א) הצדדים הכירו בתאריך 7/13 באמצעות אתר היכרויות באינטרנט.
ביום 14/11/13 חתמו הצדדים על הסכם לרכישת דירה ב[...], הדירה נרשמה על שם שניהם. לדברי האשה, שניהם שילמו המשכנתאות שהוטלו על דירה זו ועל דירה נוספת של הבעל. לדברי הבעל, הוא שילם המשכנתא לבדו.
ביום ב' אדר ב' תשע"ד, 3/3/14, נישאו הצדדים.
מקום עבודתו של הבעל ב[...], והאשה עובדת ב[...].
הדירה אותה רכשו לא היתה ראויה עדיין למגורים בעת נישואיהם. לפיכך, בתקופה הקצרה בה גרו ביחד התגוררו הצדדים בבית הורי הבעל, ולפעמים לנו בבית הורי האשה. לטענת האשה, ההסכם בין הצדדים היה שעד למועד הכניסה לדירתם שנקנתה ב[...] ידורו לפעמים בבית הורי הבעל ולפעמים בבית הורי האשה. לדברי הבעל, ההסכמה היתה שידורו בבית הוריו, אלא שהאשה ניסתה לשנות את ההסכמה ולגור בבית הוריה. הבעל הודה שגרו בבית ההורים לסירוגין, כלשון הפרוטוקול מיום 16/9/14:
"הבעל: לסירוגין אצל ההורים שלי ושלה. קנינו דירה אך היא היתה בשיפוצים."
שני הצדדים הודו שעוד לפני הנישואין היתה ביניהם מחלוקת היכן יגורו. הבעל רצה שמקום המגורים יהיה ב[...], מקום עבודתו ומקום מגורי משפחתו, והאשה רצתה שיגורו ב[...] ליד הוריה. בסופו של דבר הסכימו הצדדים לגור ב[...], בדירה אותה קנו ורשומה על שם שניהם. אלא שלטענת האשה הוסכם על הבעל שאם לא תמצא את מקומה ב[...], הם יעברו לגור ב[...]. יש לשער שהצדדים כנראה לא סיכמו נושא זה עד תומו, אלא שכל אחד הבין כנטיית לבו. הדברים עולים גם מתוך שיחת הטלפון שהוגשה במוצגי הבעל, שז"ל:
"[פלוני]: וגם אם אתה עשית ויתור על זה, גם אם אתה עשית ויתור על זה, את לא עושה, אבל גם אם את תעשי את הוויתור הזה, זה לא יעבור בגרון וזה רק יגרום להתמרמרויות. בינתיים, מה שאנחנו סגרנו וקבענו זה שבפועל אחרי החתונה אנחנו באים לגור כאן. גרים פה ב[...], בבית של ההורים שלי עד אשר הבית משופץ.
[פלונית]: לא נכון. אמרנו חודש פה, חודש שם.
...
[פלוני]: אנחנו לא אמרנו-, נשמה שלי, בבקשה! די, תדייקי!
...
[פלונית]: אני מדייקת יפה מאוד, אבל זה שאתה לא עומד בהתחייבויות שלך, זה אנחנו טוחנים סתם מים. מה אתה רוצה?
[פלוני]: רגע, אבל שנייה. את מסכימה איתי-, בואי נעשה דבר דבר. את מסכימה איתי שאנחנו סגרנו את האחרי הנישואין, את הבית-, יש לנו בסוף קורת גג שאנחנו צריכים לישון בה, נכון? אז הקורת גג הזאת וההיערכות שלנו והבסיס אם מה שנקרא והדברים שלך וסיכמנו שהכל יעבור לפה והכל-, נכון? ואנחנו נגור אצל ההורים שלי ונקיים את ה-, את הבסיס שלנו כאן. פה ושם נישן אצל ההורים שלך. אמרנו, אין בעיה. אבל בגדול אנחנו כאן ב[...] ואז-, עד שהבית יהיה מוכן ואז עוברים ל[...]. "
הדברים עולים גם בפרוטוקול הדיון מיום 27/11/14, שז"ל:
[הושמט פרוטוקול]
ב) בתקופה הקצרה שלאחר נישואיהם בה גרו ביחד, היו חיכוכים בין הצדדים.
ביום 11/3/14 (עשרה ימים אחרי החתונה) שהתה האשה בת"א עד שעה מאוחרת, שעה 20:00 לטענת האשה, שעה 22:00 לדברי הבעל. האשה רצתה לחזור ל[...] ללון עם בעלה, הבעל אמר לה שלא תחזור, מכיוון שלמחרת היא צריכה לחזור לעבודתה בתל אביב, כדי שלא ייאלץ להסיעה למקום עבודתה בת"א, או לרכבת. האשה הגיעה למרות זאת לישון עם הבעל. למחרת הסיע הבעל את האשה לרכבת. בעקבות מעשה זה פרצה מריבה בין הצדדים. וז"ל האשה בפרוטוקול מיום 27/11/14:
[הושמט פרוטוקול]
ביום 16/3/14 (כשבועיים אחרי החתונה), בעת אירוע בבית הורי הבעל, פרץ סכסוך נוסף בין הצדדים. לדברי האשה, הבעל והוריו תקפו אותה. לדברי הבעל, האשה צעקה על אמו, קיללה אותה, ניסתה להסית נגד בני משפחתו. ועכ"פ אין חולק שנושא הגירושין החל לעלות באוויר. אין חולק שבאותו יום אמרה לה אם הבעל שאם יתגרשו יהיה עליה להחזיר סך 150,000 ₪ שניתנו לצדדים כמתנת חתונה (הכוונה לכסף ששולם עבור קניית הדירה ב[...]). במועד זה העלו הבעל והוריו האפשרות לגירושין, האשה צלצלה לאחותה, והאחות הגיעה בשעה 24:00, כדי לנסות לפייס ולהרגיע הרוחות בין הצדדים. אין ספק ששני הצדדים נפגעו מאוד ממריבה זו ומהמריבות הנוספות שהיו ביניהם, וז"ל הפרוטוקול מיום 27/11/14:
[הושמט פרוטוקול]
היחסים בין הצדדים המשיכו להיות מתוחים, אין חולק שהבעל החל לומר לאשה "הגירושין מרחפים מעלינו". הבעל החל לקיים יחסי אישות עם אמצעי מניעה כדי שהאשה לא תתעבר. האשה החלה ללון בבית הוריה, לטענתה הבעל בחר מעת לעת שלא ללון עמה בטענות שונות, לדבריה הבעל התעלם משיחות הטלפון שחייגה אליו. לדבריו, סירב לבוא לגור בבית הוריה לאחר שעזבה את מקום המגורים עליו סוכם ב[...].
אין ספק שבמקום להתחיל את חיי הנישואין במגורים משותפים ולבנות את הקשר הזוגי באופן איטי אך מושכל, רוב ימיהם של בני הזוג בתקופה הקצרה בה חיו ביחד, בבית הורי הבעל ובבית הורי האשה היו רצופים מריבות. הצדדים אף הלכו לייעוץ זוגי אצל מטפלת, שמעיון בחומר שבתיק עולה, שהיא אמרה להם שהם לא מתאימים זה לזו, כפי העולה ממוצגי הבעל:
[הושמט פרוטוקול]
ג) לאחר המריבה ביום 16/3/14, שהתה האשה בבית הוריה, ולדבריה הבעל לא הגיע לישון עמה כאמור לעיל. ביום שישי לאחר מכן הבעל טען שרצה לנסוע אליה לשבת על מנת לפייסה. בשיחה שנערכה באותו יום בין האשה ואם הבעל, אמרה האשה לאם שאם הבעל מסופק לגבי המשך הקשר ביניהם, שייקח את הזמן ויחשוב. בעקבות כך החליט הבעל שלא לנסוע לשבת לאשה. האשה הרימה טלפון לבעל סמוך לכניסת השבת, ושאלה מדוע הוא לא בא. בתגובה אמר הבעל שעקב אמירתה לאמו החליט שלא לבוא. להלן הדברים כפי שתוארו בפרוטוקול מיום 27/11/14:
[הושמט פרוטוקול]
תיאור מקרה זה עולה גם בשיחת הטלפון מיום 4/4/14 שהציג הבעל:
[הושמט תמלול שיחה]
ד) בעקבות אירוע זה נוצר נתק בין הצדדים. הבעל ניסה לשכנע האשה לבוא לגור עמו ב[...], האשה ענתה לו שאינה רוצה לגור במקום שפוגעים בה, כפי העולה מהשיחה בין הצדדים (המופיעה במסמכי הבעל):
[הושמט תמלול שיחה]
הצדדים צברו כעסים זה על זו, כפי המתואר בפרוטוקול מיום 16/9/14:
[הושמט פרוטוקול]
ומהשיחה שהוצגה במוצגי הבעל:
[הושמט תמלול שיחה]
יש לציין שבאותה תקופה פנה אל הבעל הרב [ז'] בבקשה להיפגש עמו לצורך עשיית שלום בית בין הצדדים. במכתבו של הנ"ל לביה"ד נכתב:
"הנידון: מרת [פלונית] – ת.ז. [...]
הנני לאשר בזה כי מרת [פלונית] – שתחי' פנתה אלי לפני כחצי שנה, בבקשת עזרה בנושא שלום בית, בינה לבין בעלה [פלוני] שי'. עפ"י הצעתי היא כתבה לרבי שליט"א מלך המשיח באמצעות האגרות קודש ובקשה את ברכתו הק' לשלום בית.
בהמשך לזה היא בקשה שאפנה אל בעלה [פלוני] שי' ואנסה להשיג שלום בית ביניהם. אכן בהתאם לזה פניתי טלפונית אל [פלוני] שי' ושוחחנו בטלפון על נקודות המחלוקת ביניהם.
הצעתי ל[פלוני] שי' שנפגש במשרדי על מנת שנוכל לשוחח בהרחבה על הנושא ולראות מה ניתן לעשות, אך הוא הביע את עמדתו שהוא מודה לי על הרצון הטוב, אך להערכתו אין טעם בפגישה בינינו וכך הסתיימה השיחה הטלפונית, מבלי שניתנה הזדמנות לנסות ולפשר בין הצדדים."
ה) לאור הנתק שנוצר בין הצדדים נקטה האשה יוזמה, המבוארת בכתב תביעתה:
"51. לאור המשך ההתחמקויות מצד הנתבע, נטלה התובעת יזמה בערב חג הפסח. התובעת קנתה מתנת חג להורי הנתבע וביקשה להגיע אל ביתם.
- הנתבע בחר שלא לענות לשיחותיה, וגם להודעות הכתובות לא נענה הוא.
- התובעת הגיעה אל בית הוריו של הנתבע בתחבורה ציבורית. עם הגעתה יצאה לקראתה אמו של הנתבע, ואמרה באוזניה כי אינו בבית.
- התובעת ביקשה להמתין לו לקראת החג, אך אמו סירבה בכל תוקף להכניסה אל הבית.
- אמו של הנתבע העלתה באוזניה כי הם מאוד עסוקים וממהרים לקראת החג, צעקה עליה ולא הסכימה להכניס כלתה אל הבית תוך טריקת הדלת בפניה!!!"
