אומניות קיסריה נ' אסתר סעדה

פסק דין

מבוא

בפניי תביעה ותביעה שכנגד שעילתן סכסוך הנוגע לזכויות יוצרים בבתי מזוזה מעוצבים.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת היא חברה בע"מ העוסקת בעיצוב בתי מזוזה מאבן, המהווים יצירות אמנות מקוריות מבחינת צורתם, גודלם והחריטה עליהם. עוד נטען כי בתי המזוזה שעיצבה התובעת רכשו הכרה ומוניטין בקרב ציבור הצרכנים.

התובעת טוענת כי הנתבעת והתובעת שכנגד, אסתר סעדה (להלן: "סעדה"), שימשה סוכנת מכירות של התובעת החל מחודש מאי 2006 וכלה בחודש אוגוסט 2007, ובין השאר, שיווקה את בתי המזוזה של התובעת. דא עקא, החל מחודש דצמבר 2007 החלה סעדה לייצר בתי מזוזה המחקים את אלה של התובעת, תוך הפרת זכות היוצרים של התובעת ותוך ביצוע עוולה של גניבת עין, שכן אדם מן השורה מתקשה להבדיל בין בתי המזוזה של התובעת לבין אלה של סעדה. מכאן התביעה העיקרית, בגדרה עותרת התובעת לצו מניעה קבוע שיאסור על סעדה מלייצר ולשווק בתי מזוזה מפירים, וכן לסעד של תשלום פיצויים סטטוטוריים בסך 250,000 ₪.

סעדה כופרת בטענותיה של התובעת. לדבריה, בתי המזוזה אינם ראויים להגנת זכות יוצרים אלא להגנת מדגם, ומשלא נרשם מדגם, דין התביעה להדחות על הסף. לגופו של ענין טוענת סעדה כי לא הפרה זכות כלשהי של התובעת שכן העיצוב החרוט על גבי בתי המזוזה שלה שונה לחלוטין מזה של התובעת. סעדה מוסיפה וטוענת כי לא ביצעה עוולה של גניבת עין משום שאין מוניטין לבתי המזוזה של התובעת ומשום שאין חשש שהציבור יזהה בטעות את בתי המזוזה של סעדה עם אלה של התובעת בשים לב לעיצוב השונה, לאריזות השונות ולשימוש בדבק שונה.

במסגרת התביעה שכנגד טוענת סעדה כי התובעת פרסמה עליה לשון הרע בכך שביום 6.7.2008 שלחה שני מכתבי התראה לגורמים הקשורים בהפצת בתי המזוזה של סעדה, בהם ייחסה לסעדה הפרה של זכות היוצרים במזוזות התובעת. סעדה עותרת לפיצוי סטטוטורי בסך 240,000 ₪.

מטעם התובעת העיד מנהלה ובעליה, בריאן ברגנר (להלן: "ברגנר"). כמו כן, התובעת הגישה כמוצגים בתי מזוזה מתוצרתה, וחמישה מתוך שישה בתי מזוזה של סעדה, לגביהם הועלתה טענת ההפרה (להלן: "בתי המזוזה שבמחלוקת"). סך הכל הוגשו כראיה 25 בתי מזוזה.

מטעם סעדה העידו היא עצמה וכן שישה עדים נוספים, ובהם בעלי חנויות או מוכרים העוסקים במכירת בתי מזוזה וכן מי שעיצבה עבורה את בתי המזוזה שבמחלוקת.

לאחר תום שלב ההוכחות, הגישו הצדדים סיכומי טענות בכתב.

השאלות העיקריות הטעונות הכרעה הן אלה: האם בתי המזוזה של התובעת ראויים להגנת זכות יוצרים; האם סעדה הפרה את זכות היוצרים של התובעת; האם סעדה ביצעה עוולה של גניבת עין; האם התובעת פרסמה לשון הרע על סעדה; האם עומדת לתובעת הגנה על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

נדון בשאלות אלה כסדרן.

האם בתי המזוזה של התובעת ראויים להגנת זכות יוצרים?

בתי המזוזה של התובעת עשויים אבן, והם מיוצרים בשני גדלים: 16 ס"מ X 4.5 ס"מ ו- 12 ס"מ X 4 ס"מ. בתי המזוזה אינם אלא כלי קיבול דקורטיבי לקלף המזוזה שמצוי בחלקם האחורי, בתוך שקע מיוחד החצוב באבן. בתי המזוזה הם בתבנית של חצי גליל. חלקו האחורי של בית המזוזה הוא שטוח ונטול עיצוב, והוא מודבק על משקוף דלת הכניסה לבית. על חלקו החיצוני הקמור של בית המזוזה ישנה חריטה של מוטיבים שונים מתחום היודאיקה. בתי המזוזה נבדלים זה מזה במוטיב החרוט על גבי כל אחד מהם. החריטה מתבצעת בטכניקה של התזת חול. התובעת החלה לייצר את בתי המזוזה בשנת 2001 (ראה ס' 21(ג) לתצהירה של סעדה).

השאלה האם בתי המזוזה של התובעת ראויים להגנת זכות יוצרים, תיקבע לפי חוק זכות יוצרים, התשס"ח- 2007 (להלן: "חוק זכות יוצרים" או "החוק"), שהחליף את חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק הקודם"). לעומת זאת, ככל שישנה הפרה של זכות היוצרים, הרי ששאלת הסעדים המגיעים לתובעת בגין הפרה זו תיקבע לפי החוק הקודם. טעמו של דבר הוא שס' 78(א) לחוק זכות יוצרים מחיל את עצמו גם לגבי יצירות שקדמו לו (ובלבד שזכות היוצרים בהן היתה קיימת גם לפי החוק הקודם), ואילו ס' 78(ג) לחוק קובע כי על פעולה ביצירה שנעשתה לפניו יחולו הוראות ההפרה והתרופות הקבועות בחוק הקודם.

ס' 4 לחוק זכות יוצרים קובע כי תהא זכות יוצרים ביצירה מקורית שהיא יצירה אמנותית.

ס' 1 לחוק זכות יוצרים מגדיר יצירה אמנותית באופן הבא: "לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית;"

הכלל הוא שדי במידה מינימלית של השקעה ויצירתיות על מנת שיצירה תזכה להגנה של זכות יוצרים:

"אשר למידה הנדרשת של השקעה ושל יצירתיות נאמר: '...ראוי לציין שלפי כל הגישות אין מדובר אלא במבחנים מינימאליים, הן לעניין ההשקעה והן לעניין היצירתיות הנדרשת... השקעה מתבטאת בהשקעת משאב אנושי כלשהו: זמן, מאמץ, כישרון, כסף, ידע, שיפוט, פיתוח, כאב או טעם אישי... נדרש שהשקעת היוצר תעבור מינימום מסוים, אם כי מינימום זה נמוך מאוד. נדרש 'שניתן יהיה להבחין בתרומתו העצמאית של היוצר', או ש'המוצר ניתן להבחנה מאבני הבניין שלו'" (ע"א 2790/93 Robert E. Eisenman נ' אלישע קימרון (2000) (פורסם בנבו).

הדעה הרווחת היא שנדרשת לא רק מקוריות (קרי, שהיוצר הוא אכן המחבר הראשון של היצירה), אלא גם יצירתיות מסויימת (קרי, שהיצירה תהיה ביטוי של מחשבה מקורית), כדי להצדיק את מתן ההגנה של זכות יוצרים: