1.בין הצדדים נחתם הסכם למכירת נכס מקרקעין. אין חולק כי עד היום, לא מולאו שתי תניות בהסכם, שאינן קשורות להעברת החזקה, הזכויות במקרקעין או בתשלום התמורה.
השאלה שבמחלוקת היא, אם בעת הזו מוטלת החובה על הנתבעים, או מי מהם, לקיים את ההתחייבויות באותן תניות ואם כן – מהו הסעד המגיע לתובעים בשל העיכוב בקיום ההסכם.
הרקע ותמצית טענות הצדדים
2.התובעים חתמו על הסכם מכר עם הנתבע 1 (להלן: הנתבע), למכירת מגרש הכולל מבני מגורים בראשון לציון. בבית שנמכר היו מקלט, שתי חנויות ושלוש דירות מגורים והוא היה רשום כבית משותף. החוזה נחתם ביום 11.10.1994 והחזקה במגרש ובו בית המגורים הועברה בסוף אותה שנה לידי הנתבע.
בחוזה המכר נקבעה תמורה עבור הנכס שנמכר ואופן התשלום לתובעים, כמקובל, וכן נכללו שני תנאים נוספים, שאינם נפוצים בחוזי מכר, שהם גדר המחלוקת בהליך זה. מפאת חשיבותם, להלן נוסח סעיפים 11 ו- 12 לחוזה המכר:
"11. על הבית שייבנה על החלקה יותקן שלט בו יהיה כתוב בית איטה ונחום טפר.
12. א. לאחר גמר בניית הבית המשותף על המגרש יסדיר הקונה למוכר זכות שימוש בלעדית ב-2 מקומות חניה בחניון התת קרקעי או בחניה עלית במקומות שיתואמו עם המוכר למשך 999 שנה ללא תשלום, ותירשם חכירה לטובת המוכרים בלשכת רישום המקרקעין לפי תשריט...".
3.לטענת התובעים, לאחר שנמסרה החזקה בנכס ושולמה התמורה, המתינו למעלה מ- 15 שנים לקיום ההתחייבויות להתקנת השלט ומסירת שני מקומות חניה. התובעים פירטו כי ניתן למבנה שהוקם על המגרש טופס 4 בחודש מאי 2010 וכשנה לאחר מכן ניתנה למבנה תעודת גמר. לפיכך דורשים התובעים כי הנתבע, והחברה שהוקמה על ידו (היא הנתבעת 2 – להלן: החברה) יפעלו על פי ההתחייבויות שפורטו בסעיפים 11-12 לחוזה המכר.
התובעים סבורים כי הימנעות הנתבעים מלבצע את המתחייב מהווה הפרה של הסכם המכר המזכה אותם בפיצוי המוסכם בסך 100,000 דולר בהתאם לסעיף 14 להסכם המכר, וכן בתשלום שווה ערך לזכות השימוש בשתי חניות בסך של 500 ₪ לחודש, במהלך התקופה מאז ניתנה תעודת הגמר ועד למועד הגשת התביעה.
התובעים עתרו לחיוב הנתבעים ביחד ולחוד בתשלום הפיצויים כאמור לעיל, וכן ליתן צו עשה המחייב את הנתבעים לבצע את הנדרש על פי הסעיפים הנזכרים בחוזה המכר: התקנת שלט ומסירת זכות שימוש בשני מקומות חניה.
4.הנתבעים סבורים כי אין כל יריבות בין התובעים לבין הנתבעת 2, שאינה צד לחוזה המכר ועל כן יש לדחות את התביעה כנגדה בהעדר עילה.
עוד טענו הנתבעים, כי כוונת הנתבע, באשר לסעיפים 11-12 לחוזה, היתה כי חובות אלה יתגבשו כאשר ייבנה בית משותף על החלקה, שהוא מגדל מגורים המונה עשרות רבות של דירות, המשולב קומת קרקע למסחר. הנתבעים טענו כי עד היום לא ניתן להם היתר לבנות את הבית המשותף המתוכנן וזאת בניגוד למדיניות שהיתה קיימת בעבר, ועל כן טרם הבשילה העת לדרוש את מימוש ההתחייבות כאמור בחוזה.
