מ' ר' נ' המוסד לביטוח לאומי

א.        מבוא וסקירת ההליכים בעניינו של המערער

1. מבוא – מונח בפניי ערעור מטעם המערער, מר מ.ר. (להלן: "המערער"), כנגד החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 14.2.2016 (להלן: "הוועדה"), אשר קבעה כי הנכות בברכו הימנית של המערער, אינה קשורה לנכותו המוכרת של המערער בברכו השמאלית.

2. המערער נפגע בברכו השמאלית ביום 28.10.1984 בפגיעה שהוכרה על ידי המשיב כתאונת עבודה. וועדה רפואית לעררים מיום 20.3.1994 קבעה כי למערער נכות צמיתה בשיעור 66%, בתוקף מיום 24.6.1991.

3. סקירת ההליכים הקודמים בעניינו של המערער – טרם שאפרט את עיקרי הדברים הנוגעים לערעור הנוכחי, אציין כי עניינו של המערער ובכל הקשור למימוש זכויותיו למול המשיב, נמשך מזה עשרות שנים, במהלכן המערער נאלץ לפנות חזור ושנה לבית הדין לעבודה לקבלת סעד משפטי.

4. יובהר, כי במקרים רבים מאוד, בית הדין פסל את עמדת המשיב, וקיבל את עמדת המערער ולפיה המשיב שגה בטיפול בענייננו. מעבר לפן המשפטי, גם בפן המינהלי, נעשו טעויות בטיפול בעניינו של המערער, אשר התעכב וקיבל יחס רשלני, וכפי שנקבע על ידי בית המשפט השלום בנצרת.

5. כפי שאף אראה להלן, הצטברות והתמשכות ההליכים בעניינו של המערער, יש בה גם כדי להשליך על הסעד שיש להעניק במקרה זה.

6. להלן אביא מספר דוגמאות לכך, מהפסיקה שניתנה בעניינו של המערער^[1]:

א.        ביום 23.1.1997 ניתן פסק דינו של בית הדין בנז/01-49. הערעור שהגיש המערער התקבל בנוגע להחמרת מצב ברגל (ברך) שמאל, והוחלט כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים בהרכב חדש;

ב.         לאחר שהוועדה בהרכבה החדש קבעה בהחלטתה מיום 1.2.1998, כי אין החמרה במצבו של המערער ודחתה את הערר, הגיש המערער ערעור שנידון במסגרת ב"ל 1189/98. בפסק הדין מיום 10.9.1998 נקבע כי עניינו של המערער יושב לוועדה הרפואית לעררים. המערער הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה, וערעורו נדון בבית הדין הארצי לעבודה במסגרת עב"ל 100059/98 שבו ניתן פסק דין ביום 14.10.2001, ונקבע שם כי הערעור מתקבל חלקית, במובן זה שעל הוועדה אשר תדון במקרה של המערער לבחון את טענתו בדבר נמק ברגל ימין, ולא ברגל שמאל;

ג.         לאחר שפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה לא יושם במשך שנים רבות, פנה המערער לבית הדין במסגרת ב"ל 16060-12-11, וטען כי פסק הדין אינו מקוים מזה עשר שנים. במסגרת כתב הגנתו שהוגש ביום 29.1.2012, טען המשיב כי פסק הדין המקורי לא אותר, אולם לאור העובדה שהומצא על ידי בא-כוח המערער לידי המשיב, עותק של פסק הדין של בית הדין הארצי, הסכים המשיב לשבץ את עניינו של המערער לוועדה רפואית שתתכנס ביום 14.2.2012 לצורך ביצוע פסק הדין. כב' הנשיאה שפר מחקה את התביעה בהתאם, וחייבה את המשיב בהוצאות המערער ושכר טרחת עורך-דין בסך של 1,500 ₪;

ד.         ביום 7.11.2012 ניתן פסק דינו של בית הדין בב"ל 9967-04-12 (כב' השופטת איצקוביץ). הערעור שהגיש המערער התקבל, ונקבע כי עניינו של המערער יחזור לוועדה הרפואית לעררים, באותו ההרכב, על מנת שזו תאפשר למערער להמציא אסמכתאות ו/או השלמת חוות דעת לגבי קיום של אסכולה אשר תומכת בטענותיו הרפואיות לעניין הקשר שבין הנזק ברגל ימין לפגיעה המוכרת ברגל שמאל. עוד נקבע, כי לאחר מכן תשקול שוב הוועדה את עמדתה ותיתן החלטה מנומקת. בנוסף, נקבע כי על המשיב לשאת בהוצאותיו ושכר טרחת עורך-דינו של המערער בסך של 1,500 ₪;

ה.        ביום 26.12.2013 ניתן פסק דינו של בית הדין בב"ל 52221-06-13 (כב' השופטת יעקבס). הערעור שהגיש המערער התקבל, ונקבע כי  עניינו של המערער יחזור לוועדה הרפואית לעררים, בהרכב חדש. בין היתר, ציינה כב' השופטת יעקבס, כי "... שהעובדה שהועדה בחרה להתעלם מעמדותיהם של מספר לא מבוטל של רופאים, המצדדים בעמדה הרפואית שהציג המערער, עולה כדי טעות משפטית שכן בהעדר התייחסות כזו, לא ניתן לראות את הועדה כמי שנימקה החלטתה כנדרש". בנוסף, נקבע כי על המשיב לשאת בהוצאותיו ושכר טרחת עורך-דינו של המערער בסך של 2,500 ₪;

ו.         ביום 9.2.2015 ניתן פסק דינו של בית הדין בב"ל 27913-09-14 (כב' השופטת יעקבס). הערעור שהגיש המערער התקבל, ונקבע כי  עניינו של המערער יחזור לוועדה הרפואית לעררים, באותו ההרכב. כב' השופטת יעקבס קבעה, כי "בהתאם להסכמת הצדדים יוחזר עניינו של המערער, לועדה הרפואית לעררים, באותו הרכב,  על מנת שתיתן דעתה לכך כי בבדיקתה הקלינית מצאה כי "בהיקף שרירי הירכיים 43 ס"מ דו צדדי", ממצא אשר בהינתן כי אין מחלוקת בדבר נזקו של המערער ברגל שמאל מלמד, לכאורה, כי גם ברגל ימין קיים נזק או ליקוי כלשהו, כן תתייחס הועדה לממצאה בדבר "קרע קטן בגוף מניסקוס מידיאלי", ותשקול, במנומק, הענקת נכות רפואית לפי פריט 48 (2)(ז)((I. הועדה גם תתייחס לממצאי בדיקת תנועה תלת מימד שהומצאה לה (ואשר מטעמי זהירות תימסר לה, שוב, על ידי בא כח המערער). כן נדרשת הועדה לבחון, לאחר שתעיין במסמכים הרפואיים השונים, לרבות חוות הדעת הרפואיות שהונחו לפניה, המלמדים, לכאורה, על כך שלאורך השנים היתה קיימת תחלואה, בדרגות שונות, ברגל ימין, האם יש מקום לקבוע נכות זמנית, כזו או אחרת, בגין רגל זו". בנוסף, נקבע כי על המשיב לשאת בהוצאותיו ושכר טרחת עורך-דינו של המערער בסך של 1,400 ₪;

ז.         ביום 7.10.2015 ניתן פסק דינו של בית הדין בב"ל 25723-05-15 (תיק שנוהל בפני אב"ד). הערעור שהגיש המערער התקבל, בהסכמת המשיב, ונקבע כי  עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים, שוב בהרכב חדש, ונקבע כי על הוועדה להתייחס "... בצורה מפורשת ומנומקת לפסק דינה של כב' השופטת יעקבס, בב"ל 27913-09-14. בכלל זה, תתייחס הוועדה לנקודות הבאות – דיסק התנועה בתלת ממד שהוגש על ידי המערער לוועדה, פריט ליקוי 48(2)(ז)(1), ולבסוף גם נושא הנכות הזמנית".

