השופט י' עמית:
1. ביום 17.4.2004 עלה המערער על גג בית בעיר אום אל-פחם בשכונת מחאג'נה, בית בו התגורר בשכירות מזה כחודש. המערער הרים באמצעות חבל, צינור עגול באורך של כשישה מטרים מקומת הקרקע אל הגג, ובעודו מנסה ליישרו, התקרב הצינור אל קו מתח גבוה והמערער התחשמל (להלן: התאונה). המערער נפגע בתאונה בידו ונגרמו לו צלקות, ולטענתו, הוא סובל גם מנכות בתחום הנפשי. בגין נזקים אלה הגיש המערער תביעת נזיקין כנגד חברת החשמל, העיריה והוועדה המקומית לתכנון ובניה (משיבות 2 ו-6, להלן: העירייה והוועדה המקומית) ומבטחותיהן, וכן כנגד המשכיר-הבעלים של הבניין (המשיב 5).
2. בית משפט קמא פיצל את הדיון בין שאלת האחריות לשאלת הנזק, והצדדים הגיעו להסכמה דיונית כי יתן את החלטתו או פסק דינו בשאלת האחריות ללא שמיעת עדים, ועל סמך החומר הרלוונטי, לרבות חוות דעת ותצהירי הצדדים.
בית משפט קמא יצא מנקודת מוצא כי תילי החשמל הם "דבר מסוכן" כמשמעותו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין, ועל כן הנטל על חברת החשמל להוכיח כי לא התרשלה. למרות זאת, נדחתה התביעה כנגד חברת החשמל, מן הטעם שהמרחק של קו החשמל ממפלס הבניין בו עמד המערער בעת התאונה, אף עולה על מרחק הבטיחות המינימלי הנדרש על פי הדין, וכי לא קיימת חובה לבודד את תילי החשמל. גם התביעה כנגד הוועדה המקומית והעיריה נדחתה בהעדר קשר סיבתי בין התאונה לבין תוספת הבניה הבלתי חוקית של קומה ומרפסת שנבנתה על ידי הבעלים של הבניין (המשיב 5).
3. על כך נסב הערעור שבפנינו, במסגרתו תוקף המערער את מסקנותיו של בית משפט קמא. אעמוד להלן על הנקודות השנויות במחלוקת בין הצדדים, ואקדים ואומר כי לסופו של יום לא מצאנו עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא.
העובדות שאינן שנויות במחלוקת
4. העובדות הבאות אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים והן תשמשנה כמצע העובדתי לדיון:
(-) עמוד החשמל הוקם בשנת 1999.
(-) הבניין שעל גגו עמד התובע בעת התאונה, הוא בן שלוש קומות. שתי הקומות הראשונות נבנו ללא היתר על ידי הבעלים-המשכיר עוד לפני שנת 1983, מועד הקמת הוועדה המקומית. קומה נוספת ומרפסת (להלן: תוספת הבניה) נבנו ללא היתר בנייה, במועד כלשהו לאחר הקמת העמוד בשנת 1999.
(-) מרחק הבטיחות המינימלי בין קצה מבנה לתיל החשמל, כפי שנדרש על פי כללי הרשת הארצית של חברת החשמל במועד הקמת העמוד, הוא שלושה מטר. המרחק בין המפלס בו עמד התובע בעת התאונה לבין קו המתח הגבוה הוא 3.3 מטר.
(-) אורך הצינור שהחזיק התובע בידיו בעת התאונה היה שישה מטר.
(-) בעת התאונה לא היה בידוד לתילי החשמל מהם התחשמל המערער.