בכתב הגנתו כותב הבעל:
"התובעת אכן הגיעה לבית הורי הנתבע ללא כל הודעה מוקדמת בזמן שאם הנתבע הייתה בדרכה החוצה לקניות וסידורים לחג ולא יכלה אותה עת לארח את התובעת. התובעת, כהרגלה, אינה מתחשבת באחרים וברגשותיהם, ניסתה להשפיע על הנתבע באמצעות אמו, אשר לבקשת הנתבע לא רצתה להתערב ביניהם.
אם הנתבע התנצלה בפני התובעת, כי זה אינו זמן טוב והיא בלחץ הכנות לחג, וכי עליה לנסוע לסבא וסבתא (הדתיים) להביא אוכל לקראת החג. כהרגלה, התובעת מנסה לצבוע את משפחת הנתבע בצבעים שחורים. כך נהגה בפני הנתבע וכך מנסה היא לעשות עתה בפני בית הדין הנכבד וחבל, מאחר ומשפחתו של הנתבע תמיד קבלה את התובעת בסבר פנים יפות והתייחסה אליה כבת לכל דבר ועניין."
הדבר תואר אף בדיון שנערך ביום 27/11/14, בדברי דודתה של האשה:
"בליל הסדר הילדה רצתה את בעלה, אמרתי לה סעי אליו אנחנו איתך כל הדרך בטלפון עד שתגיעי, היא הגיעה כולה רועדת לשם, ואמרנו לה לכי תגידי שבאת לחג, היא באה דפקה על הדלת,
הבעל: זה לא נכון.
העדה: היינו בטלפון על רמקול, אמא שלך אמרה, [ז'], בוא אנחנו ממהרים, ואז היא שאלה אותה איפה [פלוני] והיא אמרה לה שהיא לא יודעת, ככה בערב חג, גם חתול שבא לא זורקים אותו ככה, ושהיא מפריעה והיא מנקה.
ביה"ד: זה נכון שהיא באה אליך בערב חג?
הבעל: כך נטען. אני לא הייתי שם, אמא שלי אמרה לי שהיא באה, הייתי ביער [...] בלי טלפון כדי להתנתק קצת, אני התעדכנתי בזה רק כשהגעתי לארוחת חג. אמא שלי אמרה לי שהיא היתה עם מטאטא וראתה אותה על המדרכה עם הטלפון בחוץ, והיא אמרה לה שגם לה אני לא עונה."
בדיון זה נשאלה גם אם הבעל על אירוע זה, וז"ל הפרוטוקול:
"ב"כ האשה: [פלונית] באה אליכם בערב חג, לא יכולת להכניס אותה לפחות לשתות?
העדה: אני הייתי עם המצרכים כבר בחוץ, כלתי היתה בבית יולדות, היא ילדה באותו יום, הייתי בלחץ לצאת. היא עמדה במדרכה, זאת מדרכה ארוכה ואני כבר בדרך לחוץ, זה מה שהיה.
ביה"ד: לא יכולת להקדיש לה 5 דקות, בכל זאת היא נסעה מ[...] ל[...],
ב"כ האשה: היא הביאה מתנה,
העדה: אני לא ראיתי מתנה, היה לה טלפון ביד.
ב"כ האשה: הבן אמר שנפגשתם כאשר היה לך מטאטא ביד, הוא לא אמר שאת עם מאכלים,
העדה: אני הייתי בדרך החוצה, הסירים כבר בחוץ ולחץ להספיק להביא סירים לפני כניסת החג, אולי הייתי עם מטאטא אני חולת ניקיון תמיד מנקה את הרחבה.
...
ביה"ד: באה אליך כלתך בערב חג, ואת אומרת לה אין לי אפשרות לתת לך מקום? שאלת אותה בכלל למה היא באה?
העדה: היא אמרה שהיא מחפשת אותו.
ביה"ד: למה לא הצעת לה משהו לשתות?
העדה: איפה היא היתה עד עכשיו? היא נטשה כבר לפני. גם אחרי השיחה שלי עם הבן הוא אמר לי אמא אל תתערבי, [פלונית] ידעה מה היחס שלי אליה, הרבה היה לטובתה."
ו) לאחר זמן ביום 16/5/14 הגיש הבעל לאשה הסכם שכותרתו "הסכם שלום בית ולחילופין גירושין". להלן חלקים מהסכם זה:
"2. שלום בית ולחילופין גירושין
2.1. הצדדים הסכימו ביניהם לעשות ניסיון לשלום בית.
2.2. אם חלילה יעלו שוב נישואיהם של הצדדים על שרטון וברצון צד כלשהו יהיה להיפרד, ייתן אותו הצד הודעה בכתב לצד השני בדבר רצונו להתגרש (להלן: "הודעת הפירוד"), ובמקביל למתן הודעת הפירוד יהיה רשאי לפתוח תיק גירושין בהסכמה.
2.3. הצדדים מסכימים להתגרש זה מזו בג"פ ככל שיוקדם לאחר שניתנה הודעת הפירוד ע"י מי מהצדדים.
2.4. מיד לאחר הודעת הפירוד, יגישו הצדדים בקשה משותפת/בהסכמה לגירושין לבית הדין הרבני בתל אביב, יופיעו בפני בית הדין במועדים שייקבע לשמיעת הבקשה ולסידור הגט ביניהם וישמעו לכל הוראות בית הדין בעניין זה עד לסידור הגט בפועל.
2.5. מוסכם בין הצדדים כי הוראות ההסכם דנן תכנסנה לתוקפן מיד לאחר מתן הודעת הפירוד, והן תהיינה תקפות אף במנותק מסוגיית מועד הגירושין בין הצדדים.
- חשבון הבנק המשותף
3.1. הצדדים מאשרים כי בבעלותם חשבון בנק משותף המתנהל בבנק הפועלים, סניף [...] (...) ח-ן מספר [...] (להלן: "החשבון המשותף").
3.2. מיד לאחר חתימת הסכם זה, יעבור החשבון המשותף לבעלותו ולניהולו הבלעדי של הבעל, ולאישה לא יהיו כל חובות ו/או זכויות בחשבון הנ"ל.
3.3. הצדדים מתחייבים תוך 3 ימים ממועד חתימת הסכם זה, לפנות יחדיו לבנק בו מתנהל החשבון המשותף ולפעול באופן מיידי ובשיתוף פעולה מלא ביניהם, לשם רישום החשבון המשותף ע"ש הבעל בלבד.
...
- רכוש הצדדים
5.1. לצדדים, דירה בבעלות משותפת ברחוב [...] ב[...], הידועה כחלקה [...] בגוש [...] (להלן: הדירה").
5.2 מוצהר בזאת, כי לשם רכישת הדירה ושיפוצה נטלו הצדדים שתי משכנתאות וקיבלו כספים מהורי הצדדים (להלן: "החובות"), כדלקמן:
5.2.1. משכנתא, מאת בנק מזרחי טפחות בע"מ, בסך של 515,000 ₪ (נכון ליום 15/01/2014) ; מוצהר ע"י הצדדים כי ההלוואה הנ"ל רובצת על הדירה.
5.2.2. משכנתא, מאת בנק מזרחי טפחות בע"מ, בסך של 300,000 ₪ (נכון ליום 15/01/2014) ; מוצהר ע"י הצדדים כי ההלוואה הנ"ל רובצת על דירת הבעל.
5.2.3. 150,000 ₪ מאת הורי הבעל, עבור שיפוץ הדירה.
5.2.4. 15,000 ₪ מאת הורי האישה.
...
5.4. והיה והבעל יוותר על זכותו לרכישת חלקה של האישה בדירה, אזי, מיד לאחר אישור הסכם זה, תועמד הדירה למכירה ע"י הצדדים, ותימכר בשוק החופשי לכל המרבה במחיר. התמורה שתתקבל בגין הדירה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים, וזאת לאחר סילוק כל החובות בגין הדירה כאמור בסעיף 5.2 לעיל, ובניכוי כל ההוצאות הכרוכות במכירת הדירה, לרבות תשלומי מיסים, אגרות, שכ"ט עו"ד וכיו"ב.
...
6.5. עם אישורו של הסכם זה ובמעמד סידור הגט בפועל מתחייבת האישה לוותר על מזונותיה, כתובתה ותוספת כתובתה."
ז) לאחר שהוגש ההסכם לאשה, נדרשה האשה לחתום על ההסכם כתנאי לשלום בית. הבעל סירב להיעתר לבקשות האשה לחזור לשלום בית ללא תנאים. להלן חלקים מתמלולי השיחות מיום 1/6/14 שהוגשו לביה"ד על ידי האשה:
[הושמט תמלול שיחה]
שיחה זו הייתה שיחה ארוכה מאוד בה חזרו הצדדים על דבריהם כשהבעל דורש חתימת האשה על ההסכם כתנאי לחזרה לשלום בית והאשה דורשת לשוב לשלום בית ללא תנאים. עניין זה של דרישת הבעל לחתימה על ההסכם וסירובה לעשות כן ובקשתה לחזור לשלום בית ללא תנאים עלה גם בדיונים, וז"ל הפרוטוקול בדיון הראשון ביום 16/9/14:
[הושמט פרוטוקול]
וכן בדיון שנערך ביום 27/11/14:
[הושמט פרוטוקול]
ח) מתמלול השיחה מיום 1/6/14 ומדברי דודתה של האשה ואם הבעל בדיון שנערך ביום 27/11/14 עולה שהאשה ניסתה להשיג שלום בית באמצעות תיווך של בני משפחתה עם בני משפחת הבעל, אך הניסיונות לא נענו. וז"ל הצדדים בשיחה שנערכה ביום 1/6/14:
[הושמט תמלול שיחה]
מדברי הדודה בדיון:
"העדה: אני דברתי עם אמא שלו ועם [פלוני] ועם הדוד שלו כדי לרכך את המצב, דברתי עם אמא שלו אבל היא ניתקה לי את השיחה הגעתי גם עד [פלוני] והתחננתי שילבנו את הדברים ואמרתי לו הילדה אוהבת אותך, נביא אותה נשב במסעדה ונדבר, אבל הוא אמר שהוא לא רוצה. גם דברתי עם דוד שלו [פלוני], אדם דתי, ואמרתי לו שהשלום הכי חשוב ואתה ואני נוכל לסגור את הדברים. ואז הוא אמר לי שהוא לא מכיר את הדברים אבל הוא יחזור אלי, ומאז הוא לא ענה לטלפון, כולם התנתקו.
...
העדה: לא, היא לא הגיבה, אמרתי לה בואי נעשה שלו"ב, והיא אמרה לי, [...] בואי נעזוב את זה."
ומדברי האם בדיון זה:
"העדה: [פלונית] הגיעה אלינו ואני יצאתי לכיוון האוטו, היא שאלה אותי איפה [פלוני]? ואמרתי לה שהוא לא בבית,
ביה"ד: היא פנתה אליך?
העדה: כן. אמרתי לה שגם לי הוא לא עונה לטלפון, ושהוא בסערת רגשות ואני לא יודעת איפה הוא. ואז היא שאלה אם היא יכולה לחכות בבית עד שיגיע אמרתי לה שאני יוצאת כי צריך להגיע עם הסירים לפני החג לבית של אבא שלי, ושאני מצטערת ואז היא פנתה והלכה.
ביה"ד: שאלת אותה למה היא באה?
