פלונית נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

\

הצדדים השלישיים:
1. מחמד עבדללה אלאקרע תראבין א-צאנע
2. אחמד עבדללה אלאקרע תראבין א-צאנע
באמצעות עו"ד מחמוד אל סאנע

לפני תביעה לפיצוי נזקי התובעת שנגרמו בתאונת דרכים בה היא נפגעה בהיותה קטינה, בתאריך 26.6.2008. במועד שמיעת העדויות ובעת מתן פסק-הדין כבר מלאו לתובעת שמונה-עשרה.

א.ההליך והצדדים לו

1. התובעת ילידת 1.10.2002, תושבת רהט. בהיותה קטינה בת חמש, נפגעה כהולכת רגל בתאונת דרכים שארעה מחוץ למוסד החינוכי שבו למדה, סמוך לאחר יציאתה ממנו, על-ידי רכב חולף (להלן התאונה והרכב הפוגע).

    

2. התביעה הוגשה בידי התובעת באמצעות הוריה ביום 18.5.2017, בהיותה בת ארבע-עשרה. ההליך, שעילתו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ננקט נגד הנתבעת (להלן קרנית) תוך טענה כי פרטי הרכב הפוגע אינם ידועים לתובעת והוריה [סע' 6 בכתב-התביעה].

    

3. קרנית התגוננה, הכחישה את טענות התובעת, כפרה בחבותה לפצותה וטענה, בין השאר, כי התובעת לא פעלה בשקידה ראויה לבירור פרטי הרכב הפוגע, נהגו ומבטחת רכבו – או שהם ידועים לה והיא נמנעה מלמסור אותם [סע' 10 בכתב-ההגנה].

    

4. קרנית שיגרה הודעה לצד שלישי; נטען כי היא זכאית להשבה מיחידי הצד השלישי לפי סעיף 9 בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בגין כל סכום אותו תחוב לשלם לתובעת. באופן פרטני נטען שחבות הצד השלישי תקום כלפי קרנית אם יתחוור שהתאונה קרתה תוך שימוש של הצד השלישי ברכב ללא רישיון נהיגה מתאים או תקף, ללא ביטוח תקף או בהיעדר כיסוי ביטוחי לתאונה ולנזקים שאירעו בה – והכול כאשר הצד השלישי הינו הנהג ברכב הפוגע, מפעילו או בעליו [סע' 2 בהודעה לצד שלישי].

    

5. הצד השלישי התגונן וביקש לדחות את ההודעה נגדו; בתוך כך טען כי אירוע התאונה אינו מוכר לו, הוא לא היה מעורב בו, ההודעה לצד שלישי אינה מפורטת ואינה מציינת את פרטי הרכב הפוגע ואת אופי מעורבות הצד השלישי בתאונה.

    

6. ד"ר נתן שלמקוביץ מונה כמומחה רפואי מטעם בית-המשפט בתחום אף-אוזן-גרון (להלן המומחה) לשם הערכת נכות התובעת שמקורה בתאונה. בעלי-הדין ויתרו על חקירתו.

    

7. לתמיכת התביעה העידו אם התובעת – גב' אלמונית, ומר פייסל אבו סהיבאן – לגביו נטען כי היה עד ראיה לתאונה; עדותו הראשית נשמעה על-פה. קרנית הסתמכה על דו"ח חקירה וחומרי חקירה שערך חוקר מטעמה, מר מוסטפא עבדאללה (להלן החוקר); בשלב קדם-המשפט נקבע, לאחר עיון שעיין בית-המשפט בתצהיר החוקר ובדו"ח החקירה, כי הם יחשפו לאחר שיוגשו תצהירי הצד שלישי ותישמע עדותם [החלטה מיום 27.12.2020]. כל אחד מיחידי הצד השלישי הסתמך על תצהירו. בדיון שנערך ביום 15.7.2021 נשמעו כל העדויות; בהמשך ניתן צו שהורה על הגשת סיכומים בכתב.

    

8. כל בעלי-הדין הגישו סיכומים ראשיים. לא הוגשו סיכומי תשובה במועד שנקצב לכך.

    

9. נתתי דעתי לעדויות, לראיות ולטענות. דין התביעה להתקבל תוך חיוב קרנית בפיצוי נזקי התובעת. עוד יש לקבל את ההודעה לצד שלישי תוך קביעה כי בזמן התאונה הצד השלישי 1 היה בעל הרכב הפוגע ומתיר השימוש בו ואילו אחיו, הצד השלישי 2 – נהג בו. ההפניות הן לפרוטוקול הדיון, אם לא צוין אחרת.

    

   ב.מישור הנזק

    

   1. חוות-דעתו של המומחה [ת/3] ניתנה ב-17.6.2019. הוא בדק את התובעת ביום 25.5.2018. המומחה היפנה את התובעת לעריכת בדיקות עדכניות לשם מתן חוות-הדעת; תוצאותיהן התקבלו ויש אליהן התייחסות בחוות-הדעת.

       

   2. בחוות-דעתו תיאר המומחה שתי לקויות שנגרמו לתובעת בתאונה: האחת, הפחתת כושר השמיעה באוזן ימין, בעטיה קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 72(1)(א)(4) בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) [להלן תקנות המל"ל]; השניה, פגיעה בחלק הווסטיבולרי של האוזן הפנימית במידה בינונית (צוין שיש רפלקסים פתולוגיים) בשיעור 15%, בין דרגה I (10%) לבין דרגה II (20%) בסעיף 72(4)(ב) בתקנות המל"ל. הנכות בתחום האחד ניתנה בשל הפגיעה השמיעתית באוזן ימין; השניה, בשל פגיעה במערכת שיווי המשקל באוזן זו.

       

   3. אלו עיקר קביעות המומחה בחוות-דעתו, אשר מהוות הנמקה והסבר לנכויות ושיעוריהן.

       

   4. בתאונה נגרם לתובעת שבר בבסיס הגולגולת מימין שעירב את האוזן התיכונה ואת האוזן הפנימית באותו צד. בשל חבלת הראש דלף נוזל שדרתי דרך אוזן ימין ונגרמה ירידה עמוקה וקשה מאוד בשמיעה באוזן זו. תחילה נגרמה ירידה מעורבת הולכתית ועצבית; אחר כך, בעת בדיקת התובעת על-ידי המומחה, אובחן מצב בו אוזן ימין חירשת לחלוטין. בגין פגימה זו קבע המומחה נכות צמיתה בשיעור 10%.

       

   5. הוסיף המומחה וציין שהתובעת אינה מתלוננת על הפרעה במערכת שיווי המשקל אך כבר בשנת 2008 – סמוך לאחר התאונה, אבחן ד"ר דניאל קפלן, רופא אא"ג מבית-החולים סורוקה בו אושפזה התובעת, כי יש הפרעה קלה בתחום זה. המומחה מצא עדות להפרעה במערכת שיווי משקל באוזן ימין בבדיקה הפיסיקלית; הממצא אושר בבדיקות עזר אשר נערכו לתובעת לפי בקשתו (ENG + VHIT).

