מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (עמ"ש 3436-12-14, כב' סגן הנשיא ב' ארבל והשופטים ז' הווארי וש' אטרש), אשר דחה את ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בנצרת (ת"ע 1840/04, 1841-2-3-5-6-7-8/04; ת"ע 14017-04-09 ות"ע 22091-02-10 כב' השופטת ר' גורביץ') בתביעת עיזבון.
המקרה מעלה שאלה המצויה בצומת שבין דיני הנאמנות לדיני הירושה: פלוני יצר נאמנות, שבמסגרתה מונה אלמוני לנאמן, בכוונה שאלמוני ידאג להנצחתו לאחר מותו. האם יכולה להיווצר נאמנות מסוג זה באמצעות חוזה בעל פה, ומבלי שהתקיימו התנאים ליצירתו של הקדש על פי חוק הנאמנות? ומעבר לכך – האם יש ביצירת נאמנות מסוג זה, בהנחה שנוצרה, בכדי לגבור על האיסור הקבוע בדיני הירושה על יצירת הסכמים בנוגע לירושתו העתידית של אדם?
רקע
- הדיון נסוב סביב ירושתו של אדם (להלן: המנוח), אשר נפטר ממחלת הסרטן כשהוא אלמן וערירי ביום 27.10.2004. המנוח הותיר אחריו חמש צוואות וטיוטת צוואה נוספת שלא נחתמה, אשר נערכו במועדים שונים. בשלוש הצוואות הראשונות, ציווה את עזבונו לקרובי משפחתו – הם המשיבים 1-4, וקרובי משפחת אשתו המנוחה – המשיבים 5-11. במהלך אוקטובר 2004, חודש פטירתו, ערך המנוח שתי צוואות נוספות, וטיוטת צוואה נוספת אשר לא נחתמה, במסגרתן הוריש את זכויותיו במשק שבמושב בו התגורר לבן שכנו – המבקש 3. כמו כן, התייחס המנוח בצוואתו האחרונה לחשבון שלו בבנק – המשיב 12 – אליו צירף כשותפים את יו"ר האגודה ואת שכנו במושב – המבקשים 1 ו-2 בהתאמה. צירופם לחשבון נעשה באופן הדרגתי, כאשר תחילה נחתמו טפסי הצירוף לחשבון; לאחר מכן ביקש המנוח להקפיא את הצירוף וציין כי מעוניין בכך שהמבקשים יוכלו לפעול בחשבון רק לאחר מותו; ולבסוף, כחמישה ימים טרם פטירתו של המנוח, בוצע הצירוף לחשבון בפועל. בצוואתו האחרונה, ציווה המנוח את זכויות החתימה בחשבון הבנק המשותף למבקשים 1 ו-2, וזאת לשם שימוש בכספי החשבון בהתאם להוראותיו לפני מותו. וכך נכתב בצוואה:
"אל חשבון הבנק שלי בבנק לאומי לישראל בע"מ [...] צרפתי שני שותפים. [...] חתימותיהם יחד של שני השותפים יחייבו את החשבון גם לאחר מותי. הנני מצווה שמהחשבון ישולמו לאחר פטירתי כל ההוצאות לביצוע הוראות סעיף 1 לעיל [חובות והוצאות פטירה], ישולמו כל התשלומים לביצוע הפעולות שהוריתי ל[מבקש 1] ו[מבקש 2] וישולמו כל ההוצאות המשפטיות שתהיינה קשורות בכל תביעה או הליך משפטי אחר כנגד עזבוני [...]" [ההדגשות אינן במקור].
על פי גרסת המבקשים, עיקר הפעולות עליהן הורה המנוח הוא בהנצחתו ובהנצחת אשתו המנוחה, לאחר מותו, באמצעות שדרוג מתקנים או מוסדות לצורכי הציבור במושב בו התגורר.
- המבקשים הגישו בקשה לבית משפט לענייני משפחה למתן צו קיום לצוואתו האחרונה של המנוח, על פיה כאמור הוא הוריש להם את עזבונו ושינה מצוואותיו הראשונות במסגרתן הורה על הורשת העיזבון לבני משפחתו. המשיבים התנגדו לקיום הצוואה המבוקש. מעבר לשאלת תקפות הצוואה, נדרש בית המשפט להכריע באשר לתוקף צירופם של המבקשים 1 ו-2 לחשבון הבנק של המנוח; באשר להיתכנות יצירתו של הקדש מכוח צירופם לחשבון; ולחילופין בהשתכללות נאמנות מכוח חוזה שבעל פה.
