חברים.

בין היתר, נחקרה ורד בעניין הסכם ההתקשרות משנת 2004.

ורד נשאלה "וזה די סטנדרטי שכשאתה מעביר תיק ביטוח כזה גדול לחברה אחרת, לחברה בלוק אחד שלם של עובדים שיתנו לך מענק הצטרפות?"

תשובתה לכך הייתה שלילית.

בעקבות זה נשאלה מה קרה אם כן שכלל הייתה כה "נדיבה".

בתשובה לכך ענתה ורד, כי הסתמן מהלך עסקי בו הייתה מעורבת קופת חולים כללית שהייתה אמורה להפנות מבוטחים לחברה. במקביל למו"מ שהתנהל עם כלל "התנהל מו"מ בין יוסי לחברת הראל ורצינו כמו לוחמים לקחת את התיק מהראל".

ורד נשאלה האם זה לא בלתי סביר לומר כי אם מעבירים תיק כל כך גדול לחברה אחרת היא תרצה לתת מענק.

תשובתה הייתה "קודם כל זה לא עניין של בלתי סביר או בלתי סביר. העובדות מדברות בעד עצמן, זו הייתה עסקה חד פעמית, יחידה, מיוחדת לא קרתה כזאת" (עמ' 255 לפרוטוקול).

ורד אף הדגישה "זה לא קרה בכלל, בדרך כלל זה לא קורה בתחום הזה של עובדים זרים. זה מאוד דבר שכיח שקורה בתיקי ביטוח חיים, לא בתיקים שהם ברי התחדשות כל הזמן" (עמ' 256 לפרוטוקול).

עוד הבהירה ורד כי כלל ידעה שמוכתר הוא צינור מאוד משפיע על ההחלטה של המעסיק או בן המשפחה שלו היכן לבטח את העובד הזר.

 

עדותה של ורד הייתה אמינה עלי לחלוטין.

העובדה כי העידה שהיא חברה של הנתבע אין בה כדי להשפיע על עדותה בדרך כלשהי.

יש להניח כי אם היה מתבצע תשלום כלשהו על ידי כלל לחברה, היה תשלום זה מקבל ביטוי בספריה של כלל. בוודאי שלא מדובר בתשלום שלא ניתן היה לעקוב אחריו או שניתן היה להסתירו.

לאור עדותה של ורד אין מקום לשורת ההנחות שהניחה התובעת בסיכומים, לפיהן אין ספק כי החברה הייתה זכאית לקבל סכומים משמעותיים או תמורה כלשהי מחברות ביטוח גם בשנים 2007 ואילך, או כי נערכה עסקה כלשהי עם ניב כדי להעלים סכומים אלה.

התהייה אשר הועלתה על ידי המומחה בחוות דעתו בעניין זה קיבלה, כאמור לעיל, תשובה חד משמעית בעדותה של ורד, לפיה היה מדובר בעסקה ספציפית, חריגה וחד פעמית על רקע הנסיבות שהיו רלוונטיות בשנת 2004.

גם במסגרת סעיף זה בסיכומים הרחיבה התובעת וחזרה לעניין גילוי המסמכים – עניין שאין לחזור אליו במסגרת פסק הדין.

 

לעניין טענת התובעת בדבר התשלום המוגדל של עמלות לניב – אתייחס בנפרד.

 

מכאן עולה כי טענות התובעת בעניין ההכנסה מחברות הביטוח – נותרו בגדר טענות ללא ביסוס ראייתי.

 

-עמלות סוכן הביטוח – ניב.

בסיכומים הרחיבה התובעת וטענה בעניין שימושו של ניב במשרדי החברה, בשירותי מזכירות, פקס וטלפון.

כמו כן, צוינה העובדה כי ניב קיבל לשימושו האישי טלפון סלולרי ורכב מסוג מיצובישי כאשר כל ההוצאות בגינם שולמו על חשבון החברה. זאת, בעוד שעובדות החברה הן אלה אשר ביצעו את העבודה בפועל.

 

בחוות הדעת מטעם המומחה נאמר אכן כי הוצאות שונות של ניב נרשמו בשנת 2004 כחלק מהוצאות החברה בסתירה למעמדו כסוכן עצמאי.

הובהר כי הוצאות הרכב לא קיבלו ביטוי באופן של זקיפת שווי למשכורתו של ניב היות והוא אינו נמנה על מצבת העובדים של החברה.

עוד התייחסה חוות הדעת לאומדן שווי הטבות דמי השימוש במשרד והוצאות טלפון נייד.

 

אין ספק כי אי זקיפת התשלומים מהווה התנהלות בלתי תקינה של החברה.

עם זאת, אין באמור לעיל כדי להוות בסיס לטענת קיפוח מצד התובעת וזאב.

כפי שכבר ציינתי לעיל, היוותה ההחלטה להעסיק את ניב כסוכן הביטוח של החברה אחת מההחלטות אשר התקבלה ללא הליך פורמאלי, כפי שהתקבלו ההחלטות בעניין תשלום שכר לתובעת; העמדת הרכב לזאב ותשלום השכר לנתבע.

בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית של התובעת נאמר באופן כללי כי החל משנת 2004, משהוציא ניב רישיון לעריכת ביטוח, כל ההתקשרות של החברות עם סוכני ביטוח הייתה באמצעותו וכי הוא שימש כחותמת גומי.

עוד נאמר, כי התובעת סברה כל העת כי ניב עובד של החברה.

בדיון הסתבר כי זאב לקח חלק פעיל בהחלטה להחליף את סוכן הביטוח הקודם של החברה בניב וכי לא היו לו כל טענות כלפיו במהלך השנים שעברו עד לפרוץ הסכסוך עם הנתבע.

בתמליל השיחה עם נורית מיום 18.7.11 - אומרת נורית לזאב "זה שהוא הכניס את הבן שלו זה היה מאוד בשכל" זאב עונה לה "זה היה רעיון שלי" (עמ' 10 לתמליל).

זאב אומנם אומר כי את העבודה עושה ענת. אולם, זאב מציין במפורש "הבן שלו ישב .קיבל את כל התנאים מצומת עובדים" (עמ' 11 לתמליל).

בהמשך השיחה אומר זאב לנורית "... אני עוד אמרתי לו, מה אתה צריך את אלי מוכתר בוא נביא את הבן שלך נרוויח יותר. יש... במלא את הרעיון לא לרמות אנשים.

נורית: אלי מוכתר הוא רמאי

זאב: כן אלי מוכתר... כולם אומרים את זה" (עמ' 23 לתמליל).

כלומר, זאב סבר שמוכתר הוא רמאי הציע לנתבע להביא את בנו לחברה ואף היה ער לחלוטין לעובדה כי ניב ישב בחברה וקיבל את כל התנאים הנלווים לכך.

בתמליל שיחה עם ענבר מיום 19.8.12 - התייחס זאב לניב כאל "חרוץ", "יש לו בדיוק מה שצריך לסוכן ביטוח הוא ישר", "הוא אמין כן, אבל אין לו, אין לו כריזמה"(עמ' 32 לתמליל).

ענבר אומרת לזאב "אבל רק זימברנו אותו כל הזמן" זאב עונה "כן" (עמ' 33 לתמליל).

בתמליל השיחה שהתקיימה בין זאב לענבר ביום 30.7.13 - מתייחס זאב לתנאיי עסקתו של ניב ואומר "לדעתי, הוא נותן לו משכורת רעה, אבל בשביל שהוא יהיה תלוי בו" זאב גם אומר "הוא לא מטומטם אבל יוסי לא נותן לו" (עמ' 21 לתמליל).

 

בחקירה הנגדית נשאל זאב האם נכון שהוא לא היה מרוצה ממוכתר.

לאחר מספר תשובותו מתחמקות השיב "הוא הביא אותי למצב שאני לא אהיה מרוצה, אז זה לא מרוצה?".

עם זאת, טען זאב "לא, אני הייתי מרוצה, אבל הבן של בן דוד שהוא בא אלי אני אמרתי בהתחלה, בוא נשים אותו עובד חברה ואני אמרתי בהתחלה בוא עובד חברה ישב פה במשרד נחסוך כסף."

