מדינת ישראל נ' עטיה(עציר)

החלטה

1.לפניי בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים הפליליים.

2.כנגד המשיב הוגש כתב אישום , המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 (א) (1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

בד בבד עם כתב האישום הוגשה בקשה לעוצרו עד תום ההליכים הפליליים.

בשלב הנוכחי מתמקדת המחלוקת שבפניי בקיומן של ראיות לכאורה: ב"כ המשיב טוען כי אין בידי המבקשת ראיות לכאורה, ולחלופין בחומר הראיות חולשה המצדיקה שחרורו של המשיב בתנאים.

3.על פי עובדות כתב האישום, ברקע לביצוע העבירה היות המשיב ובתו של המתלונן בני זוג, אשר נפרדו לפני מספר שנים. בתו של המתלונן נישאה לאחר, ומאז לא חדל המשיב להטריד אותה ואת בני משפחתה.

בתאריך 1.12.09 הסתתר המשיב בשיחים בסמוך לבניין מגוריו של המתלונן, והמתין להגעת המתלונן למקום. בהמשך, כאשר הגיע המתלונן בלוויית אחותו לחניית הבניין, היכה אותו המשיב באמצעות חפץ כהה, שמהותו אינה ידועה במדויק למבקשת, בכוונה לפגוע בו, וגרם לו שבר פרונטאלי שמאלי דחוס בראשו, והמתלונן פונה לבית חולים.

אין מחלוקת כי ביום 1.12.09 הותקף המתלונן ונפגע בראשו, והמחלוקת מתמקדת בשאלת זיהויו של התוקף.

ביום האירוע פונה המתלונן לבית חולים, אושפז ונותח, ואמרתו נגבתה ממנו לאחר שהתאושש, ביום 21.12.09.

החקירה החלה אפוא בעקבות אמרתה של אשת המתלונן (אסתר) מיום 2.12.09. מהאמרה עולה כי ביום האירוע הגיע המתלונן מעבודתו , כשהוא מדמם מראשו, בחברת אחותו (הסובלת מליקוי בראייתה). השניים סיפרו כי בעת ששוחחו הגיע למקום אדם אשר היכה את המתלונן בראשו באמצעות גרזן, ולאחר מכן נמלט מן המקום.

המתלוננת ציינה כי היא חושדת במשיב, ואף תיארה את הרקע לחשד – בתה והמשיב נפרדו לפני כ – 10 שנים, אך המשיב לא השלים עם הפרידה, ומאז שהבת נישאה הוא לא חדל מלהציק לבת ולבני המשפחה. בין היתר ציינה כי שלח לבת חבילה עם עכבר מת, ואף ניסה לתקוף אותה וגרם נזק לרכוש. כן ציינה כי חבל בפניו של חתנה, ועל כך אין מחלוקת, באשר המשיב הורשע בכך על פי הודייתו בבית משפט השלום ונדון.

אסתר הביעה חשש כבד מפני המשיב, ובעיקר בכל האמור לבתה ההרה ובעלה.

אחת השכנות, אשר הייתה עדת ראייה לאירוע (שמחה חרדון), ציינה באמרתה כי ראתה אדם נמלט מהמקום עם גרב על ראשו.

בתאריך 21.12.09 נחקר המתלונן וסיפר כי הותקף על ידי המשיב. לדבריו עמד עם הגב למחסום החנייה, שמע רעש, חש מכה וכאב, הסתובב והבחין במשיב מגיע משמאלו, חש כי הוא מדמם מראשו, ובינתיים נמלט המשיב מהמקום. הוא ציין כי הבחין במשיב במרחק של 2 -3 מטרים, כשהוא אוחז בעיתון ובו חפץ כבד, באמצעותו תקף אותו. לדבריו המקום היה מואר (טענה זו נבדקה על ידי המשטרה מאוחר יותר ונמצאה נכונה).

המתלונן ציין כי סיפר אודות האירוע לאשתו אסתר, עוד בבית החולים, יום לאחר שנותח.

עוד תיאר באמרתו את מעשי ההטרדה הקשים של המשיב, וכי לא הגיש תלונה במשטרת ישראל מתוך כוונה לסיים את הדברים ב"דרכי נועם" (אמרה מיום 21.12.09, שורות 29 -30).

בעקבות אמרתו של המתלונן, ממנה עולה כי גילה לאשתו אסתר עוד בבית החולים את זהות התוקף, יצר החוקר קשר עם אסתר, נגבתה ממנה אמרה ואף נערכה עמה שיחה טלפונית.

באמרה מיום 21.12.09 אישרה אסתר כי המתלונן ציין בפניה את שמו של המשיב, אך הזהירה שלא לומר את שמו במשטרה, כשהוא מביע חשש מכך שהמשיב החליט להרוג את בני המשפחה, ועל כן "עדיף לא לדבר ולא להגיד כלום" (שם, בשורה 5). עוד ציינה כי מאז האירוע המתלונן לא יצא מהבית, והוא העז לעשות כן רק לאחר שהמשיב נעצר.

מדו"ח זיכרון דברים שנערך ביום 23.12.09 (מסמך מ"ז) עולה כי בשיחת הבהרה עם החוקר הסבירה המתלוננת כי כיבדה את רצונו של בעלה ולא סיפרה כי לדבריו המשיב הוא זה שתקף אותה, והסתפקה בכך שמבחינתה המשיב הוא חשוד. הסברה לכך היה שמידע זה יגרום לכך שהמשיב ייעצר, ורק אז בעלה יסכים לספר כי הוא זה שתקף אותו. אכן לאחר שהמתלונן שמע שהמשיב נעצר, הוא מסר את עדותו המפורטת.

מאמרת בתו של המתלונן (אחותה של בת זוגו לשעבר של המשיב) עולה מסכת הטרדות לה היו נתונים בני המשפחה, כאשר לשניים מן המקרים הייתה עדת ראייה – השלכת בקבוק לעבר הרכב, מפגש שנטע בה פחד עם המשיב (אמרה מיום 23.12.09, שורות 40- 45). הדגישה את הפחד והחשש שלה ושל בני המשפחה והדאגה לאחותה (שם, בשורות 47 -51).