7. ראוי לציין, כי המערער אף הגיש למשיב תביעות לגמלת ניידות. גם כאן, קבעה בין היתר הפסיקה, כי ישנם בטיפול המשיב בעניינו של המערער, כשלים חוזרים ונשנים, היורדים לשורש העניין. כך ובין היתר:

א.        וועדה לעררים מיום 30.5.1991 קבעה למערער 60% מוגבלות בניידות. לאחר מכן, קבעה וועדה לעררים ביום 15.5.1995 כי יש ליישם בעניינו של המערער באופן חלקי את סעיף ו' (א) (3) – 40% נכות בניידות. המערער הגיש ערעור לבית הדין, במסגרתו קבע ביום 5.10.1995 השופט הראשי (כתוארו דאז), כב' השופט סומך, כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את העניין לועדה;

ב.         בעקבות החלטת הוועדה ביום 18.12.1995 ולפיה אין להפעיל את הסעיף ו' (א) (3) כלל, הוגש על ידי המערער ערעור נוסף, וניתן פסק דין על ידי כב' השופט סומך בתב"ע נו/01-122 ביום 21.4.1996, אשר דחה את הערעור. המערער הגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי. בית הדין הארצי פסק בדב"ע נו/01-53 ביום 30.7.1996, כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, ונקבע כי עניינו של המערער יוחזר לועדה באותו ההרכב;

ג.         בהמשך, דנה הוועדה לעררים ביום 6.11.1996 וקבעה כי המערער לא עונה לדרישות שבס' ו' (א) (3). המערער ערער שוב לבית הדין, ושוב נקבע על ידי כב' השופט סומך בדב"ע נז/01-98 ביום 20.7.1997, כי יש לקבל את הערעור, ולהחזיר את עניינו של המערער לוועדה בהרכב אחר, על מנת שזו תפעל בהתאם להנחיות בית הדין הארצי לעבודה;

ד.         וועדה רפואית לעררים שהתכנסה ביום 24.11.1997, לאחר שבדקה את תנועות המערער ללא המכשיר שעמו הוא הולך, קבעה שהוא אינו עונה על הסעיף הנטען. שוב הגיש המערער ערעור לבית הדין, וכב' השופטת (כתוארה דאז) שפר פסקה בב"ל 1038/98 ביום 27.5.1998, כי יש לדחות את טענות המערער בדבר בדיקה בשכיבה ללא מכשיר. המערער הגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי. בית הדין הארצי פסק בעב"ל 10043/98 ביום 16.9.1999, כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, ונקבע כי על הוועדה לבדוק את המערער עם מכשיר הליכה, ולקבוע את ניידותו על פי מידת מוגבלותו בניידות, למעשה כפי שזו באה לידי ביטוי יום-יומי בהליכתו במכשיר. כמו כן, הורה בית הדין הארצי לעבודה לבדוק תנועה אקטיבית;

ה.        הוועדה שהתכנסה בעקבות פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, החליטה ביום 24.7.2000 כי המערער לא עומד בקריטריונים של סעיף ו' (א) (3), לאחר בדיקתו ללא מכשיר. המערער הגיש ערעור לבית הדין, וכב' השופטת שפר (כתוארה דאז) פסקה בב"ל (נצ') 1992/00 ביום 27.2.2001, כי יש לקבל את הערעור, ולהעמיד את המערער לבדיקה בפני וועדה לעררים בהרכב חדש, שתקבע את נכותו של המערער לעניין ניידות, ובהתאם להוראות של פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, מיום 16.6.1999;

ו.         בעקבות פסק הדין של כב' השופטת שפר התכנסה וועדה בהרכב אחר ביום 14.1.2002, אשר קבעה כי הממצאים של המערער אינם ניתנים ליישום במסגרת רשימת הליקויים שבהסכם הניידות. שוב הגיש המערער ערעור נגד קביעה זו לבית הדין, ושוב ניתן פסק דין בב"ל (נצ') 1184/02 על ידי כב' השופט סומך ביום 23.5.2002, במסגרתו התקבל הערעור, ועניינו של המערער הוחזר שוב לוועדה לעררים בניידות, בהרכב אחר;

ז.         בעקבות פסק הדין של כב' השופט סומך התכנסה וועדה בהרכב אחר ביום 13.10.2002, וקבעה פעם נוספת, כי הממצאים של המערער אינם ניתנים ליישום במסגרת רשימת הליקויים שבהסכם הניידות. שוב הגיש המערער ערעור נגד קביעה זו לבית הדין. ביום 6.1.2004 קבעה כב' השופטת איצקוביץ בב"ל (נצ') 2467/02, תוך כדי ציטוט פסק דינו של כב' השופט סומך בב"ל (נצ') 1184/02, כדלקמן: "כבר נאמר על ידי כב' השופט סומך בפסק הדין האחרון: "ייתכן כי מקרה חריג זה היה מצדיק סעד יוצא דופן על מנת לשים קץ להתדיינות ולמנוע מצב של עיוות דין אשר נגרם למערער". עניינו של המערער באשר לתביעתו לקביעת אחוזי מוגבלות בניידות מתגלגל עוד משנת 1995, הגיע מספר רב של פעמים להכרעה שיפוטית, חלפו מאז יותר מ- 8 שנים וטרם הגיע על פתרונו. אני סבורה כי מקרים יוצאת דופן דורשים, לעתים, פתרון יוצא דופן תוך, חריגה מהכלל עקב חריגותם. למרות שהסמכות לקבוע אחוזי נכות בניידות מוקנית על פי הדין לועדה, כפי מבוטח רשאי להגיש חוות דעת לועדה וזו חייבת להתייחס אליה, אין מניעה שחוות דעת מטעם בית הדין תוגש לועדה שתהיה מחויבת להתייחס באופן מנומק לקביעות המומחה. נראה לי שמקרה זה מצדיק התערבות של בית הדין, בדרך של מינוי מומחה יועץ רפואי, כאשר חוות הדעת שתינתן על ידו תעמוד בפני הועדה לעררים, בהרכב שהוצע על ידי ב"כ המשיב, שתצטרך להתייחס אליה באופן מפורט ומנומק. לאור האמור לעיל, אני מחליטה למנות כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין את ד"ר דוד אנג'ל".

בנוסף, נקבע כי על המשיב לשאת בהוצאותיו ושכר טרחת עורך-דינו של המערער בסך של 1,400 ₪.

למותר לציין גם, כי בסופו של דבר קיבל ד"ר אנג'ל, כמומחה רפואי מטעם בית הדין, את עמדת המערער ולפיה מגבלותיו אכן נכללות ברשימת הליקויים שבהסכם הניידות. בפסק הדין שניתן ביום 28.4.2004, נקבע על ידי בית הדין כי חוות דעתו של ד"ר אנג'ל תעמוד בפני הועדה לעררים, שתצטרך להתייחס אליה באופן מפורט ומנומק. כב' השופטת איצקוביץ סיכמה את פסק דינה במשפט, כי היא מביעה "... תקווה שזה יהיה פסק הדין האחרון שיינתן בעניינו של המערער". למרבה הצער, תקווה זו לא עמדה במבחן המציאות;

ח.        ביום 29.5.2005 ניתן פסק דינו של בית הדין בב"ל (נצ') 1008/05 (כב' השופט ארמון). הדיון בפני בית הדין נערך ביום 5.4.2005, במסגרתו טען התובע בפני בית הדין – וטענה זו לא נסתרה על ידי באת-כוח הנתבע, כי "המאבק נמשך כבר 10 שנים. הייתי 6 פעמים בביה"ד האזורי, פעמיים בביה"ד הארצי. תמיד קבעו שאני צודק.... הרופאים בועדות מצפצפים על פסקי הדין". בסיכומו של דבר, הגיעו הצדדים להסכמה ולפיה "יוזמן התובע (בהזמנה בכתב) לועדה כאמור בפסק הדין מיום 28/4/04, אלא שיהיה שינוי בהרכב הועדה - ימונה אורתופד אחר במקום פרופ' זיו-נר. מוסכם עלינו שבטרם כינוס הועדה, התובע יקבל בכתב את שמו של האורתופד המוצע ויוכל להגיב עליו. הנתבע ידאג לכינוס הועדה בכל ההקדם האפשרי". בפסק דינו, נתן כב' השופט ארמון תוקף להסכמת הצדדים דלעיל, והתייחס לסוגיית ההוצאות שהושארה להכרעתו, בעוד מציין דברים נוקבים, המדברים בעד עצמם, ביחס לטיפולו הכושל והרשלן של המשיב במהלך השנים בעניינו של המערער^[2]:

"החלטה זו ניתנת על פי הסכמת הצדדים, שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 5/4/05, לאחר שבחנתי גם את המסמכים המצויים בתיק ב"ל 2467/02 ובקשות הביניים שהוגשו בו. בהתאם לפסק הדין, עלי להכריע כעת בשאלת הוצאות המשפט בתיק זה.

2. בענין שאלת חיובו של הנתבע בהוצאות משפט, אני מביא בחשבון את כל השיקולים הבאים:

א.        עניינו של התובע טופל שלא כראוי על ידי הנתבע, וכפי הנראה גם הנתבע אינו חולק על כך.

ב.         העובדה שהתובע נאלץ, שוב ושוב, לפנות לבית דין זה בערעורים על החלטות הועדה לעררים לענין ניידות, הביאה את בית דין זה לראות את מצבו של התובע כחריג ויוצא דופן, כבר בפסק דינו של כב' השופט סומך בתיק ב"ל 1184/02.