מיקומו של עמוד החשמל, תחזוקתו וסוגיית המרחק בינו לבין הבניין
5. המערער טען כי עמוד החשמל הוקם באזור מאוכלס, בלב ליבה של שכונה צפופה, וכי המרחק בינו לבין הבניין עליו עמד הוא קטן מזה הנדרש על פי כללי הבטיחות ברשת הארצית. עוד נטען, כי היה על חברת החשמל לערוך ביקורת אחת לשנה, שאם כך היה נעשה, ניתן היה לאתר את תוספת הבניה במבנה, שבגינה הבניין התקרב לעמוד החשמל קירבה מסוכנת. המערער הפנה להנחיית משרד האנרגיה לפיה החל מיום 1.4.2002 רשתות חשמל במתח גבוה בשטח בנוי ובאזורי תעשיה יתוכננו כרשתות תת-קרקעיות. לטעמו של המערער, הנחיה זו משקפת סטנדרט התנהגות ראוי של טיפול ברשתות עיליות קיימות, עד כדי הטמנתן בקרקע.
המערער טען כי מסביב לתילי החשמל במתח גבוה קיים שדה חשמלי בעל השראה, שהוא סמוי מהעין אך תופס מרחב באויר, ואף אין צורך במגע פיזי ישיר עם חוטי החשמל כדי להתחשמל עד כדי סכנת מוות. כך אכן ארע למערער, כשהצינור שבידו התקרב מאוד לחוט קו המתח הגבוה. עוד נטען, כי עמוד החשמל היה מוזנח, ללא שילוט או התראה מפני סכנת מתח גבוה, ורק לאחר התאונה הוצבו עליו שלטי אזהרה בולטים ו"קוצים" מגינים מפני טיפוס.
6. עיון בתמונות שצורפו על ידי הצדדים, מעלה כי קו המתח העילי אכן עובר בלב שטח בנוי צפוף, והוא מוקף מבנים. אין מחלוקת כי תיל החשמל הותקן בגובה מתאים מפני הקרקע, והשאלה הצריכה לענייננו היא האם הפרה חברת החשמל את הוראות הדין לגבי מיקום עמוד החשמל וחוטי התיל ביחס למבנה עליו עמד המערער.
יש להבחין בין בסיס עמוד החשמל, שאין חולק שהמרחק בינו לבין המבנה עולה על 4 מטרים, לבין המרחק של תילי החשמל בגובה העמוד, שהם נושא דיוננו. בעקבות תוספת הבניה הבלתי חוקית במבנה, נוספה גם מרפסת החורגת מקווי הבניין, מרפסת שיצרה בליטה שמרחקה מתילי החשמל עומד על כ-2.5 מטר. אולם למעט בליטה זו, המרחק האופקי בין קווי הבניין לבין חוטי התיל הוא 3.3 מטר. ואכן, המערער עמד במפלס אחר, גבוה מעט ממפלס גג המרפסת, בנקודת החיבור שבין הגג למרפסת, סמוך למעקה הפנימי של הגג. המיקום אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים ובית המשפט סימן אותו על גבי תמונה בהסכמת הצדדים (התמונה סומנה במ/1 ומיקומו של המערער סומן באות Z על ידי בית המשפט. אציין כי במהלך הדיון לפנינו, בא כוח חברת החשמל שגה כאשר סימן ב-X בתמונה אחרת את מיקומו של המערער בגג אחר במפלס אחר, אשר נמוך מהמרפסת ואשר צמוד לגג עליו עמד המערער על פי הסימון בתמונה במ/1).
עיקרו של דבר, שהמרחק האווירי מקצה המעקה במפלס הגג עליו עמד המערער לבין תיל החשמל עומד על למעלה מארבעה מטר (באלכסון), והחשוב לענייננו שהמרחק האופקי שבין המפלס בקו הבניין בו עמד המערער לבין תיל החשמל עומד על 3.3. מטרים, מרחק העולה על המינימום הנדרש בכללי הבטיחות של הרשת הארצית. אילו היה עומד המערער על המרפסת בעת התאונה, אזי הייתה לבניה הבלתי חוקית רלוונטיות לענייננו, מאחר שהמרפסת נמצאת בקרבת-יתר לקו החשמל. אך משעמד המערער במפלס הגג, שקו הבניין שלו רחוק מתיל החשמל יותר מהמרחק של המרפסת, הרי שאין קשר סיבתי בין התאונה, לבין "התקרבות" המרפסת לעמוד החשמל.