       

   6. המומחה קבע כך: "את העדר התלונות בתחום זה ניתן לייחס לגילה הצעיר בעת הפגיעה והסתגלות המוח לליקוי - דבר אופייני לפגיעה ווסטיבולרית בגיל כה צעיר. עם זאת, אין המשמעות שליקוי זה אינו קיים ושהוא אינו אמור להפריע לה בעתיד"; עוד הדגיש כי תקנות המל"ל בתחום הווסטיבולרי נכתבו לפני שנים רבות, בטרם היו בידי המומחים האמצעים הטכנולוגיים שקיימים כיום להערכה מדויקת של פגיעה במערכת שיווי המשקל. המומחה ציין שינסה להתאים את רוח התקנות לממצאים האובייקטיביים אשר אותרו הן בבדיקה הגופנית והן בבדיקות העזר.

       

   7. המומחה קבע קשר ישיר של גרימה בין התאונה ומנגנון החבלה בה לבין הפגימות שבעטיין יש לתובעת נכות צמיתה. נכותה המשוקללת של התובעת עומדת על 23.5%.

       

   8. יש לאמץ את מלוא הקביעות בחוות-הדעת, הן באשר לטיב הנכות הנובעת מן התאונה והן לגבי שיעורה. בתוך כך יש לקבל את קביעת המומחה לגבי הנכות הנובעת מפגיעה במערכת שיווי המשקל. ראשית, המומחה הסביר את היעדר ההתייחסות העדכנית בתקנות המל"ל לנכויות בתחום זה, באופן שאינו תואם את הידע הרפואי הקיים והבדיקות האפשריות. אין מקום לקנוס את התובעת ולקפח אותה בפסיקת פיצוי עבור נזקיה בשל גרירת רגליים של מחוקק המשנה והימנעותו מהתאמת התקנות ליידע העדכני ולקדמה הטכנולוגית. שנית, המומחה מצא אינדיקציה לקיומה של פגיעה במערכת שיווי המשקל באוזן ימין סמוך לאחר התאונה, בתיעוד שערך ד"ר דניאל קפלן – רופא בתחום אא"ג אשר בדק את התובעת בשנת התאונה, בתאריכים 7.7.2008 ו-25.8.2008. המומחה מצא ביטוי לפגיעה זו בבדיקתה הפיסיקלית של התובעת על-ידו בשנת 2018 – עשר שנים לאחר מכן, ואישר את קיום הפגיעה בבדיקות אובייקטיביות שאליהן היפנה את התובעת. לבסוף, המומחה נתן הסבר מקצועי בתחום מומחיותו לפער שביטויו בהיעדר תלונה של התובעת על-אודות הפרעה במערכת שיווי המשקל עד כה לבין קיומה של פגיעה במערכת זו; הוא ציין כי הפגיעה קיימת והיא עשויה להפריע לתובעת בעתיד, ככל שהיא תתבגר.

       

   9. הנתבעת והצד השלישי נמנעו מלהעמיד את המומחה לחקירה. יש לכך משקל ומשמעות. קביעותיו לא התערערו ולא נסתרו.

       

   10. פסק-הדין דנן ימצה את הדיון בפיצוי לו זכאית התובעת בשל נזקיה הנובעים מן התאונה. לא יערך דיון נוסף בעתיד כאשר התובעת – כיום צעירה בת 19, תתבגר. במקרה מתאים ובהתקיים בסיס וטעם לכך, יש להביא בחשבון שפגיעותיו של ניזוק תקבלנה ביטוי שונה על ציר הזמן, ככל שהוא יתבגר; פגימות שבהווה אינן מורגשות או שהשפעתן קלה עלולות להפוך בעלות משמעות ניכרת יותר בחלוף הזמן. הדברים יפים במיוחד כשמדובר בפגיעות בעלות אופי תפקודי. הפגימות מהן סובלת התובעת לפי קביעותיו של המומחה הן בעלות השפעה תפקודית מובהקת: כך באשר לנכות השמיעתית באוזן ימין – עד כדי חרשות, וכך גם באשר לפגיעה במערכת שיווי המשקל באוזן זו. יש לקבל את קביעת המומחה, שנומקה היטב, כי גם אם הפגיעה בשיווי המשקל לא מורגשת בהווה, קיימת הסתברות לכך שתהא בעלת השפעה ניכרת יותר בחלוף הזמן. ניתן וצריך להפנים את ההשלכה המדורגת של פגיעה זו בתחשיב הפיצויים שייפסקו לתובעת.

        

   11. התביעה הוגשה בהיותה של התובעת קטינה. במועד שנקבע לשמיעת הוכחות, 19.1.2021, כבר היתה בגירה. בדיון זה לא נשמעו עדים בשל אי-התייצבות של הצד השלישי 1; העדים נשמעו לבסוף ביום 15.7.2021. תצהיר אמה של התובעת נחתם ביום 14.9.2020, כשבועיים ימים בטרם הייתה התובעת לבגירה. התובעת נכחה בדיון ההוכחות. לא ניתן כל טעם לכך שהיא נמנעה מליתן תצהיר ולהעמיד את עצמה לחקירה נגדית, חרף גילה במועד בו הוגשו ראיותיה ובעת שנערך הבירור העובדתי. זהו מחדל שנזקף לחובתה. דרך המלך היא מתן עדות על-ידי התובע; הימנעות מכך טעונה הסבר – וכזה לא ניתן.

        

   12. בכל הנוגע לקיומן של הפגימות שתועדו בחוות-דעתו של המומחה, אי-העדתה של התובעת אינה פוגעת באימוץ ממצאי המומחה וקביעותיו. בה בעת, התובעת אינה עשויה לחלוק עליהם ולטעון כי היא סובלת כבר כעת מפגיעה מורגשת בשיווי המשקל. התובעת נתפשת ב'הודאתה' בפני המומחה שביטויה בהיעדר תלונות על הפרעה במערכת שיווי המשקל. את קביעות המומחה יש לאמץ לא רק לחובת הנתבעת והצד השלישי אלא גם לחובתה של התובעת, תוך קביעה כי בהווה הפגיעה הווסטיבולרית אינה מורגשת והינה חסרת השפעה על חיי היום יום שלה – אך סביר כי תבוא לידי ביטוי בעתיד.

        

   13. אם ביקשה התובעת לחלוק על קביעה זו, אזי היה עליה להפנות למומחה שאלת הבהרה, לזמנו לעדות ואף ליתן תצהיר תוך התייחסות לקיומה של הפרעה בשיווי המשקל בהווה. היא לא עשתה כן. משום כך – ובאין עדות ישירה של התובעת, אני דוחה את ניסיון אמה לטעון כי התובעת סובלת כבר כיום מסחרחורת מתמדת ואי שיווי משקל [סע' 12 ו-17 ב-ת/1]. ראשית, זו אמירה שקוראת תיגר על חוות-דעתו של מומחה בית-המשפט – חוות-דעת אובייקטיבית ומקצועית שיש להעדיפה ללא עוררין על-פני עדות סובייקטיבית של אם התובעת. שנית וכפי שיובהר בהמשך, אמה של התובעת הותירה רושם לא אמין.