ג.         לאחר פסק דינו של כב' השופט סומך, נאלץ התובע לשוב ולפנות לבית דין זה, בערעור בפני כב' השופטת איצקוביץ (בתיק ב"ל 2467/02), וחריגותו של המקרה הביאה את כב' השופטת איצקוביץ לפעול באופן חריג ולמנות מומחה-יועץ רפואי בתיק. בעת מתן פסק הדין, שבה השופטת איצקוביץ והביעה את תקוותה שפסק דינהּ  הוא פסק הדין האחרון שיינתן בעניינו של המערער.

ד.         תקוותה של השופטת איצקוביץ נכזבה, באשר הנתבע לא קיים את פסק הדין בתיק ב"ל 2467/02, דבר שאילץ את התובע לשוב ולפנות לבית דין זה, תחילה בבקשות שהוגשו לתיק ב"ל 2467/02 ולאחר מכן בתובענה זו.

ה.        לשם הגשת תובענה זו, פנה התובע לייצוג אצל עו"ד. בכל משך ההתדיינות בתובענה עד מועד היום ביום 5/4/04 - היה התובע מיוצג על ידי עו"ד, וסביר להניח שחוייב לשלם לו שכ"ט.

ו.          ההודעה שהוגשה על ידי הנתבע ביום 18/1/05 (ההודעה בכתב יד שהוגשה לתיק ב"ל 2467/02), אינה יכולה להניח את הדעת בענין הסיבות לאי-ביצועו של פסק הדין בתיק ב"ל 2467/02.

ההסבר הראשון לאי-קיומו של פסק הדין היה שהנתבע איבד את רשימת שמות הרופאים שאמורים לשבת בועדה. לא הובהר כמה זמן חלף מאז שהתברר לסניף הנתבע שהרשימה אבדה ועד אשר התעשת הסניף וידע שניתן לפנות ללשכה המשפטית של הנתבע כדי לשחזר את השמות.

אף אם מי מאנשי סניף הנתבע הבין מהתובע כי ניתן פסק דין חדש בעניינו של התובע בחודש מאי 2004 (או ביוני 2004, כנטען ביום 5/4/05), לא היה בכך כדי להסיר מעל הנתבע את חובתו לקיים את פסק הדין. גם ענין זה היה יכול להתברר על ידי הסניף באמצעות פניה פשוטה ללשכה המשפטית של הנתבע.

ההזמנה שהנתבע טען לה שהתובע הוזמן לועדה ביום 19/12/04, היתה גם היא - מאוחרת מדי ובאה רק לאחר שהתובע פנה (פעמיים) בבקשות בענין אי-ביצועו של פסק הדין. מכל מקום, גם הנתבע מודה שלא יצאה הזמנה בכתב לתובע, אלא הדבר היה בשיחה טלפונית. קשה להאמין שהנתבע נוהג להזמין מבוטחים לועדות רפואיות רק באמצעות פניות טלפוניות, ואזכיר שגרסתו של התובע היתה שבאותה שיחת טלפון רק נאמר לו שמספר ימים לפני כן נשלחה אליו הזמנה בכתב (הזמנה שלא הגיעה ושגם הנתבע אינו טוען כעת שהוא שלח אותה).

אעיר כי מסעיף 4 לתוספת השניה להסכם הניידות (החל גם על הזמנה לדיון בועדה לעררים, בהתאם לאמור בסעיף 15 לאותה תוספת), היה על הנתבע לשלוח לתובע הזמנה לישיבת הועדה לפחות שבעה ימים לפני ישיבת הועדה. ברור ששיחת טלפון ביום 15/12/04 אין בה כדי לצאת ידי חובת סעיף 4 האמור.

3. בשל כל האמור לעיל, אני סבור שנכון יהיה לחייב את הנתבע בהוצאות משפט ושנכון יהיה גם שההוצאות יהיו משמעותיות, תוך שיביאו בחשבון הן את ההוצאות שנגרמו לתובע (פנייתו לעו"ד), הן את משך הזמן שבו לא בוצע פסק הדין בתיק ב"ל 2467/02, הן את חריגותו של המקרה של התובע והן את מורת הרוח שיש לחוש כלפי הנתבע בכל מה שהיה בתקופה שממתן פסק הדין בתיק ב"ל 2467/02 ועד יום 19/1/05 (מועד בו הנתבע הגיב לראשונה בענין אי-ביצוע פסק הדין).
4. על סמך השיקולים המנויים לעיל, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הוצאות המשפט בסך 6,000 ₪, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/7/05 אם לא ישולמו לפני כן";

ט.        למותר לציין, כי בסופו של דבר התכנסה וועדת העררים ביום 22.6.2005, וקבעה בהחלטתה כי היא מסכימה עם חוות דעתו של ד"ר אנג'ל, וכי המערער מוגבל בניידות בשיעור 50%, לפי פריט ו(א)(3) חלקי לרשימת הליקויים.

8. למותר לציין עוד, כי בעקבות ההליכים נשוא גמלת הניידות, הגיש המערער תביעה נזיקית כנגד מדינת ישראל – לשכת הבריאות המחוזית והמוסד לביטוח לאומי, שנידונה בבית המשפט השלום בנצרת, בת"א 11176-09-08 רוזנברג נ' מדינת ישראל והמוסד לביטוח לאומי. ביום 30.8.2012 ניתן פסק דין חלקי על ידי כב' השופטת גולומב, אשר הכריע במחלוקת בשאלת החבות.
9. במסגרת פסק הדין נקבע, בין היתר, ובכל הקשור לפעולת גורמי המינהל של הנתבעים באותו התיק, וביחס לאופן יישום פסקי הדין השונים שניתנו בעניינו של המערער על ידי בתי הדין לעבודה, ובכל הקשור לתקופה שבין החלטת וועדת הערר מיום 24.7.2000 (בעקבות פסק הדין של בית הדין הארצי ביום 16.9.1999) ועד פסק הדין האחרון של כב' השופטת איצקוביץ בב"ל (נצ') 2467/02, כדלקמן (סעיף 60 לפסק הדין):

"... ההתנהלות בעניינו של התובע אכן לקתה בהתרשלות... בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, אני סבורה מדובר בסטייה מסטנדרט התנהלות סביר, ולפיכך בהתנהלות רשלנית. זאת, בשים לב לעובדה כי בשלב זה של ההליכים, מדובר באדם שעניינו מצוי בטיפול הנתבעים זמן ממושך, כ- 6 שנים לפחות, נדון פעם אחר פעם בפני ערכאות שיפוטיות, ומוחזר לרשות המוסמכת על מנת שתשוב ותפעיל את סמכותה, תוך מתן הערות והנחיות ממוקדות באשר לאופן הטיפול, לרבות בנקודה הספציפית של הרכב ועדת הערר - דבר שלא מנע תקלה נוספת באותו נושא עצמו. בנסיבות אלה, מצופה מהרשות כי תפעיל את סמכויותיה בזהירות ובקפידה רבה, תוך מתן תשומת הלב המתבקשת להוראות האופרטיביות של בית הדין לעבודה, באופן שיש בו כדי למנוע בנקל טעויות מהסוג שנעשה. נראה כי אף הנתבעות היו ערות "בזמן אמת" לסיטואציה המיוחדת שנוצרה במקרה דנן, נוכח ההליכים הממושכים בעניינו של התובע והחלטות בתי הדין לעבודה. ניתן להפנות בעניין זה למזכרה של היועצת המשפטית של המל"ל מיום 14.1.2004 (נספח י' לסיכומי התובע), בו העבירה לגורמים המטפלים את החלטת בית הדין האזורי לעבודה מיום 6.1.2004 בדבר מינוי מומחה מטעם בית הדין (כב' השופטת איצקוביץ), בו צויין כדלקמן: "יש להבהיר לאחראי על הוועדות שיש למלא בקפידה את כל הוראות פסה"ד. אני מקווה שבכך יסתיים עניין זה סוף סוף" (ההדגשות הינן במקור). בפועל, סטתה ההתנהלות במקרה דנן מסטנדרט סביר זה."

10. בכל הקשור ליישום פסק דינה של כב' השופטת איצקוביץ בב"ל (נצ') 2467/02, קבעה כב' השופטת גולומב, כי "... כינוס ועדת הערר יותר משנה לאחר שניתן פסק הדין האזורי השביעי, מהווה עיכוב מהותי וחריג" (סעיף 63 לפסק הדין). עוד היא קבעה, כי "... בבחינת סבירות התנהלות הרשות המנהלית בשלב זה, לא ניתן להתעלם מ"ההיסטוריה" הממושכת והחריגה של הטיפול בעניינו של התובע, ומהעובדה כי בעת הרלוונטית מדובר באדם שעניינו תלוי ועומד מבלי שהוכרע סופית, מזה כעשור, ניתנו מספר החלטות שיפוטיות אשר ביקרו את הטיפול בעניינו, לרבות הדגשת התמשכות ההליכים ועינוי הדין הנגרם לו (ראו למשל: החלטת כב' השופטת איצקוביץ מיום 6.1.04), תוך שאף מונה – בצעד חריג ביותר בכגון דא – מומחה מטעם בית הדין. נוכח כל אלה, היה על הנתבעות, איפוא, בגדר סטנדרט ההתנהגות הסביר המחייב אותן בנסיבות, לפעול באופן ייזום ובנמרצות על מנת ליישם תוך זמן סביר את פסק הדין האזורי השביעי, ולכנס את וועדת הערר על מנת שתדון ותכריע בעניינו של התובע. כך לא עשו. התנהלותן בהקשר זה סטתה מסטנדרט התנהגות סביר של רשות בנסיבות מעין אלה" (סעיף 64 לפסק הדין. דגשים במקור).