7. אציין כי מרחק הבטיחות של 3 מטר בין תילי חשמל לבין מבנה מצא ביטויו בתקנה 164(א) לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988 (להלן: תקנות הבטיחות בעבודה), הקובע לגבי קו חשמל הנושא מתח זהה לזה שבמקרה דנן, כלהלן:
לא תבוצע כל עבודה באתר במרחק קטן מ-3.25 מטרים מתילים של קווי חשמל במתח עד 33,000 וולט, או במרחק קטן מ-5 מטרים מתילים של קווי חשמל במתח העולה על 33,000 וולט, אלא בתנאים האמורים בתקנת משנה (ב).
כפי שעולה מחוות הדעת שהוגשו על ידי חברת החשמל לבית המשפט, מרחקי הבטיחות שנקבעו בכללי הרשת הארצית מקובלים גם בארצות אחרות.
מבלי להידרש לשאלה אם כללי הרשת הארצית הם בבחינת חובה חקוקה, אני נכון להניח כי בדומה לנוהלים פנימיים, חוזרי מנכ"ל למיניהם וכיו"ב, כללים אלה מהווים אינדקציה לרמת הזהירות הנדרשת. בדומה, קיומה של חובה חקוקה יכול ללמד על רמת הזהירות הנדרשת לצורך עוולת הרשלנות (ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 112, 123 (1996)), ומטעם זה, הפרת החובה החקוקה עשויה לשמש בסיס לממצא של רשלנות מצד מי שהפר חובה זו (ע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי, פ"ד כו (1) 743 (1972)). כך, החובות החקוקות בפקודת הבטיחות בעבודה ובתקנות, נותנות אינדיקציה לרמת ההתנהגות הנדרשת מהאדם הסביר (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)), וכבר הזכרנו את תקנה 164(א) לתקנות הבטיחות בעבודה הרלוונטית לענייננו.
ככל שהדבר נוגע למרחק הבטיחות הנדרש בין תיל החשמל לבין הגג עליו עמד המערער, הרי שחברת החשמל לא הפרה חובה חקוקה, לא על פי תקנות הבטיחות בעבודה ולא על פי כללי הבטיחות ברשת הארצית. אכן, שמירת נורמת בטיחות הנקבעת בדין או על ידי הרשות המוסמכת אין משמעה בהכרח כי די בשמירת הנורמה כדי למלא אחר אמצעי הזהירות הסבירים. עם זאת, שמירת נורמת הבטיחות מהווה אינדיקציה לטענה כי ננקטו אמצעי זהירות סבירים. ההנחה ההגיונית היא כי כללי הרשת הארצית משקפים את סטנדרט הזהירות הראוי, ומשהוכח כי חברת החשמל שמרה על מרחק הבטיחות מהבניין בעת שהתקינה את עמוד החשמל, לא ניתן לייחס לה התרשלות. בכך שונה המקרה שלפנינו מהמקרה שנדון בפני חברתי המשנה לנשיא השופטת נאור, בעת שכיהנה בבית המשפט המחוזי בירושלים, שם הפרידו רק מטר וחצי בין קו החשמל לבין גג הבנין עליו עמד הנפגע (ת"א (מחוזי י-ם) 178/93 סנדוקה נ' חברת החשמל למחוז ירושלים בע"מ (26.6.1996). פסק הדין אושר מטעמיו בבית המשפט העליון בע"א 6707/96 חברת החשמל למחוז ירושלים בע"מ נ' סנדוקה ((23.1.2000) (להלן: עניין סנדוקה)).