העדה: לא, היא ניתקה מגע כבר הרבה זמן, לא דיברה ולא התקשרה. [פלוני] ביקש ממני, אמא אל תתערבי, גם הדודה שלה [...] שדיברה איתי מהפעם הראשונה הסבירה רק את הצד שלה ואמרתי לה אח"כ, סיימת?, וסיפרתי לה את השתלשלות הדברים. כל פעם הוא היה צריך לקחת אותה למשהו אחר, פעם יום הולדת של בת אחותה ואח"כ יום הולדת של אבא שלה ואח"כ נשף פורים ועוד חתונה ברחובות, וגם אמרתי לה שהיא לא רוצה לגור פה, אבל היא חזרה ואמרה שהוא לא בסדר, וגם הבת שלה התחתנה ובת צריכה להיות ליד אמא שלה, ואז אמרתי לה, בואי נעצור את השיחה וזהו. אם היא היתה באה ואומרת שניהם לא בסדר ועיבדו על זה, אבל לא, היא צידדה רק בה, גם הבן בא אלי ואמר לי אמא, אל תתערבי, אני אתמודד לבד, אם יתקשרו אל תעני ואל תתערבי, וככה כיבדתי את מה שביקש."
בדיון זה עלו גם תלונות הבעל על ההוצאות הרבות שדרשה האשה לצורך קיום החתונה, הוצאות שהבעל הסכים להם, אך הבעל התלונן על סכומי הכסף הגבוהים שנאלץ לשלם.
בסיום הציטוטים הארוכים של דברי הצדדים, חובתנו להזכיר דברי הצדדים בסוף שיחת הטלפון שנערכה ביום 4/4/14, והובאה במוצגי הבעל:
[הושמט תמלול שיחה]
ט) התביעה המונחת לפנינו היא תביעת האשה לשלום בית ולחילופין גירושין ותשלום כתובה. מכיוון שדרישת הבעל לשלום בית היתה רק בכפוף להסכם, שלום הבית לא יכון. ולפיכך אף אם עכשיו יחתמו על תנאי ההסכם אין מקום לחזרה לשלום בית אחרי הנתק הארוך והמרירות שצברו הצדדים. ולפיכך אין ספק שעתה פני הצדדים לגירושין.
ויש לנו להכריע בעניינים הממוניים שביניהם ובתביעת האשה לקבלת כתובתה, כתובה שנכתב בה סך של 555,555 ₪.
ב"כ הצדדים בסיכומיהם לא התייחסו לפאן ההלכתי של הטענות. ומסתבר שכנראה לב"כ הצדדים אין מושג מה ההלכה קובעת בעניינים שנידונים בפנינו, ולפיכך נבאר הדברים מהצד העובדתי וההלכתי.
העתקנו באריכות דברי הצדדים. והנה אין ספק שהעובדה שבין הצדדים לא היתה הסכמה מוחלטת לגבי מקום המגורים אחרי הנישואין גרמה לקרע בין הצדדים. הבעל עובד ב[...], והאשה עובדת ב[...]. רצון הבעל ומשפחתו היה שהאשה תעזוב את עבודתה. מסתבר שהאשה לא רצתה לעזוב מקום עבודתה, ואין זה מקובל שאדם יעזוב מקום עבודתו, עד שימצא מקום עבודה חדש. גם המרחק בין [...] לת"א אינו רחוק, ובפרט שניתן להגיע ברכבת לת"א, והוא הדין לתחבורה ציבורית, ואנשים רבים נוסעים לעבודתם מרחק כזה. אף אם האשה הסכימה לעבור לגור ב[...], אי אפשר לדרוש ממנה לאבד את התקווה לגור קרוב להוריה ולמשפחתה, וכמו כן אין מקום לדרוש ממשפחתה שלא לגלות מאווייהם שהבת תגור קרוב לאמה ומשפחתה, ובוודאי שהאשה לא אשמה שזה רצונם של בני משפחתה.
אין ספק שבימים קדמונים הבעל היה גר סמוך להוריו ומשפחתו והאשה היתה עוברת לגור עמו, כן היה בחלוקת הארץ שהאשה היתה עוברת לגור אצל משפחת בעלה וילדיה מתייחסים לשבט האב. וכן מצאנו דין של הבונה בית חתנות לבנו, ומשמע שההרגל היה שהבן גר ליד הוריו. ואדרבה, רב מנגיד אמאן דדייר בבית חמותו. אך כמובן גם בימים קדמונים הכל היה תלוי בזמן ובמקום, ובפרט שבימים קדמונים הבעל היה זה שעובד מחוץ לבית והאשה היתה עקרת הבית, והמציאות היתה שעוברת לגור בבית הבעל. אך משנשתנתה המציאות, ובפרט בימינו שהתעבורה קלה, מקום המגורים נקבע בהסכמה, בין ליד ההורים ומשפחת המוצא של הצדדים ובין בגין מקום עבודתו של מי מהצדדים. בנידון דידן שהבעל עובד ב[...], ופרנסתו תלויה בקשר עם בני המקום (כפי שאמר), יהיה זה הגיוני שיגורו ב[...], מקום מגורי הוריו ומשפחתו. ואכן האשה הסכימה לגור ב[...], ולכן נקנה הבית המשותף ב[...], בית שנרשם על שם שניהם.
והנה האשה טענה שמקום המגורים הינו בבניין שבו גר בן דודו, מול אחיו וקרוב לבית הוריו. הבעל לא הכחיש שבן דודו גר באותו בניין, לא הגיב לטענה שאחיו גר מול הבניין בו קנו דירה, וטען ש[...] הינה עיר שיש בה תושבים רבים. אך בין כך ובין כך אף שהמקום קרוב למקום מגורי בני משפחתו, אין ריעותא בדבר, אך במה דברים אמורים כשהצדדים גרים בדירה נפרדת משלהם ואין בדבר השפעה על חיי הזוג. אך בנידון דידן הצדדים התגוררו בדירת הורי הבעל עד שייגמר שיפוץ דירתם. לטענת הבעל זו היתה ההסכמה, ולטענת האשה היתה הסכמה שיגורו בדירה זו ולסירוגין בדירת הוריה עד שדירתם תהיה מוכנה. ואין ספק שאין ריעותא במגורים בדירת הורי הבעל אם הדבר נעשה באופן לא קבוע, ואין התערבות של הורי הבעל ו/או משפחתו בחיי בני הזוג. אך במקום שישנה התערבות כזאת, כבר פסק השו"ע בסימן ע"ד ס"י:
"וכן היא שאמרה אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך אחיך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחד מפני שמרעין לי ומצרין לי שומעין לה. הגה: ודוקא שנראה לבי"ד שיש ממש בדבריה שהם מרעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה, אבל בלאו הכי אין שומעין לה..."
בנידון דידן הצדדים גרו בדירת הורי הבעל, אין ספק שמערכת היחסים בין האשה לחמותה היתה סבירה, וכפי שעולה מהמסרונים שהציג הבעל וכן מהאמירות שלא הוכחשו ע"י האשה שהאם דאגה לצרכיה, אך משהתגלע סכסוך בין הצדדים ואחרי האירוע שאירע בשושן פורים, ביום 16/3/14, שבו היה ויכוח ומריבה בין האשה לבעל ומשפחתו, ובעיקר אחרי אמירת האם לאשה, כשבועיים אחרי החתונה, "אם תתגרשו תצטרכו להחזיר לי את המתנה שנתתי לכם לנישואין סך 150,000 ₪ כמתנת חתונה". אין ספק שדבר זה בזמן ובמקום שנאמר גורם להרגשה קשה, ולכן מובנת העובדה שהאשה התקשרה לאחותה בחצות הלילה כדי לקבל תמיכה, ואכן האחות הופיעה והרגיעה את האווירה בין הצדדים. אך אין ספק שמערכת היחסים שבין האשה לחמותה התקלקלה בעקבות אירוע זה, והדבר התבטא גם ביחס או בחוסר יחס שניתן לאשה כשהגיעה לבית הורי הבעל בערב פסח. ולפיכך לגבי קריאתו של הבעל לאשה לחזור ולהתגורר עמו בבית הוריו, יש לקבל טענתה שצוטטה לעיל בשיחת הטלפון, שלא נעים לה לגור במקום משפחתו של הבעל, משפחה שהשתתפה ותמכה בעמדתו של הבעל כנגדה, ואין ספק שסירוב זה לכשעצמו אין בו בכדי לתת לה דין מורדת. ויכול להיות שבמקרה כזה האשה גם לא תפסיד מזונותיה. ואף שכתב השו"ע בסימן ע' סי"ב שהבעל אינו חייב במזונות אשתו אם אינה מתגוררת עמו, אך כשיש נימוק לדבריה מדוע אינה מתגוררת עמו, אינו נפטר ממזונותיה, וכדאיתא בשו"ע שם:
"האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציא עליה שם רע וכיוצא בזה חייב לזונה שם אם תבעה מזונות... הגה: והוא הדין אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו והמניעה ממנו ולוותה למזונות, צריך לשלם..."
אך בנידון דידן אין אנו דנים על מזונות, ואיננו דנים מי הוא האשם במריבה.
ברם, אם הבעל היה קורא לאשה לגור בבית השייך להם ולא עם הוריו, ודאי שהיא היתה חייבת לבוא להתגורר עמו. אך בנידון דידן הקריאה לאשה לבוא להתגורר עמו לא ארכה זמן רב, והרי כבר כשבועיים לפני פסח נוצר נתק בין הצדדים. למרות שלאחר הפסח חזר קשר, עכ"פ קשר טלפוני ופגישות בין הצדדים, אעפי"כ אף שהאשה חייבת לבוא להתגורר עם הבעל אם קורא לה, בעינן שעכ"פ ייושבו ההדורים ביניהם ויקרא לה באמת לבוא לגור עמו. ואפילו באשה שמרדה ללא סיבה, אינה נחשבת מורדת עד שיקרא לה לחזור. וכמו שכתב הרשב"א בתשובה והובאה ברמ"א באהע"ז סימן פ' סי"ח:
"אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה מטעם זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה ממנו בלא רשות ואינו מראה לה פנים ואם הוא יבוא אצלה אינה מונעתו מכלום. אבל אם אינה רוצה לבוא אצלו עד שיפרע מה שלוותה אבדה מזונותיה והוי כמורדת, דכל מורדת טענה אית לה."
ומבואר מדבריו שאם קורא לאשה לחזור בתום לב, האשה חייבת לחזור ואינה יכולה להעמיד תנאים לחזרתה, אבל עכ"פ בעינן שיקרא לה לחזור, וגם קריאה זו צריכה להיות בלא תנאים. ולפי זה, אם אחרי שביתם של הצדדים היה מוכן היה קורא לאשה לחזור ללא תנאי, והאשה היתה מסרבת לחזור וממשיכה להתגורר בבית הוריה, אף אם היו לה טענות, היה מקום לדון אם יש לה דין מורדת.