11. בית המשפט אף קבע, כי אחריותו של משרד הבריאות לנזק שנוצר למערער הינו בגובה של 75%, ואילו אחריותו של המשיב (המוסד לביטוח לאומי) הינה בגובה של 25%. זאת, בין היתר, בשל העובדה שהמשיב הוא הגורם המתדיין בפני בתי הדין לעבודה, ומתוקף כך הוא הגורם המעביר את ההחלטות שניתנות בהליך המשפטי למזכירות הוועדות לצורך יישומן, ואף מביא בפני בית הדין את עמדת הוועדה עצמה.

12. ביום 22.4.2013 קבעה כב' השופטת גולומב בפסק הדין המשלים, ולאחר שהצדדים הסמיכו אותה לפסוק לפשרה מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, כי על הנתבעים לשלם לתובע (המערער), ביחד ולחוד, פיצויים בסך 35,000 ₪, וכן הוצאות משפט בסך 4,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 20% מסכום הפיצוי שנפסק בצירוף מע"מ. עוד נקבע, כי החלוקה בין הנתבעים הינה בהתאם לקביעה שניתנה בפסק הדין החלקי, ביחס לחבות.

13. לסיכום עד כה – הארכתי בדברים ובדוגמאות מן העבר, כדי להמחיש עד כמה טיפולו של המשיב בעניינו של המערער היה רשלני ובעייתי. האמור לעיל נכון בהיבט המשפטי, כאשר בתי הדין פסלו חזור ושנה את עמדת הוועדות, ובאופן חוזר ונשנה שהינו כמעט חסר-תקדים (ככל הידוע לאב"ד). המצב היה כה בעייתי, עד כי כב' השופטת איצקוביץ העניקה למערער סעד שאותו היא הגדירה כ"יוצא דופן"; זאת ועוד, האמור לעיל נכון גם בהיבט המינהלי, כאשר כב' השופטת גולומב חייבה את המדינה ואת המוסד לביטוח לאומי (המשיב) בנזיקין בגין רשלנותן בטיפול בעניינו של המערער, תוך כדי הטחת ביקורת קשה בפעילות גופים אלה.

14. ודוק – דברים אלה אינם מצוינים ב"חלל ריק", שכן כפי שנראה להלן ובכל הקשור לעניינו של התיק הספציפי, ובכל הקשור להחלטת הוועדה הספציפית, אירעו גם במקרה הנוכחי כשלים, גם בתחום המשפטי וגם בתחום המינהלי. נפנה איפוא כעת להחלטת הוועדה נשוּא ההליך.

ב.         ההליכים נשוא ערעור זה

15. מבוא – כאמור לעיל, הערעור בעניינו של המערער הוחזר לוועדה רפואית לעררים בהרכב חדש, ולאחר שניתן ביום 7.10.2015 פסק דין על ידי אב"ד בב"ל 25723-05-15, אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים וכפי שזו גובשה בדיון בפניו. במסגרת זו, נקבע כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים, וכי על הוועדה להתייחס "... בצורה מפורשת ומנומקת לפסק דינה של כב' השופטת יעקבס, בב"ל 27913-09-14. בכלל זה, תתייחס הוועדה לנקודות הבאות – דיסק התנועה בתלת ממד שהוגש על ידי המערער לוועדה, פריט ליקוי 48(2)(ז)(1), ולבסוף גם נושא הנכות הזמנית".

16. יצוין ביחס לכך, כי בהתאם לפסיקה, כאשר עניינו של מבוטח מוחזר לוועדה רפואית לעררים לדיון מחודש בעקבות פסק דין, ובפסק הדין נקבעו הוראות, על הוועדה להתייחס לאמור בפסק דינו של בית הדין האזורי, ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה. משכך, ביקורתו השיפוטית של בית הדין על החלטת הוועדה, במקרה כזה, מוגבלת לבחינת השאלה - האם מילאה הוועדה אחר מצוות פסק הדין (דב"ע נא/29-01 פרנקל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160; עב"ל 114/07 עורקבי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 8.1.2008).

17. טענות הצדדים – המערער טוען כי ביום 19.5.1993 קבע ד"ר סודרי בחוות דעתו (שניתנה לבקשת המערער), ובעקבות בקשה להחמרת מצב שהוא הגיש, כי "... ההחלשה של רגל שמאל מאז התאונה והצורך בהעברת עומסים מוגדלים על רגל וברך ימין גרם להתהוות של תהליך ניווני בברך ימין". בהתאם, קבעה לטענת המערער וועדה רפואית לעררים ביום 20.3.1994, כי למערער "... אין ממלא קליני ותפקודי המתבטא באחוזי נכות בברך ימין". כלומר, לשיטת המערער, הוועדה בשנת 1994 לא חלקה על הקשר הסיבתי שקבע פרופ' סודרי בין הנכות המוכרת ברגל שמאל של המערער, לבין הנכות הנטענת ברגל ימין, אולם קבעה כי נכון לאותה עת, אין נכות ברגל ימין, ולכן הערעור נדחה.

18. לגרסת המערער, גם וועדות רפואיות נוספות שהתכנסו לאחר מכן, הן מחוזיות והן לעררים – ביום 25.1.1996 וביום 1.2.1998, החזיקו באותה עמדה – קרי, אי-שלילת ההכרה בקשר הסיבתי בין הנכות המוכרת ברגל שמאל של המערער, לבין הנכות הנטענת ברגל ימין. כך גם עולה לשיטתו מהדיון שנוהל בפני כב' השופטת יעקבס בב"ל 27913-09-14.

19. המערער טוען עוד, כי מכוח פסק דינו של בית הדין בב"ל 25723-05-15, וכאשר הוועדה היתה צריכה להתייחס רק להוראות פסק הדין, ובכלל זה גם לקבוע את נכותו של המערער ברגל ימין, הוועדה חרגה מסמכותה. בכלל זה, טוען המערער כי הוועדה התכנסה ביום 6.12.2015 וקבעה את נכותו ברגל ימין, נקבע כי הוועדה תתכנס שוב ביום 7.2.2016, אך ורק לצורך דיון בהפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנה 15").

20. דא עקא, שחרף קביעת התיק לדיון בנושא תקנה 15 בלבד, ממשיך וטוען המערער כי נקבעה "במחשכים" וועדה נוספת ליום 14.2.2016, שהמערער לא זומן עליה ולא ידע עליה, ואשר נוהלה בהיעדרו ובהיעדר בא-כוחו, ובה חזרה בה הוועדה מקביעתה ביום 6.12.2015 לגבי קביעת הנכות ברגל ימין.

21. לגבי הישיבה הראשונה של הוועדה, טוען המערער כי בשלב זה נקבע על ידה לגבי רגל ימין, כי יש לו "קרע קטן במניסקוס המדיאלי הנוגע בשוליים התחתונים... קרע של המניסקוס כהחמרת מצב של תאונה משנת 1984. הוועדה קובעת נכות בשיעור 10% לפי סעיף 48(2)(ז)(1)". בהתאם, טוען המערער כי "לאחר 20 שנות התשה ומאבק", הוא קיבל את ההכרה בנכות, וכי ביום 7.12.2015 נקבעה נכותו הכוללת בשיעור של 50%, החל מיום ההחמרה – 20.8.1995.

22. בשלב זה, לשיטת המערער, כל שנותר לוועדה הוא לבדוק האם יש להפעיל את תקנה 15, גם על הנכות החדשה שנקבעה לו. במכתב מיום 3.1.2016 כתב המשיב כי למערער ישנה ירידה ניכרת בהכנסותיו. ואכן, וועדת הרשות שהתכנסה ביום 5.1.2016, קבעה כי המערער "אינו יכול לחזור לעבודתו... יש להפעיל תקנה במלואה". המערער ממשיך וטוען, כי בעוד הוא ממתין להחלטת וועדת הערר האם לאמץ את החלטת וועדת הרשות או לאו, הוא בדק ומצא באתר המשיב כי נקבע מועד לכינוס הוועדה ביום 7.2.2016. לאחר מכן, הוא ראה שמשום-מה נקבעה ישיבה נוספת ליום 14.2.2016, ללא שהוא יודע על כך וללא כל טעם.

