ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' מינץ), שבגדרה נדחתה בקשת העוררת להסרת עיקול שהוטל על דירת בן-זוגה במסגרת תנאים שנקבעו לשחרורה של העוררת לחלופת מעצר בתיק הסגרה לצרפת המתנהל נגדה.
1. בתחילת חודש אוגוסט 2009, העביר משרד החוץ לידי היועץ המשפטי לממשלה בקשה מאת ממשלת צרפת - שבינה לבין מדינת ישראל קיים הסכם הסגרה הדדית - להסגיר לידיה את העוררת ואחרת (להלן: רוזי), בגין עבירות סמים שבהן הורשעו. בבקשה נטען, כי בחודש יוני 2001 מצאו סוכני המכס בשדה התעופה שארל דה גול בפריז, סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של כ-9 ק"ג בכליהן של העוררת ורוזי. בחלוף כ-5 חודשים, שוחררו השתיים על-ידי שופטת חוקרת בתנאים מגבילים, ואולם, מקץ ימים אחדים הן לא התייצבו לפני שירות הפיקוח בצרפת, בניגוד לנדרש מהן בצו השחרור, ומשכך - הוצא נגדן צו מעצר. ביום 29.3.04 נשפטו העוררת ורוזי בהיעדרן. על העוררת נגזרו 50 חודשי מאסר בפועל ועל רוזי - 38 חודשי מאסר בפועל. השתיים נקנסו בסך של 376,000 אירו. לדברי המשיבה, בחודש דצמבר 2002 נכנסה העוררת לישראל.
2. בראשית חודש אוגוסט 2010 פנתה המדינה מיוזמתה לשירות המבחן, כדי שזה יערוך תסקיר שיבחן את אפשרות שחרורן של השתיים לחלופת מעצר. ביום 25.8.10, נעצרה העוררת לפי סעיף 6 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה). בד בבד, הוגשה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה עתירה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, שבו התבקש בית המשפט לקבוע האם העוררת ורוזי הינן בנות הסגרה לצרפת. כמו-כן, הוגשה בקשה לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה לעצור את השתיים עד להחלטה בעתירה. במסגרת הדיון שהתקיים בבקשות, התקבל תסקיר בעניינה של העוררת, שקבע כי נשקף ממנה סיכון בינוני עד גבוה לשיבוש הליכי משפט ולהימלטות מן הדין, והומלץ על שחרורה למעצר בית בפיקוח רצוף של בני משפחתה ואיזוק אלקטרוני. במסגרת ההליכים בבקשות, הביע היועץ המשפטי לממשלה עמדתו כי ניתן לשחרר את השתיים לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, ובכלל זה הצבת פיקוח בן 24 שעות על-ידי מפקח אחד לפחות וכן איזוק אלקטרוני; הפקדת דרכון וצו עיכוב מן הארץ; התייצבות פעם ביום במשטרה; הפקדה כספית בקופת בית המשפט על סך 100,000 ש"ח; ערבות צד ג' של שני ערבים בסכום כולל של 400,000 ש"ח; ערבות עצמית על סך 150,000 ש"ח; ועיקול נכס.
3. בית המשפט קמא קיבל את בקשת המדינה באופן חלקי והורה על שחרור העוררת ורוזי לחלופת מעצר. בהחלטתו, עמד בית המשפט המחוזי על הצורך לקבוע תנאי שחרור שביכולתן של השתיים לעמוד בהם, תוך שהוא נותן דעתו לחומרת העבירה ולחשש מפני הימלטותן. בית המשפט הורה על שחרור העוררת בתנאים הכוללים מעצר בית מלא בבית הוריה שבנתניה, בפיקוח אביה, אמא או אחיה; איזוק אלקטרוני; הפקדה עצמית על סך 50,000 ש"ח; ערבות צד ג' מצד כל אחד מן המפקחים בסכום של 100,000 ש"ח; הפקדת דרכון ועיכוב יציאה מן הארץ; והתייצבות בתחנת המשטרה הקרובה למקום מעצר הבית בכל יום עד השעה 10:00 בבוקר. יצוין, כי תנאי השחרור שנקבעו על-ידי בית המשפט בעניינן של העוררת ורוזי היו זהים. עוד נקבע, כי בטרם יוסדרו כל תנאי השחרור, יישארו השתיים במעצר. כמו-כן, הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע החלטתו למשך 48 שעות. סמוך לאחר מתן ההחלטה, הגיעו העוררת והמשיבה לידי הסדר שלפיו יבוטל עיכוב הביצוע שניתן על-ידי בית המשפט, זאת בכפוף להוספת תנאים מגבילים לתנאי השחרור שנקבעו, כדלקמן: תוספת הפקדה על סך 50,000 ש"ח לקופת בית המשפט; הגדלת ערבות צד ג' לסכום של 400,000 לכל אחד מן המפקחים; ערבות עצמית בסך של 150,000 ש"ח; והטלת עיקול על דירתו של מר שלומי פרידלנדר (להלן:בן הזוג) בבת ים. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' ס. הנשיא, השופט צ' זילברטל) ביום 31.8.10. בהתאם לכך, שוחררה העוררת באותו היום לחלופת מעצר בתנאים המגבילים שסוכמו.