י) במקרה שלפנינו אין הדברים כן, שהרי בתקופה בה קרא לה לחזור, עדיין לא קרא לה לחזור לבית משלהם אלא לדירת הוריו, בה הרגישה עוינות. ויותר מכך, ביום השישי שאחרי העימות של ה- 16/3 נמנע הבעל מלנסוע לפייס את האשה. הבעל העדיף להתייחס לאמירה שאמרה האשה לאמו, אמירה שלכשעצמה אינה לא ראויה, אם אמרה שייקח את הזמן שלו ויעבד הדברים. הבעל סמך על אמירת אמו ולא טרח לברר הדברים עם האשה. ואף שהבעל כנראה סומך על דעת אמו, וכמאמר הרמב"ם שיש גברים שהולכים מדעת אמם לדעת נשותיהם, ובנידון דידן נשאר בבית אמו ולא הפנים שכשאדם נישא צריך לעזוב את אמו ואביו, וכדאיתא בקרא "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו", ולכן נשאר ב[...] ולא נסע לפייס את האשה.
אף אחרי שהאשה הרימה אליו טלפון לפני שבת וביקשה ממנו שיבוא, לא טרח לבוא. ואף שמסתבר שמשפחת האשה, ויכול להיות שגם האשה, שומרת שבת, הבעל לא שומר שבת ולא נמנע מלנסוע בשבת וכפי שעולה מהשיחה שהוצגה לביה"ד במוצגי הבעל. דבר זה פגע באשה והעמיק הקרע ביניהם, וכפי שעולה מאמירת האשה בסוף השיחה שעונה לדברי הבעל "אני אשה" מספר פעמים. דברים אלו מתאימים למש"כ הרשב"א בתשובה שהזכרנו לעיל שהרגשתה הפנימית של האשה דורשת שהבעל יקרא לה ויפייסנה אף אם לא נהגה כדין, ולכן אם לא עשה כן אין היא מורדת. וק"ו בנידון דידן שהאשה נפגעה מאוד מיחסו של הבעל ומשפחתו אליה, ואף שגם לבעל טענות על התנהגותה, דרך העולם היא שהגבר מפייס ומחזר אחרי האשה. אין ספק שאירוע זה העמיק הקרע ביניהם, אך נראה שאף על פי כן, אם הבעל היה מפייס האשה באמת ובתמים, היה מקום לשיקום יחסי הצדדים. וכפי העולה מדברי האשה במוצגים שהציג הבעל, ומשיחת הטלפון שהוצגה במוצגי האשה, וכפי שנאמר בדיונים בפנינו, שהאשה אומרת שרוצה לחזור, אך ללא תנאים וכפי שהיה מיד אחרי הנישואין.
אך בין כך ובין כך, לאחר שהצדדים לא היו ביחד בחודש אחר החתונה ובכך העמיק הקרע, הבעל הגיש לאשה הסכם, שאמנם כותרתו הסכם לשלום בית ולחילופין גירושין, אך למעשה הינו הסכם גירושין, המתלה את הגירושין ברצונו של הבעל, וברצונו לבד, ואינו נותן שיקול דעת וזכות התנגדות לאשה. כמו שאמרה האשה בפנינו וכפי שהבהיר ביה"ד בעת הדיון,
נוסיף ונאמר, ההסכם הינו דרקוני, אינו הוגן ונגוע בחוסר תום-לב. אין לקבל טענת הבעל "נפריד ענייני הממון מהקשר והאהבה שבינינו", שהרי הדברים שלובים ותלויים זה בזה בקשר בל יינתק. הבעל בדרישתו שהאשה תחתום על הסכם זה, משנה את המצב שהיה בעת הנישואין באופן מוטה מאוד לרעת האשה, ואין לדרוש ממנה לעשות כן. אדרבה, בעל שמגיש הסכם כזה, מוכיח שכוונתו לשלום בית כנראה אינה כוונה כנה, ונבהיר הדברים.
בהסכם שהוצג נדרשה האשה לסלק שמה מחשבון הבנק של הבעל, חשבון שהיה משותף לצדדים, חשבון שבו נכנסות הכנסותיהם, חשבון שכנראה הצטרפה אליו עם היכרותם וקניית הדירה, או שנפתח על ידם ביחד. והנה, אף שבהרבה מקרים לבני זוג חשבונות נפרדים, הרשומים ע"ש כל אחד מיחידי הצדדים, ואין בזה בהכרח פגיעה או חוסר איזון, אלא שכך רצו להשתית שותפותם. אך במה דברים אמורים, כשכך היו הדברים מעיקרם, ולכן אין בדבר זה משום פגיעה באשה, אך כשתחילת השותפות היתה בנויה על אמון ומתן אפשרות לאשה להשתמש בכספים שנכנסו לחשבון הבעל, עצם הוצאתה מהחשבון מראה על חוסר אמון. ובפרט לשון ההסכם הקובע שהבעל יעשה הכל על דעתו ולאשה לא תהא גישה לחשבון זה ולא זכות לקבוע התנהלותו. הדברים נעשו לא מחמת מעשים שעשתה האשה, לקחה כספים ובזבזה או התנהלה התנהלות לא ראויה כלשהי, אלא כדי לקבוע שהבעל הוא זה שיחליט ויקבע לבד. במקום כזה קשה לאשה שלא פעלה עוול להסכים לתנאי זה, המראה שפניו של הבעל לנשלה מזכויותיה, שבוודאי לפי הראוי, היחסים הממוניים בין בני זוג צריכים שיהיו כלשון הנכתב בשטר תנאים (הנהוג בין האשכנזים) "וישלטו בנכסיהם שווה בשווה."
סעיף נוסף בהסכם זה קובע, שבאם אחד הצדדים ירצה להתגרש, הצד השני יקבל תביעתו ללא ערעור. דבר זה נוגד את ההיגיון ונוגד את ההלכה. שני הצדדים נישאו בהחלטת שניהם, וכן צריכים להיות הגירושין, בין בני אשכנז מדין חדר"ג ובין בני עדות המזרח הנישאים ע"ד המנהג. והמנהג כיום שלא יגרשה בעל כרחה. הכנסת סעיף שהאשה תצטרך לקבל דרישתו של הבעל לגירושין, כשהיא מרגישה שלא עשתה עוולה, ולא הוכח שעשתה עוולה כלשהי, ובפרט שהבעל מכריז "הגירושין מאיימים על נישואינו", הבעל דורש שלא תהרהר בדעתה לעבור לגור ב[...], הוריו ומשפחתו דורשים שתעזוב עבודתה בת"א, ועכ"פ הבעל כועס על נסיעותיה אלו ועל הטרחה שהן מטריחות אותו. בעל שעשרה ימים אחרי הנישואין אומר לאשה בשעות הערב שלא תחזור ל[...] לישון עמו מפני שהדבר יצריך מאמץ כלשהו מצידו למחרת, לעזור לה להגיע לעבודתה, בעל המאשים את האשה בבזבוז כספים, וכי איזו תוחלת יש לנישואין אלו. שהרי תליית הדברים ברצונו בלבד, כשדרישותיו אינן הגיוניות, משמעותם של תנאים אלו, שוודאי שתוך זמן קצר יפרוץ סכסוך ביניהם, אם לא תיענה לרצונו, והאשה תצטרך להיענות לתביעתו להתגרש, ללא שיקול דעת מצידה. ולפיכך אין אשה ברת-דעת שתסכים לתנאי דרקוני זה, המשאיר קיום הנישואין והמשכם בדעתו של הבעל ו/או משפחתו, מבלי אפשרות של נתינת פסק זמן לבירור אפשרות לשלום בית.
סעיף נוסף בהסכם הינו פירוק השיתוף בדירה אותה קנו הצדדים, דירה שנקנתה באמצעות מתנת נישואין של 150,000 ₪ שנתנו הורי הבעל. סעיף זה הוא מילוי דרישת אם הבעל שאם הצדדים יתגרשו, עליהם להחזיר לה את הסכום שנתנה במתנה. דרישה זו הועלתה על ידי האם, ואולי היתה הזרז להסלמת המשבר בין הצדדים. אך לא הוצג בפני ביה"ד שמתנת הורי הבעל ניתנה על תנאי, ומכיוון שניתנה במתנה גמורה, אף אם הצדדים מתגרשים אין חובה מן הדין שיחזירו המתנה להורי הבעל, וכפי שיתבאר לקמן, ולפיכך דרישה זו היא להשיב להורי הבעל מה שאינה חייבת לעשות ולהפסיד זכויותיה.
הדרישה הרביעית בהסכם זה היא שהאשה תוותר על כתובתה עם הגירושין, ויתור שאין היא חייבת לעשות, וכפי שיתבאר לקמן, ובפרט כשהיוזמה לגירושין תהיה של הבעל.
כל מעיין בהסכם יבין שהסכם זה הינו הסכם עושק ומקפח, הדורש מהאשה לוותר על כל זכויותיה, להסכים להתגרש ללא תנאי, אם לא יתגרשו לאשה לא יהיה שיתוף ברווחי הבעל, למרות שהתכוונו להשתית חייהם על שיתוף. האשה נדרשת להחזיר להורי הבעל סכום כסף שניתן לה במתנה, ובעיקר לוותר על הכתובה שהתחייב לה הבעל עם הנישואין. והנה הגמ' ביבמות פט,א אומרת:
"מ"ט תקינו לה רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה."
והיינו שעיקר תקנת כתובה הינה כדי שבנות ישראל לא תהיינה הפקר ולא יוכלו בעליהן לגרשן ולשלחן מביתם כשבגדיהן לגופן. בנידון דידן הבעל דורש שהאשה תחתום על הסכם גירושין העושקה ומנשלה מכל זכויותיה הממוניות והדורש ממנה להיענות לדרישתו לסדר ג"פ לכשיעלה רצון זה מלפני הבעל, וחתימה על הסכם זה הינה תנאי לשלום בית של הבעל. אין ספק שתנאי זה הוא תנאי בלתי קביל, וחתימה על הסכם זה למרות כותרתו, היא חתימה על הסכם גירושין שבו תפסיד האשה כל זכויותיה על לא עוול בכפה.
לפיכך אין לראות בהצעתו של הבעל לחזור לשלום בית, אחרי שתוותר על כל הזכויות שיש לה, כהצעה לשלום בית, אפילו אם נאמר שכוונתו באמת הינה לשלום בית, ואין אנו בטוחים כלל שכוונתו באמת לשלום בית. ועכ"פ אין ספק שתביעתה של האשה לחזור לשלום בית בתנאים סבירים וללא שינוי הסטטוס קוו שהיה בעת הנישואין היא תביעה צודקת. ומכיוון שהבעל מסרב להיענות לבקשתה לחזור לשלום בית ללא תנאי, כפי שמוכח מהדברים שהוצגו ונאמרו בפנינו, יש לקבל תביעת האשה לגירושין, ולקבוע שתביעתה לגירושין היא בגין מעשי הבעל. שהרי דרישתו מהאשה לחתום על ההסכם שהציג בפניה שהוא הסכם גירושין, בו האשה מנושלת מכל זכויותיה, הינה דרישה לא סבירה וכפי שביארנו הסכם זה הוא דרישה/תביעה לגירושין במסווה של שלום בית.