באשר לשלט, ניתנה הסכמת הנתבע במהלך ניהול ההליך (ביום 8.12.16) להציב שלט "מהיום" (עמוד 3 לפרוטוקול שורה 10). ב"כ הנתבעים הוסיף באותו דיון ואישר כי "אפשר לשים שלט מכובד. לשים אותו אפילו בחזית המרכז המסחרי" (עמוד 5 שורות 2-3). מאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה על גודל השלט, גודל הכיתוב ומיקום הצבתו, לא הוצב שלט כזה עד היום.
בנוגע לשימוש בחניות, הפנו הנתבעים לנוסח סעיף 12 לחוזה, שם נרשם שההתחייבות תיכנס לתוקפה "לאחר גמר בניית הבית המשותף על המגרש". לשיטת הנתבעים, הבית המשותף הוא רק המבנה הכולל קומות מגורים אשר יירשם ככזה לאחר שייבנה כאשר בעת הזו, נבנו רק קומות מסחר וחניון. בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי "הנתבע 1... יקבע את השלט בלובי הבית המשותף שייבנה במהרה (כך לתקוות הנתבעים)".
דיון והכרעה
5.אקדים סוף דבר לראשיתו ואציין בשלב זה כי מצאתי לקבל את התביעה הכספית בחלקה הקטן, ולהיעתר לבקשה למתן צו עשה הן בנוגע להצבת השלט, והן באשר למתן זכות שימוש בשני מקומות חניה, כפי שיפורט להלן.
התיישנות
6.טענת ההתיישנות שהועלתה בתצהיר הנתבע ובסיכומים, לא נטענה בכתב ההגנה, שהוא "ההזדמנות הראשונה" להעלאתה ועל כן דינה להידחות.
חוסר תום לב
7.הנתבעים טענו כי התובעים הגישו את התביעה בחוסר תום לב. אינני מקבלת טענה זו. ההמתנה לסיום הליך הבניה היא סבירה, ראויה וצודקת בנסיבות העניין, לאור נוסח ההסכם והסעיפים המחייבים את התקנת השלט ומתן זכות השימוש בחניות.
הימנעות מלטעון בנוגע לשלט במכתב הדרישה הראשון, אף היא אינה מעידה על חוסר תום לב. נראה כי מדובר בהשמטה והעדר התייחסות, שלא ניתן לקרוא לתוכו הצהרה בדבר ויתור על הזכות לדרוש מהנתבע לעמוד בהתחייבות שפורטה בחוזה המכר.
היריבות
8.הנתבע בתצהירו חוזר על הטענה המקדמית שפורטה בכתב התביעה לפיה יש לדחות את התביעה כנגד החברה בהעדר עילה, בשל העובדה כי החברה אינה צד להסכם המכר ולא התחייבה לבצע דבר על פי אותו הסכם. אין חולק כי ההסכם עם התובעים נחתם מול הנתבע 1, ולא מול החברה שלא היתה קיימת באותה עת.
לפיכך, באשר לטענות בהליך זה שעניינן זכות התובעים לפיצוי כספי בשל הפרת ההסכם, הן פיצוי מוסכם בלא הוכחת נזק והן פיצוי בגין שווי השימוש בחניות – אלה צריכות להיות מופנות רק כנגד הנתבע בעצמו. מקובלת עליי עמדת הנתבעים כי לחברה, לא ניתן לייחס הפרה של הסכם אשר היא אינה צד לו ואשר לא הוטלו עליה חובות על בסיסו.