התובענה נידונה במשך כעשר שנים בבית משפט לענייני משפחה בנצרת. בפסק דין מקיף וממצה שנסמך על מכלול העדויות והראיות שהובאו בפני בית המשפט, נקבע כי הצוואה המאוחרת ביותר נעשתה תוך השפעה בלתי הוגנת על המנוח מצד המבקשים. קביעה זו הושתתה על מסקנות שעלו מבחינת מצבו הרפואי של המנוח ומידת צלילותו בעת עריכת הצוואות האחרונות; אישיות המנוח ואישיותם של המבקשים מנגד; בחינת היחסים שבין המנוח לבין בני משפחתו מחד גיסא ובינו לבין המבקשים מאידך גיסא; התבטאויות והתנהגויות מצד המנוח בתקופת חייו האחרונה עליהן העידה בעיקר המטפלת שליוותה אותו. עוד נקבע כי עריכת הצוואה לוותה בפגמים שונים הפוגמים בתקפותה, ביניהם – נוכחות הנהנים בעת החתימה עליה; הצוואה לא הוקראה בפני העדים והמנוח לא הצהיר שזו צוואתו; העדר קיומה של תעודה רפואית לגבי כשרות המצווה, הרלוונטית למועד החתימה על הצוואה; והעדר גמירות דעת המצווה. נקבע כי זהו גם דינה של הצוואה שלפני האחרונה, שממילא לא הוגשה בקשה לקיימה. בהתייחסו של בית המשפט קמא לצירוף המבקשים לחשבון הבנק של המנוח, קבע כי הצירוף נעשה שלא כדין ודינו בטלות. זאת הן מחמת ההשפעה הבלתי הוגנת של המבקשים על המנוח בתקופה הרלוונטית; הן משום התנהלות הבנק שלא וידא את רצונו של המנוח ואת הבנתו המלאה בדבר הצירוף.
בהמשך ההכרעה נבחנו הטענות המשפטיות שהעלו המבקשים, בדבר יצירתו של הקדש או לחילופין יצירת נאמנות מכוח חוזה שבעל פה. יצירתו של הקדש נבחנה בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 17 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979:
- (א) הקדשת נכסים לטובת נהנה או למטרה אחרת (להלן – הקדש) טעונה מסמך בכתב (בחוק זה – כתב הקדש) שבו מביע יוצר ההקדש את כוונתו ליצור הקדש וקובע מטרותיו, נכסיו ותנאיו, והמסמך הוא אחד מאלה:
(1) כתב חתום בידי יוצר ההקדש בפני נוטריון;
(2) צוואה של יוצר ההקדש, למעט צוואה בעל-פה;
(3) הוראת תשלום לענין סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965.
נפסק על ידי בית המשפט לענייני משפחה כי אף לא אחד מתנאים אלה התקיים – טפסי חשבון הבנק לא יכולים לענות על הדרישה לכתב חתום בפני נוטריון; הצוואה האמורה איננה תקפה; ובכל מקרה באף אחד מאלה אין התייחסות לפרטי ההקדש ותיעוד של הפעולות שהורה המנוח לעשות בכספו. באשר ליצירת נאמנות מכוח חוזה שבעל פה, צוין כי "שימוש בדוקטרינה זו יכול להיעשות כאשר קיימים יחסי אמון מיוחדים כפי שקיימים בין בני משפחה", דבר שאינו מתקיים במקרה דנן (פסקה 304 לפסק הדין). חשוב מכך, נקבע כי יצירת נאמנות בחוזה שבעל פה איננה רלוונטית כאשר עסקינן בנאמנות שלאחר המוות, אלא בחיים בלבד, שכן סעיף 8 לחוק הירושה קובע כי הסכמים שנעשים בחייו של אדם, באשר לירושתו העתידית, אינם תקפים:
- (א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים.
(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה.
אף אם למנוח הייתה כוונה ליצור נאמנות או הקדש, מדובר ביצירה שלאחר המוות בלבד, ולא ביצירת הנאמנות עוד בחייו. יצירה כזו, לאור סעיף 8 לחוק הירושה האמור, יכולה להיעשות בכתב הקדש על ידי אחת מהחלופות בחוק – בלבד.
המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת. לאחר שהתקבלו מכלול הסיכומים הגישה באת כוח היועץ המשפטי לממשלה "הודעה בדבר התערבות" בהליך הערעור, וביקשה להביע עמדתה בכל הנוגע לשאלת היווצרות נאמנות או הקדש. לטענתה, מכלול הראיות והנסיבות מוליכות למסקנה כי המנוח יצר נאמנות עוד בחייו, נאמנות שניתן להכריז עליה כעל הקדש. בהחלטה מיום 27.5.2015 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת היועץ המשפטי מן הטעם שנסמכת רובה ככולה על ביקורת כנגד ממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה המבררת, וזאת תוך הסתמכות על פרוטוקולים בלבד ומבלי שבא כוח היועץ המשפטי היה צד להליך. לגופו של עניין, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור על כל חלקיו – הן על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה אשר ביססו השפעה בלתי הוגנת של המבקשים על המנוח; הן על הכרעותיו במישור המשפטי בדבר העדר יצירה של נאמנות בעל פה או של הקדש.