משהופנה זאב לדברים שנאמרו על ידו בתמליל "זה היה רעיון שלי" אישר אותם. אולם אמר "אבל הוא עובד חברה לא שיעשה לי חברה בתוך חברה".

זאב חזר וטען כי הוא איננו זוכר שהרעיון היה שלו אלא שהוא הסכים.

בסופו של דבר העיד זאב "בוא, זה רעיון של שנינו, אבל אני לא מכחיש אני הסכמתי, מי אמר ראשון? בטח שלא אני, זה הבן שלו, אני עוד לא ראיתי מישהו... בוא, שנינו יאללה תקו תקו."

בהמשך אישר זאב כי אמר על ניב שהוא ישר, אמין ואף העיד כי הוא "בחור עשר".

 

המסקנה מכל האמור לעיל היא, כי העסקתו של ניב בתוך משרדי החברה הייתה על דעתו של זאב.

לא ניתן לטעון היום כי הסכמה זו לא כללה הסכמה לשימוש בשירותי המשרד ואין מקום עתה להעלות טענות בדבר פרטי שירותים אלה.

 

בסיכומים, לאחר שכבר נשמעו הראיות והתבררו הדברים שנאמרו על ידי זאב בתמלילים, טענה התובעת – בניגוד לדרך תיאור הדברים בכתב התביעה ובתצהיר - כי לא הייתה מועלת טענה כלשהי כנגד העסקתו של ניב כסוכן ביטוח במקום מוכתר - אילו היה מתברר שהוא משלם עמלות לחברה כפי שמגיע לה ולא מותיר את מירב ההכנסות בידו.

טענה זו היא למעשה עיקר הטענה כלפי ניב ובאמצעות זאת כנגד הנתבע.

אין מקום לקביעה לפיה הוכיחו התובעת וזאב, ולו לכאורה, את הטענה לפיה הותיר ניב את מירב ההכנסות שהתקבלו על ידו בידו ולא העבירן לחברה.

 

כפי שעולה מחוות דעת המומחה גדלו הכנסות החברה מאז שנת 2005, מועד בו החלה פעילותו של ניב בחברה.

המומחה אף ציין בחוות דעתו כי הכנסות החברה אשר התקבלו מניב בשנת 2012 היו גבוהות ממה שהיה עליו להעביר.

מסקנה זו מבוססת על תחשיב שהועבר על ידי ניב ובו חישוב העמלות שעליו היה להעביר לחברה.

התחשיב מבוסס על מכפלת ימי הביטוח המשולמים בחודש מסוים ב-0.5 דולר.

סכום זה מהווה את ההפרש בין מחיר הפוליסה שמשלמת המשפחה עבור יום ביטוח אחד - לבין עלות הפוליסה.

על פי חישוב זה העביר ניב בשנת 2012 סכום של כ-225,000 ₪ ביתר.

 

עיקר הטיעון של התובעת מתמקד בטענה כי אין הסבר לגובה העמלה אותה העביר ניב לחברה.

במסגרת חקירתו הנגדית נשאל ניב מי קובע את גובה העמלה ותשובתו לכך הייתה "זה לא נקבע בצורה ברורה ברמה הזו שיש איזשהו נייר" (עמ' 233 לפרוטוקול).

התובעת טענה להשלכות החמורות של עריכת עסקה כזו בין בעל שליטה לבנו בחברה ללא אישור בעלת 50% ממניות בחברה.

כפי שכבר ציינתי לעיל, לא מדובר בחברה בה התקבלו החלטות פורמאליות אלא החלטות בעל-פה.

אומנם, בחקירתו הנגדית של ניב לא ניתן על ידו הסבר מספרי מדויק בקשר לתשלום העמלה.

אולם, ההסבר לדברים שנאמרו למומחה על ידי ניב – כי תחשיב העמלות מתבסס על 0.5 דולר - נמצא למעשה בעדותה של ורד מכלל.

ורד העידה בחקירתה הנגדית כי היא הכתיבה את גובה התשלום שכלל הייתה גובה על כל עובד באותה תקופה בגין הביטוח.

"אני הכתבתי את המחיר 1.40 ליום זה היה 1.50 דולר 1.40 דולר שכלל עצמה מכרה ב- 1.70 דולר... 1.70 דולר זו הייתה הפרמיה המקסימאלית שמבוטח שילם שהוא פנה ישירות לחברה. באמצעות סוכן זה היה 1.50 דולר או 1.40 דולר...

ש.ומה העמלה ששולמה לסוכן הביטוח?

ת.בדרך כלל 10% והיא עלתה ככל שהוא יכול היה לתת כמויות גדולות יותר של ביטוחים". 

(עמ' 257 לפרוטוקול).

האמור לעיל מתייחס לסוכנים.

 

באשר לחברות כוח אדם – נאמר על ידי ורד "היה אצלנו נהוג שחברות כוח אדם מקבלות את כל מה שמעל 70 סנט שאם היה 1.40 דולר נמכרה פוליסה הם קיבלו 70 סנט כולל מע"מ כלומר, כ-60 סנט"

ורד נשאלה האם את כל העמלה הזו העביר הסוכן לחברה. תשובתה הייתה "סוכן הביטוח היה מקבל את העמלה הזו מה הוא עושה,

ש.סוכן הביטוח יכול להעביר למי שאינו סוכן ביטוח ?

ת.האמת שלא אבל ככה התנהל השוק ואני דאגתי לתת עמלות לסוכני הביטוח."

ורד המשיכה והסבירה כי כל סכום מעל 70 סנט משולם על ידי כלל לסוכן עבור עבודתו.

עוד נאמר על ידה "אני יכולה להגיד מאחורי הקלעים בדרך כלל החלוקה הייתה 70 – 30 בעמלות"

ורד נשאלה על ידי בית משפט:

"ש.הרוב היה נשאר אצל חברת כוח האדם לפי מה שאת אומרת?

ת.חלק הארי" (עמ' 259-260 לפרוטוקול).

 

בהמשך החקירה הסכימה ורד כי לא הגיוני שסוכן ביטוח אשר מקבל מחברת כלל כ- 60 סנט מעביר לחברה בגין כל מבוטח 90 סנט.

דברים אלה אף תומכים באמור בתצהירו של הנתבע לפיהם אין בסיס לטענת התובעת בדבר התשלום בסכום של 0.8 דולר בגין כל פוליסה אשר שולם, לכאורה, על ידי מוכתר לפני תחילת עבודתו של ניב.

אף אם לא נמצא בסופו של דבר הסבר של ממש לאמור בטבלאות שצורפו על ידי ניב לתצהירו בעניין תשלום מעל 0.9 דולר - הרי ברור לחלוטין כי דבריו למומחה בדבר תשלום של 0.5 דולר עולים בקנה אחד עם עדותה של ורד, שהייתה מקצועית ואמינה בעיני.

תשלום של 0.5 דולר מתוך 0.6 דולר נטו ששולמו לניב כעמלה על ידי כלל – ההפרש בין 1.4 דולר או 1.5 דולר לבין 0.7 דולר כולל מע"מ - הוא אכן תשלום לחברה של חלק הארי מהעמלה המשולמת לסוכן על ידי חברת הביטוח.

 

לאור זאת, יש לקבל גם את עדותו של ניב באשר לסכומים שהועברו על ידו "כשאני מגיע למשרד, פתחתי את הדלת הוא שייך לאבא שלי, ואתה מקבל את ההזדמנות, בין אם זה לתיק לקוחות ובין אם זה לעבודה וגם תנאים נוחים כמו רכב וטלפון, אז מן הסתם קהל הלקוחות הזה זה מן המקום שאתה אומר – פה אני לא בא להרוויח... העברתי ואף יותר וזה לא משהו שהוא ברמה העסקית אולי היה לי נכון בדיעבד, אבל כמו שאמרתי, זה הרבה יותר מדיני נפשות ומבחן התוצאה זה שהעברתי הרבה יותר מהמקובל (ההדגשה שלי – ד.ק.)". (עמ' 233 לפרוטוקול).

עוד נאמר על ידי ניב "ובעצם אם לחברה אחרת השארתי נתח מסוים, לחברת צומת עובדים לא השארתי רק העברתי יותר" (עמ' 234 לפרוטוקול).