8. משהזכרנו את עניין סנדוקה נוסיף ונאמר כי לצערנו, היו מקרים נוספים של התחשמלות שהובאו בפני בתי המשפט (ראו, לדוגמה, ע"א 363/59, גשר הזיו נ' פייביש, פ"ד ט"ו, 469 (1961);(ת"א (מחוזי י-ם) 192/92 אלג'ועבה נ' חברת החשמל למחוז ירושלים (8.11.1994) (להלן: עניין גו'בעה))
כך, בע"א 437/87 כהן (קטין) נ' חברת חשמל לישראל בע"מ, פ"ד מד(1) 807 (1990) (להלן: עניין כהן), היה מדובר בילד שנכווה קשה בכל חלקי גופו, לאחר שעמד על גג ביתו והשליך חוט שפגע בקו חשמל שעבר בסמוך. התביעה נגד חברת החשמל נדחתה, ויפים לענייננו דברי המשנה לנשיא, כבוד השופט אור:
"על-פי הראיות שהיו לפני בית המשפט, אמצעי זהירות המקובל, כדי למנוע סכנת התחשמלות על-ידי קווי חשמל עיליים, הוא על ידי הרחקתם מבניינים סמוכים מרחק בטיחותי מינימאלי, וכן התקנתם בגובה מינימאלי מסוים מעל הקרקע. אמצעי זה הוא שהיה מקובל בעת קרות התאונה, והוא מקובל גם עד היום. המקובל בישראל לגבי כבל כדוגמת הכבל בענייננו – כבל של מתח גבוה 22 קילו וולט – הוא, שזה יותקן מרחק מינימאלי של 3- 5מ' מבית סמוך. כלומר, שגם התקנתו במרחק של 3 מ' מבית סמוך תהיה במסגרת הדרישות המקובלות בארץ. זה גם המצב במדינות אחרות. לפי חוות דעתו של מהנדס גינדס הירש (נ/3), איש המשיבה, המקובל בצרפת הוא, שהמרחק הנדרש בין המוליך הקרוב של רשת מתח גבוה כבענייננו לבית סמוך יהיה 3.2 מ' לפחות; ובארצות-הברית המרחק המינימאלי הנדרש בענייננו הוא 2.13מ'. דבריו אלה לא נסתרו בכל ראיה אחרת".
9. המערער טען, כי חברת החשמל אוסרת על הוצאת היתרי בניה בקרבת עמודי מתח גבוה, אם המרחק בין "התיל החיצוני הקרוב ביותר של קוי החשמל לבין החלק הבולט או הקרוב ביותר של המבנה הוא פחות מחמישה מטרים" (נספח 7 לתצהירו של המערער).
על כך השיבה חברת החשמל – ותשובתה נתקבלה על ידי בית משפט קמא ומקובלת גם עלי – כי יש להבחין בין בניית מבנה חדש ליד עמוד חשמל קיים, לבין הצבת עמוד חשמל חדש ליד מבנה קיים, כמו במקרה שלפנינו. כאשר נבנה בית חדש בסמוך לקו חשמל קיים, אזי בשל עבודות הבניה ובשל הפיגומים היוצרים קרבה לקו החשמל, כללי הרשת הארצית מחייבים שמירת מרחק מינימלי של חמישה מטרים (וראו בהקשר זה תקנה 164(א) לתקנות הבטיחות בעבודה שצוטטה לעיל). לא כך כאשר מותקן קו חשמל ליד בית קיים, שאז דורשים הכללים מרחק מינימלי של שלושה מטרים.
10. כפי שהוכח בפני בית משפט קמא, כללי הרשת הארצית קובעים כי יש לבצע ביקורת חזותית לרשת עילית של מתח גבוה, אחת לשמונה שנים. מאחר שהעמוד הוקם בחודש פברואר 1999 אזי הביקורת הייתה אמורה להתקיים עד לחודש פברואר 2007, בעוד שהתאונה ארעה בחודש אפריל 2004.