- על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. לטענת המבקשים, שגה בית המשפט קמא בכך שלא בחן את הראיות שהובאו בערכאה המבררת, ולא התערב בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידה, שבעקבותיהם הורה על ביטול הצוואה. במישור המשפטי-עקרוני נטען כי עסקינן בסוגיה כללית ציבורית הנוגעת ביחסים שבין דיני החוזים והנאמנות לבין דיני הירושה. לגישת המבקשים, על אף שהפעולות עליהן הורה המנוח לביצוע באמצעות כספי חשבון הבנק שלו נועדו להיעשות לאחר מותו, הליך צירוף המבקשים לחשבון וכן ההוראות שנתן המנוח, נעשו עוד בחייו. משכך, מדובר בהיווצרותה של נאמנות בעל פה עוד בחיי המנוח. לא מדובר בהסכם הנוגע לירושתו של אדם, שאינו תקף על פי חוק הירושה. עוד לטענת המבקשים מדובר בהקדש, שנוצר ללא כתב הקדש, ושעל בית המשפט להכריז עליו ככזה בהתאם לסעיף 17(ג) לחוק הנאמנות. משכך, טוענים כי אף בהינתן קביעת בית המשפט לענייני משפחה לפיה הצוואות המאוחרות שערך המנוח אינן תקפות, יש להכיר בהיווצרות הנאמנות.
המשיבים סומכים ידם על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה שאושר בערעור בפני בית המשפט המחוזי, ומדגישים כי כלל טענות המבקשים נסמכות על ממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה המבררת ושאין להתערב בהם בגלגול שלישי של ההליך. באשר לביטול צירוף המבקשים לחשבון הבנק, צוין כי הצירוף בוטל בצדק על פי דיני החוזים, לאור העדר מסוימות וגמירות דעת, וכן פגמים בכריתת הסכם ההצטרפות. לעניין הסוגיות המשפטיות טענה המשיבה 11 כי הנאמנות לא הושלמה בחיי המנוח, וכי לא ניתן ליצור נאמנות שלאחר המוות ללא צוואה תקפה. משיבים 1-4 הוסיפו לעניין היווצרות הנאמנות כי משבוטל צירוף המבקשים לחשבון הבנק אין להם "זיקה לנכס" כנדרש בנאמנות. לעניין הכרזה על החשבון כנכס הקדש בהתאם לסעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, טוענים המשיבים כי הסעיף אינו רלוונטי לעניין זה, שכן עוסק בהקדש אשר קיים בפועל, כך שבית המשפט נותן לו תוקף חוקי ופורמאלי בלבד.
המשיב 12 הודיע כי הוא אינו נוקט עמדה באשר לתוצאת פסק הדין, והתמקד בהתנהלותו שלו בצירוף המבקשים לחשבון הבנק של המנוח. נטען כי בניגוד לקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה, התנהלותו הייתה תקינה ובהתאם לנהלים. הבנק ווידא כי רצונו של המנוח הוא אכן לצרף את המבקשים לחשבון.
דיון והכרעה
- עיקר הדיון במקרה שלפנינו אינו אמור להתמקד בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בבית המשפט לענייני משפחה. בנסיבות העניין עולה כי קביעותיה העובדתיות של הערכאה המבררת, אשר ביססו כאמור השפעה בלתי הוגנת על המנוח, ומכאן ביטול צוואותיו המאוחרות בהן אוזכרו המבקשים, הן הנחת יסוד. כך גם על פי הכלל המשפטי המחייב בדבר אי התערבות ערכאת הערעור בממצאים שבעובדה. בהתאם, יש להתרכז בשאלות המשפטיות שמעלה המקרה, המצויות בתווך שבין דיני הנאמנות לדיני הירושה, ובעיקר בשאלה – האם ניתן ליצור נאמנות בחוזה בעל פה, על אף שהנאמנות כולה נועדה להיווצר, במהותה, רק לאחר מותו של היוצר. עוד התבקשתי לדון ולהכריע בשאלת הכרזה על הנאמנות כהקדש, תוך שימוש בסמכות בית המשפט על פי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות.
- חוק הנאמנות מגדיר בסעיף 1 מהי נאמנות:
- נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת.
לשון החוק מלמדת אותנו שנאמנות עשויה להיווצר לטובת נהנה – בין אם הוא יוצר הנאמנות ובין אם נהנה אחר שהינו צד שלישי – או לצורך מטרה מסוימת. במקרה מהסוג השני, נהנה אין, והנאמן אמון על שימוש בנכס הנאמנות לצורך המטרה המוגדרת על ידי יוצר הנאמנות.
אופן יצירת חוזה הנאמנות קבוע בסעיף 2 לחוק:
- נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש.
במקרה שלפנינו רלוונטיות שתי החלופות האחרונות הקבועות בסעיף, דהיינו יצירתה של נאמנות באמצעות חוזה, או יצירתה באמצעות כתב הקדש.