המקובל הוא, כאמור, בהתאם לעדותה של ורד לעיל.

 

אינני רואה לכן מקום לטענות בדבר קיפוח בגין העמלות שהועברו על ידי ניב לחברה.

 

-עמלת תאגיד ועמלת משפחות

בסיכומים חזרה בה למעשה התובעת מטענותיה בנושאים אלה.

השלמת הבדיקה היחידה הנדרשת לעניין זה הוא נושא מספר העובדים אליו אתייחס בהמשך.

 

-טענות בדבר העלמת הכנסה והגדלת הוצאות 

התובעת טענה בתצהירה כי במהלך השנים 2004, 2005, 2006 ואילך הבין הנתבע באופן ברור כי אם ימשיך במעשיו רווחי החברה המדווחים, אשר הגיעו בשנת 2005 לסכום של 427,000 ₪ ימשיכו ויעלו - יצטרך לשתף אותה כבעלת מניות ברווחים הגדולים בדרך של חלוקת דיבידנד. לכן, טענה התובעת החל הנתבע בשנת 2004 לפעול במספר דרכים מקבילות ששירתו את אותה תוצאה של הקטנת הרווחים והעלמת הכנסות.

 

*רכישת רכבים יוקרתיים ועסקאות מכירת רכב ישן בהפסד

לדברי התובעת, רכש הנתבע בסוף שנת 2004 רכב מנהלים יוקרתי ומפואר מסוג פולקסוואגן פאסט 2000 סמ"ק מודל 2005 בשווי של כ- 177,000 ₪, שנרשם על שמו באופן אישי.

החברה נשאה בכל הוצאות הרכב.

כעבור 4 שנים החליף רכב זה ברכב חדש ויוקרתי מאותו דגם מודל 2010 בעלות של כ- 296,000 ₪.

למרות שעלות העסקה הייתה מעל 75,000 ₪, גבול התקרה המותר לנתבע לעריכת עסקאות, ביצע הנתבע את העסקאות האמורות.

עוד התברר, כי הנתבע עשה עסקת טרייד אין בדרך לא דרך על הרכב הישן ומכר אותו ב- 57,000 ₪

כלומר, הפסד נומינאלי של 120,000 ₪ לחודש.

כדי לממן את רכישת הרכב החדש נטל הנתבע שתי הלוואות בחשבון הפרטי שלו בבנק מזרחי.

מידי חודש בחודשו משלמת החברה סכום של מעל 5500 ₪ בהוראת קבע לחשבונו הפרטי.

התובעת הפנתה לדברי המומחה בחוות הדעת, בה נאמר כי בנוסף למשכורת חודשית בסך של 12,000 ₪ נטו, המהווה משכורת לא זניחה בעסק מסוג החברה, מקבל הנתבע רכב צמוד בעלות של 300,000 ₪ דבר המהווה נטל כלכלי לחברה.

עם זאת, יש לציין, כי המומחה קבע בחוות דעתו כי לא התקבלו ראיות לכך שהמשכורת מנופחת או שהמשכורת נקבעה ללא ידיעתה של התובעת.

 

הנתבע טען בתצהירו כי החלפת הרכב למודל חדיש יותר נעשתה על בסיס הסכמה עם זאב וכי הוא וזאב נסעו יחד באותו רכב.

כמו כן, קיבל גם זאב רכב למרות שלא עבד בחברה על יסוד אותה הסכמה.

 

בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי לאחר שהוחזר הדגם הישן הוסיפו סכום של 200,000 ₪, כדי לרכוש את הרכב החדש.

הוא עצמו חתם על מסמכי רכישת הרכב.

גם בעניין זה התברר כי אין פרוטוקול מסודר של החברה.

הנתבע העיד כי מדובר בהחלטה שלו ושל זאב וכי הרכב נקנה למעשה בסוג של ליסינג "בדיוק באותה צורה במקום לשלם לאוויס שולם תשלום חודשי לבנק".

עדותו של הנתבע לפיה מדובר ברכישת רכב בהסכמה, אף אם הרכישה עצמה מכבידה על החברה כדברי המומחה, אמינה עלי ונתמכת בדבריו של זאב בתמליל השיחה עם נורית מיום 18.7.11.

זאב אומר לנורית "הוא קנה עכשיו אוטו ראית את האוטו שהוא קנה... הוא קנה אוטו ב- 300,000 נורית: על חשבון החברה?

זאב: לא פסול

נורית: מה?

זאב: לא פסול, אמרתי לו תגיד, אתה לא מבין זה מנקר עיניים, עכשיו כל אחד מה מה מאיפה זה, זה רק מביא לך צרות... ברכה לא תראה מזה" (עמ' 14 לתמליל).

מכאן עולה כי זאב לא סבר כי מדובר במעשה פסול כלשהו אלא רק התייחס לכך שהרכב עלול לנקר עיניים.

בחקירתו הנגדית הופנה זאב לדברים אלה. זאב טען כי דיבר בשיחה על הרכב הראשון.

לתשובה זו אין כל בסיס שכן רק הרכב השני עלה כ- 300,000 ₪ ובתמליל נאמר על ידי זאב באופן מפורש הוא קנה עכשיו אוטו.

כלומר, הכוונה לרכב שנרכש בסמוך לשיחה בשנת 2011.

 

בעניין הרכב אשר שימש את ניב – כבר קבעתי לעיל כי מדובר בתנאיי העסקה שהיוו חלק מההסכמה המשותפת לכך שישמש כסוכן הביטוח של החברה.

 

טענה נוספת התייחסה לרכב שמספרו 6715868 אשר אינו צמוד לאף עובד מאז שנת 2012.

נטען כי בהתאם למידע שבידי התובעת הרכב משמש את לידור בן דוד שהוא בן נוסף של הנתבע.

מדובר בטענה שולית לחלוטין אשר אין בה כדי להוות בסיס לטענת קיפוח, במיוחד לאור ההסדרים בחברה לגבי שימוש ברכבים כולל הרכב שהועמד לרשותו של זאב.

 

התוצאה היא כי אין לראות בכלל הטענות בעניין הרכבים בסיס לקביעה בדבר קיפוח.

 

*הוצאות פרטיות של הנתבע

בתצהירה טענה התובעת כי הסתבר לה שהנתבע הוציא מאות ואף אלפי שקלים בכל חודש על אירוח בבתי מלון, מסעדות, בגדים, קנסות תעבורה ודוחות אישיים, כשהוא עושה שימוש בכרטיס האשראי של החברה.

התובעת ציינה כי בעקבות הליכי בוררות שהתקיימו בין הצדדים, הועבר אליה חומר הנהלת חשבונות וחיובי כרטיסי האשראי אשר הסתיימו בשנת 2009. לאחר בקשות לגילוי מסמכים במסגרת ההליך שהתקיים בין הצדדים בתיק זה, התברר כי מהרגע בו "עלתה" על מעשיו של הנתבע - השימוש כמעט פסק, מלבד תשלום חובות חנייה וקנסות תעבורה בסדרי גודל של אלפי שקלים.

 

טענה זו הינה טענה מוצדקת.

המומחה קבע בחוות דעתו כי בהתאם לבדיקת כרטסת הנהלת החשבונות לשנת 2005 של החברה, הסתבר כי כרטיס ישראכרט המסתיים בספרות 1474 שימש בין היתר לצורך תשלום לחנויות בגדים וחנויות בארץ.

לדברי המומחה, יש לבחון את השימוש של כרטיסי אשראי של החברה עבור הוצאות פרטיות של בעלי המניות.

 

בתצהירו של הנתבע נטען כי הוצאות האירוח בבתי המלון מסתכמות בפעמיים בלבד; כי הוצאות הביגוד הן הוצאות זניחות וכי ניתן לסכם את הוצאות האירוח במסעדות באלפי שקלים בודדים בלבד.

הנתבע חזר בחקירתו הנגדית וטען כי לא מדובר בעשרות אלפי שקלים אלא באלפי שקלים בודדים.

 

הכרטסות מצויות, כאמור, בפני המומחה.