9.שונה הדבר בנוגע לעילת התביעה העוסקת במתן צווי עשה כמפורט בסעיפים 29.4 ו- 29.5 לכתב התביעה.
המבנה אשר הנתבע מתכנן לטענתו, הכולל מגדל מגורים ומרכז מסחרי, אמור להיבנות על שטח שאוחד, אשר במקור היה רשום כארבע חלקות נפרדות, מתוכן חלקה 1 היא החלקה שמכרו התובעים. הנתבע מסר כי העיריה דרשה איחוד של החלקות והזכויות בחלקה המאוחדת רשומות הן על שם החברה והן על שמו (עמוד 19 שורות 28-29). הנתבע לא ידע לומר אם נחתם הסכם שיתוף ואף טען כי אינו יודע אם החברה מודעת לקיומו של ההסכם שנחתם בינו לבין התובעים (עמוד 20 שורות 20-21). לעניין זה אציין כי הנתבע הוא הבעלים היחיד של החברה ומנהלה היחיד, ועמדתו לפיה אינו יודע אם החברה יודעת על קיומו של ההסכם, היא תמוהה בלשון המעטה.
הנתבע אישר בחקירתו כי קיים רק בניין אחד על כל החלקות שאוחדו יחד לחלקה 258, וכי הסכמי השכירות שנחתמו מול המחזיקים בחנויות במקום נחתמו גם מולו וגם מול החברה (שם, שורות 9-12). מאחר שהוברר כי החברה היא בעלים במשותף של הנכס ובכלל זה המבנה המסחרי הכולל חניון, לגביהם ניתנו התחייבויות בחוזה, הרי שככל שיינתן צו עשה בהתאם למבוקש, הצו יהיה מופנה כלפי הבעלים של הנכס, על מנת שניתן יהיה לבצעו.
לעניין זה אפנה לסעיף 20 לתצהיר עדותו של הנתבע, שם התייחס לנטען בסעיפים 7.1-7.3 לכתב התביעה, העוסקים בין היתר בהתחייבויות להתקין שלט ולהסדיר זכות שימוש בחניות. הנתבע מצא לנכון לטעון "בשם הנתבעים". מכאן שהנתבע ידע והבין, כי עניינים אלו נוגעים גם לחברה, שאם תתקבלנה טענות התובעים בעניינים אלה תצטרך החברה לפעול ביחד עמו, להסדרת ביצוע צווי עשה.
לנוכח האמור, אין מקום לדחיית התביעה כנגד החברה, לה קיימת יריבות ברורה מול התובעים, בנוגע לעתירה למתן צווי עשה, אשר יחייבו גם את החברה, ולא את הנתבע לבדו.
האם הופר חוזה המכר?
10.עד ליום הגשת התביעה – ועד היום – לא הותקן שלט על המבנה, ולא הועברו לשימוש התובעים שתי חניות בחניון שהוקם במקום. השאלה העומדת להכרעה היא אם החובה לעשות כן התגבשה בשלב זה, או שזו תתגבש רק לאחר שיירשם בית משותף למגדל המגורים שייבנה מעל המרכז המסחרי.
11.המסגרת המשפטית המתווה את ההכרעה דנן היא הדנה בכללי פרשנות חוזה. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע את כלל הפרשנות, לפיו: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
בית המשפט העליון סיכם את ההלכה הפסוקה באשר לאופן הפרשנות הראוי לתניה חוזית, בע"א 8729/07, אירונמטל בע"מ נ. קרן קיימת לישראל [ 12.11.2009]: "לעולם יפתח הפרשן בלשונו של הטכסט אך בכך לא יסיים את הילוכו, ועל מנת לעמוד על אומד דעת הצדדים, יש לבחון את טיבו של החוזה, תכליתו וכלל הנסיבות הקשורות לחוזה. ומהו אומד הדעת של הצדדים? אלו הם המטרות, האינטרסים והיעדים שביקשו הצדדים במשותף להגשים."