א. יצירת נאמנות בחוזה שבעל-פה
- חוזה נאמנות, ככל חוזה אחר, יכול להיעשות בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, בכפוף לדין. חוזה נאמנות אף יכול שייערך במשתמע, שכן קיבול הצעת חוזה על ידי נאמן אינו חייב להיות באמצעות הודעה מפורשת מצדו. די אם יעשה הנאמן מעשה לביצוע החוזה או שיתנהג בצורה המעידה שקיבל עליו את חובת הנאמנות, זאת בהתאם לסעיף 6(א) לחוק החוזים (חלק כללי) (שלמה כרם חוק הנאמנות תשל"ט-1979 184 (2004) (להלן: כרם)). ניתן לומר שכאשר אדם מעביר נכס לזולתו ללא תמורה, וכאשר ההעברה אינה מיועדת לשמש מתנה, חזקה שהצדדים הסכימו ביניהם כי הנעבר יחזיק בנכס כנאמן עבור המעביר או עבור מי שהמעביר קבע כנהנה (ע"א 3829/91 וואלס נ' נחמה גת פ"ד מח(1) 801, 813 (1994) (להלן: עניין וואלס); ע"א 4351/01 איתן ארז נ' מדינת ישראל (20.06.2005); כרם, בעמ' 179). בין אם מדובר בחוזה בכתב, בעל-פה או בחוזה משתמע, "לעתים קרובות נכרת חוזה-נאמנות ללא פורמליות או פירוט תנאי הנאמנות, בשל יחסי האימון שיוצר הנאמנות רוחש לנאמן. במקרים אלה אין הצדדים מנסחים בבירור את טיב העסקה ותנאיה" (כרם, בעמ' 185). במקרה כזה יש לפרש את החוזה "לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו" (סעיף 25(א) לחוק החוזים; ראו: עניין וואלס, שם).
בענייננו, יש לבחון האם אכן נכרת חוזה שבעל-פה לצורך יצירתה של נאמנות על ידי המנוח, כאשר המבקשים הם נאמניו. המנוח צירף את המבקשים לחשבון הבנק שלו בחודש האחרון לחייו. כמו כן ציווה בצוואותיו האחרונות, כאמור, שחתימותיהם של המבקשים ימשיכו לחייב את החשבון לאחר מותו, לצורך שימוש בכספי החשבון בפעולות להנצחתו, שייעשו על ידי המבקשים על פי הוראות שמסר להם. מעבר לכך אין פירוט. המבקשים העידו שניתן להם שיקול דעת מלא בדבר השימוש בכספים. יש לזכור כי הצוואה האמורה בוטלה על ידי בית המשפט לענייני משפחה מחמת פגמים בעריכתה וכן ממצאים להשפעה בלתי הוגנת של המבקשים על המנוח. משכך, לא ניתן לראות בצוואה כחלק מן החוזה בין הצדדים, ויש לבחון האם נכרת החוזה על פי הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה המבררת ונסיבות העניין. הגורם העובדתי המכריע הוא קביעת הערכאה המבררת בדבר העדר גמירות דעתו של המנוח לצירוף המבקשים לחשבון הבנק שלו והותרת כספיו בידם (עמ' 42 לפסק הדין). קביעה זו מקובלת עליי בהתחשב באמירות של המנוח לפני הצירוף לחשבון ולאחריו, ביניהן אמירות בדבר הססנותו ורצונו "להקפיא" את הצירוף, ולאחר מכן חרטתו על הפקדת הכספים בידיהם כפי שהתבטאה בפני המטפלת שלו. כל אלה מביאים לכך שלא נראה כי נכרת חוזה נאמנות מחייב בין המנוח לבין המבקשים.
מעבר לכך, צירוף המבקשים לחשבון הבנק של המנוח בוטל על ידי בית המשפט לענייני משפחה, מחמת פגמים בצירוף וכן השפעה בלתי הוגנת. משכך, עולה ספק בדבר מילוי הדרישה של זיקת נאמנות, כנדרש בחוק. זיקה זו נוצרת רק כאשר מוקנית לנאמן מידת שליטה מסוימת בנכס, המקנה לו את היכולת לבצע בו פעולות פיזיות או משפטיות (ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי, פסקה 29 לחוות דעתי (22.6.2014); ע"א 2976/12 בר אל נ' קאופמן (23.11.2014) (להלן: עניין בר אל); כרם, בעמ' 189). אגב, על פי גישת המשפט העברי, הנאמן מקבל קניין בנכסים אך "רק במידה הנצרכת לביצוע תפקידו בשלימות" (שו"ת מנחת אשר, חלק ב, סימן קג; ראו: עניין בר אל, בפסקה 11)).
- יצוין כי אף אם היה נערך חוזה נאמנות בין המנוח לבין המבקשים, יש יסוד לעמדה שלא היה לו תוקף, לאור היותו נוגע לירושתו העתידית של המנוח מבלי שנערך בצוואה. אתייחס לסוגיה זו בקצרה.
חוק הירושה קובע כי הסכמים בדבר ירושתו העתידית הם בטלים. ירושה אינה ניתנת לביצועה באמצעות חוזה, אלא באמצעות צוואה. כך קובע סעיף 8 לחוק הירושה:
- (א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים.
(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה.