23. לאחר שהמערער קיבל את פרוטוקול הישיבה השניה של הוועדה, הוא למד כי הוועדה חזרה בה לפתע מהחלטתה בישיבה הראשונה, וקבעה כי "... הגם שקיימת נכות בברכו של התובע אין אפשרות לדעת הוועדה לקשור בין נכות זו ששיעורה נקבע בועדה קודמת ובין הנכות הקיימת בברך שמאל... לפיכך ובניגוד לאמור בפרוטוקול הוועדה מיום 6.12.2015, אין נכות זו קשורה לנכות הקיימת בברך שמאל".

24. לסיכום טוען המערער, כי לוועדה לא היתה סמכות לפתוח מחדש את נושא הקשר הסיבתי, ולאחר שהנושא לא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים, ולאחר שהקשר הסיבתי כבר נקבע בשנות ה-90', ולאחר שהוועדה בעצמה כבר דנה בעניין זה ביום 6.12.2015, וללא כל הסבר מדוע היא שינתה את עמדתה. הוועדה לשיטת המערער גם כלל לא הסבירה מדוע המדובר בתהליך ניווני, ולא תאונתי.

25. זאת ועוד, לעמדת המערער, הוועדה היתה צריכה לדון בישיבתה השניה רק בנושא הפעלת תקנה 15. למעשה, טוען המערער כי בשלב זה הוא יכול היה לבקש שלא לדון בהפעלת תקנה 15, והחלטת הוועדה בישיבתה הראשונה, מיום 6.12.2015, היתה הופכת להיות חלוטה. לבסוף, טוען המערער כי הוועדה גם לא נתנה כל זכות טיעון כנגד החלטתה שבנדון.

26. המשיב הגיש תגובה לקונית ביום 11.10.2016, ובה הוא לא התייחס לגופו של עניין לטיעוני המערער. כל שנאמר בהודעת המשיב, הינו כי המשיב מסכים להחזיר את הדיון בעניינו של המערער לוועדה רפואית בהרכב חדש, אשר תזמן את המערער ובא-כוחו לטעון בפניה, כאשר בפני וועדה זו לא יועמדו פרוטוקולים של וועדות קודמות.

27. גם בדיון שנערך בפני בית הדין ביום 25.10.2016 ציין בא-כוח המשיב, כי "... ולאחר שעיינתי שוב בתיק, לא מצאתי כל טופס ב"ל 224 או הנחיה לכנס ישיבה נוספת. כאשר בית הדין שואל אותי, מדוע איפוא, ולאחר שהוועדה קבעה ביום 06/12/2015 כי למערער יש נכות ברצועת המניסקוס של רגל ימין בשיעור של 10%, ולאחר שהוועדה הייתה אמורה להתכנס ביום 07/02/2016, רק בהתייחס להפעלת תקנה 15, נקבעה ישיבה שלישית ליום 14/02/2016 כדי לדון שוב בנכות ברגל ימין, אני משיב כי אין לי תשובה ואין לי בתיק כל תיעוד באשר הוא לעניין זה... אני מסכים שלא ברור מדוע הוועדה הזו הספציפית קבעה מצד אחד קשר סיבתי ביום 06/12/15, ולאחר מכן שללה אותו ". כלומר, גם בשלב זה, המשיב שוב לא סיפק כל הסבר ענייני מדוע ולמה הוועדה חזרה בה לפתע מעמדתה לגבי רגל ימין.

28. בתום הדיון המליץ בית הדין, כדלקמן:

א.        הדיון בעניינו של המערער יחזור לוועדה רפואית לעררים בהרכב חדש, כאשר הדיון ייערך במחוז אחר.

ב.         עניינו של המערער ילווה על ידי הלשכה המשפטית של המשיב ובכלל זה על ידי היועץ המשפטי של המשיב, וכדי למנוע את הישנותן של מה שנראה כתקלות חוזרות ונשנות בטיפול הוועדות הרפואיות בעניינו של המערער.

ג.         הוועדה הרפואית שתתכנס תצא מתוך נקודת הנחה כי קיים קשר סיבתי בין הנכות המוכרת ברגל שמאל לבין הנכות הנטענת ברגל ימין, וכאשר הוועדות יצטרכו אך ורק לקבוע את גובה הנכות, וככל שזו אכן קיימת.

ד.         בית הדין יפסוק את הוצאותיו ושכר טרחתו של המערער בהתאם לשיקול דעתו.

29. ביום 20.12.2016 ולאחר שניתנה ארכה למשיב, הודיע המשיב כי סעיפים א', ב' ו-ד' בהצעת בית הדין מקובלים עליו. עם זאת, טען המשיב כי סעיף ג' להצעת בית הדין אינו מקובל עליו, שכן מאחר שכל הוועדות שדנו בעניינו של המערער, קבעו שאין החמרה במצב ברכו של המערער, ולא נדרשו לשאלת הקשר הסיבתי. עוד הודיע המשיב, כי לאחר בדיקה שנעשתה, אין לו כל הסבר מדוע ולמה הוועדה הנוכחית חזרה בה מקביעתה מיום 6.12.2015, ולא נתקבלו אצל בא-כוח המשיב כל הנחיה או החלטה שניתנה בהקשר זה. שוב ניתן לראות, כי לא הובא כל הסבר להתנהלות המינהלית הבעייתית של הוועדה.

30. ביום 25.12.2016 השיב המערער לתגובת המשיב, וציין כי ניתנה תשובה לקונית מצידו של המשיב מדוע הוועדה נשוא ערעור זה חזרה בה מקביעתה מיום 6.12.2015, ומדוע כאשר הדיון היה קבוע לסיכום לעניין תקנה 15 בלבד, ונדחה בשבוע, כונסה הוועדה ללא יידוע של המערער ו/או בא-כוחו.
31. עוד טען המערער, כי פסק דינו של מותב זה בב"ל 25723-05-15, החזיר את הדיון לוועדה בשל אי-קיומו של פסק הדין שניתן על ידי כב' השופטת יעקבס בב"ל 27913-09-14. המערער ממשיך וטוען, כי לא היתה כל מחלוקת בפני כב' השופטת יעקבס לעניין קיומו של קשר סיבתי בין הנכות המוכרת ברגל שמאל, קשורה קשר סיבתי לנכות ברגל ימין.

32. בהיעדר הסכמה בין הצדדים, התיק הופנה לכתיבת החלטה/פסק דין.

ג.         הכרעת בית הדין בערעור

33. למעשה, אין חולק בין הצדדים לגבי ההסכמות הבאות:

א.        הדיון בעניינו של המערער יחזור לוועדה רפואית לעררים בהרכב חדש, כאשר הדיון ייערך במחוז אחר.

ב.         עניינו של המערער ילווה על ידי הלשכה המשפטית של המשיב, ובכלל זה על ידי היועץ המשפטי של המשיב, וכדי למנוע את הישנותן של מה שנראה כתקלות חוזרות ונשנות בטיפול הוועדות הרפואיות בעניינו של המערער.

ג.         בית הדין יפסוק את הוצאותיו ושכר טרחתו של המערער בהתאם לשיקול דעתו.

34. נותרה איפוא במחלוקת שאלה אחת ויחידה, והיא השאלה האם הוועדה הרפואית (החדשה, פעם נוספת מיני רבות), שתתכנס בעניינו של המערער, תצא מתוך נקודת הנחה כי קיים קשר סיבתי בין הנכות המוכרת ברגל שמאל לבין הנכות הנטענת ברגל ימין, וכאשר הוועדות יצטרכו אך ורק לקבוע את גובה הנכות, וככל שזו אכן קיימת.

35. לאחר עיון בעמדות הצדדים ובמסמכים הקיימים בתיקים, לא מצאתי לנכון לקבל את עמדת המערער, ולקבוע כי הוועדה הנוכחית לא היתה יכולה לשלול את הקשר הסיבתי בין הנכות המוכרת ברגל שמאל לבין הנכות הנטענת ברגל ימין, ולאחר שהיא כבר קבעה כי קיים קשר סיבתי שכזה. עם זאת, אין חולק בעיני כי דרך פעולתה של הוועדה, כמו החלטתה לגופו של עניין, הינה החלטה לקונית וחסרה, אשר גם ניתנה בדרך שאינה ראויה. עמדתי שבנדון מבוססת על כמה טעמים, אותם אפרט להלן.

36. המחלוקת הראשונה בין הצדדים – האם ניתן לומר כי נושא הקשר הסיבתי הוכרע כבר בעבר – כאמור לעיל, המערער טוען כי פסק דינו של מותב זה בב"ל 25723-05-15, החזיר את הדיון לוועדה בשל אי-קיומו של פסק הדין שניתן על ידי כב' השופטת יעקבס בב"ל 27913-09-14. כזכור גם, המערער ממשיך וטוען, כי לא היתה כל מחלוקת בפני כב' השופטת יעקבס לעניין קיומו של קשר סיבתי בין הנכות המוכרת ברגל שמאל, קשורה קשר סיבתי לנכות ברגל ימין.