        

   14. ביחס לנזק נטען אחר, לאי-העדתה של התובעת-הבגירה יש משקל רב ולא היה ביכולתה להסתתר מאחורי עדות אמה בלי לחשוף עצמה לחקירה נגדית. הדברים אמורים בטענת האם כי אחרי התאונה החלה התובעת "לסבול מקשיי התנהגות, ירידה ביכולת ההתארגנות, לפעמים מדברת לא לעניין, התקפי חרדה ומפחדת מרכבים ומתעורר הרבה בלילות" [סע' 18 ב-ת/1; כך במקור]. הדברים אמורים גם בטענתה כי לתובעת נגרמו ליקויי למידה, קשב וריכוז, נפגעו מצבה הנפשי והביטחון העצמי שלה, היא מסתגרת רוב הזמן בבית וסובלת מקשיים בין אישיים, סף גירוי נמוך ותוקפנות כלפי המשפחה [סע' 20-19, 24 ב-ת/1]. התובעת לא ביקשה למנות לה מומחים רפואיים בתחום הנפשי ובתחום הנוירולוגי ולא הניחה ראשית ראיה לקיום נכות בתחומים הללו; באין ראשית ראיה לנכות וללא מינוי מומחה בתחום הידע הרלוונטי, אין להצהרות אמה של התובעת כל נפקות.

        

   15. אם התובעת טענה כי הוצאו סכומי כסף משמעותיים על-מנת לסייע לתובעת להדביק את הפער הלימודי שנגרם לה בעקבות התאונה, לרבות בגין שיעורי עזר במקצועות שונים [סע' 21 ב-ת/1]. דובר בהצהרה סתמית בעלמא; לא הוצגו קבלות או תיעוד אחר לשם הוכחת הוצאה בתחום זה, לא פורטו סכומים ושמות המורים והמקצועות שבהם דובר. לא הוצגו תעודות של התובעת מבית-הספר לתמיכת הטענה כי נזקקה לעזרה ולא הוגש מסמך על היעדרות שנגרמה לה מלימודיה בעקבות התאונה [ור' גם עדות האם בעמ' 11 ש' 16-9]. התאונה ארעה ביום 26.6.2008, כמה ימים לפני תום שנת הלימודים; עיקר הטיפול סמוך לאחר התאונה היה במהלך החופש הגדול, בטרם החלה התובעת את לימודיה בכיתה א'. כלל לא הוכח כי התאונה גרמה לתובעת לעיכוב כלשהו בלימודיה או שיבשה אותם.

        

   16. ההוצאות הנטענות לצרכי עזרה בלימודים ובכל תחום אחר הן נזק מיוחד לתקופת העבר. חלה על התובעת חובה להוכיחן ברחל-בתך-הקטנה [ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5) 581, 593 (1999); דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 486 (מהדורה רביעית, 1997)]. היא לא עשתה כן. אין בתצהיר האם תחשיב של ההוצאות, כימות שלהן ותיעוד לשם תמיכתן. נזק שלא הוכח, לא ייפסק פיצוי בגינו – גם לא על דרך אומדנה, ששמורה למקרים בהם הנפגע ניצב בפני קושי אינהרנטי להוכיח את נזקו ולכמתו [ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 490 (2005); ע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים (2006)]. הדברים יסויגו להלן רק בהקשרים תחומים ומוגדרים, על-מנת שלא לקפח את התובעת.

        

   17. בזמן התאונה עבדה אם התובעת כעוזרת לגננת ביישוב רהט; אביה היה מובטל: כך אמר לחוקר ביום 21.1.2009 [ת/2 עמ' 18 ש' 18 עד עמ' 19 ש' 3]. לא הוכחו הפסדי שכר של מי מהם בשל הטיפול בתובעת אחרי התאונה. גם בסוגיה זו לא צויינו בתצהיר אם התובעת סכומים ולא הוצג תיעוד; היא לא צירפה תלושי שכר או אישור מעביד על היעדרות, ניצול מוגבר של ימי חופשה או מחלה או גריעה משכרה בעטיים. בשיחה עם החוקר שהתקיימה ביום 21.1.2009 מסרה אם התובעת כי לא נדרשה עזרת צד שלישי של גורם זר והתובעת לוותה אחרי התאונה על-ידי הוריה [ת/2 עמ' 22 ש' 26-23].

        

   18. התובעת אושפזה במחלקת כירורגית ילדים בבית-חולים סורוקה מיום התאונה עד יום 1.7.2008 [סע' 9 ונספח ד' ב-ת/1]. בחוות-דעתו ציין המומחה כי לאחר האשפוז, המשיכה במעקב רופא אא"ג במסגרת קופת-החולים ועברה שיקום שמיעתי כמקובל בגילה על-ידי מערכת הבריאות ומערכת החינוך. נופקו לתובעת מכשיר שמיעה ומערכת הגברה אישית מסוג FM שניתנת לתלמידים. בסוגיה זו הפנתה התובעת שאלה הבהרה למומחה: "האם התובעת תידרש לשאת מכיסה בעתיד למימון מכשיר שמיעה ומערכת אף.אם. מיוחדת, או שמא מדובר באביזר שמכוסה וממומן בסל הבריאות, ככל שהאביזר אינו מכוסה באופן מלא, נבקש גם שתובהר העלות שלו".

        

   19. בתשובת המומחה [ת/4] צוין כי המענה לשאלה אינו בתחום עיסוקו. יש השתתפות מטעם סל הבריאות והביטוחים המשלימים של קופות-החולים ברכישת מכשירי שמיעה; עלותם נעה בין כמה מאות שקלים למכשיר בסיסי לבין 20,000 ₪ למכשיר בדרגה גבוהה כך שלא ניתן להעריך את העלות. ההשתתפות משתנה לפי הקופות, הסכמים ביניהן לבין מכונים שונים, גיל החולה ועוד. הזכות למכשיר חדש היא כל 3.5 שנים. הדברים אמורים גם בעזרי שמיעה ויש ארגונים שמשכירים אותם (בעיקר מכשיר FM שעלות רכישתו כ-5,000 ₪) עבור כמה מאות שקלים.

        

   20. כפי שציין המומחה, תשובתו כללית, לא ניתנה בתחום עיסוקו וטווח הנתונים שנמנו בה רחב מאוד. התובעת נמנעה מלספק פרטים – היא עצמה או בתצהיר אמה, על-אודות סוג המכשיר השמיעתי שבו היא נעזרת, אם נרכש באופן פרטי או נשכר, באיזו עלות ובמסגרת איזה הסדר. בשיחה עם החוקר שנערכה ביום 21.1.2009 מסרה אם התובעת כי באותה עת עשתה התובעת שימוש במכשיר מושכר [ת/2 עמ' 26]. לא הוצג תיעוד מקופת-החולים של התובעת או מביטוח משלים שלה בעניינים הללו. החסר מונח לפתחה. נוכח תשובת המומחה, היה עליה להציג ראיות ולהשמיע עדים בעניינים הללו אך היא נמנעה מכך ללא הסבר. אף זה נזק ספציפי שניתן וצריך להוכיחו בראיות מבוררות. כל עוד הייתה התובעת תלמידה, סופק לה מכשיר שמיעתי במסגרת מערכות החינוך והבריאות; כך עלה מחוות-דעת המומחה, ולא הוכח אחרת. על-מנת לא לקפח את התובעת, אפסוק לה בראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך של 15,000 ₪.