הטעם לכך הוא שמירה על רצונו החופשי של המצווה להחליט עד יום חייו האחרון על ייעוד משאביו לאחר מותו. וכפי שציינתי בעניין אחר:
"צא ולמד, כי אדם אינו יכול לערבב בין ממדי הזמן – בין תקופת חייו לבין התקופה לאחר מותו. סעיף 8(א) אינו מאפשר לו לערוך עסקאות בירושתו העתידית. נגזר מכך סעיף 8(ב) לפיו לא ניתן לתת מתנה שתהיה בתוקף רק לאחר מותו. המשותף לשני חלקי הסעיף הוא ויתור בחיים על ירושתו, שלא בדרך צוואה. העיקרון שבבסיס הוראת הסעיף הוא חופש המצווה, ומטרתו למנוע מאדם להתחייב בהתחייבויות עתידיות שהוא מקבל בנקודות זמן שונות בחייו. נסיבות חייו של אדם משתנות ועמן גם עשוי להשתנות רצונו של המוריש. בעוד שעשויה להתעורר עמימות בכל הנוגע לחזרה מהתחייבויות במסגרות שונות, כגון חוזה – לשינוי או ביטול הצוואה יש דרכים ברורות הקבועות בחוק. לכן האוטונומיה של המצווה באה לידי מימוש רק באמצעות הצוואה, הניתנת לשינוי על ידו בכל עת (ראו גם: ניל הנדל "דיני הירושה במרדף אחר המציאות המשתנה", הון משפחתי א 3 (2014))" (בע"מ 4739/15 פלונית נ' פלוני (30.12.2015)).
וכפי שהוסבר לראשונה על ידי השופט קיסטר:
"ברור שהמחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על-ידי כל סידור או הסכם אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו.
לא קשה להסביר את טעמו של דבר. ראשית, המחוקק סבר שאדם אינו יודע את מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. ושנית, אדם עלול, בזמן שהוא שרוי במצב-רוח מסויים, לקשור עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסויים כבר בחייו, ולאחר זמן יראה ששגה ויבקש לחזור בו ואם לא תהיה לו האפשרות לשנות את החלטתו, יהיה מן הצועקים ואינם נענים; והמחוקק רצה למנוע זאת. על-כן קבע המחוקק, שאדם יכול לעשות דיספוזיציה לאחר מותו רק על-ידי צוואה, המקבלת תוקף רק עם פטירתו, ועד אז יוכל לשנותה כל-אימת שירצה" (ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב פ"מ כח(2) 673, 676 (1974)).
בהתחשב ברציונל זה, עולה השאלה האם דיני הנאמנות גוברים על דיני הירושה, באופן בו חוזה נאמנות שנערך בעל פה ושלא בצוואה תקפה, יישאר תקף על אף האיסור הקבוע בסעיף 8 הנ"ל. זאת תחת ההנחה כי מדובר בנאמנות שהשתרשה ונכנסה לתוקף כבר בחייו של אדם, אך שנועדה למטרה שתבוא לידי מימוש רק לאחר מות יוצר הנאמנות.
- כאמור, ניתן ליצור נאמנות במספר דרכים. אחת מהן היא יצירת הקדש באמצעות צוואה. כפי שניתן להסיק מדרך זו, מדובר ביצירת הסדר שתחום מחייתו מתפרש גם על דיני הירושה – שניהם מסדירים את מעמד נכסיו של מנוח לאחר מותו בהתאם לצוואה שכתב. להלן נעמוד על היחס בין השניים – הקדש מכוח צוואה לעומת צוואה. כעת עניין לנו בנאמנות שנוצרה מכוחו של חוזה. חוזה כזה אינו צוואה. דיני החוזים ממשיכים לחול עליו, יחד עם דיני הנאמנות (ע"א 1631/02 לאה ומיכאל גורבן נ' עמותת תשובה יצחק לפתרון מצוקת הדיור, פסקה 7 (31.07.2003)). ואם בחוזה עסקינן, מתעוררת השאלה מה דין חוזה נאמנות, שנועדה לצאת לפועל עם מות בעליהם של נכסי הנאמנות. האם חוזה זה הוא בכלל "הסכם בדבר ירושתו של אדם", הבטל לפי סעיף 8 לחוק הירושה? או שמא באמצעות יצירת הנאמנות נמלט חוזה זה מגדר "חוזה ירושה"?
בפסיקה טרם ניתנה תשובה ברורה לשאלה זו. עם זאת, ממכלול ההסדרים – אלה של דיני הירושה ואלה של דיני הנאמנות – עולה כי חוזה היוצר נאמנות לאחר המוות הוא בבחינת חוזה ירושה, ועל כן הוא אינו בעל תוקף משפטי. בצדק ציין המלומד טדסקי כי עמדה אחרת מעוררת קושי:
"קשה יותר עניין הנאמנות הנוגעת לטובת הנאה שיקבל הנהנה במות היוצר או אחריו, כשנוצרת הנאמנות על-פי חוזה או על-פי כתב הקדש שלא בצוואה. הוראות היוצר עלולות לנגח את המדיניות בדבר חופש האדם להחליט עד יום חייו האחרון על ייעוד משאביו אחרי מותו – כפי שהיא מתבטאת בסעיף 8, ובסעיף 8(ב) בפרט – לחוק הירושה" (גד טדסקי "זכויות מלבר עיזבון" משפטים יא 20, 35 (התשמ"א)).