בית המשפט העליון חזר על ההלכה לעניין פרשות הסכם, בע"א 643/14, מנהל העיזבון יחזקאל שבו נ. ג'ורג' יוסף ג'ראיסי [27.05.2015] בפסקה 9 לפסק הדין, כך: "כאשר משמעותן של הוראות בחוזה שנויות במחלוקת בין הצדדים שכרתו אותו ובית המשפט נדרש לפרשן, עליו להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי ואחר 'המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים'... לצורך כך יש להידרש בראש ובראשונה ללשון החוזה המהווה, כפי שקבענו לא אחת, נקודת מוצא ונקודת משען מרכזית לכל הליך פרשני..."
12.בהליך אזרחי כדוגמת ההליך דנן, מוטל על הנתבעת הנטל לשכנע את בית המשפט כי עמדתה היא עדיפה על עמדת הצד שכנגד. הנתבעת לא עמדה בנטל זה. להיפך, עמדת התובעים והפרשנות המוצעת על ידם, טובים בעיניי.
מבחינת לשון ההסכם: בדיקת הנוסח המילולי של חוזה המכר מעלה כי יש שינוי במושגים כאשר סעיף 11 להסכם קובע כי השלט יותקן "על הבית שייבנה". מנגד, סעיף 12 להסכם קובע כי זכות השימוש במקומות חניה יוסדרו "לאחר גמר בניית הבית המשותף".
לכאורה, ניתן לסבור כי מדובר בשני מועדים שונים: החובה להתקין את השלט תצמח לאחר בניית בית כלשהו, לאו דווקא בית משותף. החובה למסור לתובעים זכות שימוש בחניות תקום כאשר תסתיים הבניה של הבית המשותף, כהגדרתו בדין.
לו היה הנתבע מפרש כך את החוזה מלכתחילה, ייתכן שניתן היה לקבל את עמדה זו. עם זאת, לא כך הדבר. למסקנה זו הגעתי בשים לב לאלה:
ראשית, הנתבע בהגנתו התייחס באופן זהה למועד התגבשות החיובים הכלולים בסעיפים 11 ו- 12 לחוזה המכר (סעיף 27 לכתב ההגנה). הנתבע לא הפריד בטענותיו בכתב ההגנה בין המועד שנקבע להצבת השלט לבין המועד שנקבע למסירת זכויות חניה לטווח ארוך. כך, בהתייחס לסעיף 21 לכתב התביעה העוסק בהצבת השלט נטען, כי זה ייקבע בלובי הבית המשותף לאחר שייבנה (סעיפים 42-44 לכתב ההגנה). בהתייחס לסעיף 22 לכתב התביעה העוסק במסירת שתי חניות לשימוש התובעים, נטען, כי עדיין לא הגיע המועד לקיום ההתחייבות (סעיף 46 לכתב ההגנה).
שנית, החברה השיבה – באמצעות הנתבע - לאחת מפניות ב"כ התובע, במכתב מיום 08.07.10 (מסמך 6 לתיק המוצגים של התובעים), שם נרשם כי "אני בשלבי בניית הבית המשותף, לאחר גמר בניית הבית המשותף אקיים את התחיבותי לפי הסכם מ תאריך אוקטובר 1994." מנוסח זה עולה כי הנתבעים – הן החברה החתומה על המכתב והן הנתבע אשר ניסח, בלשון יחיד, את תוכנו – ראו במבנה המסחרי ההולך ונבנה את אותו בית משותף אליו התייחס סעיף 12 לחוזה המכר.
מעבר לאמור, אין בנוסח לשון החוזה חיוב, כי ההתחייבויות שנקבעו בסעיפים הרלבנטיים יתהוו רק לאחר רישום הבית המשותף, אלא אך לאחר בנייתו. גם המכתב שנזכר לעיל התייחס לבניית הבית המשותף, ולא לרישומו ככזה באופן משפטי/פורמלי.