בנידון דידן אין ספק שהאשה רצתה שלום בית, ולכן פנה הרב מחב"ד ב[...] לבעל, אך הבעל סירב לקבל הצעתו לתיווך. כמו כן קרובי האשה פנו לקרובי הבעל, אך הללו סירבו לשתף פעולה בהתאם להוראות הבעל, שכנראה רוצה לפעול בהתאם לחוות הדעת של היועצת הזוגית אליה הלכו הצדדים, ושלדבריו אמרה להם שאין הם מתאימים זה לזו. ומכיוון שכך, הבעל למעשה רוצה להתגרש, ולכן מתנה השלום בית בחתימה על ההסכם שיעזור לו לעבור לשלב הבא של הגירושין מיד למחרת, באופן שדעתה של האשה לא תישמע, ובלי אפשרות לבחינת מצב של שלום בית אמיתי, וכך תצא האשה מנישואין קצרים ועגומים אלו כשבגדיה לגופה ומשוללת מכל זכויותיה, וברור שדבר זה לא יקרב שלום בית ולא קריאה לשלום בית. ולפיכך הבעל הוא זה שאשם בפירוק הנישואין. במקרה שלפנינו אין אנו צריכים לקבוע מי אשם יותר או מי אשם פחות בסכסוך שפרץ עם נישואי הצדדים, שהרי ברור שסכסוך זה היה יכול להיפתר בקלות, לולא עמדתו הנוקשה של הבעל, שלא נתן לאיש להתערב בניסיון לשלום בית, והעמיד בפני האשה תנאים בלתי אפשריים למה שהוא רצה לקרוא לו שלום בית.
יא) ומעתה נבוא לבאר עניין התביעה הממונית שבין הצדדים. לעניין תביעת הבעל שייערך פירוק שיתוף בדירת הצדדים ויוחזר להוריו סך 150,000 ₪, מהחומר שבתיק עולה שהורי הבעל נתנו לצדדים סך 150,000 ₪ כהשתתפות בקניית הבית הרשום על שם שניהם. סכום זה לא ניתן בתנאי כלשהו, וודאי שלא היה חוזה המתלה המתנה בקיום הנישואין. אדרבה, נראה שאמירתה של אם הבעל לאשה ביום 16/3/14 שאם הצדדים יתגרשו יהיה עליהם להחזיר לה סכום זה, גרמה לדרדור היחסים שבין הצדדים, שבעקבותיה נסעה האשה לבית הוריה, והדברים הגיעו לאן שהגיעו. והנה כבר כתבנו לעיל שדבר שניתן במתנה בנסיבות מסוימות, אין אפשרות לנותן המתנה לחזור בו ממתנתו כשהשתנו הנסיבות, אם לא התנה הדברים מפורשות. ונבהיר דברינו.
בבעל שנותן בגדים לאשתו שנינו בערכין (כד, א):
"אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן."
וש"מ שמה שקנה לאשה שייך לה.
אמנם כשפוקעים הנישואין שנינו בכתובות (נד, א):
"אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין מה שעליה."
ופרש"י:
"שמין מה שעליה כשמגבין לה בית הדין כתובתה שמין בגדיה בפרעון כתובתה."
ומשמע שלשמואל הוי שלה גם אחרי פטירת הבעל, אך לדעת רב משמע שהבגדים שקנה לה הבעל והיו שלה בתקופת הנישואין, שייכים לעיזבון הבעל אחרי פטירתו ומגבים לה הבגדים בכתובתה.
ופסקה שם הגמ':
"הלכתא כוותיה דרב מאי טעמא כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה."
ופרש"י שם בד"ה אדעתא:
"ואדעתא דהכי מקני לה שיהא שלה כל זמן שהיא תחתיו."
ופשט הדברים שמתנות שהבעל נותן לאשה הינם כל עוד היא תחתיו.
ובהלכות הרי"ף (כא, א מדפי הרי"ף) כתב:
"ושמעינן מינה דמאן דגריש לאיתתיה מדעתא דנפשיה אין שמין לו מה שעליה דלאו איהי בעיא למיפק אלא איהו בעי לאפוקה."
והיינו שהיכא שהגירושין ביוזמתו ולא בגרמתה, ישארו בגדיה ברשותה ועיין שם ב"בעל המאור" שס"ל שאף בגרושה הדין הוא כאלמנה, ועיי"ש במלחמות וברשב"א ובריטב"א, ואכמ"ל.
וכתב שם הר"ן:
"וכתבו הגאונים ז"ל דדוקא במלבושים וכיוצא בהם אמרינן דלא אקני לה אדעתא למיפק אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית לה וכי נפקא לא מפקינן מינה וראיה לדבר דהא איכא מ"ד בחזקת הבתים (דף נא) בבעל שנתן מתנה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות אלמא במתנה לא אמרינן דאדעתא למשקל ולמיפק לא קני לה דאם איתא למאן דסבירא ליה הכי הרי לא קנתה כלום שהרי הוא אוכל פירות בחייה ואם תתאלמן או תתגרש הא אמרת דחזרה מתנתו אלא ודאי כדכתיבנא."
וכן כתב גם הר"ן בחידושיו:
"וכתבו הגאונים ז"ל דוקא מלבושים שמין מה שעליה, אבל מתנות שהוא נותן לה, כגון חגורות של כסף וכיוצא בזה לא שייך בהו שום שעבוד ומתנתו מתנה, דאי לא תימא הכי, אטו מאן דקא יהיב מתנה לחבריה ונפל ביניהון אוסיא מי אמרינן דלא הויא מתנה, הא ודאי לא."
ומהוכחת הר"ן משמע שסבר כ"בעל המאור", וכן מפורש בחידושיו וכן כתב ב"בית יעקב."
ושמעינן מדבריו שדין הגמ' אמור רק לענין בגדים שקנה לאשתו, אך שאר מתנות הוי מתנות גמורות, ובין אם נתאלמנה ובין אם נתגרשה ישארו ברשותה.
יב) וכן כתב גם בתשובת הרשב"א (ח"ב סי'קי"ב) שהביא שם דברי הרמ"ה שהורה שבכל מתנות שבעל נותן לאשתו, חייבת להחזיר אם רוצה להתגרש, והביא שם שרבינו יונה חולק עליו, וס"ל שבכל מתנות הוי שלה, וכתב שם הרשב"א כחילוקו של הר"ן וז"ל:
"והנה הרב מודה שאם מכרה ונתנה קיים אם גרשה הוא או מת הוא בחייה כמו שבא בתשובתו אשר כתבת, וכן הוא באמת שהרי שנינו אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף נתאלמנה או נתגרשה בין מן הארוסין בין מן הנשואין גובה את הכל, ואמאי נימא אדעתא למיפק לאחרינא לא יהב לה. אלא לא נאמרו דברים הללו אלא בדברים שהיא מתנאה בהם לפניו או שמשמשת בהן בעודה עמו כבגדים ומיני צבועין ותכשיטים וסנדלין וכיוצא בהן שעל דעת שתתנאה בהם לפניו או שתשמש בהן בעודה משמשת לפניו נתנן לה מן הסתם, אבל במטלטלין אחרים אי נמי מעות וקרקעות שנתן לה ואי נמי כל דבר שנתן לה במתנה גמורה אין שמין לה כלל."
וכן כתב הריב"ש בתשובה סימן ש"א:
"גם מה שאמרת, שבנדון זה, התכשיטין הם שנתן הבעל לאשתו דרך מתנה, דודאי הבעל שנתן לאשתו מתנה גמורה, מתנה היא, ואין שמין לה; שכ"כ בשם הגאונים ז"ל. וא"כ, כשחתן נותן התכשיטין לכלה, ומכריז ע"י שלוחו זאת החגורה נותן החתן לכלה, והיא מקבלת אותם, הרי קנאתם במשיכה; ומפני מה לא תקנה אותם האשה ע"כ תורף דבריך. ואני אומר, מה שכתבו בשם הגאוני' ז"ל אמת הוא. ומדעתי הוא.
מה שמצאת כתוב בעטור, דבגרושה, שאין שמין מה שעליה, דוקא מדעתא דנפשיה, שמצא אחרת נאה הימנה; אבל אם סרחה עליו, אדעתא דהכי לא אקני לה. ועוד כתב, דשדרו ממתיבתא, דמאן דכתיב מתנה לאשתו בשעת נשואין ומגרש לה, לא אמרינן: כי אקני לה אדעת' למיקם קמיה. דאלא מעתה: מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם וה"נ, דמאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהון איכסא, הדרא מתנה; הא לאו טעמא הוא. ועוד, כך עושים רבותינו ז"ל הראשונים וכל דייני דמתיבתא וכו'; ע"כ בעטור.
וכל זה אמת ונכון. אבל אין דבריהם אלא בנותן קרקע, או מעות, או אפילו שאר מטלטלין, שאינן לא מלבושין ולא תכשיטין ללבוש ולהתנאות בהן, ואינן בכלל מה שעליה; כגון אותן שנהגו לכתוב מתנה לחוד בשעת נשואין; וזה נגבה בין באלמנות בין בגרושין, כל שאינה מורדת בו. דלא גרע מתוספת שהוסיף לה בכתובתה, כל שלא נהגו שלא לגבותה; כדרך שנוהגין בברצלונה, שאין מגבין אותה. אבל החתן הנותן סבלונות תכשיטי כסף וזהב לכלה, להתנאות בהן, בין שנתנן בשעת נשואין בין קודם לכן בעודה ארוסה, אין זה מתנה גמורה. ואע"פ ששולח ומכריז: זה נותן החתן לכלה, אין הכוונה למתנה גמורה. דהא קיי"ל (ב"ב קמ"ו:): דבין מת הוא בין מתה היא, ואפילו הדר ביה איהו, מוהרי הדרי; ואפילו אכל שם סעודת חתן, כל שאינם של מאכל ומשתה. והטעם הוא, משום דלאו למתנה גמורה איכוון, אלא להתנאות בהן, בין בעודה בבית אביה, בין אחר שתבא לבית בעלה. ובדבר של מאכל ומשתה, דעתו הוא למתנה גמורה, כל שלא תחזור בה היא."
ויסוד סברתם של כל הנך רברבי, דבמתנה אזלינן בתר אומדנא של הנותן, ולכן בקונה לאשתו בגדים ותכשיטים אנן סהדי שנתן לה שתתלבש ותתקשט בהם כשהיא תחתיו. ולהכי לא אמרינן שנתן במתנה גמורה. ומהאי טעמא שמין באלמנה ומהאי טעמא השולח תכשיטים לכלתו, כוונתו שתתקשט בהם כשהיא תחתיו, ולהכי לא הוי מתנה גמורה.
משא"כ בשאר מתנות שנותן לאשתו או לאדם אחר, דבסתמא אמרינן דהוי מתנה גמורה, ואף אם השתנו הנסיבות אחרי נתינת המתנה, וכמו שהביא בשם העיטור שאין מקום לומר שמי שנתן מתנה לאוהבו ואח"כ נעשה שונאו שתתבטל המתנה, ואע"פ שאם היה שונאו מקודם לא היה נותן לו. מיהא כשנתן לו כשהוא אוהבו, אין זו מתנה בתנאי שלעולם יהיה אוהבו. ולהכי בשאר מתנות שנותן לאשתו מלבד בגדים, אמרינן דהוי מתנה גמורה ואף אם אח"כ נהיו שונאים וגירשה המתנה לא בטלה.
ודברי הר"ן והריב"ש הובאו בב"י (סימן צ"ט) ופסקו בשו"ע והרמ"א שם (סימן צ"ט ס"ב) וז"ל:
"הנותן מתנה לאשתו אף על פי שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה. הג"ה נראה לי כאן טעות אבל כך ראוי להיות אף על פי שמגרשה שלא מדעתה כגון שסרחה עליו, אפילו הכי מתנתו מתנתו שלה..."