כאמור, חוק הנאמנות מכיר ביצירת נאמנות הפועלת לאחר המוות, אולם קובע כי זו תיווצר באמצעות צוואה. בכך ניתן לראות את ההרמוניה בין שני ההסדרים – אלה העוסקים בירושה ואלה העוסקים בנאמנות. מהרמוניה זו, המתבטאת בצורך לכתוב צוואה על מנת להעביר נכסים לאחר המוות, ניתן ללמוד שדין חוזה הנאמנות אינו כדין "צוואת נאמנות", היוצרת הקדש. ואכן, כאשר הכירה הפסיקה בנאמנות שלאחר המוות, עשתה זאת מכוח הקדש שנוצר בצוואה, ולא מכוחו של חוזה נאמנות (ראו למשל ע"א 5825/92עזבון המנוחה אסתר מיפלד נ' מסדר בני ברית (21.3.1994); ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' לישיצקי, פ"ד נה(1) 88 (2001) (להלן: עניין לישיצקי); כרם, בעמ' 645; שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 264 (כרך א, 1995) (להלן: שילה)). בפסיקה נקבע, אמנם, כי יכול להיות הבדל בין צוואה "רגילה" לבין צוואה היוצרת הקדש. צוואה יכולה להיות תקפה לעניין יצירת הקדש על אף שאין היא תקפה לפי חוק הירושה. אולם גם חריג זה נוצר על רקע היותה של צוואה מסוג כזה "צוואה" באופן מהותי, על פי דיני הירושה וחוק הירושה (עניין לישיצקי, פסקה 18). ברי כי חוזה סתם, לא כל שכן חוזה כמו במקרה שלפנינו – ככל שהיה כזה – אינו עונה על קריטריון זה.
דומה, אם כן, שגם לו הייתי קובע שנכרת חוזה ליצירת הנאמנות, כטענת המבקשים, לא היה בכך כדי לסייע להם. יוצא כי לצד דחיית הבקשה על רקע התשתית העובדתית, שכן זו אינה תומכת בכך שנכרת חוזה – כך דין הבקשה להידחות מבחינה משפטית, אף אם כן היה נכרת חוזה.
טענה חלופית שהועלתה על ידי המבקשים, היא שהמנוח יצר נאמנות מסוג הקדש. על כך ארחיב להלן.
ב. יצירתו של הקדש
- המונח "הקדש" מוגדר בחוק הנאמנות כ"הקדשת נכסים לטובת נהנה או למטרה אחרת" (סעיף 17 לחוק). למעשה, מדובר בסוג של נאמנות פרטית, כהגדרתה בסעיף 1 לחוק, אך שבשונה מחוזה דו צדדי נוצרת על ידי פעולתו החד צדדית של יוצר הנאמנות. בכך ישנה סטייה מן המשמעות המקובלת שיוחסה למילה "הקדש" טרם חוק הנאמנות – הקדשת נכסים דתית, או לחילופין הקדשת נכסים לצרכי צדקה או למטרה ציבורית. הקדש במובנו האחרון עוגן טרם חוק הנאמנות בפקודת ההקדשות לצורכי צדקה משנת 1924, שיצרה מסלול מקביל ליצירת הקדשות שלא על פי הדין הדתי. לאחריה, המובן המקובל ל"הקדש" הייתה הקדשת נכסים למטרה ציבורית. כך עולה גם מהצעת חוק הנאמנות (ה"ח 1146 5.11.1974), בה יוחד פרק נפרד להקדשות, שתוארו בדברי ההסבר כ"נאמנויות לתועלת הציבור" (עמ' 22 לדברי ההסבר). סעיף 29 לאותה הצעת חוק הגדיר "הקדש" כ"נאמנות שמטרתה או אחת ממטרותיה תועלת הציבור או קידומו של ענין ציבורי".