אין טענה כי לא ניתן לרשום בית משותף למבנה מסחרי, להיפך: בסיכומי הנתבעים (עמ' 43 שורות 35-36) אישר ב"כ הנתבעים את האפשרות המשפטית-מעשית לעשות כן. הטענה היא כי הדבר אינו מעשי, וזאת עד לסיום חלקו השני של הפרויקט של מגדל המגורים.
מאחר והבניין הכולל מרכז מסחרי נבנה, אין צורך, לנוכח ההכרעה כאן, לדון בטענות נוספות של הנתבעים הנוגעות למועד פינוי הדייר המוגן, להתמשכות ההליכים הנוגעים לשלב נוסף מתוכנן של הבנייה, להשקעות הנתבעים בפרויקט וכד'.
יש לראות במועד סיום בניית המבנה המסחרי שנבנה כשלב א' של הפרויקט כבית משותף לצורך קביעת המועד שבו התגבשה התחייבות הנתבע להציב את השלט ולמסור לשימושם שני מקומות חניה, דהיינו, עם קבלת טופס 4 המעיד על סיום הבנייה ביום 05.05.10 (ר' מסמך 7 לתיק המוצגים של התובעים). מועד זה לא הוכחש על ידי הנתבעים ולא נטען כי ניתן טופס כאמור במועד אחר.
אני קובעת כי בהתאם לחוזה המכר, התחייב הנתבע למסור לתובעים זכות שימוש בשתי חניות לאחר שבניית הבניין תסתיים, וזאת בין אם הבניין נרשם כבית משותף, ובין אם לאו. בדומה, התחייב הנתבע לקבוע שלט על הבניין, לאחר שזה ייבנה.
המסקנה היא כי הנתבע הפר את חוזה המכר.
הפיצוי המוסכם
13.סעיף 14 לחוזה קבע פיצוי מוסכם שישולם במידה ותהיה הפרה יסודית של ההסכם, או שזה לא יבוצע. לטענת התובעים התמורה בחוזה נקבעה בשלושה תחומים: תמורה כספית, הצבת שלט, מתן זכות שימוש בחניות. התובעים רואים במתן התמורה הכספית בלבד, בלי ה"תמורות" הנוספות, הפרה של ההסכם שלא בוצע במלואו, ועל כן מקים להם זכות לפיצוי מוסכם.
סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, מתיר לבית המשפט להפחית מהפיצוי המוסכם: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה."
נראה כי גם בעת חתימת החוזה, לו נתנו הצדדים דעתם באופן מפורש לנזקים הצפויים בשל הפרת ההתחייבות להציב שלט ולאפשר לתובעים שימוש בשתי חניות, לא היה נקבע סכום הפיצוי המוסכם, בשיעור של כ- 10% מהתמורה ששולמה עבור הנכס, בסכום של 100,00 דולר.
על פי סמכותי כאמור בחוק, אני קובעת כי מתוך הפיצוי המוסכם, ישלם הנתבע לתובעים בגין הפרת ההתחייבויות שנקבעו בסעיפים 11-12 לחוזה המכר, פיצוי בסך של 50,000 ₪. החיוב בתשלום זה מוטל על הנתבע 1 בלבד.
פיצוי בגין נזק ממוני
14.בע"א 2981/92, יעקב כהן נ' צמד ע.א. בע"מ, פ"ד נ(2) 869, 878 (בפסקה 13 לפסה"ד), קבע בית המשפט העליון כי "הכלל הוא כי צד אינו זכאי לפיצויים מוסכמים בנוסף לפיצויים רגילים, והבחירה בידיו אם לתבוע את הפיצוי המוסכם ללא הוכחת שיעור הנזק או את הפיצוי המלא לאחר הוכחת שיעור הנזק... "
הנתבעים טענו כי לא הוכח נזק הממון שנתבע, בסכום של 30,500 ₪, הבהירו כי לשיטתם דרך החישוב שהוצעה על ידי התובעים אינה ראויה והעלו טענות נוספות הנוגעות לאופי הערכת שווי זכות החניה.