אין ספק כי כל שימוש שנעשה בכרטיס אשראי של החברה עבור הוצאה פרטית של מי מבעלי המניות - אמור להירשם בכרטיס החו"ז שלהם והוא מהווה חוב כלפי החברה שיש לשלמו.

 

*הוצאות על תרומות

בתצהירה טענה התובעת כי הנתבע מבזבז חלק ניכר מכספי החברה לצורך תרומות הנעשות על דעתו בלבד, כדי שישרתו את מטרותיו האישיות.

במסגרת התצהיר פורטו תרומות שונות שניתנו במהלך השנים 2003-2009.

כמו כן, נטען כי הנתבע המשיך בהעברת תרומות לעמותה בניהול ביטון באופן חודשי.

 

בתצהירו טען הנתבע כי מדובר בתרומות מקובלות ושקולות וחלקן ניתנו לבקשת זאב.

עמותת "טוב וחסד" בניהול ביטון מאכילה כ- 70 משפחות בשבוע והיא מהווה את עיקר תרומות החברה.

לדברי הנתבע, אין הוא מכיר את מנהל העמותה ביטון.

התרומה לעמותת "הפועל" ניתנה דווקא לבקשתו של זאב.

תרומה לכרטיס טיסה לפולין הייתה עבור תלמיד שידו אינה משגת.

 

בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע האם נכון שביטון מעמותת "טוב וחסד" הוא "הגבוה ממס הכנסה" ותשובתו הייתה שלילית.

בסיכומים טענה התובעת כי ענבר סירבה לענות בעדותה לשאלות בעניין קשריו של הנתבע עם "הגבוה ממס הכנסה".

מתמליל השיחה מיום 19.8.12 עולה אכן כי ענבר קשרה בין "הקרח הגבוה הזה חבר שלו" לבין מס הכנסה. אולם, אין כל ראייה הקושרת את "הקרח הגבוה" לביטון.

 

המבחן הרלוונטי הוא מבחן סבירות התרומה וחריגותה כפי שציין המומחה – בתנאי שהתרומה לגופה הינה למטרה טובה.

הנתבע, מנכ"ל החברה, רשאי לקבל החלטה על תרומה סבירה במהלך פעילותה השוטפת של החברה – כל עוד אין בתרומה משום קידום אינטרס אישי כלשהו - כגון רכישת כרטיס טיסה לתלמיד נזקק לשם נסיעה לפולין בעלות של 5,000 ₪.

המומחה ציין כי בשנת 2006 היו התרומות חריגות ביחס לתרומות האחרות.

יש צורך לבדוק את סכומי התרומות שניתנו במהלך השנים.

כל תרומה שהינה חריגה – אינה יכולה להיעשות בשם החברה אלא באופן אישי בלבד על ידי מי מבעלי המניות. יש לכן לראות בסכומים חריגים כחוב של הנתבע לחברה אותו עליו לשלם.

 

*הוצאות פרטיות על טלפונים סלולריים לבני משפחה

בתצהירה טענה התובעת כי החברה משלמת עבור אחזקה ושימוש של בין 15 ל-21 טלפוניים ניידים למרות שלחברה שמונה עובדים בלבד.

מדובר בחשבונות טלפון במהלך השנים שקדמו לרפורמה בשוק הסלולרי, כאשר חשבונות הטלפון היו בסכומים של מאות שקלים לכל טלפון בכל חודש ואלפי שקלים בחודש לחברה.

בעקבות גילוי המסמכים הציגו הנתבעים רשימה של תשעה אנשים המקבלים פלאפונים בחברה החל משנת 2004.

עולה כי שלושה מתוך תשעה אנשים אלה הם בני משפחתו של הנתבע: לידור, חן וניב שאינם מועסקים בחברה. אולם, כאמור, החברה שילמה עבור לא פחות מ- 15 טלפונים סלולריים במהלך השנים2010-2012 ועבור בין 17-21 טלפונים סלולריים בשנת 2012.

הנתבע הכחיש את טענותיה של התובעת וטען כי כל הטלפונים הניידים נרכשו בידיעתו ובהסכמתו בעל פה של זאב.

הטלפונים הניידים הנוספים היו לשימוש המרכזייה על מנת לחסוך עלויות.

בחקירתו הנגדית של הנתבע אישר הנתבע כי בין רשימת העובדים שניתנה על ידו מצויים חן ולידור שהם בניו ואין הם עובדי החברה.

 

באשר לטלפון הסלולרי בו נעשה שימוש על ידי ניב – כבר קבעתי לעיל ששימוש זה היה שימוש מוסכם.

לא כך הדבר לגביו בניו האחרים של הנתבע.

עוד הסתבר כי מופיעים ברשימה טלפונים של גב' חזות בת-שבע בת זוגו של הנתבע.

הנתבע טען כי חשבונות אלה אינם משולמים על ידי החברה.

הנתבע טען כי אותם ארבעה מספרים המופיעים על שם חזות בת שבע הם קבוצת משנה וכי הם משולמים באמצעות כרטיס האשראי של בת הזוג עבורה ועבור בנותיה.

 

אין כל מקום לחיוב החברה בגין שימוש בטלפונים סלולריים על ידי שני בניו של הנתבע, בת זוגו ובנותיה.

חיוב זה, ככל ששולם על ידי החברה – הינו בגדר חוב של הנתבע כלפי החברה.

 

-עמלות מסוכן הביטוח מוכתר

בתצהירה טענה התובעת כי עד לסוף שנת 2004 עבדו החברות עם סוכן הביטוח מוכתר, אשר העביר לחברות עמלות של כ- 0.80 דולר בתוספת מע"מ לכל יום לכל עובד המבוטח באמצעותו.

מדובר בהכנסה משמעותית של כ- 233,000 דולר לשנה בתוספת מע"מ, שכן החברה העסיקה בכל זמן נתון, לטענת התובעת, כ- 800 עובדים.

החברה עדיין מקבלת עמלות חודשיות ממוכתר, למרות שכבר שנים אין היא מפנה לו לקוחות חדשים.

התובעת טענה כי ביקשה הסברים ולא קיבלה.

התובעת סברה כי מדובר אולי בתשלומים מכוח פוליסות היסטוריות של עובדים שעדיין מועסקים בארץ ומבוטחים אצלו באמצעות פוליסות אלה.

לאחרונה הסתבר לתובעת כי הסיבה לתשלום שונה:

מוכתר מעביר תשלומים לחברה בעקבות כך שהחברה, באמצעות הנתבע, היא הגורם המתווך שהביא להתקשרותו כסוכן ביטוח עם חברות סיעוד אחרות שהנתבע תיווך לו.

כלומר, כל התקבולים המתקבלים ממוכתר בחברה הם בגין עמלות של השמת עובדים זרים בחברות סיעוד אחרות.

התובעת טענה כי ביקשה ממוכתר שיגיש תצהיר. אולם, מוכתר טען כי הנתבע גנב לו לאחרונה לקוחות והעבירם לסוכנות הביטוח של ניב ולכן לא נוח לו להגיש תצהיר והוא יגיע לעדות אם יוזמן.

מוכתר זומן ולא הגיע לעדות.

התובעת טענה כי אם החברה מקבלת עד היום עמלות בגין תיווך של החברה בהשגת חברות סיעוד נוספות למוכתר לפני שנים ארוכות - ברור כי על ניב להעביר עמלות לחברה גם בגין עריכת ביטוחים לעובדי חברות אחרות, שהנתבע והחברה רכשו את תיקי הביטוח שלהן והעבירו לטיפולו של ניב (רוזנר, אלומות ועוד).

לדברי התובעת, התברר לה כי הנתבע רכש במהלך השנים באמצעות כספי החברות במזומן את פעילות הביטוח של רוזנר, שהייתה בבעלותה של נורית, ואת פעילות הביטוח של אלומות וייתכן אף של חברות אחרות.

נטען, כי ניב והנתבע מעלימים נתונים לגבי עמלות אלה, המועברות, ככל הנראה, דרך ניב בלבד ומתחלקות בדרך כלשהי ביניהם.