4. מקץ ארבעה חודשים, הגישה העוררת בקשה לבית המשפט המחוזי בירושלים להסרת העיקול שהוטל על דירתו של בן הזוג. בגדר הבקשה, טענה העוררת כי נוכח המצב הכלכלי הקשה שלה ושל משפחתה, אין ביכולתם להמשיך ולהחזיק בדירה ועליהם למכור אותה. עוד צוין, כי בן הזוג יהיה מוכן לחתום על ערבות בכל סכום שיקבע על-ידי בית המשפט כנגד הסרת העיקול. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' מינץ) דחה את בקשת העוררת בקובעו כי אין מקום להגמיש את תנאי השחרור, וכי אם ברצונה של העוררת לשחרר את הדירה הספציפית מעיקול, יעוקל נכס אחר תחתיו.
5. מכאן הבקשה שלפניי שבגדרה עותרת העוררת להסרת העיקול שהוטל על דירת בן הזוג. העוררת מציינת בבקשתה כי כתוצאה ממעצרה, נקלעה משפחתה למצוקה כלכלית קשה, המחייבת אותה למכור את הנכס נושא העיקול. העוררת מוסיפה כי היא נתמכת על-ידי הוריה הגמלאים, וכי גם חסכונותיהם עתידים להיגמר בקרוב. כמו-כן, עומדים כנגדה חובות שונים, אשר לגבי חלקם נפתחו תיקי הוצאה לפועל. עוד טוענת העוררת, כי הסכמתה לתנאים הנוקשים שהציבה המשיבה כתנאי לביטול עיכוב הביצוע, ניתנה אך בשל מצבה הנפשי הקשה והקושי שחוותה במעצר. כמו-כן, לטענתה, ישנו חוסר שוויון ניכר בין תנאי השחרור שלה לבין תנאי השחרור של רוזי, שותפתה לכתב אישום ולבקשת הסגרה. העוררת מדגישה כי הן בית המשפט המחוזי, בהחלטתו על שחרור השתיים לחלופת מעצר, הן בית משפט זה בהחלטתו במסגרת ערר שהוגש על-ידי המדינה בעניינה של רוזי, לא ראו לנכון להטיל עיקול לצורך הבטחת תנאי השחרור, וכי ניתן להסתפק בערבויות הגבוהות שעליהן חתמו העוררת ומשפחתה. בנוסף, מציינת העוררת כי שיתוף הפעולה שלה עם המשטרה מעת ששבה לגבולות המדינה; העובדה כי לא ביצעה עבירות לאורך שנים אלה; ועמידתה בכל תנאי השחרור מאז נכנסה למעצר בית, מלמדים כי ניתן לסמוך עליה שלא תפר את תנאי השחרור. העוררת מדגישה כי כנגד הסרת העיקול, מוכן בן הזוג לחתום על ערבות בכל סכום שייקבע.
6. המשיבה טוענת מצידה כי קיים שוני בין העוררת לבין רוזי, המתבטא הן במסוכנות הנשקפת מהן - לגבי העוררת צוין בתסקיר כי מסוכנותה בינונית עד גבוהה ואילו לגבי רוזי צוין כי מסוכנותה בינונית - הן במצבן הכלכלי, המצדיק פער בתנאי השחרור של השתיים. עוד נטען, כי מצבה הכלכלי של משפחת העוררת אינו קשה. לראיה, בחשבון הבנק של אביה יש סכום כסף משמעותי ואחיה עובד בבנק השקעות. כמו-כן, נטען כי העוררת הסכימה לקבל על עצמה את התנאים שדרשה המשיבה לצורך ביטול עיכוב הביצוע, ומשפחתה של העוררת אף אישרה כי יש בידיה את סכומי הכסף הנדרשים על-מנת לעמוד בתנאי השחרור. עוד טוענת המשיבה כי הדיון בעתירה בעניין הסגרתן של השתיים לצרפת יתקיים בשבועות הקרובים ולפיכך, החשש מפני הימלטות העוררת מן הדין בעת הזו גבוה במיוחד. עוד מציינת המשיבה, כי העוררת נמלטה בעבר מאימת הדין כאשר ברחה מהרשויות בצרפת. נוכח האמור, מציינת המשיבה כי היא תסכים להסרת העיקול בתנאי שיוטל עיקול על נכס אחר תחתיו.