מאחר שהפיצוי שנפסק לעיל מתוך הפיצוי המוסכם בחוזה, עולה על הפיצוי הממוני הנדרש, אני דוחה את תביעת התובעים לפיצוי בגין נזק ממוני. בנסיבות אלו, אין צורך להכריע בשאלת גובהו של הנזק הממוני, דמי השימוש הראויים בשני מקומות חניה, עלות ותמורה צפויה מכל מקום חניה, הכנסות הנתבעים מהחניון וכיו"ב.
צו עשה בנוגע לשלט
15.לאחר שנקבע לעיל כי הנתבע הפר את התחייבותו להציב שלט על הבניין, יש להיעתר לבקשה ליתן צו המחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, להתקין את השלט האמור.
החוזה לא נקב בפרטים חשובים לעניין זה: לא נרשם מיקום השלט, אין תכנית אדריכלית או שרטוט, לא נקבעו מידות השלט או מידות הכיתוב עליו. אף אחד מן הצדדים לא הביא ראיות למידות מקובלות של שלטים דומים, למיקום שלטים כאלה וכד'. בסיכומיו, עתר ב"כ התובעים להצבת שלט בגודל של "לפחות 1 מטר גובה על 6 מטר רוחב", וזאת כדי שעוברי אורח יוכלו לראות את השלט מהרחוב, בדומה לשלט עם שמו של הנתבע, המותקן כיום על חזית הבניין. ב"כ הנתבעים התייחס למידות שונות, עד 50 ס"מ X 50 ס"מ, כאשר לשיטתו, זוהי המידה המקובלת "הכוונה למה שהולך ברחבי תל אביב".
אף אחד מהצדדים לא ביסס את גודל השלט אליו התייחס בראיה, עדות מומחה, פסיקה או אסכמתא מתאימה אחרת. לגישתי, שלט הנצחה לבעלות "המקורית" של הבניין שהיה במקום אינו צריך להיות זהה או דומה לשלט פרסום. מדובר במידע אישי, פרטי, שטיבו צנוע ולא צעקני.
מאחר והנתבע הסכים כי השלט יוצב על חזית הבניין, אני קובעת כי זה יהא מיקום השלט. עם זאת, לא מצאתי כי נכון לקבוע אותו בגובה שלטי הפרסום, וזאת מאחר ואין זו מטרתו, ועליו להימצא במקום שהעוברים בסמוך לבניין, יוכלו לראותו.
אני קובעת כי השלט יהיה במידות שלא יפחתו מ- 80 ס"מ גובה ו- 80 ס"מ רוחב, והוא יותקן על גבי העמוד הנושא את מספר הבניין, מתחת לאותו מספר.
על גבי השלט יהיה כתוב "בית איטה ונחום טפר" כפי שנקבע בחוזה.
מוצע כי ב"כ הצדדים ישתפו פעולה לצורך תכנון השלט, עיצובן, ביצועו והתקנתו, למניעת מחלוקות נוספות בעניין זה.
ככל שיהיה קושי משפטי למקם את השלט באותו מקום, או בגודל שנקבע, בשל דרישות של הרשות המקומית, יוכלו הצדדים לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות.
צו עשה בנוגע לחניות
16.בהמשך לקביעה כי הנתבע הפר את התחייבויות להעמיד לרשות התובעים מקומות חניה, יש להיעתר גם לבקשה ליתן צו המחייב את הנתבעים – בעלי הזכויות במבנה החניון – לפעול על פי ההתחייבות האמורה שני מקומות חניה בחניון המרכז המסחרי.