חוק הנאמנות שינה כאמור את משמעות המונח "הקדש", אך יש בו גם התייחסות לשתי המשמעויות הקודמות. כך בסעיף 26 לחוק מוזכר ההקדש במובנו הקודם בהגדרה חדשה של "הקדש ציבורי", שהוא "נאמנות שמטרתה או אחת ממטרותיה היא קידומו של עניין ציבורי". באשר להקדש הדתי, הרי שהוא מוזכר בסעיף 41(א), במסגרתו מוחרגות תחולתן של חלק מהוראות החוק על ההקדש הדתי. לשינוי המשמעות המקובלת של "הקדש" בחוק הנאמנות התייחס גם יהושע ויסמן בשולי מאמרו על החוק לאחר חקיקתו:
"בחירתו של המחוקק במלה ״הקדש״ כדי לתאר נאמנות פרטית, שאינה למטרות צדקה דווקא אינה מוצלחת. עד כה הורגלנו להשתמש במלה ״הקדש״ בהקשר של הקדש לצרכי צדקה (charitable trust). גם שורש המלה - ״קדוש״ מצביע על תוכן השונה מן החולין שבנאמנות פרטית. ראה ״הקדש״ במלון אבן־שושן, וראה גם ביקורתו של חבר הכנסת א׳ אנקוריון על הביטוי ״הקדש״ בעת הקריאה הראשונה של הצעת החוק לתיקון פקודת ההקדשות לצרכי צדקה מס׳ (2) תשל״ב- 1972 ד״כ 65 (תשל״ג) 506. אפילו בהצעת חוק הנאמנות עוד המשיכו להשתמש במונח ״הקדש״רק בהקשר של צדקה. כך, למשל, נאמר במבוא להצעת החוק ״פרק מיוחד מוקדש להקדשות, דהיינו לנאמנויות לתועלת הציבור". ראה גם הגדרת ״הקדשות״ שבסעיף 29 להצעת החוק. מעתה נצטרך לסגל עצמנו למשמעות החדשה, הבלתי טבעית, שיוחסה על ידי המחוקק למונח ״הקדש״" (יהושע ויסמן "אבני נגף בחוק הנאמנות" עיוני משפט ז 282, 303 ה"ש 90 (תש"ם)).
על כן, במובנו של חוק הנאמנות, הקדש הוא נאמנות שנוצרה באופן חד צדדי על ידי יוצר הנאמנות. יצירה כזו אפשרית רק על פי אחת הדרכים הקבועות בסעיף 17 לחוק הנאמנות.
- דרך יצירתו של הקדש קבועה בסעיף 17 לחוק הנאמנות:
- (א) הקדשת נכסים לטובת נהנה או למטרה אחרת (להלן – הקדש) טעונה מסמך בכתב (בחוק זה – כתב הקדש) שבו מביע יוצר ההקדש את כוונתו ליצור הקדש וקובע מטרותיו, נכסיו ותנאיו, והמסמך הוא אחד מאלה:
(1) כתב חתום בידי יוצר ההקדש בפני נוטריון;
(2) צוואה של יוצר ההקדש, למעט צוואה בעל-פה;
(3) הוראת תשלום לענין סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965.
(ב) תחילתו של הקדש היא עם העברת השליטה בנכסי ההקדש לידי הנאמן.
החוק מאפשר שלוש דרכים ליצירתו של הקדש, ושלוש בלבד, כאשר שתיים מהן מאפשרות יצירת הקדש שייכנס לתוקף רק לאחר מיתה, ואחת – בחיים. בעוד יצירת הקדש בין חיים תיעשה בכתב נוטריוני, הקדש לאחר מיתה ייעשה בצוואה או בהוראת תשלום על פי סעיף 147 לחוק הירושה. עינינו רואות, שהחוק אינו קובע את החוזה כאחת מהדרכים המקובלות ליצירתו של הקדש – לא לאחר מיתה, ולא בחיים. התייחס לכך המלומד כרם:
"לגבי הסדרי נאמנות על פי כתב הקדש בין חיים, נקבע אמצעי פורמלי מיוחד – הוא הכתב הנוטריוני. מסגרת החוזה, שהוא האמצעי המקובל להסדרים בין חיים, אינה מתאימה לכך, בשל השוני במטרות של כריתת חוזה וכן בשל ההוראות המיוחדות לכתב הקדש, העונות על הדרוש להסדר נאות של נאמנות, האמורה להתקיים במשך זמן רב, כאשר ליוצר יש עניין שלא להיות מעורב בהפעלתה (כרם, בעמ' 634).
"כתבי ההקדש המשמשים ליצירת נאמנות מחמת מיתה, הם אותם אמצעים שהמחוקק קבע כדרך להקנות זכויות מחמת מיתה, על פי רצון המקנה, היינו: צוואה והוראת תשלום. כל אחת משתי דרכים אלו ניתנת ליישום לגבי אותם נכסים שביחס אליהם היא משמשת אמצעי ליצירת זכות מחמת מיתה" (שם, בעמ' 639).
העדר האפשרות ליצור הקדש באמצעות חוזה מתיישב באופן ברור עם משמעותו של ההקדש בחוק הנאמנות – יצירת נאמנות באופן חד צדדי על ידי היוצר.
בענייננו, כאמור, מדובר בהסדר שנועד להיכנס לתוקפו רק לאחר מותו של יוצר הנאמנות, המנוח. כוונתו היתה ברורה ובאה לידי ביטוי בעדויות השונות שהובאו בפני הערכאה המבררת – על אף שצירף את המבקשים לחשבון הבנק שלו עוד בחייו, התכוון כי השימוש בכספי החשבון על ידם ייעשה רק לאחר לכתו, ולשם הנצחתו. משכך, אין מדובר ביצירת נאמנות שבין חיים אלא נאמנות שמחמת מיתה, שלשם יצירתה נדרשת צוואה. מעבר לכך, אף אם כוונת המנוח לא היתה מוכחת דיה וניתן היה לסבור כי מדובר בהסדר בין החיים, הרי שגם במקרה כזה נדרש היה כתב נוטריוני. בכל מקרה, כאמור, זהו אינו המקרה.