        

   21. התובעת לא פרטה מה עיסוקה בהווה, בהיותה בת תשע-עשרה. לטענת אמה, היא סיימה את בית-הספר ללא תעודת בגרות אך לא הוגש על כך תיעוד [עמ' 11 ש' 14-13]. התובעת נפגעה בתאונה בעת שהייתה קטינה; על פסיקת הפיצוי בגין הפסדי שכרה להיעשות על-פי אמות-המידה שהותוו בע"א 10064-02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005) (להלן הלכת אבו חנא). כך נקבע שם (בעמ' 61):

        

       [...] הניסיון לקבוע קבוצות אוכלוסייה מסוימות שבנוגע לילדיהן תקום הנחה א-פריורית של חדלות או דלות - דינו להיכשל. אל לנו לדון את הקטין לגורל מסוים אך בשל הסביבה שבה גדל, בשל השכלתם ופרנסתם של הוריו, בשל מינו או המוצא הגזעי או האתני שאליו הוא משתייך. אין נפקא מנה אם לפנינו ילדה או ילד, אם הוא בן למשפחה מבוססת או עשירה, אם הוא עולה חדש או יליד הארץ, אם מקום מגוריו מבוסס או נחשל, או אם בן מיעוטים הוא. חישוב הפיצויים על פי שיוך קבוצתי יוצר הפליה מחמת דת, גזע, לאום או מין. הפליה זו הוגדרה במשפטנו 'הקשות שבהפליות' [...]. עקרון האוטונומיה של הפרט מחייב להניח כי בהיעדר נסיבות אינדיווידואליות-ספציפיות המלמדות אחרת, לכל קטין האפשרות להתקדם, להתפתח ולהשתלב במערך התעסוקתי הישראלי לפחות כדי ההשתכרות הממוצעת במשק. פסיקה המבקשת לקרב את כושר השתכרותו לזה של בני משפחתו בעבר או לזה של מינו או של הסביבה החברתית שבה גדל, סותמת את הגולל על האפשרות כי היה פורץ את הגבולות שתוחמת לו הסטטיסטיקה הקבוצתית. היא מביאה לתוצאה רגרסיבית - שיעתוק וחיזוק הריבוד החברתי הקיים, ויוצרת עיוות במערך התמריצים של מזיקים.

        

       [...] הנחת עבודה היא לנו, בנוגע לקטינים שטרם הגיעו במועד התאונה לגיל בגרות, ואשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, כי יש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק. נקודת מוצא זו לחישוב הפסד ההשתכרות של קטין, היוצרת האחדה של הפיצוי, עולה בקנה אחד עם עקרון השבת המצב לקדמותו, עם השאיפה להגשים את הזכות לשוויון ועם הצורך ליצור הרתעה אופטימלית. הנחה זו יאה לכול - לילד ולילדה, לאיש ולאישה, לשחור וללבן, לבני כל הדתות, יהיה מוצאם האתני אשר יהא. זוהי חזקה - אך היא ניתנת לסתירה - והשאלה שעוד נותר לברר נוגעת לטיבו של המסד הראייתי המאפשר סטייה מחזקה זו.

        

   22. עוד נקבע בהלכת אבו חנא כי לשם סתירת החזקה בדבר עריכת תחשיב הפיצוי לפי השכר הממוצע במשק, ניתן להביא בחשבון נתונים אינדיבידואליים לגבי הקטין-הניזוק לרבות גילו והיותו מצוי בשלב בו טרם נכנס למעגל העבודה, היות מקום מגוריו מחוץ לישראל, הוכחת כישרון או כישורים מיוחדים שהם נתונים קונקרטיים של הקטין-הנפגע ועשויים להצדיק סטייה מהשכר הממוצע במשק כלפי מעלה [שם, עמ' 63-62]:

        

       [...] ראיות ואינדיקציות באשר לנפגע הקטין יאפשרו לסתור את החזקה בדבר השכר הממוצע במשק - לכאן או לכאן - רק במקום שבו יש להן משקל רב והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין אמנם היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים (או לחלופין, כי היה מתקשה למצוא לו מקום בעבודה מכניסה). אכן, בנטיות, בכישורים ובשאיפות בעלמא לא בהכרח סגי [...]; המציאות מלמדת כי לרוב יקשה לצפות מה ילד יום ואם ישתכללו הנטייה, השאיפה והכישרון של הקטין לכלל רכישת מקצוע בעתיד. ומנגד, לא אחת קטינים שיודעי דבר אינם חוזים להם גדולות, פורחים להם ומשגשגים. על כן נדרשים נתונים מיוחדים הנוגעים לקטין הספציפי, המוציאים אותו בהסתברות גבוהה מגדרי החזקה. [...] בהקשר שבו אנו עוסקים עתה, לנוכח החזקה מזה וחוסר הוודאות המובנה בצפיית עתידם של קטינים מזה, ראוי כי בית המשפט יפסוק, ככלל, לפי השכר הממוצע במשק. סטייה מרף זה תהא קשה יותר כאמור ככל שגילו של הקטין צעיר יותר, שהרי תכופות קיים קושי רב להוכיח כוונה ויכולת בכל הנוגע למסלולו המקצועי העתידי של ילד רך בשנים.

        

   23. הכללים הללו עומדים בעינם. הם אומצו ויושמו בשורה ארוכה של פסקי-דין מני אז ועד היום [ע"א 8380/03 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עבדאלולי (2005); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2010); רע"א 7490/11 פחרי נ' חאג' (2011)]. במקרה דנן, אין לסטות מהחזקה שנקבע בהלכת אבו חנא; יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסדי שכר לפי השכר הממוצע במשק. ראשית, לא הובאו ראיות שתצדקנה סטייה מן הכלל לכאן או לכאן. שנית, התובעת נפגעה בתאונה בהיותה צעירה מאוד, בת חמש. התאונה הסבה לה נכויות בעלות משמעות תפקודית אשר תלווינה אותה עד תום אריכות ימיה. התאונה היא אירוע שהשפיע על מהלך חייה באופן ממשי. יש בכך משקל נגד להימנעות התובעת ממתן עדות ולכך שבעת בירור ההליך כבר הייתה בגירה ולכאורה הייתה מצויה בראשיתם של חיי העבודה שלה. במכלול הנתונים, עשיית צדק עם התובעת תוך התחשבות בשיקולי מדיניות מנחים שנקבעו בהלכת אבו חנא מצדיקים את פסיקת הפיצוי לעתיד לפי השכר הממוצע במשק. במקביל, בשל הימנעות התובעת ממתן עדות, לא יפסק פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר, מעת היותה בת שמונה-עשרה ועד מתן פסק-הדין.

        

   24. עוד יש לקבוע כי נכותה הרפואית של התובעת מבטאת את נכותה התפקודית.

        

   25. הנכות התפקודית מגלמת את הפגיעה בתפקודו של הניזוק אשר נובעת מנכותו הרפואית. הערכתה של הנכות התפקודית, ובתוך כך קביעת השלכותיה של הנכות הרפואית על אופן תפקודו של הניזוק, מסורה לשיקול-דעת בית-המשפט; עליו להסתייע בנכות הרפואית להערכת עצם קיומה ושיעורה של הגריעה התפקודית. במקרים רבים ניתן לנכות הרפואית משקל מכריע בקביעתה של הנכות התפקודית והפסדי השכר הכרוכים בה. כך הוא כאשר אין בנמצא נתונים נוספים זולת הנכות הרפואית באשר לגריעה מכושר ההשתכרות של הנפגע. כאשר מדובר בנפגע שהיה קטין בעת קרות התאונה והתביעה מוכרעת בעודו קטין או בשלב מוקדם של חיי העבודה שלו, תגבר הנטייה להעריך את הנכות התפקודית לפי הנכות הרפואית [רע"א 4681/17 אבו זאיד נ' אלקאדי (2017)]. לשתי הנכויות שקבע המומחה יש משמעות תפקודית; יש להביאן בחשבון בפסיקת פיצוי בגין הפסד השתכרות.

        

   26. יחד עם זאת, יש להבחין בין הנכות השמיעתית לנכות הווסטיבולרית. השפעתה של הנכות השמיעתית מיידית; לא כן הגריעה בתחום שיווי המשקל שתהא בעלת נפקות רק בעתיד, בגילאים מתקדמים יותר. לעתיד, מיום מתן פסק-הדין ואילך, יש לפסוק לתובעת הפסדי שכר בגין הנכות השמיעתית (10%) למלוא התקופה. במקביל, את קביעות המומחה לגבי הפגיעה במערכת שיווי המשקל יש להביא לידי ביטוי כך שהנכות הכרוכה בה תופנם באופן מדורג: עד גיל 35 לא תובא נכות זו בחשבון, מגיל 35 עד גיל 45 תחול בגינה נכות בשיעור 5%, מגיל 45 עד גיל 55 – 10%, ומגיל 55 עד גיל פרישה – מלוא הנכות בתחום זה, 15%.

        

   27. זה אפוא תחשיב הפיצוי המגיע בגין הפסדי השתכרותה של התובעת לעתיד:

       מגיל 20 עד גיל 35 - 173,621 ₪

       מגיל 35 עד גיל 45-115,443 ₪

       מגיל 45 עד גיל 55 -112,590 ₪

       מגיל 55 עד גיל 65 - 103,591 ₪

       סה"כ - 505,245 ₪

        

   28. באין ראיה פוזיטיבית מצד התובעת על-אודות הכשרתה המקצועית או עיסוקיה בתקופה מאז מלאו לה שמונה-עשרה, אין להוסיף על הסכומים הללו הפסדי פנסיה כרכיב נפרד [ע"א 8856/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (2011); ע"א 354/12 פלונית נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (2012)].

        

   29. אם התובעת לא פרטה בתצהירה עזרה חריגה שהתובעת נדרשה לה בעקבות התאונה. ברי כי היה צורך בעזרה כזו לתקופת האשפוז מיד לאחר התאונה. בהיעדר ראיות פרטניות, יש לפסוק לתובעת סך כולל של 10,000 ₪ בגין עזרת צד שלישי והוצאות נסיעה בתקופה זו וכן לצרכי טיפולים ומעקב לאחר מכן.

        

   30. התובעת זכאית לפיצוי בשל כאב וסבל לפי הנכות המרבית שקבע לה המומחה, 23.5%, ובגין שישה ימי אשפוז. הדבר הולם את אופי פגיעתה בתאונה ואת הסבל ואובדן ההנאה שהיו ויהיו נחלתה בשל אופי הפגיעה. מדובר בסך כולל של 53,341 ₪.

        

   31. לסיכום חלק זה: הפיצוי המגיע לתובעת בגין כלל נזקיה כפי שהוכחו מסתכם בסך של 583,586 ₪; יש לעגלו ולהעמידו על 583,600 ₪ בערכי יום פסק-הדין. לסכום זה יתווספו הוצאות מסירה ונסיעות בסך 2,500 ₪ בערכי יום פסק-הדין, אגרת משפט וכן שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך של 88,766 ₪ בערכי יום פסק-הדין.

        

       ג.מישור החבות

        

       1. ביום התאונה היה הצד השלישי 1 (להלן גם מחמד) בעליו של רכב איסוזו מ.ר. 5383210 שתיאורו "משא ב. אחוד פתוח-תא כפול"; הרכב (להלן גם האיסוזו) היה רשום על שם מחמד במשרד הרישוי. בחקירתו הנגדית הוצג למחמד מסמך ממשרד הרישוי שמתעד את היותו רשום כבעליו של האיסוזו ביום התאונה [נ/1]; מחמד אישר את המידע שנכלל בו [עמ' 17 ש' 16-13].

           

       2. התאונה התרחשה ביום 26.6.2008. קרנית שלחה את החוקר לבדוק את נסיבותיה, לרבות זיהוי הרכב שפגע בתובעת בתאונה וזהות נהגו. החוקר נתן תצהיר מטעמה של קרנית, אליו צורפו הקלטות השיחות שערך ותמלול שלהן [נ/3].

           

       3. החוקר פגש בהוריה של התובעת ביום 21.1.2009, כחצי שנה אחרי התאונה, ושוחח עמם; השיחה הוקלטה על-ידו. תמליל השיחה הוגש בדיון באמצעות אם התובעת [ת/2]; קטע של השיחה הושמע לה והיא זיהתה בו את קולה [עמ' 15 ש' 30-27].

           

       4. בשיחה שקיים החוקר עם הורי התובעת, כפי שתועדה בתמליל, ניתן ביטוי לעובדות אלו:

           

          • הורי התובעת לא היו עדים לתאונה. הם שמעו מאחרים פרטים לגבי הרכב הפוגע: "פעם אמרו 'איסוזו' ופעם אמרו משהו אחר [...] הם אומרים 'איסוזו' הרכב. [...] ופעם אומרים 'רכב אחר'. אבל הכי הרבה זה 'איסוזו' 4X4" [ת/2 בעמ' 4].

             

          • נמסר להורי התובעת כי עד ראיה לקרות התאונה היה אדם בשם פייסל אבו סהיבאן [להלן פייסל; עמ' 5 ש' 21-20 ב-ת/2]. הוא נמנה על עדי התובעת. פייסל אמר להורים כי בעל הרכב הפוגע הוא ממשפחת אל סאנע וכי לאחר התאונה, נהג הרכב ברח מהר; הרכב הפוגע היה איסוזו [שם, עמ' 6, 7].

             

          • אחרי התאונה הגיעו לבית התובעת אנשים ממשפחת אל סאנע והודו כי הנהג שפגע בתובעת הוא בן משפחתם [ת/2 בעמ' 5 ש' 11-4]. צוין גם כי הרכב הפוגע הוא איסוזו 4X4 אך שם בן המשפחה שנהג בו לא נמסר [שם, עמ' 16]. הנהג עצמו לא בא ופרטיו לא נמסרו להורים; באו האח הבכור והדודים, הודו בבריחת הנהג ממקום התאונה, עשו 'סולחה' עם הורי התובעת והבטיחו להביא להם את כל הפרטים, אך לא עשו כן [עמ' 8, 15-12]. אביה של התובעת נקב בשמו של אח הנהג הפוגע, נאיף אסאנע, כמי שנכח יחד עם אחרים בביקור בביתם [שם, עמ' 10; להלן נאיף].

             

          • הורי התובעת לא חיפשו אחר הנהג הפוגע ומסרו מידע לגבי התאונה במשטרה. זהותו של הנהג ברכב בזמן התאונה אינה ידועה להם [ת/2 בעמ' 7].