ועיין בח"מ ובב"ש שם, ובלבוש הוסיף שאפילו מצא בה דבר ערוה, וטעמא דמילתא משום שהיתה בעת המתנה בחזקת כשרות ורק עתה איתרע חזקתה, ואין במה שנתקלקלה אח"כ לבטל המתנה שזכתה בה מקודם.
יג) ועיין בשו"ת חתם סופר (ח' אבהע"ז סימן קי"א) שכתב:
"מוכח מהש"ס הנ"ל דלא אמדינן דעתי' שלא נתן לה אלא על מנת שתהי' עמו דא"כ אמאי תקח כשתתאלמן וע"כ לומר דלמתנה גמורה נתכוון א"כ שוב אין לחלק בין שסרחה היא עליו ונמצא בה ערות דבר או בין שמגרשה מרצונו דכיון דהשתא איתרעי לא תחזור המתנה שנתן לה בהיותה אהובתו כמ"ש גאונים מסברא הנ"ל.
...
והנה במתנה שנתנה האשה או קרובי' להבעל לא הוזכר בש"ס וגאוני' אבל כ' מהר"א מזרחי בתשו' סי' י"ז אפי' אם מגרשה לדעתו מבלי שסרחה עליו מ"מ הכל שלו ואינו מחזיר כלום.
...
ונראה פשוט מלשון הגאונים הנ"ל וגם מסברא דבבעל אין לחלק בין מתנה קרקע וכסף או למלבושים ותכשיטי' דבעל לגבי אשה לא שייך לומר שלא ניתנה אלא להתקשט לפניה.
...
בבעל והאשה לא שייך הא מילתא כלל כן נראה מלשונם בתשובה וכן נראה מסברא לכן דעתי מה שנוהגי' ליתן להחתן חלוק לבן שלובשו בימים נוראים שקורין קיטעל וגם טלית של י"ט שאינו צריך להחזיר כשמגרש אשתו.
והנה כללא כיילי הגאונים דשדרו ממתיבתא אפי' סרחה עליו לעולם המתנות שלה, חוץ ממורדת שפוחתין כדרך שפוחתין מכתובה עיין מבי"ט. ובלבוש כתוב אפי' מצא בה ערות דבר והדין עמו. דלעולם נימא השתא הוא דאיתרע ועד עתה הי' טובה וישרה וא"כ חל המתנה שעה ואיכא סברת הגאונים אטו מאן דיהיב מתנה לפלוני צדיק ונעשה רשע יחזור מתנתו בשביל זה. מ"מ נ"ל בנושא אשה בחזקת כשרות ונותן לה מתנות ואח"כ נודע שהיא אסורה עליו מכבר קודם נישואי' כגון שזנתה מרצונה בין אירוסי' לנשואי' או שנבעלה לפסול כהונה בהיותה פנויה ובעלה כהן וכל כיוצא בזה נ"ל שכל המתנות חוזרות להבעל דהכא לא שייך סברת הגאונים הנ"ל דהרי ודאי מאן דיהיב מתנה לחברו בחזקת שהוא אוהבו ונמצא דבאותו שעה לא היה אוהבו בודאי חוזרת המתנה דה"ל טעות, אי לאו משום דדברים שבלב אינם דברים והרי לא פירש בהדי' על מנת שתהיה אוהב שלי אבל אי הי' דיינין על דברים שבלב היתה המתנה חוזרת בלי ספק והכא הרי אזלינן בתר אומדנא דהרי כל הדין בנוי רק על אומדנא וכמו שכ' בתשב"ץ שאביא לקמן אי"ה ואומדנא הוא שלא נתן לה מתנות אלא משום חיבת ביאה שלה וכיון שנמצא שגם באותה שעה לא היתה ראויה לביאה שלו ועומדת להתגרש ממנו פשיטא דחוזרים המתנות כולם.
...
ונלמוד מהא דגם מ"ש גבי בעל שכל המתנות הם שלו, אפילו מגרשה מרצונו ממחרת יום חופתו, מ"מ היינו דוקא אם לא יתגלה בברור שכבר היתה שנואה בעיניו קודם לכן ואיערומי קא הערים לכונסה, אבל אי נתברר כן פשיטא דאין כאן מתנה כיון דבשעת מעשה הי' שונאה אין כאן מתנה לפי האומדנא."
ושמעינן מדבריו שכל הדין בנוי על אומדנא ולהכי בסתמא היכא שמערכת היחסים ביניהם היתה טובה בעת המתנה אף שאח"כ הורעה, כיוון שזכתה בשעתו שוב זכתה לעולם, ואין ריעותא דלאחר זמן מבטלת המתנה שלמפרע. אבל אם הריעותא היתה בשעת נתינת המתנה כיוון שכל הדין בנוי על אומדנא, שוב אמרינן שהוי אומדנא שאדעתא דהכי לא נתן לה. והנה מזה שכתב שנתנה מתנה לבעל אפילו גרשה למחר זכה במתנתה, משמע שאין זה משנה אם עבר זמן רב לאחר מתן המתנה או למחרת נתינתה. אמנם אם בשעת קבלת המתנה היה בדעתו לגרשה, בזה לא נימא שחלה המתנה.
והנה החילוק שחילקו הראשונים בנותן מתנה לאשה בין נותן לה בגדים ותכשיטים לנותן לה שאר מתנות, שבבגדים ותכשיטים נתן לה על מנת שתעמוד בהם בפניו, דין זה שייך דוקא בבעל אבל לא באחר הנותן לה בגדים ותכשיטים, דלגבי אחר בכל ענין הוי מתנה גמורה וכן מפורש בדברי הריב"ש שם בסוף תשובתו:
"אמנם אם נתנו לה אחרים תכשיטין או מעות בשעת נישואין, כמו שהוא נהוג בקצת מקומות שהקרובים לחתן או לכלה נותנין לה בשמחות וגיל איש נזם זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל, אלו בודאי הם לה שהרי למתנה גמורה נתכוונו, דקיימא לן קנתה והבעל אוכל פירות והוו להו כנכסי מלוג. וא"כ בין באלמנות בין בגירושין אין שמין אותן לה."
וכן פסק הרמ"א בסימן צט שם.
ומעתה בנידון דידן שהורי הבעל נתנו לצדדים מתנה בלא תנאי, אין ביכולתם לבטל מתנה זו בגין מעשים שנעשו אחרי כן, ואף שנוצר קרע בין הצדדים והצדדים החליטו להתגרש. ומשכך, מכיוון שניתנה לצדדים מתנת הורי הבעל בסך 150,000 ₪, ולפי האמור בהסכם מתנת הורי האשה בסך 15,000 ₪ ששימשו לקניית הדירה הרשומה על שם שניהם, מתנות אלו הינן מתנות גמורות, ואין באפשרותם של הנותנים לחזור בהם ממתנות אלו. לפיכך הדירה הרשומה על שם הצדדים תימכר, ולאחר פירעון המשכנתא תתחלק התמורה שווה בשווה. לחילופין, אין ספק שזכותו של הבעל לרכוש את מחצית חלקה של האשה בדירה המשותפת באופן ששוויה ייקבע לפי הערכת שמאי. משווי הדירה יופחת חוב המשכנתא הקיים, ומחצית ההפרש ישלם הבעל לאשה.
יד) ועתה נדון לעניין תביעת האשה לקבלת כתובתה. תיארנו באריכות מערכת היחסים הקצרה אך הרעועה שבין הצדדים, וכפי שכתבנו, אין ספק שגירושי הצדדים הינם בגין התנאים הלא הוגנים שהעמיד הבעל לאשה כתנאי לשלום בית, חתימה על ההסכם שמפקיע כל זכויותיה. אין אנו בטוחים שאם הצדדים היו חוזרים לשלום בית, שלום הבית היה צולח, אחרי שכבר סמוך לנישואין המריבות ביניהם (להתרשמותנו על דברים שבזוטות) גרמו לריחוק, ומנעו בניית בית יציב. אך בסופו של דבר הגורם לגירושין היו תנאיו של הבעל. והנה בנידון דידן אין ספק ששני הצדדים מתוסכלים מאוד מהמצב שנוצר. האשה שנישאה כשלדבריה היתה בתולה בעת הנישואין, והקפידה שלא להיות עם גבר אחר לפני הנישואין (טענת הבעל שאמר שיביא עדים הסותרים את דבריה לא הוכחה, וכנראה שבכל אופן אי אפשר להוכיח דבר זה), ונאלצת להתגרש כשלמעשה חיה עם בעלה רק כשלושה שבועות. ומצד שני גם הבעל על פי השקפתו, לא רואה עצמו מחויב דבר לאשה מסיבה זו, שחיי הנישואין ביניהם היו כשלושה שבועות שגם בהם היו מריבות בין הצדדים. עם זאת, על פי דין אין זה מעלה או מוריד משך זמן הנישואין לגבי חיובו של הבעל בחובותיו לאשתו.
כתובה היא חוב גמור שהבעל חייב לשלמו עם הגירושין, ולחילופין החיוב המוטל על היורשים לשלמו בפטירת הבעל וכמו שכתב השו"ע באבהע"ז סימן צ"ג, וז"ל:
"הכתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן, ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל, או אם גרשה."
התנאים להפסד כתובה מבוארים בשו"ע אהע"ז בסימן קי"ז, וס' קנ"ד ובעוד מקומות, ותלויים במעשים שעושה האשה המפקיעים חיוב הבעל, אין ספק שמעשים אלו לא התקיימו בנידון דידן, שהרי אף אם נקבל טענת ב"כ הבעל שהאשה מורדת, הפסד כתובה במורדת ו/או בעוברת על דת תלוי בהתראה והכרזה, דבר שלא נעשה בנידון דידן, ואכמ"ל.
עם זאת חיוב הכתובה מתחלק לשניים: א. עיקר כתובה; ב. תוספת כתובה שכותב אדם מדעתו ומתחייב לאשתו, ונבאר ההבדל בין שני חיובים אלו.
דהנה באשה הבאה מחמת טענה (דהיינו שלזוג אין ילדים וגורם העקרות הוא הבעל, והאשה תובעת גירושין בטענה שרוצה להינשא לאחֵר על מנת שתוכל להביא ילדים שלעת זקנותה תוכל להישען עליהם). כופים את הבעל לגרשה וכתבו התוס' ביבמות (ס"ה, ב בד"ה כי הא ודאי כפינן):
"פירש ר"ח דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתיים אית לה, אבל תוספת לית לה, דאדעתא למיפק לא אוסיף לה."
וכן מבואר ברמב"ם (בהל' אישות פרק כ"ד ה"ג) שכתב בנשא אשה שהיא מחייבי לאוין או שניות:
"העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר. אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנתה לו הנאתה והרי היא עומדת, אבל התורה אסרה אותה עליו... שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר."
וביאר ה"כסף משנה" וז"ל:
"מה שכתב כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו היינו לומר דדוקא אם הוא מוציאה יש לה תוספת, אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת, דאדעתא למיפק לא אקני לה."