במסגרת הבקשה שלפניי, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שאין בנמצא כתב הקדש כנדרש. כתב נוטריוני לא נעשה ולא ניתן לראות בטפסי חשבון הבנק ככאלה, כפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה; והצוואה שנעשתה איננה תקפה מחמת השפעה בלתי הוגנת. מיותר לציין כי זהו פגם אינהרנטי בצוואה, אשר מונע את האפשרות להתגבר עליו ולהכשירה לצורך דיני הנאמנות. מאחר וכאמור לא ניתן ליצור הקדש באמצעות חוזה נאמנות שבעל פה, מקובלת עליי הקביעה לפיה לא נוצרה נאמנות או הקדש על ידי המנוח.
- אולם, בכך לא די. המבקשים המשיכו וצעדו צעד נוסף בקו טענותיהם, וביקשו מבית המשפט להצהיר על חשבון הבנק של המנוח כעל הקדש, בהעדר כתב הקדש, וזאת על פי סעיף 17(ג):
(ג) נמצאו נכסים המשמשים הקדש, אלא שאין על כך כתב הקדש, רשאי בית המשפט להצהיר על קיום הקדש ולהגדיר מטרותיו, נכסיו, תנאיו ותחילתו.
בהתאם למשמעות המונח "הקדש" כפי שהוסברה לעיל, נראה כי מטרת סעיף קטן זה לאפשר לבית המשפט להכריז על נכסים כעל הקדש, באם נראה כי הם הוקדשו לצורך מטרה מסוימת, על ידי בעליהם, באופן חד צדדי. אולם בהוראה זו של המחוקק לא יימצא מזור למבקשים. הוראה זו עוסקת בהצהרה על נכס כהקדש באם הוא משמש כהקדשבפועל, לאחר שהוצגו ראיות המבססות את שימושו ככזה (ראו: ע"א 5533/98 אגודת ישיבת השרון הרצליה רמת השרון נ' סגל, פ"ד נד(4) 538, 549 (2000) על אף ההסתייגות בדברי השופט י' אנגלרד; ע"א 6406/03 נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון נ' כמוס, פסקה 6 (16.6.2005); ע"א 6613/06 נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון נ' כמוס, פסקה 10 (16.6.2008); ע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ' הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל (23.10.2012)). לא מדובר ביצירתו של הקדש חדש באמצעות הצהרתו של בית המשפט, אלא בהכרזה על הקדש קיים.
מאחר שאין מחלוקת בענייננו בדבר העובדה שחשבון הבנק של המנוח לא שימש הקדש בפועל, ולכל היותר כוונת המנוח היתה שהשימוש בו לשם הנצחתו ייעשה רק לאחר מותו, אין מדובר בנכס אשר שימש כהקדש בפועל, ומשכך אין להצהיר על חשבון הבנק כעל הקדש.
- סיכומו של דבר, מקובלים עליי הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת, ואושרו בערכאת הערעור בפני בית המשפט המחוזי בנצרת, ולא מצאתי להתערב בהם. על פיהם, הוכחה השפעה בלתי הוגנת של המבקשים על המנוח בתקופת חייו האחרונה, השפעה שהביאה לביטול שתי הצוואות האחרונות שהכין בהן הדיר את קרובי משפחתו מן העיזבון. ממצאי עובדה אלה ביססו גם את ביטול תקפותו של צירוף המבקשים לחשבון הבנק של המנוח. בכל מקרה, צירוף זה לא יכול היה להקנות למבקשים מכספי החשבון לאחר מותו של המנוח, כאשר לא מגובה הוא בצוואה תקפה. כמו כן, קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא בעניין העדר גמירות דעתו של המנוח בדבר הצירוף לחשבון ומתן שליטה בכספיו למבקשים, מבסס את הקביעה כי לא נוצר חוזה נאמנות בין הצדדים. אף בהתעלם מקביעה זו ובהנחה שנוצר חוזה שכזה, הרי שהוא לא תקף בהינתן דיני הירושה האוסרים על הסכמים הנוגעים לירושה שלא בדרך צוואה. לבסוף, לא התמלאו גם התנאים הנדרשים ליצירתו של הקדש, לא בחיים ולא לאחר מיתה. לא מצאתי כי חשבון הבנק מהווה הקדש בפועל כך שאין מקום לשימוש בסמכות בית המשפט להצהרה על הקדש ללא כתב הקדש.
סוף דבר – הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות שכר טרחת עורך דין בסך 6000 ₪ לכל אחת מן הקבוצות: משיבים 1-5; משיבים 6-10; משיבה 11 ומשיב 12.
ניתנה היום, כ"ח באב התשע"ו (1.9.2016).
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15070330_Z02.doc מא
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il