             

       5. החוקר שוחח בו ביום, 21.1.2009, עם בני משפחת אל סאנע. השיחות הוקלטו ותומללו; התמליל הוגש כראיה [נ/2; החלטה בעמ' 20]. תחילה פגש החוקר בעאדל אל סאנע; הלה הודה כי אחיו אחמד הוא שדרס את התובעת [נ/2 בעמ' 1 ש' 26 עד עמ' 2 ש' 1]. עאדל אישר כי נאיף הוא אחיו הבכור והפנה את החוקר לדבר עמו על התאונה [עמ' 1 ש' 21-20 ועמ' 2 ש' 10-5].

           

       6. בהמשך שוחח החוקר עם מוחמד אל סאנע והזדהה כמי שבודק "בקשר לחברת הביטוח בגלל הסיפור של פלונית, זו הילדה שנדרסה" [נ/2 בעמ' 3 ש' 23-22]. יובהר: מוחמד הוא הצד השלישי 1; כך צויין שמו בכותרת ההודעה לצד שלישי ובפרוטוקול הדיון. הובהר ששמו כפי שהוא לאשורו הוא מחמד רק בשלב מאוחר, לפי פרטי בעל האיסוזו במשרד הרישוי. בשיחה עם החוקר ידע איש שיחו – מוחמד – במה מדובר כשהחוקר הזכיר את דריסתה של פלונית; הוא מיהר לציין כי הוא אינו הנהג ולא ידוע מיהו הנהג הפוגע [עמ' 3 ש' 27-26]. מוחמד אישר בפני החוקר כי נאיף הוא אחיו, טען שאינו יודע דבר על התאונה והודה כי הרכב שהיה מעורב בה הוא איסוזו שרשום על שמו [נ/2 עמ' 4 ש' 8 עד עמ' 5 ש' 1]. ודוק: גם מכך נובע כי מוחמד שעמו שוחח החוקר ביום 21.1.2009 ומחמד שעל שמו היה רשום האיסוזו במשרד הרישוי בזמן התאונה הם אותו אדם – הצד השלישי 1.

           

       7. הצד השלישי 1 נשאל בידי החוקר אם יש לאיסוזו ביטוח. הוא שב ואישר כי הרכב רשום על שמו אך טען שבפועל הוא אינו משמש אותו והוא אינו יודע אם יש לו ביטוח [נ/2 עמ' 6 ש' 10-8].

           

       8. בהמשך השיחה עם החוקר התחוור כי טענת הצד השלישי 1 שאינו יודע דבר על התאונה אינה אמת. הוא מסר לחוקר שהתובעת חצתה, הרכב לא ראה אותה והיא יצאה בבת אחת בחזית של הנהג [עמ' 5 ש' 6-2 ב-נ/2]. עוד התחוור שאין שמץ אמת בטענת הצד השלישי 1 כי זהות הנהג שפגע בתובעת אינה ידועה לו; כאשר החוקר שאל אותו אם הנהג לקח את התובעת לבית-חולים אחרי התאונה נמלטה האמת מפיו של איש שיחו בלי משים והוא ענה באופן ספונטני ומידי כשהוא נוקב בשם הנהג: "אחמד?" [עמ' 5 ש' 14-12 ב-נ/2]. אחמד, אחיו של מחמד, הוא הצד השלישי 2.

           

       9. בהמשך נשאל הצד השלישי 1 בידי החוקר אם בזמן התאונה היה לאחמד רישיון נהיגה; הוא השיב על השאלה לגופה, לא הכחיש שהנהג המעורב בתאונה הוא אחמד ושאל את החוקר מה יקרה אם לאחמד לא היה ביטוח בזמן שפגע בתובעת [שם, עמ' 6 ש' 25 עד עמ' 7 ש' 5].

           

       10. הצד השלישי 1 אישר בפני החוקר כי בני משפחתו ובהם אחיו נאיף הלכו לסולחה אצל הורי התובעת והיפנה לנאיף כמי שמטפל בכך [נ/2 בעמ' 5 ש' 18-17 ועמ' 6 ש' 7-6, 15-14]. הצד השלישי 1 הודה באוזני החוקר: "אני אמרתי [...] לנאיף ילך אליהם עם כסף וינסה לסגור איתם. אני אמרתי לו 'תסיים איתם'" [עמ' 7 ש' 11-10]. כך לא מתבטא מי שאין לו כל ידיעה על-אודות התאונה, פרטי הרכב הפוגע וזהות נהגו; היפוכו של דבר הוא הנכון. יש בכך להעמיד באור הנכון את מבוקשו של הצד השלישי 1 להדוף את התביעה נגדו בטענה כי אינו יודע מדוע נתבע, מה זיקתו לתאונה, איזה רכב היה מעורב בה ומי נהג בו.

            

       11. בקרות התאונה הייתה התובעת קטינה בת חמש. התאונה הייתה 'פגע וברח'; הרכב הפוגע לא עצר ונהגו לא הושיט לתובעת סיוע. אין אפוא לתובעת כל ידיעה שתסייע בזיהוי הרכב הפוגע ונהגו. אשר להורי התובעת, ידיעתם הייתה מכלי שני: אחרי התאונה שמעו מפי פייסל מזה ונאיף מזה כי הרכב הפוגע היה איסוזו 4X4 שיש לו זיקה למשפחת אל סאנע; זהותו של הנהג המעורב בתאונה לא נמסרה להם, אף לא פרטים מעבר לכך. אם התובעת עמדה על כך בעדותה לפני [עמ' 11 ש' 30-23].

            

       12. עדותה של אם התובעת הותירה רושם לא אמין. היא אישרה את השיחה שקיימו היא ובעלה עם החוקר אך התחמקה מלהתייחס לתוכן השיחה ולנתונים אשר נמסרו בה – כפי שצוינו לעיל בחלק ג(4). אחר כך פטרה עצמה בטענה כי חלף זמן והיא אינה זוכרת [עמ' 12 ש' 5-1]. בתחילה אישרה שהתקיימה שיחה עם החוקר בביתה כמה חודשים אחרי התאונה; בהמשך ביקשה להישמע בטענה שאינה זוכרת את הדברים, אף לא את הגעתם של בני משפחת אל סאנע [עמ' 12 ש' 11-8]. תמליל השיחה שנערכה בין החוקר לבין הוריה של התובעת, שהוגש באמצעות האם, מלמד אחרת. בשולי עדותה אמרה האם כי איננה יודעת מי פגע בתובעת, יתכן שמדובר במישהו ממשפחת אל סאנע – אך היא אינה יודעת את זהותו [עמ' 16 ש' 13-12].

            

       13. אין בדברים הללו – או בהיעדר פעולה יזומה של הורי התובעת לאתר את פרטיו של הנהג הפוגע, כדי להכשיל את התביעה נגד קרנית. להורים לא הייתה ידיעה מבוררת על-אודות זהות הנהג. סוג הרכב הפוגע נמסר להם, אך לא פרטים מזהים שלו מעבר לכך. לגבי סוג הרכב היו גם אמירות סותרות, לא עקביות.

            

       14. אלא שזאת עיקר: התביעה הופנתה נגד קרנית בעילת פגיעה על-ידי רכב שפרטיו אינם ידועים לתובעים [סע' 6 בכתב-התביעה]. בהודעה לצד שלישי הרחיבה קרנית את גדר המחלוקת; נטען בה כי עילת ההודעה לצד שלישי היא "[...] כי התאונה אירעה תוך כדי שימוש שעשה הצד השלישי ברכב בלי שהחזיק ברישיון נהיגה מתאים ו/או תקף בעת אירוע התאונה ו/או שלא היה לו ביטוח תקף בעת אירוע התאונה ו/או הביטוח שהיה לו לא כיסה את התאונה והנזקים שנגרמו בעטיה [...]" [שם, סע' 2]. צוין כי יחידי הצד השלישי הם נהגו של הרכב ו/או מפעילו ו/או הבעלים [שם].