37. לאחר עיון בכלל המסמכים שצורפו בהליכים אלה, לא מקובלת עליי טענת המערער, כי לוועדה הנוכחית לא היתה סמכות לפתוח מחדש את נושא הקשר הסיבתי, ולאחר שהנושא לא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים, ולאחר שהנושא כבר נקבע בשנות ה-90'. עיון בטענות המערער בפני כב' השופטת יעקבס בב"ל 27913-09-14, מעלה כי המערער טען שם טענות הפוכות לאלה הנטענות כעת.

38. כך ובין היתר, ציין בא-כוח המערער בעצמו, בסעיף 1ג' להודעת הערעור שהוגשה ביום 10.9.2014, לגבי פסק דינו של בית הדין הארצי מיום 14.10.2001, שהורה לוועדה לדון בנמק שממנו סובל המערער ברגל ימין, "... ובמילים פשוטות – מהי הנכות, מה מקור הנזק והאם קיים קשר במובן קשר סביר ולאו דווקא ישיר בין הנמק ברגל לבין הנכות ברגל שמאל". כלומר, כבר בשלב זה, מודה המערער כי נושא הקשר הסיבתי, בוודאי שלא הסתיים ונחתם בשנות ה-90', שהרי גם לטעמו, בית הדין הארצי לעבודה נדרש לנושא זה בשנת 2001.

39. גם בסעיף 1ה' לאותו ערעור, מציין המערער ביחס להחלטת הוועדה הרפואית לעררים, שהתכנסה ביום 20.3.2012, כי הוועדה התמודדה עם חוות הדעת שהובאו מטעם המערער, "כאשר כל העימות עם חוות הדעת מטעם המערער היו בשאלה אם קיים קשר סיבתי בין הפגיעה המוכרת בברך שמאל לבין התהליך הניווני בברך ימין..." (דגשים במקור). כלומר, שוב המערער מודה, כי גם בשנת 2012 נושא הקשר הסיבתי נותר במחלוקת בין הצדדים. גם עיון בגופה של החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 20.3.2012, מעלה כי הוועדה כתבה במפורש, כי אין כל סימוכין או הוכחה לטענת המערער בדבר הקשר הסיבתי.

40. זאת ועוד, ראו בעניין זה גם בהמשך כתב הערעור, לגבי המשך ההליכים וביחס לוועדה שהתכנסה ביום 30.4.2013 – בסעיף 1ז', ט' ו-ח'^[3], לכתב הערעור. המערער אף מסכם בעמ' 3 לכתב הערעור – "ברי כי כל המחלוקת עסקה בקשר הסיבתי כאשר ברור כי הנזק בברך ימין קיים". ודוק – גם בדיון שנוהל ביום 9.2.2015 בפני כב' השופטת יעקבס בב"ל 27913-09-14, נושא הקשר הסיבתי לא הוכרע כלל – לא בפרוטוקול ולא בפסק הדין שניתן בסוף הדיון.

41. כך הוא הנכון לגבי הדיון שנוהל בפני מותב זה, בב"ל 25723-05-15, כאשר גם עיון בכתב הערעור שהוגש על ידי בא-כוח המערער ביום 14.5.2015 בהליך זה, מעלה כי לא הועלתה שם כל טענה ביחס לנושא הקשר הסיבתי. מסקנה דומה עולה גם מפרוטוקול הדיון שנוהל בפני.

42. לסיכום נושא זה – לא ניתן לומר כי נושא הקשר הסיבתי נקבע בהחלטה סופית של וועדות קודמות, או של פסקי דין קודמים שניתנו בעניינו של המערער, כך שהיה על הוועדה הנוכחית לצאת מנקודת הנחה כי וועדות קודמות, או פסקי דין, קבעו בהכרח קיומו של קשר סיבתי כלשהו, בין הנכות המוכרת ברגל שמאל, לנכות ברגל ימין. על כן, דין טענתו של המערער בהקשר זה להידחות.

43. המחלוקת השניה בין הצדדים – החלטת הוועדה נשוא הליך זה – יחד עם הדברים שנאמרו עד כה, צודק לטעמי המערער בטענתו, כי לאחר שהוועדה בעצמה כבר דנה בעניין זה ביום 6.12.2015, הרי שבישיבתה מיום 14.2.2016 היא לא נתנה כל הסבר מדוע היא שינתה את עמדתה. אכן, במכתב שקיבל המערער מהמשיב ביום 7.12.2015, לאחר מועד ההתכנסות הראשון של הוועדה, צוין כי אחוז הנכות שנקבע לו "אינו סופי וניתן לשינוי ע"י הועדה".

44. זאת ועוד, כבר נקבע בעבר כי רשות מינהלית רשאית לחזור בה מהחלטתה ולתקן את דרכיה, וביטול ההחלטה המוטעית אינו מעניק לפלוני זכות שהדין אינו מכיר בה (ראו למשל בג"צ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר, פד"י מו(1) 191, בעמ' 204 (1991)). אולם, ברי מנגד כי שינוי החלטה מוטעית שנעשתה בעבר על ידי גוף מינהלי או שיפוטי, אמורה להיעשות בדרך נאותה, תוך שקילת כלל השיקולים. מבקרה זה, היה על הוועדה ליתן פירוט מספק וראוי, מדוע היא בחרה לשנות החלטה קודמת שלה.

45. במקרה שבנדון, כלל לא ניתן פירוט שכזה על ידי הוועדה, בישיבתה השניה, וכל שצוין במעמד זה, הוא ש"הועדה עיינה בבדיקת תנועה תלת מימדית שנעשתה לתובע ב-16/1/14. מדובר בבדיקה אשר מרכיב סובייקטיבי בה". אולם כזכור, נזכיר כי הוועדה היתה צריכה להתייחס לבדיקה זו מתוקף פסק דינה של כב' השופטת יעקבס, ועוד בישיבה הראשונה סיכמה הוועדה את נכותו של המערער וקבעה קשר סיבתי בין הנכות ברגל שמאל לבין הנכות ברגל ימין. כלומר, חזקה שהוועדה עיינה בבדיקה זו כבר בישיבתה הראשונה.

46. ממילא, הוועדה מציינת בעצמה, כי הגם שישנו מרכיב סובייקטיבי בבדיקה התנועה התלת מימדית, הרי ש"מידת שיתוף פעולה של הנבדק הינו רב". כלומר – המערער שיתף פעולה בבדיקה זו. מכל מקום, לעניין זה הוועדה מציינת בעצמה, כי אין בבדיקה זו עדות אובייקטיבית לקשר הסיבתי לנזק שברגל ימין לבין זה הקיים ברגל שמאל.

47. המשך העיון בפרוטוקול הוועדה בישיבתה השניה, מעלה כי הוועדה בעצמה מציינת בשלב זה, כי רופאים שונים במהלך השנים, סברו מטעמו של המערער, כי הנכות ברגל שמאל היא זו שגרמה להתפתחות הנכות ברגל ימין – ראו בהקשר זה חוות דעתו של ד"ר סודרי שכבר צוינה דלעיל, ואף חוות הדעת של ד"ר קאופמן (מיום 18.1.1999 ומיום 15.3.2012), ד"ר שגב (מיום 1.3.1988) וד"ר פינקלשטיין (ללא תאריך).

48. אולם, הוועדה כלל לא הסבירה ולא נימקה בישיבתה השניה, מדוע דעות אלה אינן מקובלות עליה, והיא ציינה בלקוניות, ובצורה חסרה ביותר, כי "... אין אפשרות לדעת הועדה לקשור נכות זו ששיעורה נקבע בועדה קודמת ובין הנכות הקיימת בברך שמאל... התובע יליד 44 מחלתו החלה שנים קודם לכן והחמרה בתהליך *** רגיל עד שהתקבל המצב הנוכחי". עוד הוסיפה הוועדה, כי "... כאן המקום להתייחס לנושא הצגת חווה"ד ע"י התובע מדובר בבור ללא תחתית שרק בספרות הרפואית קיימת אין ספור מאמרים לכאן ולכאן... ואין סוף לדברים... הוועדה מתייחסת לממצאי הבדיקה וכן לממצאים שהוצגו לה הן בבדיקות והן בספרות הרפואית ומביעה דעתה ע"פ הניסיון הרפואי המצטבר ללא הסתמכות על מאמרים כאלו ואחרים".

49. גם במקרה זה, עיון בדברים אלה שצוינו על ידי הועדה, מלמד כי הוועדה פטרה את עצמה מחובת ההנמקה הנדרשת ל-4 חוות דעת רפואיות שניתנו למערער במהלך השנים על ידי רופאים שונים, ואף למאמר שמתייחס לקשר אפשרי ביחס לקשר הסיבתי בין הנכות ברגל אחת לנכות ברגל השניה (מאמרו של ד"ר Harrington מ-8/2005), באמצעות העלאת עמדה לקונית ושטחית, ויש לומר – אף מזלזלת ולא-ראויה, בעודה מציינת את המילים "בור ללא תחתית".

