1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 17.1.2014 (עמ"נ 36924-04-13, השופט א' קיסרי). פסק הדין הורה על מחיקה על הסף של ערעור מנהלי שהגישה המבקשת על החלטתה של ועדת הערר שליד עיריית תמרה (להלן: ועדת הערר), בשל איחור בהגשתו.
רקע עובדתי והליכים קודמים
2. המבקשת היא חברה העוסקת בייצור מלט ולשם כך מחזיקה, בין השאר, את הנכס הידוע כ"מחצבת נשר תמרה" שממוקם בהר כאבול (להלן: הנכס). מחצית משטח הנכס מצוי בתחום שיפוטה המוניציפאלי של המשיבה 1 (להלן: המשיבה או העירייה). המשיב 2 הוא מנהל הארנונה בעירייה.
3. ביום 3.8.2009 שלחה המשיבה למבקשת מכתב חיוב שנשא את הכותרת "שומת ארנונה מתוקנת לשנים 2009-2006" (להלן: מכתב החיוב), ובו נדרשה המבקשת לשלם סך של 60,521,928 שקל עבור הפרשי ארנונה לשנים אלה. זאת, על יסוד פסיקתו של בית משפט זה בע"א 1666/04 הנסון מוצרי מחצבה נ' משגב (3.9.2006) (להלן: הלכת הנסון) לפיה נכסים מסוג "מחצבות" צריכים להיחשב כשייכים לסיווג "תעשייה" ולא לסיווג "קרקע תפוסה". עד אותה עת התנהלו הצדדים על בסיס חיוב ארנונה מוסכם של 220,000 שקל לשנה בלבד, על יסודם של שני הסכמי פשרה שנערכו בין הצדדים בשנת 1992 ובשנת 2003.
4. המבקשת הגישה השגה למנהל הארנונה נגד השינוי בסיווג הנכס. בעקבות דחיית ההשגה, הגישה המבקשת ערר לוועדת הערר.
5. במקביל, הגישה המבקשת גם עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 20193-03-10, השופט א' אליקים) שהוגדרה כמתייחסת לכלל העניינים השנויים במחלוקת בין הצדדים ושאינם מצויים בסמכותו של מנהל הארנונה על פי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, היינו שאלת תוקפם של הסכמי הפשרה בין הצדדים ותוקפו של החיוב הרטרואקטיבי שהושת על המבקשת. בדיון מקדמי שהתקיים בעתירה המנהלית ביום 5.7.2010 הוחלט להשהות את הדיון בעתירה עד להחלטתה של ועדת הערר.
6. בהמשך התקבלה אצל המבקשת הודעת חיוב ארנונה מתוקנת לשנת 2010, המבוססת אף היא על הסיווג החדש של הנכס. גם בגינה הוגשה השגה למנהל הארנונה שנדחתה, וכן הוגש ערר לועדת הערר. במקביל, אף בהקשר לכך הוגשה עתירה מנהלית (עת"מ 11948-04-10).
7. הצדדים הסכימו לאחד את הדיון בוועדת הערר בהודעת החיוב לשנת 2010 עם הדיון בהודעת החיוב, המבוססת על אותם עקרונות, שהוצאה לשנים 2009-2006. בהחלטתו מיום 26.8.2010 שנתנה תוקף להסכמת הצדדים, איחד בית המשפט קמא גם את הדיון בשתי העתירות שעניינן הודעות החיוב (עבור השנים 2009-2006 ועבור שנת 2010).
8. ועדת הערר דחתה את הערר המאוחד בהחלטתה מיום 20.1.2013, לאחר שקבעה כי בהתחשב בהלכת הנסון ונוכח המצב העובדתי בשטח יש בסיס לחיוב כלל שטח המחצבה בתעריף המתאים ל"תעשייה", ועל כן לא נפל פגם בשומת הארנונה שהוצאה למבקשת. ועדת הערר הדגישה כי היא אינה מביעה עמדה ביחס לתוקפם של הסכמי הפשרה בין הצדדים וביחס לתוקפו של החיוב הרטרואקטיבי. לטענת בא-כוח המבקשת החלטה זו לא הומצאה כדין לידי באי-כוחה הקודמים (טענה שנסמכה על העדרו של אישור מסירה כדין).
9. ביום 21.1.2013 הגיש בא-כוח המשיבה הודעה לבית המשפט הדן בעתירות המנהליות, ובה דיווח על החלטתה של ועדת הערר וביקש כי ייקבע מועד לדיון בעתירות המנהליות. בו ביום, ניתנה החלטתו של השופטאליקים, שבה הוא הורה לצדדים למסור תאריכים אפשריים לדיון. ביום 27.1.2013 התקבלה בבית המשפט המחוזי הודעת מוסכמת שנקבה בתאריכים. בהתאמה, המשך הדיון בעתירות המנהליות נקבע ליום 14.3.2013. בין לבין, פנו הצדדים גם למגשר, עו"ד עופר שפיר, כדי לנסות להגיע לפתרון מוסכם.
10. ביום 6.3.2013 החליפה המבקשת ייצוג בתיק. במקביל, הופסקו הליכי הגישור. בדיון שהתקיים ביום 14.3.2013 בבית המשפט המחוזי הוסכם כי הצדדים יחדשו את הליכי הגישור וכן נקבע כי הצדדים יוכלו לעדכן את כתבי הטענות שלהם בהתייחס להחלטתה של ועדת הערר (להלן: החלטת העדכון).