ובספר "צמח צדק" (החדש) (חאה"ע סימן קלז) הוסיף על דברי הרמב"ם וה"כסף משנה":
"שלא הקנה לה התוספת, אלא על דעת שתהיה עמו ותהיה אשתו."
וכן כתב הר"ן (על הרי"ף במסכת כתובות סוף פרק אלמנה ניזונת):
"ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת, דוקא כשמוציאה הוא, אבל אם היא רוצה לצאת, אין לה תוספת, דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה. וכן הדין בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ורוצה לצאת, ובאה מחמת טענה שאמרה דבעיא חוטרא לידה (יבמות סה:), דאין לה תוספת, כיוון שהיא רוצה לצאת ממנו. אבל כל שהיא רוצה לעמוד תחתיו והוא מוציאה, אף על פי שבדין מוציאה, יש לה תוספת."
טו) ועיין עוד בטור (אבן העזר סימן קי"ח) שכתב וז"ל:
"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולת מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה. ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה... ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו... לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין, בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה... ואם תבע הוא הגירושין, אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או אחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת". עכ"ל.
מבואר מדבריו, שאם הגירושין יצאו ממנו לאחר שהוא תבע את הגירושין – "אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת". משא"כ אם האשה תבעה גירושין ויצאו הגירושין ממנה, לא תוכל לקבל את מה שהבעל התחייב לה כנגד הנדוניא, ולא תוספת כתובה או מתנות. והטור דייק בלשונו וכתב: "מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה", דהיינו אין די בתביעת גירושין, אלא בנוסף לכך – "יצאו הגירושין ממנה". וכתבו האחרונים שדברי הטור הם מעיקר הדין ולא תקנה גרידא.
והנה הטור הזכיר שני דברים:
א) תביעת הגירושין היא של האשה.
ב) הגורם לגירושין הוא מעשיה.
ויש לעיין האם בעינן תרתי בדוקא, או שנאמר שהיכא שהיא הגורם לגירושין אף שבפועל אין היא תובעת אפילו הכי, תפסיד כתובתה. ונראה לנו שהעיקר הוא מהי הסיבה לגירושין ולא מיהו שמגיש התביעה.
ועיין בספר "חק ומשפט" להג"ר חיים טולידאנו ז"ל (סימן קפ"ה) נשאל:
"מי שנשא אשה ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה... ובתוך עשר שנים עבר על שבועתו ונשא אשה אחרת."
והשיב שבכהאי גוונא יש לחייבו בעיקר כתובה ובתוספת הכתובה. ובתוך דבריו ביאר שאף אם האשה תתבע את הגירושין, לא הפסידה את הכתובה עקב תביעה זו. וז"ל:
"ראיה ממה שכתב הטור (אה"ע סימן קי"ח) מי שאשתו תובעת גירושין ויצאו ממנה הגירושין שאין לה מן הדין לגבות... מבואר בהדיא דכל שהוא היה סיבה בגירושין, חייב לפרוע לה כל מה שכתוב בכתובה. והכא בנד"ד אע"ג שהוא אינו תובע הגירושין, הוא נתן אצבע שעבר על תנאו וכמי שתובע דמי. וכן דייק לשון הטור ברישא מי שאשתו תובעת הגירושין ויצאו ממנה הגירושין, ור"ל לאפוקי היכא שתובעת הגירושין אבל לא יצאו ממנה, כגון שבאה מחמת טענה כנ"ד, שאע"פ שהיא תובעת גירושין לא יפחות לה כלום". עכ"ל.
ונראה שבנקודה זו אין חילוק בין הבעל והאשה. ואם הגירושין "יצאו ממנה", גם אם למעשה הבעל תבע להתגרש, אך תביעה זו נובעת עקב הפירוד שהיא גרמה, וסירובה לשלום בית, וכיוצא בזה, אינו מחויב בתשלום הכתובה.
ועיין ב"חזון איש" (חלק אה"ע סי' סט ס"ק כב) שבאר הלכה זו של חיוב תוספת כתובה במקרים שונים, וקבע שבכל אחד מהם העיקרון הקובע הלכה זו הוא, חיוב תוספת כתובה כשהגירושין יצאו ממנו, ושלילת תוספת כתובה כשהגירושין יצאו ממנה. אמנם החזו"א לא הזכיר מדברי הטור, אך לפי דרכו קבע שבמורד ומדיר, למרות שהבעל מחויב בגירושין בעקבות תביעת האשה, הוא יחויב גם בתוספת כתובה, ובאר הטעם:
"דכל שהוא מעיק לה, הוי כמוציאה מדעתו, וכ"כ בהגמ"ר להדיא... ויש מקום לומר דאלו שכופין אותו להוציא מודה ר"ח דיש להן, דכיוון דאנוסה היא, חשיב כמוציאה הוא."
הרי מבואר דפשיטא ליה לחזו"א שהעיקרון הקובע את חיוב תוספת הכתובה הוא בהתאם למבואר בטור.
ומשמעות הדברים שהדבר הקובע את חיובו של הבעל בתוספת כתובה, אינו ההליך הטכני, של מי שהגיש את תביעת הגירושין, אלא מהי הסיבה להגשת תביעת הגירושין, דהיינו אם צד מן הצדדים גרם לצד השני לתבוע תביעת גירושין ויוכח שאכן מעשיו גרמו, אין בהגשת התביעה על ידי האשה בכדי לגרום לה הפסד כתובה ואין בהגשת התביעה על ידי הבעל לחייבו בכתובה, דהדברים תלויים בנסיבות.
ומעתה בנידון דידן אף שהאשה הגישה את התביעה לשלום בית ולחילופין גירושין, להתרשמותנו האשה אכן רצתה שלום בית, שייערך בתנאים סבירים, לא בבית הורי הבעל, ולא בתנאים שהכתיב הבעל, אלא שהבעל עמד על דרישתו שהחתימה על ההסכם היא התנאי לשלום בית, וברור שהתנאים הממוניים היו דרישות אולטימטיביות מצידו. ולפיכך אין ספק שהגירושין יצאו ממנו, ולפיכך הוא חייב בפירעון הכתובה.
טז) והנה הסכום שהתחייב הבעל בכתובה הוא 555,555 ₪, וכפי שכתבנו לעיל התחייבות זו היא התחייבות גמורה, ואף אם הבעל אינו מודע בעת החתימה על הכתובה שהתחייבות זו היא ככל התחייבות אחרת שלוקח על עצמו (כמו קניית דירה וחתימת חוזה עליה), ואין היא רק "טקס" שאינו מחייב. לא נקבל טענה של המתחייב בשטר, שלא היה מודע למה שכתוב בו, כפי שכתב הרשב"א בתשובה ח"א ס' תרכ"ט והביאו הרמ"א ביחס לכתובה (ס' ס"ו סעיף י"ג):
"ולכן עם הארץ שבא לגרש ואמר אח"כ שלא הבין מה שכתוב בתנאים או בכתובה אינו נאמן, דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחילה בעל פה."
ואם חתם בכתב ידו, אע"פ שברור שלא ידע לקרוא את השטר, שכתוב ב"גופן של עכו"ם" נפסק בשו"ע חו"מ ס' מ"ה סעיף ג':
"מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו."
והטעם לכך כתבו הסמ"ע והש"ך שם, הואיל וסמך על נאמנות של אחרים גמר בדעתו להתחייב בכל.
ולכן לא יוכל לטעון שלא היה מודע למה שכתוב בשטר, ועל אחת כמה וכמה שלא יוכל לטעון שלא ידע שהשטר מחייב אותו.
אמנם לכאורה יוכל לטעון שהסכום שכתב הוא לסימן טוב או לשם כבוד, ואין הוא מחויב לשלמו, ומצינו שהתחייבות לשם כבוד כשאין כוונה אמיתית להתחייב, אינה מחייבת, כדאמרינן בבבא מציעא (קד, ב) שם נאמר, שיש מקומות שנהגו לכפול את סכום הכתובה לכבודה של הכלה, והחתן שכפל את הסכום, פטור מלשלם את כל הסכום, ומשלם רק את חצי הכתובה, בהתאם למנהג המדינה באותו מקום. כך גם פסק הרמב"ם (אישות פרק כ"ג, י"א) ביחס לערך הנדוניא בכתובה:
"מנהגות רבות יש בנדוניא. יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובות, הנדוניא יתר על דמיה בשליש, או בחומש, או במחצה. כגון שתהיה הנדוניא מאה, וכותבים שהכניסה מאה וחמישים, כדי להרבות בפני העם. וכשתבוא לגבות, לא תגבה, אלא המאה."
והרמב"ם (שם ה' י"ב), וכן השולחן ערוך (אהע"ז ס"ו, ס' י"א), כתבו שמנהג זה נוהג גם ביחס לסכום הכללי של הכתובה, ולא רק לגבי הנדוניא, וז"ל:
"הנושא אשה סתם, כותב ונותן כמנהג המדינה, וכן היא שפסקה להכניס נותנת כמנהג המדינה, וכשתבוא לגבות כתובתה, מגבין לה מה שבכתובתה כמנהג המדינה."
בפרישה (אהע"ז ס"ו, כ"ד) מפרש את דברי הרמב"ם:
"וכן פירושו, מגבין לה לפי מנהג המדינה, דיש מקומות שכותבים מאה בכתובתה, ומגבין לה מאה וחצי, וכן להיפך."
וכן מצאנו בתשובת הגאונים מנהגים שקבעו את גובה התוספת לפי הנכסים בלא להתחשב במה שכתוב בה. מובא (בשערי צדק חלק ד' שער ד' סי' ט"ז):
"והתוספת המפורשת בכתובה, כך נהגו בישיבתנו, אם יש לבעל קרקע – משתלמת חצי התוספת, ואם אין לו קרקע אין נותנים לה מהתוספת הזאת... אין כותבין אותה אלא להשביח את הכתובה לכלה."
נראה, שבמקומות שנהגו כך, הרי בלבו ובלב כל אדם שכך התכוון, והחיוב יהיה לפי מה שנהגו וכל זה תלוי במנהג ברור וידוע, שאפשר לומר שבלבו ובלב כל אדם כן, אך בכל מקום שאין מנהג ברור בדבר, בוודאי שעלינו לומר שהסכום הנקוב בכתובה מחייב אותו.
גם הטור (אהע"ז סי' קי"ח) כתב את מנהגם של קהל טוליטולה, שנהגו לכתוב סכום נדוניא גבוה, ולא היו גובים אותו, אלא רק את הסכום האמיתי שהכניסה האשה בנדונייתה:
"ואין תובעין מהבעל לפרוע, מה שיכתוב על עצמו לאשתו מנכסי נדונייתא, לפי שרוב בני אדם כותבים עליהם יותר ממה שהם נוטלים, כוונתם דרך כבוד, ואין לו עיקר."
הטור סיים את דבריו, "ואין לו עיקר", נראה שכוונתו לחלוק על מנהג טוליטולא. כי הטור (בהמשך הסימן הנזכר) פוסק שנותנים לאשה את מלוא סכום הנדוניא, אלא אם כן האשה תבעה להתגרש:
"ואם תבע הוא הגירושין, אינו יכול לגרשה, אלא לרצונה, או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה, עיקר ונדוניא, ותוספת, ומתנת כתובתה, בין שתהא הנדוניא אמיתית בין שלא."