50. לאור האמור לעיל, צודק המערער גם בטענתו הנוספת, כי הוועדה גם כלל לא הסבירה בהחלטתה השניה, מדוע ולמה, גם בהינתן כך שהמדובר בתהליך ניווני ברגל ימין, אין הוא קשור לנכות המוכרת ברגל שמאל. היעדרו של נימוק בהקשר זה מהווה גם פגם משפטי בהחלטת הוועדה בישיבתה השניה (הדבר נקבע חזור ושנה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, וראו למשל עב"ל (ארצי) 453/99 יעקובינסקי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 25.12.2000).

51. זאת ועוד, הוועדה במקרה זה גם לא נתנה כל זכות טיעון למערער ו/או בא-כוחו כנגד החלטתה שבנדון. נזכיר גם שוב, כי הדיון בוועדה בישיבה השניה, נקבע רק לצורך אפשרות הפעלתה של תקנה 15 בלבד.

52. לסיכום נושא זה – האופן שבו פעלה הוועדה מטיל צל כבד על התנהלותה, ובמיוחד כאשר המשיב לא השכיל להסביר עד עצם היום הזה, מדוע הוועדה ביצעה "פניית פרסה" בין מועד התכנסותה הראשון, לבין מועד התכנסותה השני. ודוק – כאשר הרשות המינהלית פועלת ומקבלת החלטות הרות גורל במחשכים, תוך כדי הסתר מהמבוטח לגבי מעשיה ותוך כדי פגיעה בזכותו הבסיסית לטעון כנגד שינוי החלטתה הקודמת, הרי שהמדובר באקט חסר תוקף.

53. לעניין זה, ראו בהיקש דבריו של בית הדין הארצי לעבודה, שקבע בהקשר דומה, כי "טענות מעין אלו הנטענות על ידי המדינה לפיהן אם הדיון יהיה גלוי ופתוח ישמעו אחרים ויוכלו ללמוד מהעדויות, נשמעות רק בשלטונות אפלים במסתרי מרתפים חשוכים" (ע"ע (ארצי) 1159/02 ימין – מדינת ישראל, ניתן ביום 20.12.2005).

54. נזכיר שוב, כי המדובר במבוטח שעניינו נדון בוועדות הרפואיות השונות, ואף בערכאות, מזה עשרות שנים. פעם אחרי פעם ביטלו בתי הדין את החלטות הוועדות הרפואיות שניתנו בעניינו של המערער, והמשיב (ואף המדינה) חויבו בנזיקין גם בשל הפעולה הרשלנית כלפיו, בפן המינהלי. והנה, במקום להקפיד על קוצו של יוד, ובמקום לבדוק היטב כי ההחלטות בעניינו של המשיב יינתנו בשקיפות, בדרך נאותה ותוך כדי שתינתן לו זכות הטיעון, המשיב פועל דווקא בדרך ההפוכה לחלוטין.

55. התייחסות לטענות נוספות של הצדדים – מצאתי לנכון לדחות את טענת המערער, ולפיה טרם מועד התכנסותה של הוועדה בישיבתה השניה, הוא יכול היה לבקש שלא לדון באפשרות הפעלתה של תקנה 15, והחלטת הוועדה בישיבתה הראשונה, מיום 6.12.2015, היתה הופכת להיות חלוטה. המערער נשען בטענתו שבנדון על הלכת שמש (דב"ע שן/01-23 שמש – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 195), שם נקבעה על ידי בית הדין הארצי לעבודה פרשנות מצמצמת לגדר סמכותה של וועדה רפואית להרע את מצבו של מבוטח, לפי תקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

56. נזכיר בשלב זה, כי התקנה קובעת כי "ועדה לערעורים רשאית לאשר החלטת הוועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסר". הלכת שמש נקבעה לאור העובדה שתקנה 30 שבנדון מסמיכה את הוועדה להוריד את דרגת נכותו של מבוטח, בין אם הערעור הוגש על ידי המבוטח, ובין אם הערעור הוגש על ידי המוסד לביטוח לאומי, וזאת מבלי שהצד שכנגד ערער על קביעת הוועדה הרפואית מדרג ראשון וביקש זאת.

57. גם בפסקי דין נוספים, עמד בית הדין הארצי לעבודה על זכותו של מבוטח לחזור בו מהערעור בתחום הרפואי (ראו דב"ע מג/01-1241 גלילי – המוסד לביטוח לאומי, לקט ועדות 408; דב"ע נז/01-21 המוסד לביטוח לאומי – דראושה (לא פורסם)). המערער אף מסתמך על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בב"ל (חי') 11954-07-10 גרינברג – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 9.11.2011, שם נקבע כי משעה שמבוטח משך את ערעורו בתחום הרפואי לוועדה הרפואית לעררים, הוועדה חייבת לדון כעת אך ורק בהפעלת תקנה 15.

58. דא עקא, שהלכת שמש מתייחסת רק למקרה שבו הוגש ערעור שנושאו היחיד הוא הפעלתה של תקנה 15, ובלשונו של בית הדין הארצי בפתח פסיקתו בפרשת שמש: "לערעור הועמדה שאלה אחת בלבד - הרשאית ועדה רפואית לעררים, אליה הוגש ערעור המבוטח בעניין הפעלת תקנה 15לתקנות הביטוח הלאומי... להפעיל את תקנה 30 לאותן תקנות, ולקבוע דרגת נכות רפואית פחותה מזאת שקבע הדרג הראשון". אולם ענייננו אנו בסוגיה הפוכה, שכן המערער מבקש למעשה למשוך את ערעורו ביחס להפעלת תקנה 15, ולהותיר את הערעור – והחלטת הוועדה בישיבתה הראשונה בגין כך, בתחום הרפואי בלבד.

59. ודוק – ההכרעה במקרה שלפנינו (ואף בכלל) בנושא הפעלת תקנה 15, הינה ממילא נלווית ונגררת לאחר ההכרעה של וועדה כלשהי בתחום הרפואי. שהרי, המערער ממילא אינו רוצה, ואף אינו יכול למעשה, כי יימשך גם ערעורו בתחום הרפואי. שהרי, במקרה שכזה ההליך בכללותו בפני הוועדה הרפואית לעררים יתבטל. על כן, ברי כי הלכת שמש אינה רלוונטית למקרה שלפני.

60. כך ובאופן דומה, פסקה כב' השופטת רות בבית הדין הארצי, בבר"ע (ארצי) 11494-09-14 סופר – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 14.10.2014, כי "אין לקבל את טענות המבקש, בכל הנוגע למניעות החלה על הועדה. שכן אין מדובר בשינוי של החלטה סופית של ועדה רפואית קודמת אלא - בהחלטה סופית אחת שניתנה רק ביום 27.8.13. החלטה שהתייחסה לא רק לתקנה 15 אלא לקביעת שיעורי הנכות, בעקבות הערעור שהגיש המבקש בעניין זה של קביעת אחוזי הנכות. זאת להבדיל מערעור הנוגע אך ורק להפעלת תקנה 15. משכך, אינני רואה כל רלוונטיות לאשר נפסק בעניין שמש לענייננו". על כן, טענתו של המערער ביחס לחלות הלכת שמש על עניינו, דינה להידחות.

61. הסעד הראוי – לאחר שבחנתי את כלל הכשלים שהתרחשו בערעור שלפניי, ומתוך ראיית עניינו של המערער במבט הן לעבר (הכשלים והטעויות שהתרחשו גם בעבר) והן לעתיד (מניעת הישנותן של תקלות דומות בעתיד), מצאתי לנכון ליתן סעד הדומה לזה שניתן בעתו על ידי כב' השופטת איצקוביץ, ולמנות מטעם בית הדין מומחה-יועץ רפואי בתחום הכירורגיה האורתופדית.