            

       15. הלכה למעשה הוכחה עילה זו. הצד השלישי 1 היה בעליו של האיסוזו, הרכב אשר פגע בתובעת, בזמן התאונה. הצד השלישי 2 נהג באיסוזו בזמן התאונה. מלוא הנתונים שנמנו לעיל מצדדים בכך: פנייתם של בני משפחת אל סאנע להורי התובעת סמוך לאחר התאונה לשם עריכת סולחה תוך הודאה בזיקתם לרכב הפוגע, זיהוי הצד השלישי 1 כבעל האיסוזו הפוגע בעת קרות התאונה והצבעתו בפני החוקר על אחיו – הצד השלישי 2, כמי שנהג באיסוזו שפגע בתובעת. כל אלה העבירו לפתחו של הצד השלישי את הנטל להביא ראיות לסתור או למצער להצביע על ביטוח תקף שהיה לאיסוזו בזמן התאונה. שני יחידי הצד השלישי נמנעו מכך באורח גורף; הגנתם וראיותיהם התמצו בטענה הסתמית כי אינם קשורים לתאונה ולא ידוע להם עליה [סע' 4-2 ב-ג/1 ואותם סעיפים ב-ג/2]. תמליל שיחתו של החוקר עם הצד השלישי 1 סותר טענה זו.

            

       16. עדותו של פייסל אינה משנה מכך. היא הייתה רפה, דלה ומתחמקת בגלוי. במהלכה מסר העד דבר והיפוכו: פעם אחת טען שראה את דריסתה של התובעת; אחר כך טען שלא ראה [השוו ש' 20 לש' 24 בעמ' 14]. הוא התאמץ להרחיק עצמו מכל ידיעה או זיכרון לגבי פרטיו של הרכב שפגע בתובעת אך שב ואישר שדובר בטנדר [עמ' 13 ש' 25-24, עמ' 14 ש' 16-12, 30-28]. בשים לב לאמור לעיל ולהלן, הדבר אינו פוגע בתביעה, אף אינו מוביל לדחיית ההודעה לצד שלישי. כפי שיובהר מיד, הצד השלישי 1 הודה כי האיסוזו שהיה בבעלותו בזמן התאונה הוא טנדר. עדותו של פייסל, חרף דלותה, חיזקה אפוא את הקביעה כי הרכב שפגע בתובעת היה רכבו של הצד השלישי 1.

            

       17. עדותו של מחמד, הצד השלישי 1, בחקירה נגדית הייתה מפגן של חוסר אמינות. מחמד הודה כי בזמן התאונה היה האיסוזו רשום על שמו; הוא נאלץ לעשות כן כשעומת עם מסמך משרד הרישוי שאישר זאת. עוד אישר כי האיסוזו הוא טנדר [עמ' 17 ש' 14-9]. מחמד ציין כי מכר את האיסוזו לאחיו אחמד, הצד השלישי 2; נערך על כך זיכרון דברים שלא הוצג, והעברת הבעלות ביניהם נעשתה רק בחלוף זמן רב [עמ' 17 ש' 26-24; עמ' 20 ש' 22-20]. מחמד ביקש להישמע בטענה כי אם הרכב היה רשום על-שמו, אזי היה לו ביטוח. לא הוצגה ולו גם ראשית ראיה לתמיכת הטענה; להשמעתה הרפה, הסתמית, אין כל משקל [עמ' 17 ש' 22-19]. בסופו של דבר הודה הצד השלישי 1 שאיננו זוכר אם היה לרכב ביטוח חובה ואם כן, מה שם המבטחת [עמ' 20 ש' 11-10].

            

       18. מחמד הודה כי נאיף – זה שנזכר בשיחתו עם החוקר ומי שהלך אחרי התאונה להוריה של התובעת כדי לערוך סולחה, הוא אחיו [עמ' 19 ש' 16-4]. הוא התחמק בגלוי מלהתמודד עם הנתונים שעלו מתוך שיחתו עם החוקר, לפיהם ידע בזמן אמת על התאונה, ידע כי רכב בבעלותו פגע בתובעת ואף נקב בשם אחיו אחמד – הצד השלישי 2, כנהג האיסוזו בזמן התאונה [עמ' 19 ש' 30 עד עמ' 20 ש' 9]. מחמד הודה בהיותו הדובר בשיחה עם החוקר ובכך ששוחח עמו, כנחזה מן התמליל, על תוקף רישיונו של אחמד בזמן התאונה [עמ' 19 ש' 29-28]. הדבר לא מנע ממנו לטעון אחר כך שבכלל אינו זוכר את החוקר [עמ' 20 ש' 19].

            

       19. אחמד, הצד השלישי 2, אישר כי הוא אחיו של הצד השלישי 1 וכי קנה ממנו טנדר איסוזו בשנת 2005 או סמוך לכך [עמ' 21 ש' 18-9]. הוא לא ידע אם היה לרכב ביטוח בשנת 2005 ומסר שאינו יכול להציג אישור שמעיד על קיומו של ביטוח בזמן הרלוונטי [עמ' 21 ש' 26-21]. הוטח באחמד כי בשיחתו של הצד השלישי 1 עם החוקר הוא נקב בשמו כנהג הרכב בזמן התאונה; אחמד שלל זאת באופן סתמי ופטר עצמו באמירה חסרת כל היגיון: "אני אומר לך שאם זה אוטו שלי אז זה לא נכון" [עמ' 21 ש' 33-27]. ממכלול הנתונים לעיל הוכח די הצורך כי אחמד נהג ברכב הפוגע – באיסוזו, בזמן התאונה. הנטל להצביע על נהג אחר (או על רכב פוגע אחר) מונח לפתחו אך הוא לא הורם. אחמד הודה כי האיסוזו עדיין מצוי ברשותו, אין לו ביטוח והוא "בבית עומד" [עמ' 23 ש' 14-9].

            

       20. אמינותו של אחמד לקתה עד כדי כך שכאשר התקשה לעמוד מאחורי גרסתו בתצהיר, טען שאינו קורא עברית ולא יודע מה פירוש כל מילה בו; הדברים עומדים בניגוד לאופי התצהיר שעליו חתם שהוא קצר ופשוט ולהצהרתו של אחמד בתחילת עדותו, שניתנה ללא כל אמירה מסייגת, כי הוא קורא עברית [ר' עמ' 21 ש' 5-4 והשוו לעמ' 22 ש' 14-1]. הצד השלישי 2 מיוצג; אם לא הבין את תוכנו של התצהיר שהוכן עבורו, היה מחובתו לברר את משמעותו בטרם חתם עליו. הוא לא ישמע בטענה שלא עשה כן.