 

מכל הדברים בהקשר זה שנטענו על ידי התובעת, יש למעשה להכריע בטענתה כי על ניב להעביר לחברה, על דרך האנלוגיה למוכתר, גם עמלות המתקבלות, לכאורה, בגין עריכת ביטוח לעובדי חברות אחרות שנרכשו על ידי מי מהנתבעים.

בתמליל השיחה בין נורית לזאב אומרת נורית כי העבירה את כל ה- 400 עובדים שהיו לה לנתבע "אני נתתי ליוסי את החברה שלי... זה 400 מקרים, חבל על הזמן... הכל העברתי להם... אני קבלתי אז משהו מטומטם".

בתשובה לשאלתו של זאב אם קיבלה כסף ענתה נורית "אבל מטומטם, ממש אני עשיתי איתו עסקה מטומטמת, כי אני יכולת להשאיר לי את הביטוחים ורק על הביטוחים הייתי מרוויחה מה שקיבלתי" (עמ' 5-6 לתמליל).

 

בהמשך תמליל השיחה בין זאב לנורית אומר זאב כי אמר לנתבע "אתה סיפרת לי שקנית מנורית רוזנר את החברה ב- 20,000 דולר".

נורית עונה לו "20,000 דולר? כן, בגרושים, אני לא זוכרת יכול להיות שכן.

זאב: 20,000 דולר?

נורית : כן

זאב: קנית (הכוונה לנתבע – ד.ק.) מנורית רונזר 20,000 דולר?

נורית: הוא נתן לי אפילו פחות" (עמ' 13 לתמליל).

 

בחקירתה הנגדית בבית משפט העידה נורית כי בתקופה לאחר ששללו לה את הרישיון החליטה לסגור את העסק ופנתה לנתבע.

הנתבע אמר לה "אני מוכן לקנות את הביטוחים ולקחת את הביטוחים" (עמ' 173 לפרוטוקול).

נורית הכחישה כי גרסת הנתבע לפיה היה מוכן לעזור לה כפתרון ביניים וכי לא רכש את העסק.

נורית העיד שלא נזקקה לעזרה שכן יכלה לבצע את העבודות הנדרשות בעצמה.

נורית אומנם לא זכרה באופן חד משמעי את הסכום ששילם לה הנתבע. אולם, ברור מעדותה, שהייתה, כאמור, אמינה עלי לחלוטין כי גרסתה - לפיה שולם לה על ידי הנתבע סכום כלשהו בגין רכישת העסק אותו ניהלה היא הגרסה הנכונה – ולא גרסתו של הנתבע כי היה מוכן לעזור לה באופן זמני.

לכן, יש מקום לטענת התובעת כי העמלות שהתקבלו מביטוחים אלה אמורות להשתלם לחברה ולא לנורית עצמה באמצעות ניב כסוכן ביטוח.

יש לבחון התחשבנות זו של ניב בגין המבוטחים לשעבר של רוזנר כאשר הכספים מגיעים לחברה.

 

-הכנסות מחו"ל

לאחר הדיון הארוך לעיל, בטענות שונות שהעלתה התובעת לגבי התנהלות החברה, נראה כי טענת הקיפוח המהותית העומדת לה היא הטענה בגין ההכנסות מחו"ל.

כל אחת מהטענות אשר פורטו לעיל, גם אלה בהן נמצא ממש, לא הייתה מספיקה כשלעצמה כדי להוות תשתית ראייתית לטענה של קיפוח.

אולם, טענות אלה, יחד עם המסקנה בסעיף זה מביאות בהחלט לקביעה לפיה עשה הנתבע חלוקה בלתי הוגנת ובלתי שוויונית של משאבי החברה העולה כדי קיפוח.

 

בתצהירה העידה התובעת כי ההכנסות הישירות מעמלות העובדים הזרים מהווה מקור הכנסה חשוב. בדיעבד התברר לה כי מרבית הכנסה זו, בשיעור של 75% הועלמה על ידי הנתבע מהדוחות

הכספיים של החברה.

לדבריה, העובדים הזרים מפיליפינים אשר באים לעבוד בארץ שילמו לחברות ההשמה עמלה של 3500 דולר, וכיום, בשנים האחרונות, עמלה של 5000 דולר.

בנוסף לעובדים מהפיליפינים, עבדה החברה בעבר ועובדת כיום עם חברות השמה ממדינות אחרות: הודו, נפאל ומזרח אירופה.

הנתבע מדווח ומוציא חשבונית על הכנסה של כ- 25% בלבד מהסכום המתקבל בפועל – 3800 ₪ מתוך 3500 דולר.

רק משנת 2007 ואילך ניתן לראות מהדוחות הכספיים של החברה כי נוסף סעיף הכנסה מ"הכנסות משירותים בחו"ל".

בהנהלת החשבונות התגלו חשבוניות הניתנות לחברת CPM מהפיליפינים – שהחברה מקבלת ממנה לכאורה דמי ייעוץ.

בעקבות הליך גילוי המסמכים הציגו הנתבעים מסמך אחד הנחזה להיות הסכם עם חברת CPM וכרטסת תקבולים.

לכאורה, על פי הסכם זה, על CPM להעביר לחברה 10,000 דולר לחודש כדמי ייעוץ + 250 דולר עבור כל עובד חדש שהושם על ידי החברה, וזאת בהעברה בנקאית כל 15 לחודש.

בפועל, כל התקבולים מתקבלים מ- CPM במזומן בהפקדות בבנקים בארץ ולא בהעברות בנקאיות.

עד היום לא קיבלה התובעת פירוט של כל העובדים והתשלום בגינם.

הסכומים המשולמים על ידי CPM במזומן ובחו"ל גבוהים, לטענת התובעת, פי 4 מהסכומים המדווחים לרשויות.

החברות לא מדווחות כלל על הכנסות מהעובדים מסרילנקה, נפאל, הודו ומזרח אירופה.

אין כל חשבונית בהנהלת החשבונות בעניינם של עובדים אלה, למרות שהחברה מעסיקה עובדים גם מארצות אלה.

החברה מביאה ארצה כ- 100 עובדים לשנה ובשעתו 200 עובדים לשנה. לכן, היקף העלמת ההכנסה בגין סעיף זה מגיע, לטענת התובעת, למינימום של 950,000 ₪ לשנה החל משנת 2004 ואילך.

עובדת החברה טסה מידי מספר חודשים לפיליפינים ומקבלת כספים במזומן אותם היא מעבירה לארץ לידי הנתבע.

חלק מהכספים המתקבלים במזומן מופקדים בחשבון הבנק של החברה וחלק הארי נותר בידיו של הנתבע.

באשר לכספים המגיעים ממדינות אחרות, פרט לפיליפינים, הנתבע מעלים את כל הסכום.

נוהג זה נפוץ בחברות ההשמה של עובדי סיעוד זרים, בין היתר, לאור העובדה כי המדינה אוסרת כיום על חברות השמה לקבל תשלומים מהעובד עצמו.

לפני שנת 2013 הוגבל הסכום לסכום מצומצם ביותר.

מכאן עולה, כי הנתבע מעלים 75% מהתשלומים המתקבלים בגין יישום כל עובד ועובד בארץ.

 

בתצהירו טען הנתבע כי מדובר בטענה חמורה אשר נטענת בעלמא ללא כל בסיס ואחיזה במציאות.

הנתבע הבהיר כי מעולם לא התכחש לעובדה כי קיבל כספים במזומן שהועברו לחברה, אם באמצעות ענבר או בכל דרך אחרת.

אולם, הכספים, לטענתו, הופקדו בחשבונה שלה חברה.

זאב היה חשוף ומודע להסכם מול CPM ולעצם קבלת כספים והפקדתם בבנק.

כמו כן, נטען כי CPM שילמה בגין שירותי ליווי וייעוץ מקצועי שניתנו על ידי ענבר בחו"ל.

התובעת וזאב היו חשופים לכל הנהלת החשבונות של החברה וגם לחשבוניות אשר ניתנו ל- CPM.

כל מטרתה של התובעת היא לקבל כספים בחוסר תום לב.

פרט להסכם עם הפיליפינים לא קיימים הסכמים אל מול מדינות אחרות ואין כל בסיס לתחשיבים שנערכו על ידי התובעת.