והנה כיום לא קיים מנהג מדינה להתחייב בסכום קבוע ו/או מוגזם, אלא יש שמתחייבים הרבה, ויש שמתחייבים פחות. אבל החתן שהתחייב בהתחייבות מוגזמת בסכום גבוה שאין בכוחו לשלם לעולם, התחייבותו מעיקרא לא חלה. כי קיימת אומדנא דמוכח הידועה לכל, שכוונתו להתחייב רק לכבודה של הכלה או לכבודו, ואין לו כל כוונה וכל יכולת לשלם.
עובדה זו ידועה גם לאשה, ואף היא יודעת, שגם אם היא תתגרש או תתאלמן, הבעל לעולם לא יוכל לשלם לה סכומים אלו. לכן יש לומר שגם היא מבינה, שהתחייבות זו חסרת כל ערך מעשי, ויש לה רק ערך של כבוד בלבד, ובמקרים אלו נאמר שהתחייבותו של החתן לא חלה.
וכן הרבה כותבים בכתובה סכום גבוה רק לשם כבוד בעלמא, ולא ע"מ להתחייב. ובפרט כאשר כותבים סכום על פי גמטריה, או מספרים שמסתיימים במספר 5 (כגון 555,555) וכדומה, שמראים לנו שכל ההתחייבות היא למזל ולסימן טוב, ולא שהתכוון להתחייב לפי מה שראוי לתת לאשה, ע"מ לרצותה להינשא לו, או לפצותה אם יגרשנה. ואם כן יש להסתפק שמא אין כאן התחייבות כלל.
ונראה שספקינו הוא רק אם כתב בכתובה סכום גבוה, שמצוי אצל חלק מהאנשים העשירים, ולכל הפחות למיעוט הניכר מהם. אבל אם כתב סכום גבוה מאוד המצוי אצל עשירים מאוד, הרי זה כמו "על מנת שתעלי לרקיע", שאז ברור לנו שכתב את הסכום הזה רק כגוזמה בעלמא ולשם כבוד ולא כדי להתחייב בו. מפני שההתחייבות הזאת של הכתובה אינה רק במובן השלילי למנוע את גירושי האשה, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אלא יש לה גם משמעות חיובית לשלם אותה לאשה, ופעמים אף שלא מרצונו, כגון במדיר את אשתו, או עובר על דת שמחייבין אותו לגרש ולתת כתובה (ובנולדו בו מומין לשיטת ר"ת שחייב בכתובה ותוספת), וסביר שבמקרה כזה לא התחייב בסכום מוגזם ומופרז זה.
ולמעשה עלינו לקבוע סכום שבוודאי ממנו ולמעלה לא תחול ההתחייבות, ונראה שבעניין זה נוכל לסמוך על מה שקבעה מועצת הרבנות הראשית כסכום מקסימום להתחייבות בכתובה, וקביעה זו נשלחה ב"חוזר" לכל רושמי הנישואין, ושם נאמר "סכום תוספת הכתובה לא יעלה על מיליון ₪". משמע שעד סכום זה יש סבירות שהכותב התכוון להתחייב. וסכום זה הוזכר בפדרי"ם במספר מקומות, ונראה שבמקרה שסכום הכתובה יעלה על מיליון ₪, ונחליט שלא התכוון להתחייב בו, יהיה עלינו לדון במה נחייב את הבעל, האם רק על עיקר כתובה, או מעבר לכך.
ומעתה בנידון דידן נראה לומר שההתחייבות היא התחייבות גמורה, הסכום לכשעצמו אינו סכום מופרז שהרי הוא פחות מהרף הגבוה שנקבע על ידי מועצת הרבנות הראשית, ובפרט שלבעל יש דירה ב[...] מלבד הדירה המשותפת לצדדים. ואם כן מסתבר שסכום זה היה בידי הבעל בעת הנישואין, ולא דומה כלל להתחייבות המוזכרת בתוס' בכתובות ריש פ' אעפ"י, שנהגו החתנים באשכנז לחייב עצמם במאה ליטרין.
עם זאת, בנידון דידן מסתבר שסכום זה הנהוג בהרבה כתובות של בני עדות המזרח, הוא סכום שנכתב לסימן טוב. ואף אם אומרים לבעל שההתחייבות היא התחייבות גמורה, הוא לא נמנע מלכתוב סכום זה, או שצד הכלה מתנגד לערוך את החופה אם לא ייכתב בכתובה סכום גבוה. ועל כגון זה כבר אמרו חז"ל "ליכא חופה דלית בה תיגרא" היינו על גובה הסכום שיירשם בכתובה. ובדידי הווה עובדא, בזוג שסידרתי להם חו"ק וכשבאו לפניי לפני החתונה הסברתי להם שההתחייבות היא התחייבות גמורה, ודרשתי שלא יכתבו סכום מוגזם, והבינו הדברים והסכימו לדבריי, אך בעת כתיבת הכתובה התעקש אבי הכלה שיירשם סכום גבוה מפני שזה כבודה של הכלה. ולא הועילו הדיבורים וההסברים שההתחייבות היא התחייבות גמורה, דאבי הכלה היה בשלו זו לא התחייבות אלא לכבוד בעלמא, ולקח זמן רב לשכנעו ולהגיע לפשרה, פשרה שנקבעה מעבר לסכום שהוסכם על ידי הצדדים ועל ידי, ואכמ"ל.
יז) אולם אף אם נבוא ונאמר שמכלל ספק לא נפקינן, לאמוד באומדן הדעת איזה סכום הוא מוגזם כל כך שבוודאי לא התכוון לכך, מוטל על ביה"ד, במקרה כזה שאינו יכול להתברר, להטיל פשרה על בעלי הדין. כמבואר בתשובת הרא"ש כלל ק"ז, והובא בשו"ע חו"מ סי' י"ב ס"ה, וז"ל:
"יש כח לדיין לעשות דין כעין פשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר ואינו רשאי להוציא דין חלוק מתחת ידו בלי גמר."
ומתשובת הרא"ש הנ"ל נראה, שהחיוב לעשות פשרה הוא גם מתוך רצון לעשות צדק עם השומר שלא פשע כל כך, והכל:
"כדי להטיל שלום בעולם, ולכן נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר... ופעמים על דרך פשרה."
ונראה שבנידון דידן שהבעל התנהג עם האשה שלא כדין, אין זה סביר שייפטר בלא תוספת כתובה, ונמצא חוטא נשכר, שכן עיקר כתובה אין בה כדי לפצות את האשה על גירושיה.
ואף אם יש להניח שהבעל חשב שעושה זאת רק לכבוד, ואיני יודע אם הרב הסביר לו או לא הסביר לו, ומסתבר שלא הסביר לו. אך לעניין הלכה אין זה מעלה או מוריד, שבין אם הסביר לו ובין אם היה בכוחו לברר, ההתחייבות היא גמורה, וכמוש"כ הרשב"א שהבאנו דבריו לעיל. עם זאת, עדיין איכא אומדנא במקרה שלפנינו שמהות הסכסוך שבין הצדדים הוא סכסוך כספי, שהבעל הקפיד על הוצאות של מערכת הבגדים לפני החתונה, הקפיד על ההוצאה הכספית הנצרכת לו להסיע את האשה מ[...] לת"א, וההקפדה לשמור על הזכויות הממוניות שהיו נראות לו ששייכות לו, היא גרמה לצדדים להגיע לאן שהגיעו. ואם כן איכא אומדנא שלו היה מפנים משמעות ההתחייבות לא היה כותב סכום זה. ולפיכך, אף שבעלמא קשה לדיין לערוך פשרה שלא בהסכמת שני הצדדים, ובנידון דידן ביה"ד לא ביקש הסכמתם, יש לומר שבנסיבות העניין, מאחר שהאשה תקבל מחצית משווי הדירה הרשומה על שם הצדדים, דירה שהשקיעה בה סכומים מזעריים, יש לפשר גם בעניין גובה דמי הכתובה. ולפיכך נראה לי כפשרה הקרובה לדין שעל הבעל לשלם לאשה סך 120,000 ₪ לפירעון כתובתה. סכום זה הינו פשרה הקרובה לדין, ובאם הגירושין ייערכו מיד במועד שיקבע ביה"ד.
לאור האמור לעיל, ביה"ד קובע כדלהלן:
א. התנאים שהציג הבעל לשלום בית אינם הגיוניים ואינם מוסריים, התנהלותו של הבעל מוכיחה שהוא מעוניין בגירושין, ולפיכך יש לקבוע שאינו רוצה שלום בית. ובמצב שנוצר אין אפשרות לשלום בית. לפיכך מקבלים תביעת האשה לגירושין, ועל הבעל לתת ג"פ לאשתו.
ב. קובעים מועד לסידור גט ליום שלישי ט"ז אייר תשע"ו 24/5/16 שעה 9.00.
ג. על כל אחד מהצדדים להופיע למועד זה עם עד/ה קרוב/ת משפחה לצורך בירור שמות בגט.
ד. הבית הרשום על שם הצדדים יימכר, ותמורתו אחרי פירעון המשכנתא תחולק שווה בשווה בין הצדדים. או, לחילופין, ירכוש הבעל (אם מעוניין בכך) את חלקה של האשה, לאחר ששוויה ייקבע בהערכת שמאי, ולאחר הפחתת המשכנתא ישלם לה מחצית ההפרש.
ה. הבעל חייב לפרוע לאשה כתובתה.
ו. ביה"ד קובע כפשרה הקרובה לדין שהבעל ייצא ידי חובת תשלום הכתובה בסך 120,000 ₪.
הרב שלמה שפירא – אב"ד
מצטרף למסקנות פסק-הדין.
הרב אברהם מייזלס
מצטרף למסקנות פסק הדין.
הרב רפאל י' בן שמעון
ביה"ד קובע כדלהלן:
א. התנאים שהציג הבעל לשלום בית אינם הגיוניים ואינם מוסריים, התנהלותו של הבעל מוכיחה שהוא מעוניין בגירושין, ולפיכך יש לקבוע שאינו רוצה שלום בית. ובמצב שנוצר אין אפשרות לשלום בית. לפיכך מקבלים תביעת האשה לגירושין, ועל הבעל לתת ג"פ לאשתו.
ב. קובעים מועד לסידור גט ליום שלישי ט"ז אייר תשע"ו 24/5/16 שעה 9.00.
ג. על כל אחד מהצדדים להופיע למועד זה עם עד/ה קרוב/ת משפחה לצורך בירור שמות בגט.
ד. הבית הרשום על שם הצדדים יימכר, ותמורתו אחרי פירעון המשכנתא תחולק שווה בשווה בין הצדדים. או, לחילופין, ירכוש הבעל (אם מעוניין בכך) את חלקה של האשה, לאחר ששוויה ייקבע בהערכת שמאי, ולאחר הפחתת המשכנתא ישלם לה מחצית ההפרש.
ה. הבעל חייב לפרוע לאשה כתובתה.
ו. ביה"ד קובע כפשרה הקרובה לדין שהבעל ייצא ידי חובת תשלום הכתובה בסך 120,000 ₪.
ניתן לפרסם בהשמטת שמות הצדדים.
ניתן ביום ח' באייר התשע"ו (16/05/2016).
הרב שלמה שפירא – אב"ד הרב אברהם מייזלס הרב רפאל י' בן שמעון