            

       21. על-יסוד כל האמור לעיל אני קובעת כי יחידי הצד השלישי לא הופתעו וידעו ידוע היטב, מרגע הגשת ההודעה נגדם ועוד קודם לכן, באיזו תאונה מדובר, מי הנפגעת, איזהו הרכב הפוגע ומה המעורבות המיוחסת לכל אחד מהם בתאונה. מחמד ידע זאת מכוח פגישתו ושיחתו עם החוקר זמן לא רב אחרי התאונה, ביום 21.1.2009. אחמד ידע זאת מכוח היותו הנהג ברכב הפוגע; הוא לא טען כי אחיו שהיו מעורבים בפרשה – מחמד בעל הרכב והאח הבכור נאיף שיזם את הפניה להורי התובעת בעקבות התאונה – לא יידעו אותו על כך ולא הביאוהו בסוד מעשיהם. טענתם על-אודות 'הפתעתם' מן התביעה והיעדר ידיעתם פרטים כלשהם לגבי התאונה והרכב המעורב בה הייתה העמדת פנים שאין בה כל ממש.

            

       22. הצד השלישי לא ביקש להביא ראיות הזמה. הוא לא ביקש להציג ביטוח חובה שהיה לאיסוזו בעת קרות התאונה. הוא לא ביקש להעיד את נאיף – שנשלח אל הורי התובעת כדי לעשות סולחה אחרי התאונה, על-מנת לשלול באמצעותו את זיקתם של מחמד בעל הרכב הפוגע או אחמד נהג הרכב הפוגע לקרות התאונה ולפגיעה בתובעת. אחמד פטר עצמו באמירה הרפה כי אינו יודע מדוע אחיו מחמד, הצד השלישי 1, היפנה אליו כמי שנהג בתאונה ואף אינו יודע על פניית אחיו נאיף אל הורי התובעת אחרי התאונה [עמ' 23 ש' 20 עד עמ' 24 ש' 1]. בעדות זו אין כדי להוות משקל נגד למכלול הנתונים שמצביעים על הצד השלישי 2 כמי שנהג באיסוזו ופגע בתובעת.

            

       23. בטענות הצד השלישי נגד תצהיר החוקר ודו"ח החקירה שערך אין ולא כלום. גם אם בעליו של משרד החקירות חתם עליו, החוקר העיד שהוא מי שהיה אמון על ביצוע החקירה וההקלטות שנמנו בדו"ח [עמ' 25 ש' 20-10]. לא-זו-אף-זו, לא דו"ח החקירה הוא הראיה שמצדיקה את קבלת ההודעה לצד שלישי, אלא תמלילי השיחה שהוגשו כראיה באמצעות החוקר. לא עלה בידי הצד השלישי לסתור את הנחזה מן התמלילים הללו כלל ועיקר.

            

       24. להשלמת התמונה, יש לציין כי התנהלותו הדיונית של הצד השלישי הייתה מתחמקת. הוא לא הגיש תצהירי עדות ראשית במועד שנקצב לכך אלא רק ערב דיון ההוכחות שנועד ליום 19.1.2021; הדבר הצריך מתן ארכה להגשת תצהיריהם של יחידי הצד השלישי [ר' פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2021]. התצהירים נושאים את התאריך 15.10.2020 כמועד חתימתם. בדיון אישר בא-כוח הצד השלישי כי אפשר שהתאריך שננקב על-גבי התצהירים אינו נכון [עמ' 7 ש' 28-17].

            

       25. זאת ועוד: מלוא העדים היו צריכים להישמע ביום 19.1.2021 [החלטה מיום 26.5.2020]; ביום 27.12.2020 נקבע כי דו"ח החוקר מטעם קרנית יוצג לבעלי-הדין האחרים רק לאחר שמיעת עדי התובעת ועדי הצד השלישי. לדיון ההוכחות הגיעו באי-כוחם של הצדדים, התובעת, אמה והעד החיצוני מטעמה. הצד השלישי 1 לא התייצב; בא-כוחו תלה זאת במחלתו. בשל סדר שמיעת העדים, גרמה היעדרותו של הצד השלישי לדחיית הדיון ולא ניתן היה לנצל את הזמן שהוקצה לו למטרתו. בהחלטה שניתנה בדיון חויב הצד השלישי להציג אישור מחלה עד יום 24.1.2021 [החלטה בעמ' 8]. הוא נמנע מכך, לא ביקש ארכה ולא נימק את מחדלו.

            

       26. ביום 26.1.2021 ניתנה החלטה זו: "לא הוצג אישור מחלה של צד ג' במועד שנקצב לכך, אשר חלף. ככל שהחסר לא יושלם עד יום 31.1.2021, יחשב צד ג' כמי שנעדר מן הדיון ללא הצדקה על כל המשתמע מכך". ההחלטה הומצאה לצד השלישי באמצעות בא-כוחו; יש על כך אישור בתיק הממוחשב. המחדל נותר בעינו. אישור מחלה לא הוצג. הצד השלישי גרם אפוא לדחיית הבירור ולאובדן זמן שיפוטי אשר הוקצה לשמיעת העדים ביום 19.1.2021, ללא כל סיבה מוכחת.

            

           ד.סיכומם של דברים

            

           1. די באמור לעיל כדי להכריע במחלוקת ואין צורך להידרש לטענות נוספות מעבר לכך.

               

           2. התביעה מתקבלת אפוא. הנתבעת תשלם לתובעת סכומים מצטברים אלו (יחד - הסכום הפסוק): סך של 583,600 ₪ בערכי יום פסק-הדין, הוצאות מסירה ונסיעות בסך 2,500 ₪ בערכי יום פסק-הדין, אגרת משפט וכן שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך של 88,766 ₪ בערכי יום פסק-הדין.

               

           3. התובעת בגירה ועליה להציג ייפוי-כוח חתום ומאומת כדין לבא-כוחה עד יום 15.5.2022; הנתבעת תשלם לתובעת את הסכום הפסוק תוך שלושים יום מקבלת ייפוי-הכוח. אם לא יוצג ייפוי-כוח, תצא הנתבעת ידי חובתה בהפקדת הסכום הפסוק בקופת בית-המשפט עד יום 15.6.2022 תוך מתן הודעה על כך לבית-המשפט. כל סכום שלא ישולם במועד (מהצגת ייפוי-כוח או מן המועד שנקבע להפקדה בבית-המשפט, לפי העניין) יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מן התאריך שנקבע לתשלום עד מועד התשלום בפועל.

               

           4. ההודעה לצד שלישי מתקבלת. יחידי הצד השלישי ישלמו לנתבעת סכומים מצטברים אלו תוך שלושים יום מהמועד בו תודיע להם הנתבעת על העברת התשלום לתובעת או הפקדתו בקופת בית-המשפט, לפי העניין: מלוא הסכום הפסוק בו חויבה הנתבעת כלפי התובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום בו נשאה הנתבעת בתשלום, הוצאות ההודעה לצד שלישי בגין אגרת משפט ולפי דף הפירוט שצורף לסיכומי הנתבעת – בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום בו נשאה הנתבעת בכל תשלום עד יום התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בגין ההודעה לצד שלישי בסך 88,766 ₪ בערכי יום פסק-הדין.

               

           5. חיוביהם של יחידי הצד השלישי כלפי הנתבעת הם ביחד ולחוד.

               

           6. כל סכום שלא ישולם על-ידי הצד השלישי יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מן המועד הקבוע לתשלום עד יום התשלום בפועל.

               

              המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.

               

              ניתן היום, ו'ו' ניסן תשפ"ב, 07 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.