אין גם מקום לטענה בדבר תופעה של גביית כספים מעל המותר.

החברה היא חברת מפוקחת העומדת בדרישות הדין.

אין גם מקום לטענה בדבר מחברת עלומה בה נהג, לכאורה, לתעד עניינים הנוגעים לכספי החברה.

לעיתים בוצעו רישומים מידיים אותם רשם הנתבע לעצמו כתזכורת .

ברגע שעודכנו הנתונים בהנהלת החשבונות של החברה ונמסרו לה המסמכים – לא נותר לנתבע צורך לשמור אותם.

 

אין בעובדה כי זאב היה מודע להתקשרות החברה עם CPM ולנסיעותיה של ענבר לפיליפינים ואף לקבלת סכומים במזומן – כדי למנוע העלאת טענה לפיה רוב הכספים שהתקבלו במסגרת פעילות זו לא הועברו לחברה.

גם העובדה כי בשנת 2011 קיבל זאב את כל מסמכי הנהלת החשבונות, ביניהם היו חשבוניות הנוגעות לחברת CPM, אינה משנות קביעה זו.

המחלוקת אינה באשר לעצם ההתקשרות עם CPM או בעניין העברת כספים במזומן לארץ – אלא באשר לסכום אשר הגיע בסופו של דבר לקופת החברה.

 

לטענת התובעת בדבר הכספים המתקבלים מהעובדים הזרים – יש תמיכה של ממש בדברים שנאמרו על ידי ענבר בשיחות שהתקיימו בינה לבין זאב.

בתמליל השיחה מיום 8.9.11 מאשרת ענבר את דבריו של זאב לפיהם התשלום החוקי עבור כל עובד הוא 3200 ₪ (עמ' 11 לתמליל).

 

בתמליל השיחה מיום 23.11.11 אומרת ענבר כי אינה יודעת כיצד הנתבע מדווח על הכספים בספרים.

ענבר מסבירה כי יואל ודולורס מהפיליפינים מעבירים לפעמים כספים וכי CPM זו חברת כוח אדם שהחברה עובדת מולה.

ענבר מוסיפה "החלק שמותר לנו לקבל מ- CPM הוא מגולם בתוך התלוש שהפיליפינים מביאים.... מה שהחוק קבע 3050 ₪... כן תבדוק מה החוק אומר כמה מותר לגבות מעובד זר"

זאב שואל אותה האם את היתר מביאה עדי מהפיליפינים וענבר עונה לו "זה בעיה לדבר על דברים כאלה אני כמעט נחנקת מהשאלות האלה" (עמ' 23-24 לתמליל).

בהמשך אומרת ענבר "סיפור עובדים זרים תמיד היה ויישאר שחור ואתה ידעת את זה כשאתה נכנסת לסיפור הזה".

עוד נאמר על ידה "הרי בעובדים זרים אסור לך לגבות את הסכומים האלה של ה... כל ה... הרי למה בממשלה" (עמ' 26 לתמליל).

ענבר חוזרת ואומרת "...אבל מה שמפליא אותי שאתה, לא יכול להיות שאתה לא יודע שעסק של עובדים זרים הוא תמיד כסף שחור תמיד"

זאב עונה "מאיפה אני יודע" (עמ' 28 לפרוטוקול).

עדות זו של זאב איננה אמינה עלי, אם כי סביר ביותר כי לא ידע מה הסכום המשולם בפועל ומה הסכום הנרשם בספרים.

ענבר מסבירה לו "אי אפשר לדווח על עובדים זרים כל המהומה מסביב, בעצם מותר ל-X ... לגבות אז תמיד גובים הרבה יותר, גובים, כן, יש פה כסף שחור"

ענבר ממשיכה ואומרת כי על 1800 דולר מתוך הסכום המשולם "הם לא מדווחים בשום מקום".

ענבר מדגישה כי היא לא מוציאה את הקבלות והיא גם לא יודעת איזה קבלות הנתבע מוציא.

 

בתמליל השיחה מיום 19.8.12 מזכירה ענבר אדם בשם אלכס.

בהמשך שואל אותה זאב אם מביאים עוד עובדים מרוסיה ומולדביה וענבר עונה לו "פחות".

זאב שואל "זה אלכס?" וענבר עונה "זה אלכס" (עמ' 38 לתמליל)

 

בחלק השני של תמליל אותה שיחה מספרת ענבר על מקרה בו נכנסה למשרדו של הנתבע "ככה באתי עם כסף ליוסי והוא היה שם, הוא כאילו אומר לי מה את רוצה לסכסך ביננו? מה את רוצה שהוא יחשוד בזה? בשביל מה את צריכה... את המעטפות אל תביאי בקיצור לא להביא לו כסף כשאבא שלי"

זאב מזכיר לה כי באותו מקרה הנתבע צרח ואמר לו כי יצא החוצה.

ענבר לא עונה ישירות לשאלה זו. אולם, נאמר על ידה כי היא זו שגובה בפועל את הכספים והיא נותנת לנתבע את הכסף. (עמ' 2 לתמליל).

עוד אומרת ענבר מיוזמתה, "אם אני רוצה לשרוף אותו אני רק פותחת את הניירת שיש אצלו בתיק, מצלמת את כל ההתנהלות"

זאב שואל את ענבר מה יש בניירת. ענבר עונה "מה הוא קיבל ממי הוא קיבל" (עמ' 3 לתמליל).

ענבר מוסיפה "אבל ברור שעברתי גם על החוקים... אם חלילה קורה משהו הרי שגם אני נכנסת".

ענבר אף סיפרה על מקרה בו היה צריך לאסוף כסף מת"א בתחנה המרכזית.

לדבריה לקחה את הכסף מ"הודי אחד".

ענבר מסבירה כי עדי היא בעלת החברה בפיליפינים (עמ' 4 לתמליל).

עוד מספרת ענבר על מקרה שאירע כאשר הייתה ביום חופש. הנתבע התקשר אליה ואמר לה שפדה בבוקר כסף לשקלים, היה במשרד סכום של 56,000 ₪ וכי גנבו את הכסף מהמשרד.

זאב הציע בשיחה שישימו כספת במשרד. ענבר אומרת לו "איזה כספת זה יבוא לו ביקורת מה הוא יגיד יפתחו לו את הכספת" (עמ' 8 לתמליל).

 

בתמליל השיחה מיום 30.7.13 אומרת ענבר כי כבר לא מביאים עובדים מנאפל ומסרילנקה.

ענבר מאשרת כי עבור הפיליפיניות היו משלמים 3500 דולר ועבור הרוסים שאלכס היה מביא היו משלמים 1600 דולר (עמ' 3 לתמליל).

ענבר מסבירה לזאב שאי אפשר להעריך את העסק כי "העסק הזה בנוי על כסף של עובדים שגם ככה אסור לך לגבות... כל הג'יפה התחילה שהוא לא מדווח כמו שצריך... זה רק הלך ונהיה יותר ויותר שושיאישתי מה זה? מה אתה חושב שהוא סומך עלי? הרבה מאוד מידע אני כבר לא יודעת " (עמ' 5 לתמליל).

ענבר מספרת על בונוסים שהיה הנתבע משלם לה – 100 דולר במזומן על הזמנת עובד מהפיליפינים; 40 דולר במזומן על הזמנת עובד ממזרח אירופה.

עוד נאמר על ידי ענבר "זה בעיה במשפט תבין זה בעיה במשפט כי באמת רב הנסתר על הגלוי בעסק הזה" (עמ' 14 לתמליל).

בסופה של השיחה עורך זאב חשבון של הכנסות כפול עובדים, כאשר הוא נוקב בכפולה של 3500 דולר לעובד וענבר אומרת "או.קיי".

 

עדות זו מפיה של עובדת בכירה בחברה מציירת באופן חד משמעי התנהלות של קבלת כספים במזומן תוך הפקדת סכום חלקי ביותר מהם בקופת החברה.

הדברים שנאמרו על ידי ענבר היו אכן בחלקם תשובות לשאלות ונתונים שנשאלו על ידי זאב. אולם, על חלק ניכר מהדברים חזרה ענבר בשיחה באופן עצמאי ואף תרמה מידע משלה.