אבהיר כי אין בהכרעה זו התייחסות לבקשה לרישום חכירה, הנדונה בבית המשפט המחוזי. עם מתן ההחלטה בנוגע לחכירה על ידי הערכאה המוסמכת, יפקע החלק בהחלטה זו הנוגע למסירת מקומות חניה לשימוש התובעים, וההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט המחוזי – אם בקבלת התביעה ואם בדחייתה – היא שתחייב את הצדדים מאותו מועד ואילך. זאת, בהעדר החלטה אחרת של בית המשפט המחוזי.
17.על פי החוזה, שני מקומות החנייה שיימסרו לתובעים יתואמו עמם. כעת, לנוכח ההליך המשפטי ועל מנת ליתן צו שיביא – עד כמה שאפשר – לסיום המחלוקת, אני קובעת כדלקמן:
התובעים, בעצמם או באמצעות נציג מטעמם (שייבחר על ידם), יבחרו שני מקומות חניה בחניון הקיים. התובעים יהיו רשאים לבחור מבין כל מקומות החניה הקיימים, אלא אם הם מסומנים כמקומות "שמורים", נכון להיום. התובעים צירפו תמונות של הכניסה לחניון ומכאן כי הם יודעים, שהחניון אינו פתוח לכניסה או ליציאה של כלי רכב, למשך כל שעות היממה. נקבע בזאת, כי החניון אף אינו מחויב לעשות כן, ושעות פעילותו נקבעות על ידי הנתבעים או המפעיל, על פי שיקול דעתם, ובלבד שלא יצומצמו שעות הפעילות מאלה הנהוגות היום.
התובעים יוכלו לעשות שימוש במקומות החניה שיבחרו, בעצמם או על ידי אחרים, ובלבד שהשימוש יוגבל לאותם שני מקומות שנבחרו.
הנתבעים יוכלו לבחור אם להעמיד לרשות התובעים את מקומות החניה שנבחרו על ידם, או לשלם להם סך של 500 ₪ לחודש, חלף השימוש באותם מקומות. ההחלטה אם לאפשר שימוש במקומות החניה או לשלם את החיוב הכספי תהיה של הנתבעים, בלעדית, ותחייב את הנתבעים עד להכרעה שתינתן בבית המשפט המחוזי.
ככל שהנתבעים יבחרו לשלם את הפיצוי הכספי, יעבירו לב"כ התובעים 12 שיקים שמועד פירעונם מיום 01.12.17 ולכל 1 לחודש עוקב, אשר יישמרו על ידי ב"כ התובעים בנאמנות, ויועברו לתובעים במועד פירעונם, וככל שטרם ניתנה הכרעה בהליך המתנהל בבית המשפט המחוזי. באם בעוד שנה עדיין יהיה ההליך הנוסף תלוי ועומד, יועברו 12 שיקים נוספים על פי אותה הנחיה, וכך בהמשך, שנה אחר שנה, כל עוד יהיה בכך צורך. לאחר ההכרעה בשאלת החכירה, יוחזרו השיקים הנותרים בידי ב"כ התובעים, ככל שיהיה כאלה, לב"כ הנתבעים, לצורך השבתם לידי הנתבעים.
סוף דבר
18.התביעה מתקבלת בחלקה: הצווים שניתנו פורטו לעיל (לרבות החיוב הכספי החלופי למתן זכות שימוש במקומות חניה), ונקבע חיוב חלקי בפיצוי המוסכם, בסך 50,000 ₪.
19.בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים החזר אגרת בית המשפט יחסית (התואמת לסכום שנפסק) בסך 1,250 ₪,הוצאות בגין הטרחה והזמן הנדרשים לצורך ניהול ההליך בסך 2,000 ₪ (לכל התובעים יחד – הכוללים הפרשי הצמדה למחצית הראשונה של האגרה), וכן שכ"ט עו"ד בסך 11,700 ₪ - סה"כ 14,950 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
זכות ערעור כחוק.
המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ח' כסלו תשע"ח, 26 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.