7. לאחר שבחנתי את הערר ואת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. סעיף 46 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 קובע את התנאים שעל בית המשפט לשקול בבואו לשחרר נאשם בערובה. בין היתר, נקבע כי עליו ליתן משקל למהות העבירה, מצבו הכלכלי של הנאשם ויכולתו לעמוד בתנאים אשר קבע בית המשפט. בהתאם, על בית המשפט לאזן בין יכולתו הכלכלית של הנאשם, שכן קביעת תנאי חמור מהנדרש בנסיבות העניין עלול לסכל את שחרורו, לבין הצורך ליצור הרתעה ולהגשים את התכלית העומדת בבסיס חלופת המעצר (ראו: בש"פ 3153/00 שלומוב נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 9.5.00); בש"פ 9075/96 טופול נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 635 (1997)). בהקשר זה, נלקחת בחשבון מידת מסוכנותו של הנאשם והחשש מפני הימלטותו מן הדין. כאשר מדובר במקרי הסגרה - כמקרה שלפנינו - מקבל החשש מפני הימלטות מן הדין משנה תוקף שכן "עצם קיומו של צורך בהליך ההסגרה מלמד שהאדם הנוגע בדבר נמלט לישראל בכדי לא לתת את הדין על מעשיו, ומטעם זה הוא אף מסרב לחזור למדינה המבקשת את הסגרתו מרצונו החופשי" (ראו בש"פ 6434/10 היועץ המשפטי לממשלה נ' בן חיים (לא פורסם, 2.9.10) (להלן: עניין בן חיים); בש"פ 3974/07 פרצוב נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 20.5.07)). כמו-כן, כשעסקינן בתיקי הסגרה נוסף למסכת השיקולים אינטרס הציבור בעמידתה של המדינה בהתחייבויותיה הבינלאומיות כלפי המדינה המבקשת את ההסגרה (ראו בש"פ 8800/09 פורטולינוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.11.09)).
8. מן הכלל אל הפרט. לעוררת מיוחסות עבירות סמים חמורות. תסקיר המבחן שהוגש בעניינה לפני חודשים מספר מגלה כי קיים חשש בינוני עד גבוה לשיבוש הליכי משפט ולהימלטות מאימת הדין. בתסקיר הודגש הפער בין אורח חייה הנורמטיבי של העוררת בשנים האחרונות לבין התנהלותה בצרפת לפני תשע שנים, המעלה שאלות באשר לאמינותה. כמו-כן, הדיון בהליך ההסגרה עתיד להתקיים בשבועות הקרובים, דבר המחזק את החשש מפני הימלטות מן הדין. לכך מתווספת העובדה כי העוררת היא שבחרה מיוזמתה להגיע להסדר עם המשיבה באשר להקשחת תנאי השחרור. זאת, על מנת לבטל את עיכוב הביצוע שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי ולהשתחרר ממעצר באופן מיידי. בנסיבות אלה, אני סבור כי תנאי השחרור כפי שהוסכמו בין הצדדים, משקפים איזון נכון בין כלל השיקולים הנזכרים ואין מקום להיעתר לבקשתה של העוררת ולהוריד נדבך מרכזי מתנאי השחרור. לא נעלמה מעיני העובדה כי העוררת מנהלת חיי משפחה נורמטיביים מזה מספר שנים, וכי המעצר הערים עליה ועל משפחתה קשיים כלכליים. ואולם, לאחר בחינת המידע שהוצג לי בדבר מצבן הכלכלי של העוררת ומשפחתה, ובהינתן העובדה כי העוררת הייתה מודעת להתחייבויות שנטלה על עצמה וכפי שצוין על-ידי המשיבה, הוריה אף אישרו כי ביכולתם לעמוד בתנאים אלה, אין מקום לסטות מן ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים בשעתו ואיני סבור כי תנאים אלה חורגים מן הנדרש. בצד האמור אוסיף, כי אין בידי לקבל את טענתה של העוררת בדבר אפליה בתנאי השחרור בינה לבין רוזי. אכן, הכלל הוא כי יש לנהוג שוויון בין נאשמים שונים באותה פרשה. ואולם, אין זה השיקול היחיד ששוקל בית המשפט בבחינת חלופת המעצר (ראו: בש"פ 9362/09 חסן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.11.09), סעיף 10 לפסק-הדין). בית המשפט נדרש לבחון בכל מקרה לגופו, האם החלופה הולמת את העבירה ונסיבותיה ואת הנאשם הספציפי ונסיבותיו, ולבחור בחלופה שתפגע באופן מינימאלי בחרותו של הנאשם, ובלבד שתבטיח את תכלית המעצר (ראו בש"פ 7560/95 הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.12.95), סעיף 13 לפסק-הדין). בענייננו, לא זו בלבד שאין מקום לגזור בין השתיים גזירה שווה נוכח המסוכנות השונה הנשקפת מהן, כפי שעולה מתסקירי שירות המבחן בעניינן (ויוזכר כי אף במסגרת המשפט שנערך לשתיים בצרפת נמצא כי יש להטיל על העוררת עונש חמור יותר), מצבה הכלכלי של העוררת אינו זהה למצבה הכלכלי של שותפתה וכן, העוררת הסכימה מיוזמתה לתנאי שחרור מחמירים יותר על מנת למנוע את עיכוב שחרורה בערובה. זאת, להבדיל מרוזי, ששחרורה אכן עוכב. לפיכך, אין מקום לדידי, להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ולהורות על הסרת העיקול.
נוכח האמור, הערר נדחה.
ניתנה היום, ה' בשבט התשע"א (10.1.2011).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. /שצ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il