 

אין ספק כי בחקירה הנגדית עשתה ענבר ככל שביכולתה כדי להרחיק את עצמה מהדברים שנאמרו על ידה בתמלילי השיחה.

ענבר אישרה כי החברה מאתרת עובדים מהפיליפינים או ממזרח אירופה.

באשר להודו ונפאל נטען על ידה כי היה ניסיון בלבד וזאת בניגוד לאמור בתמלילים.

ענבר טענה בעדותה כי אין לה מושג מה מקורות ההכנסה של החברה שכן זה לא תפקידה; כי לא ידוע לה שהחברה מקבלת עמלות מעובדים מחו"ל וכי היא רק יודעת שיש מעטפות שהיא אוספת מחברת CPM ונותנת לנתבע.

משנשאלה ענבר מה הסכום המשולם בגין כל עובד טענה שאין לה מושג והיא לא סופרת את הסכומים.

לדבריה, לעיתים יש גם נציגים מחו"ל כגון עדי ואלכס המביאים לנתבע כספים באופן ישיר.

ענבר אישרה כי ייתכן שהיא נוסעת פעמיים או שלוש פעמים בשנה לפיליפינים וכל פעם היא מביאה עמה כסף. אם כי, כאמור, טענה שאין היא יודעת כמה כסף היא מביאה.

"מה שנותנים לי אני נותנת" (עמ' 64 לפרוטוקול).

בהמשך אישרה ענבר כי דולורס שולחת מועמדים מהפיליפינים.

 

ענבר נשאלה באופן מפורש:

"ש.תגידי, יש בחברה כספים שחורים?

ת.לא ידוע לי על כספים שחורים, אני חשבתי שמזומן הוא שחור אבל מסתבר שכנראה שלא."  (עמ' 65 לפרוטוקול).

ענבר גם טענה כי איננה יודעת כמה מותר לגבות בגין כל עובד.

ענבר טענה כי אין זוכרת שאמרה במסגרת השיחות עם זאב כי "העסק הזה הוא בנוי על כסף של עובדים שגם ככה אסור לך לגבות" (עמ' 67 לפרוטוקול).

באשר לאמירתה בתמלילים כי "יוסי לא מדווח כמו שצריך" טענה ענבר "אין לי מושג".

ענבר גם טענה כי למרות שהעידה שהיא מנהלת החברה הרי ש"רוב הדברים אין לי מושג" (עמ' 70 לפרוטוקול).

ענבר המשיכה וטענה בקשר לאמירות שונות בתמלילים כגון: סיפור עובדים זרים תמיד היה ויישאר שחור; כי זאב יודע שבעובדים זרים אסור לגבות; כי בעצם מותר ל- X לגבות אז גובים הרבה יותר; גובים ויש פה כסף שחור - כי איננה יודעת, איננה זוכרת ואין לה מושג.

גם בדבר הסכומים השונים שנרשמים ואלה שלא נרשמים – טענה ענבר "אני לא זוכרת" (עמ' 77 לפרוטוקול).

כמו כן, הופנתה ענבר לאמירתה בקשר לניירת שיש אצל הנתבע בתיק, לגביה אמרה כי יש בה "מה הוא קיבל ממי הוא קיבל".

בעניין זה אמרה ענבר שכוונתה הייתה "כל מה שאני כותבת שם זה שם של מטופל ושם של עובד."

(עמ' 81 לפרוטוקול).

משהופנתה לדבריה לפיהם "אבל ברור שגם אני עברתי על החוקים" השיבה "אין לי מושג" (עמ' 83 לפרוטוקול).

משנשאלה האם נכון כי כאשר אמרה "אם חלילה קורה משהו – אני נכנסת" התכוונה לבית סוהר, אמרה כי איננה זוכרת את השיחה.

לדבריה "אתה אומר לי ואתה מפרש לי כוונות על השיחה שאני אפילו לא זוכרת".

בעקבות תשובה זו התבקשה ענבר לתת את פרשנותה לאמירה זו בתמליל.

בתשובה לכך אמרה "אני לא יודעת" (עמ' 83 לפרוטוקול).

גם את הסיפור בעניין גביית הכסף בתחנה המרכזית טענה כי היא איננה זוכרת.

 

בחקירתה הנגדית הוסיפה ענבר ואמרה, בין היתר, בתשובות לשאלות מפורשות של בא כוח הנתבעים כי היא מנהלת את תחום הסיעוד ולא מנהלת את החברה בניגוד לעדותה הקודמת; כי היא לא מנהלת מבחינת כספים; כי היא עוסקת בפגישות עם עובדים ומטופלים ומעבירה רשימות.

ענבר השיבה בשלילה לשאלה האם יש לה מעורבות בצד הכלכלי של החברה או ברישום קבלות; אישרה כי זאב נתן לה להבין שהוא הולך לקנות את החברה; טענה כי תשובותיה מסתמכות על נתונים שניתנו לה על ידי זאב; אישרה כי כאשר היא דיברה על כסף שחור "זה מזומן עם אוסף של השערות או הנחות"; טענה כי אין הסכמים עם מדינות נוספות מלבד הפיליפינים וכי זאב ידע מהרגע הראשון שמתקבלים כספים במעטפות מ- CPM.

ענבר חזרה ואמרה כי אין היא יודעת מה הנתבע עושה עם הכסף שהיא מעבירה לו.

לאחר חקירה במספר נושאים שונים נשאלה ענבר על ידי בית משפט "השאלה היא אם היא יודעת שזה כסף בלתי חוקי או לא?" ותשובתה לכך הייתה "לא, אני לא יודעת" (עמ' 103 לפרוטוקול).

 

אין כל מקום לתת אמון בעדותה של ענבר בבית המשפט הסותרת באופן חד משמעי וברור את דבריה בתמלילים.

היו, כאמור, מספר שאלות שנשאלו על ידי זאב במסגרת השיחות שכללו נתונים. אולם, ענבר התבטאה באופן עצמאי וחופשי במספר רב של פעמים בקשר להבאת כספים במזומן מחו"ל, כאשר ברור כי כוונתה במילים "כסף שחור" לא הייתה לעובדה כי מדובר בסכומים במזומן אלא למהות התשלום, גבייתו, דרך העברתו והעדר הדיווח בגינו.

ענבר גם ציינה בשיחות באופן ברור את הסכום אותו מותר לגבות בסך 3050 ₪; את הסכומים הנגבים בפועל ואת הסכומים שלא מדווחים עליהם כלל.

 

אין גם כל מקום לטענתה המיתממת של ענבר בעדותה בבית משפט, לפיה היא עוסקת בענייני סיעוד בלבד. ברור מכל השיחות שניהלה עם זאב כי היא מנהלת למעשה את הליך גביית הכספים בחברה עבור העובדים הזרים עד למועד מסירתם לידי הנתבע.

כמו כן, אין מקום להכחשתה בעדותה את דבריה בדבר הרישום הנעשה על ידי הנתבע, כפי שנאמר על ידה בתמלילים. זאת במיוחד לאור התיאור העצמאי והציורי בשיחה לפיו "אם אני רוצה לשרוף אותו אני רק פותחת את הניירת שיש אצלו בתיק מצלמת את כל ההתנהלות", כאשר באותה ניירת רושם הנתבע, לדבריה, בכתב ידו "מה הוא קיבל, ממי הוא קיבל".

 

לאור זאת, מקובלת עלי לחלוטין מסקנת התובעת בסיכומים כי הנתבע מעלים הכנסות המתקבלות מעובדים זרים מחו"ל, המהוות למעשה את עיקר ההכנסה של החברה.

כפי שעולה מהעדויות לעיל, מדווח הנתבע, כאשר הוא מדווח, על התשלום המותר על פי חוק בסך של 3050 ₪, בעוד שבפועל מתקבל סכום של 3500 דולר בגין עובדים מגיעים מהפיליפינים וכ- 1600 דולר בגין עובדים המגיעים ממזרח אירופה.

העובדה כי הנתבע מבצע הפקדות מסוימות של כספים במזומן לחשבונה של החברה, אין בה כדי להצביע בדרך כלשהי על כך שמופקדים כל הכספים המתקבלים על ידו בפועל שהם כספים השייכים לחברה.