11. בעקבות ההחלטה לפנות בשנית לגישור, ביום 9.4.2013, פנה בא-כוח המבקשת לבא-כוח המשיבה בהודעת דואר אלקטרוני שבה ביקש לפטור אותו מהצורך להגיש כל הליך בקשר "לענייני תמרה וכאבול" עד ליום 14.5.2013. בא כוח המשיבה השיב כי הוא "מסכים לאורכה עד ליום 14.5.2013 שתבחן בהתאם לנסיבות לאחר מועד הגישור".
12. ביום 11.5.2013 התנהל בין הצדדים שיג ושיח (בטלפון ובהתכתבות בדואר אלקטרוני) בעניין מועד הגשתם של כתבי התשובה של המשיבים בעתירות, ובמהלכו טען בא-כוח המבקשת כי הוסכם לדחות את כל המועדים עד לאחר הגישור. מנגד, טען בא-כוח המשיבים כי לא הוסכם על דחייה כוללת של ההליכים הנוגעים ל"תמרה וכאבול" אלא אך על מתן אורכה לעדכון כתב הטענות בעתירות המנהליות שהוגשו (להלן: המחלוקת בדבר ההסכמה לאורכה). לפיכך, הגישה המבקשת ביום 21.4.2013 ערעור מנהלי על החלטתה של ועדת הערר, ובמסגרתו צוין כי הערעור הוגש "לשם הזהירות בלבד, לאור אי בהירות שהתעוררה בין באי כוח הצדדים ומיד לאחר שהתעוררה".
13. ביום 15.12.2013 הגישו המשיבים בקשה לסילוק על הסף של הערעור המנהלי בשל האיחור בהגשתו. המשיבים טענו כי החלטתה של ועדת הערר ניתנה ביום 20.1.2013, ולפיכך היה על המבקשת להגישו בתוך 45 ימים, היינו עד ליום 12.3.2013. מנגד, המבקשת טענה כי המשיבים לא הוכיחו את מועד ההמצאה (ממנו ימנו 45 הימים) וכן טענה כי על רקע חילופי הדברים בין הצדדים (שהתבטאה גם בהסכמת בא-כוח המשיבה בהודעות הדואר האלקטרוני) התנהלות המשיבים נגועה בחוסר תום לב והם מנועים מלבקש סילוק על הסף, או לחילופין, כי התנהלות זו מהווה הצדקה למתן הארכת מועד להגשת הערעור.
14. ביום 17.1.2014 קיבל השופט קיסרי, שדן בערעור המנהלי, את בקשת המשיבה והורה על מחיקת הערעור המנהלי על הסף מחמת איחור בהגשתו. ככלל, קבע בית המשפט קמא כי הוא מעדיף את טענות המשיבים על פני טענותיה של המבקשת.
15. בית המשפט המחוזי ציין כי על פי תקנה 413(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין), שהוחלה על ידו במקרה זה מכוח תקנה 28 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט מנהליים), היה על המבקשת לציין בכתב הערעור את המועד שבו הומצאה לה ההחלטה אשר עליה נסב הערעור או לציין כי ההחלטה לא הומצאה לה - והיא לא עשתה דבר מאלה. בנוסף נקבע, תוך הפנייה לרע"א 8467/06 אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ (8.7.2010) (להלן: הלכת אבו עוקסה), כי הנטל להוכיח שהערעור הוגש במועדו מוטל על כתפי המערער. בעניין המחלוקת בדבר ההסכמה לאורכה, העדיף בית המשפט קמא את טענת בא-כוח המשיבה שלפיה הסכמתו ניתנה אך לגבי העניינים העומדים לדיון בעתירות המנהליות, שכן באותה עת הערעור המנהלי כלל לא בא לעולם. לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה שהגישה המבקשת להארכת מועד להגשת הערעור, מאחר שסבר כי היא לא הצביעה על נסיבות מיוחדות שהיו מחוץ לשליטתה ושבעטיין נדרשת הארכה. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי ברי שהמבקשת עודנה סבורה שהגישה את הערעור במועד וביקשה הארכת מועד רק לחלופין, וגם בשל כך לא נראה כי ישנו טעם המצדיק את קבלת בקשתה.
טענות המבקשת
16. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני. לשם השלמת התמונה, יצוין כי עוד קודם לכן ביום 23.1.2014 המבקשת הגישה גם בקשה לבית המשפט המחוזי לעיון חוזר בהחלטתו. הבקשה נדחתה ביום 30.1.2014 על בסיס ההלכה לפיה אין מקום לעיון חוזר בהחלטות ביניים שיש בהן מימד של סופיות הדיון.
17. טענותיה של המבקשת הועלו בכמה מישורים, והתייחסו לכך שלא הומצאה לה כדין החלטתה של ועדת הערר; לכך שלמעשה החלטת העדכון של בית המשפט המחוזי יתרה את הצורך בהגשת הערעור המנהלי הפורמלי; וכן לעובדה שיש לפרש את חילופי הדואר האלקטרוני בינה לבין המשיבים ככוללים הסכמה לאורכה בהגשת הערעור.