אני נכון להניח לזכות המערער כי בשטח בנוי בצפיפות כה גבוהה כמו שכונת מחאג'נה באום אל-פחם, היה מקום לבצע ביקורות חזותיות בתכיפות גבוהה יותר. אולם גם בהנחה זו, הרי שאין קשר סיבתי משפטי בין תוספת הבנייה הבלתי חוקית לבין התאונה, משנשמר מרחק הבטיחות בין הגג עליו עמד המערער לבין עמוד החשמל.
11. אין ממש בטענת המערער, לפיה העיריה אישרה לחברת החשמל להקים את עמוד החשמל במרחק 4.5 מטרים מהבניה הקיימת, וכי חברת החשמל סטתה מהמרחק שנקבע. ראשית, ענייננו במרחק שבין המבנה לבין קו החשמל, התיל החיצוני, להבדיל מהמרחק מבסיס עמוד החשמל עצמו שעומד על 4.25 מטרים (השרטוט המצורף לחוות דעתו של המודד דהאן, וחוות דעתו המשלימה). שנית, טענה זו לא הוכחה, ומנגד, עלה בידי חברת החשמל לסתור את הטענה. בתצהירו של מר שי ליפמן, המודד מטעם חברת החשמל במחוז הצפון, נאמר כי הוא סימן פעמיים בשטח את המיקום המדוייק בו יש להקים את עמוד החשמל, פעם ראשונה בחודש נובמבר 1997 ופעם שניה ביום 8.12.1998. זאת, לאחר שהעירייה נתנה את אישורה ולאחר ששני נציגים של העירייה התלוו אליו בעת המדידה ובעת סימון המיקום. לתצהיר צורף אישור מהנדס העיר על גבי טופס בו נכתב כי העירייה, כבעלת הקרקע, מאשרת הקמת העמוד וכי "מקום העמוד נבדק מטעם העיריה, העיריה אחראית למיקומו כפי שצויין כללית בשרטוט מספר [...]".
בהקשר זה, ושלא כטענת המערער, הקמת עמוד חשמל אינה טעונה היתר בניה לאור סעיף 145(ו)(1) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. הסעיף מסמיך את שר הפנים לקבוע בתקנות כי חלף היתר בניה תינתן הרשאה לסוגים של עבודות ומתקנים הדרושים להולכה, חלוקה ואספקה של חשמל. בהתאם לכך הותקנו תקנות התכנון והבניה (הסדרת הולכה, חלוקה ואספקה של חשמל), תשנ"ח-1998, אשר פוטרות הקמת רשת עילית מהצורך בהיתר בניה, ומחייבות תיאום עם הרשות המקומית ומהנדס הרשות המקומית, ללא צורך באישור הועדה לתכנון ולבניה. כך אכן נעשה במקרה שלפנינו.
12. המערער הצביע על כך שלאחר התאונה, הציבה חברת החשמל שילוט בולט ומגיני טיפוס על עמוד החשמל, כראיה למצבו העגום של העמוד קודם לתאונה. אלא שלא מצאתי כל קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התאונה לבין היעדר שילוט או היעדר מגיני טיפוס על עמוד החשמל. כפי שנטען על ידי חברת החשמל ולא נסתר, החברה ביצעה פרוייקט של מיגון ושילוט עמודי חשמל בחלקים נרחבים בארץ על מנת למנוע טיפוס של קטינים על עמודי חשמל. זאת, בעקבות פסק דין בו הורשעה בפלילי עקב התחשמלות של נער שטיפס על עמוד חשמל.