מסקנה זו מקבלת תמיכה בחוות הדעת של המומחה.

בפרק "סיכום ומסקנה" של חוות הדעת נאמר כי קיימת אי בהירות בנושא רישום הכנסות מחו"ל.

המומחה ציין כי בהתאם לתמלול שהועבר אליו נראה כי קיים חשש לאי התאמה בין הכנסות המתקבלות בפועל - לבין הכנסות שנרשמות בספרי החברה.

לכן, יש לדבריו לערוך התאמה בין הרישום במחברת שמנהל הנתבע בדבר ההכנסות, אם קיימת מחברת כזו, לבין רישום הנהלת החשבונות של החברה.

כפי שקבעתי לעיל, יש לראות בדבריה של ענבר בתמליל בדבר קיומו של רישום בניירת על ידי הנתבע כתיאור עובדתי נכון.

כמו כן, נאמר בחוות הדעת יש מקום לקבל הסברים לגבי שימוש בעובדים ממזרח אירופה.

 

התנהלות הנתבע בדרך של העלמת הכנסות מהחברה מקבלת ביטוי גם בעובדה כי רק החל משנת 2007 נרשם בדוחות החברה כי מתקבלים כספים מחו"ל. זאת, כאשר הנתבע עצמו העיד כי הפעילות העסקית עם CPM החלה עוד בשנת 2005.

יתרה מזאת, ההכנסה שנרשמה בספרי החברה בשנת 2007 בסך 20,700 ₪ בוודאי שאינה מצביעה על ההכנסה שהתקבלה בפועל.

כמו כן, הוצג הסכם, לכאורה, עם CPM משנת 2006. אולם, הנתבע העיד כי גם קודם לכן היה הסכם בין החברה לבינה.

הסכם זה לא קיבל ביטוי בספרי החברה בשנים 2004-2006.

המומחה ציין בחוות הדעת כי למרות טענת הנתבע ונתונים שנמסרו לו על ידו, לפיהם ההכנסה

מ-CPM היא 10,000 דולר לחודש פלוס 250 דולר לעובד – הרי שבפועל הכנסות החברה היו גבוהות יותר כאשר ההתייחסות היא לשנת 2012.

גם קביעה זו מצביעה על אי התאמה בין רישום בספרי החברה לבין ההכנסה שהתקבלה בפועל.

קשה גם להניח כי בגין העובדים המגיעים ממדינות אחרות, מלבד הפיליפינים, לא מתבצע כל תשלום - כפי שאף ציין המומחה בחוות הדעת בקשר לעובדים ממזרח אירופה.

 

רצונו של הנתבע להרחיק את החברה מכל דיווח פורמאלי על הכנסות החברה, לא רק אלו שלא דווחו על ידו אלא גם אלה שנרשמו בספרי החברה – מקבל ביטוי באי הגשת הדוחות למס הכנסה במועד החוקי.

הדוחות הכספיים לשנים 2005-2009 הוגשו באיחור של שנים.

המומחה ציין במפורש כי לחברה קנסות רבים בגין הגשה באיחור של דוחות כספיים לרשויות המס.

 

העלמת כספים המהווים הכנסה מהותית של החברה במהלך שנים רבות, כך שבעל המניות השני והשותף לא היו שותפים להכנסה זו, מהווה קיפוח המצדיק מתן סעד על ידי בית משפט, בהתאם להוראות 191 לחוק החברות.

 

ו.הסעד הראוי

קיפוחם של התובעת ושל זאב כשותף האמיתי בעסקי החברה נובע, כאמור, מהעלמת ההכנסות וכן מהטענות הנוספות שהתקבלו על ידי כמפורט לעיל.

עולה מההליך שהתנהל בפניי ומניסיונות הצדדים להגיע להיפרדות בדרך מוסכמת לפני שהחל ההליך – כי אבד לחלוטין האמון בין הצדדים בחברה שהיא מעין שותפות.

הסעד הראוי במקרה מעין זה הוא סעד שתכליתו הפרדת כוחות בעקבות אובדן האמון.

ראה פסק דין אדלר (סעיף 79 לפסק הדין); ע"א 3303/13 אהרון סימן טוב נ' סימן טוב תקשורת בע"מ ואח' (סעיף 10 לפסק הדין); ע"א 5025/13 פרט תעשיות מתכת בע"מ ואח' נ' דדון חביב (סעיף 18 לפסק הדין).

 

אין מקום למתן סעד הכולל הוראות בעניין המשך ניהולה של החברה, כגון מינוי מנהל חיצוני או מינוי רואה חשבון חוקר, שכן אובדן האמון אינו מאפשר המשך ניהול משותף של החברה על ידי בעלי המניות.

כפי שנקבע בפסק דין אדלר "בסיטואציה הקלאסית שבה יש מקפח ומקופח – דרך המלך הינה רכישת מניות המקופח בידי המקפח לפי שווי החברה המתחשב בקיפוח".

סעד זה התבקש אכן על ידי התובעת כסעד חלופי במסגרת הסיכומים.

 

לאור זאת, תוצאת פסק הדין היא כי על הנתבעים 1, 3 ו- 4 או מי מהם לרכוש את מניותיה של התובעת על פי חלקה בחברה, בהתאם להערכת שווי החברה על ידי המומחה שמונה על ידי בתחילת ההליך רו"ח בארי.

הערכת השווי תיקח בחשבון את כל הסכומים שיש לראות בהם כסכומים המגיעים לחברה, כמפורט לעיל, את ההכנסות המשוערות שהועלמו ואת כל הממצאים הכספיים אליהם הגיע המומחה בחוות הדעת הראשונית (כגון: נושא ההוצאות המשפטיות המשקפות רק את הוצאות הנתבעים בסכום של כ- 43,000 ₪).

בדרך זו יילקח בחשבון הקיפוח במסגרת הערכת השווי. ראה פסק דין סימן טוב לעיל (סעיף 14 סיפא).

 

לשם ביצוע הערכת השווי, לעניין הקביעה בדבר העלמת הכנסות בין הסכומים שיש לראותם כסכומים המשולמים בפועל (3,500 דולר ו- 1,600 דולר לעובד) - לבין הסכומים שנרשמו בספרי החברה או שלא נרשמו כלל, יש צורך לברר את מספר העובדים שהובאו ארצה על ידי החברה במהלך השנים.

המומחה ציין כי בהעדר נתונים בדבר רשימת העובדים הזרים של החברה בכל שנות פעילותה, למרות פנייה בעניין זה לנתבע, קיימת הגבלה ביכולת לערוך תחשיבים.

התובעת ציינה מספר של 800 עובדים. אולם, התובעת העידה כי נקבה במספר המקסימאלי, כאשר ידוע לה שהיו שנים בהן היה מספר העובדים קטן יותר.

מנגד – אינני רואה כל מקום לטענת הנתבעים לפיה לא ניתן למסור מידע מדויק בדבר מספר העובדים שהובאו לארץ במהלך השנים הרלוונטיות.

מידע זה הינו מידע חיוני לצורך ביצוע הערכת השווי ועל הנתבעים למסור למומחה נתונים מדויקים תוך 30 יום מהיום.

המומחה רשאי לדרוש מסמכים ונתונים ממי מהצדדים, מרואה החשבון של החברה ומהנהלת החשבונות, לפי שיקול דעתו, ועל הצדדים לשתף פעולה.

 

הנתבע 1 יישא בשכר טרחתו של המומחה, כפי שיאושר על ידי בית משפט, לאחר הגשת בקשה מתאימה על ידי המומחה.

 

המומחה מתבקש לסיים את הערכת השווי בפרק זמן של 90 יום לאחר קבלת כל הנתונים הרלוונטיים, לפי שיקול דעתו, כולל ולרבות מידע בדבר מספר העובדים של החברה בשנים הרלוונטיות.

 

רכישת המניות תתבצע תוך 30 יום ממועד קבלת הערכת השווי.

 

הנתבע 1 יישא בשכר טרחת התובעת ובהוצאות משפט בסכום כולל של 75,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

 

ניתן היום, י"ג תשרי תשע"ח, 03 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.