62. במקרה זה, מצאתי לנכון לחזור על דבריה של כב' השופטת איצקוביץ, שציינה בב"ל (נצ') 2467/02, שניתן בעניינו של המערער, היפים לענייננו, כי "עקרון החוקיות, שהוא עיקרון בסיסי של המשפט המנהלי, מחייב שהועדה הרפואית היא זו שתקבע את אחוזי הנכות כאשר הסמכות לקבוע את שיעור הנכות נתונה לה.... אכן היו מקרים שבהם הורה בית הדין הארצי לעבודה למנות מומחה מטעמו בעניינים של ועדות רפואיות אך מקרים אלה מעטים ויוצאי דופן. כך היה בהליך ל"ט 1077-01 מימון ליון נ' המוסד (פסק דין מיום 16/3/80, לא פורסם) וכן, בדיון מ"ג 1485-01 משה שקרלז' נ' המוסד (פד"ע י"ה 1 347). אני מודעת להלכה פסוקה באשר לסמכות של הועדה הרפואית בכלל וועדת ניידות בפרט ולהפרדת סמכויות הקיימת בין בית הדין, הדן בפן המשפטי, לבין הועדות הדנות בפן הרפואי. אולם, מתפקידו של בית הדין לעבודה לפתור סכסוכים ולהגיע להכרעה צודקת שאם לא כן, אנו נחטיא את המטרה של הקמתו והצדקת קיומה של הרשות השופטת כלל. כבר נאמר על ידי כב' השופט סומך בפסק הדין האחרון: "ייתכן כי מקרה חריג זה היה מצדיק סעד יוצא דופן על מנת לשים קץ להתדיינות ולמנוע מצב של עיוות דין אשר נגרם למערער". עניינו של המערער באשר לתביעתו לקביעת אחוזי מוגבלות בניידות מתגלגל עוד משנת 1995, הגיע מספר רב של פעמים להכרעה שיפוטית, חלפו מאז יותר מ- 8 שנים וטרם הגיע על פתרונו. אני סבורה כי מקרים יוצאת דופן דורשים, לעתים, פתרון יוצא דופן תוך, חריגה מהכלל עקב חריגותם. למרות שהסמכות לקבוע אחוזי נכות בניידות מוקנית על פי הדין לועדה, כפי מבוטח רשאי להגיש חוות דעת לועדה וזו חייבת להתייחס אליה, אין מניעה שחוות דעת מטעם בית הדין תוגש לועדה שתהיה מחויבת להתייחס באופן מנומק לקביעות המומחה".

63. לגופו של עניין, יובהר כי המומחה יחווה דעתו ביחס לשתי שאלות, כדלקמן: ראשית, מהי הנכות הקיימת אצל המערער, ככל שקיימת, ברגל ימין, ובמידה וכן – מהי גובהה; שנית, האם יש קשר סיבתי בין הנכות המוכרת אצל המערער ברגל שמאל, לבין הנכות האפשרית ברגל ימין, ובעיקר לאור טענת המערער שהנכות ברגל שמאל גרמה להעברת עומסים לרגל ימין.

64. עוד יצוין, כי בפני המומחה הרפואי לא יעמדו החלטות קודמות שניתנו בעניינו של המערער, על ידי וועדות רפואיות מטעם המשיב. בנוסף, לאחר שתינתן חוות הדעת, הצדדים יוכלו להפנות למומחה הרפואי שאלות הבהרה, כמקובל בהליכים שבהם מונה מומחה רפואי מטעם בית הדין. לאחר שיושלם הליך זה, חוות הדעת תופנה לעיונה של הוועדה הרפואית לעררים, אשר תהיה מחויבת להתייחס באופן מנומק לקביעות המומחה הרפואי מטעם בית הדין.

65. זאת ועוד, למען הבהר ספק, והיות שהדבר כבר הוצהר על ידי המשיב כמקובל עליו – הדיון בעניינו של המערער יחזור לוועדה רפואית לעררים בהרכב חדש, כאשר הדיון ייערך במחוז אחר. בנוסף, עניינו של המערער ילווה על ידי הלשכה המשפטית של המשיב (ובכלל זה על ידי היועץ המשפטי של המשיב), וכדי למנוע את הישנותן של מה שנראה כתקלות חוזרות ונשנות בטיפול הוועדות הרפואיות בעניינו של המערער.

ד.         לסיכום

66. לסיכום ולאור כל האמור לעיל, הוחלט כי ימונה מומחה רפואי מטעם בית הדין בתחום הכירורגיה האורתופדית, וכפי המצוין בסעיפים 65-62 להחלטה זו. להלן הנחיות לגבי המשך ניהול ההליך:

א.        החלטה מפורטת על מינוי מומחה רפואי תצא בנפרד, ולאחר הגעת כלל החומר הרפואי לתיק בית הדין, כמקובל;

ב.         המשיב יגיש לתיק בית הדין עד ליום 8.1.2017 בקשה להזמנת החומר הרפואי.

ג.         ההליך נקבע לדיון מוקדם בעניין הגעת חומר רפואי, ביום 27.3.2017 בשעה 09.45, בנוכחות בא-כוח המשיב בלבד וללא צורך בהתייצבות בא-כוח המערער.

67. הוצאות – התשתית הנורמטיבית ביחס להוצאות משפט – באחרונה ניכרת המגמה בפסיקה לחייב את הצד שהפסיד בהוצאות ריאליות, וזאת במטרה לפצות את הצד שנגרר להתדיינות בעל כורחו (ראו החלטת כב' הרשם מרזל (כתוארו דאז), בעת שבתו כרשם בית המשפט העליון בבג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' מחצבות כנרת, ניתן ביום 30.6.2005), ולהחזיר לו את ההוצאות המשפטיות שהוציא לצורך ההתדיינות "כדי שלא יצא חוטא נשכר" (בש"א 2631/98 היימן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

68. הלכות אלה נקבעו לאור העובדה שאין כל הצדקה לכך שבעל דין, אשר נאלץ להתגונן בהליכים משפטיים כנגד תביעות, ימצא עצמו בחיסרון כיס בשל הוצאות שנגרמו לו. מדיניות זו אף אומצה על ידי בית המשפט העליון ככלל מחייב (ע"א 3074/03 בן דרור נ' קו-אופ ירושלים, אגודה צרכנית שיתופית בע"מ (לא פורסם)), ואף על ידי בית הדין הארצי לעבודה (עד"מ 54/05 לייבוביץ – רפא"ל בע"מ (לא פורסם)).

69. לעניין זה ראו גם עמדתו של כב' השופט (בד') לוין: "... דומה שעם חקיקת חוק היסוד נוטה כיום הכף יותר מאשר בעבר לשיפוי בעל דין שזכה בדין על מלוא הוצאותיו הסבירות, באין נסיבות מיוחדות לסתור. הדעת אינה יכולה להשלים עם קביעה קטגורית שבעל דין אשר זכה במלוא תביעתו יצא, רק לעניין שכר טרחת עורך הדין אשר שילם, וחצי (או רבע) מתאוותו בידו או בכלל בלעדיה" (ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 36).

70. מן הכלל אל הפרט – במקרה זה, אין חולק – והפירוט הרב שהובא עד כה מלמד על כך בהרחבה, כי עניינו של המערער נגרר ומתמשך במשך שנים רבות. למערער, וכפי שהוכח וצוין בפסקי דין רבים – ובין היתר מפי כב' השופטת איצקוביץ, כב' השופט ארמון וכב' השופטת גולומב, אף נגרם עינוי דין משמעותי בשל כך.

71. עוד בב"ל (נצ') 1008/05, שניתן ביום 29.5.2005, ציין כב' השופט ארמון – ומצער לראות כי הדברים לא הופנמו על ידי המשיב, כי "אני סבור שנכון יהיה לחייב את הנתבע בהוצאות משפט ושנכון יהיה גם שההוצאות יהיו משמעותיות, תוך שיביאו בשחשבון הן את ההוצאות שנגרמו לתובע (פנייתו לעו"ד), הן את משך הזמן שבו לא בוצע פסק הדין בתיק ב"ל [2]2467/0, הן את חריגותו של המקרה של התובע והן את מורת הרוח שיש לחוש כלפי הנתבע בכל מה שהיה בתקופה שממתן פסק הדין בתיק ב"ל 2467/02 ועד יום 19/1/05 (מועד בו הנתבע הגיב לראשונה בענין אי-ביצוע פסק הדין)". ודוק – עוד בהליך הקודם בפניי, המערער לא עמד על הוצאותיו – ואלה אכן לא נפסקו, חרף העובדה שהיה מקום לחייב את המשיב כבר אז בהוצאות המערער, ובגין התעלמות מוחלטת של הוועדה (בהרכבה דאז) מפסק דינה של כב' השופטת יעקבס.

72. לאור כל האמור לעיל, הנני פוסק כי המשיב יישא בהוצאות ושכר טרחתו של בא-כוח המערער בסך של 10,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום שבנדון בהפרשי הצמדה וריבית כדין.

73. מזכירות – לעיוני ביום 9.1.2017 לבדיקת הגשת הבקשה בעניין הזמנת החומר הרפואי, על ידי בא-כוח המשיב.

ניתן היום, ד' טבת תשע"ז (02 ינואר 2017), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

[1] בהפניה להליכים בבית הדין האזורי, הכוונה הינה לפסיקה שניתנה על ידי בית הדין האזורי לעבודה בנצרת.

[2] דגשים בציטוטים, כאן ובהמשך ההחלטה, אינם במקור – אלא אם צוין אחרת.

[3] בכתב ערעור זה ישנו בלבול במספוּר הסעיפים, והמדובר בסעיף ח', הבא לאחר סעיף ט'.