13. החלטת משרד האנרגיה כי החל מיום 1.4.2002 יש לתכנן רשתות חשמל כרשת תת-קרקעית, כוחה מכאן ואילך, ואף המערער אינו כופר בכך. ברי כי להטמנת קווי חשמל בקרקע יש יתרונות רבים, אולם יישום שיטה זו גם על תשתיות עיליות קיימות כרוך בהוצאות עתק, ולא בכדי המדינה לא הורתה לחברת החשמל להטמין בקרקע את כל קוי המתח העילי באיזורים בנויים. אף יכולה להישמע הטענה כי הטלת אחריות בנזיקין על חברת החשמל בשל עצם קיומה של רשת עילית של קווי מתח גבוה, כמוה כחיוב הרשות לפעול להטמנת הרשת מתחת לקרקע, מה שעשוי להתפרש כהתערבות של בית המשפט בהקצאת משאבי הציבור ובשיקולי מדיניות של הרשות (השוו: אריאל פורת "דיני נזיקין: עוולת הרשלנות" ספר השנה של המשפט בישראל 409-415 (1997);אריאל פורת נזיקין כרך א 207-220 (2013), שם מנתח המחבר את פסק הדין בע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343 (1989)).
14. בהיעדר קשר סיבתי בין הבנייה הבלתי חוקית לבין התאונה, אנו פטורים מהשאלה מה היה על חברת החשמל לעשות אילו נתברר לה לפני התאונה כי המבנה הולך ומתקרב לעמוד החשמל, שהרי לחברת החשמל אין סמכות חוקית להרוס את המבנה הבלתי חוקי. בעניין סנדוקה, הסכימה השופטת נאור עם השופט דוד חשין בעניין ג'ועבה, שם הביע את דעתו כי חברת החשמל אינה צריכה להשקיע הון עתק בהעתקת קו חשמל כל אימת שמאן דהו בנה את ביתו בקרבה יתירה לקו החשמל תוך חריגה מהיתר הבנייה. אציין כי בעניין סנדוקה הוטלה אחריות על חברת החשמל, אך זאת מן הטעם שידעה אודות המפגע ולא התריעה בפני הגורמים המוסמכים למנוע עבירות בניה וסכנה לציבור. משקבענו כי במקרה דנן חברת החשמל לא ידעה אודות הבנייה הבלתי חוקית, וכי ממילא אין קשר סיבתי בין הבנייה לבין התאונה, אין מקום להטלת אחריות על חברת החשמל.
בסופו של דבר, לא ניתן למנוע סכנת התחשמלות למי שמתקרב באופן מסוכן לתילי חשמל, ואזכיר כי במקרה דנן המערער אחז בצינור שאורכו שישה מטרים, כשעמוד החשמל ותילי החשמל ניצבים ממש מול נגד עיניו במרחק של כשלושה מטרים.
חוסר בידוד של תיל החשמל
15. המערער טען כי בעת האירוע חוטי החשמל בקו המתח הגבוה שעל העמוד היו חשופים וללא בידוד, וכי רק לאחר האירוע בוצע בידוד. לטענת המערער, היה על חברת החשמל לבנות מחיצת הפרדה בין העמוד לבניין, ולמצער, להשחיל את התיל החשוף בצנרת PVC, כפי שנעשה לאחר התאונה. בהקשר זה חזר המערער והדגיש את סכנת התיל החשמלי, נוכח קיומו של שדה חשמלי הסמוך לתיל וסמוי מהעין, כך שהעומד בקרבתם עלול לסבור כי אין סכנה בהעדר מגע פיזי עם תיל החשמל.
16. חברת החשמל כפרה במישור העובדתי בטענה כי לאחר התאונה ביצעה בידוד של תילי החשמל. כפי שהוסבר על ידי המצהירים מטעמה, לאחר התאונה בוצעה עבודה של התקנת כיסוי זמני, משנתברר כי עקב בניית המרפסת, המרחק בין המרפסת לבין עמוד החשמל עומד על כ-2.5 מטרים, פחות ממרחק הבטיחות המינימלי הנדרש על פי כללי הרשת הארצית.
הסבר זה נתקבל על ידי בית משפט קמא ואיני רואה להתערב בכך. מכל מקום, אף אם היה מוכח כי לאחר התאונה חברת החשמל מצאה לנכון לבודד את תילי החשמל הסמוכים למבנה, איני סבור כי ניתן היה להסיק מעובדה זו כי התרשלה בכך שנמנעה מלעשות כן לפני התאונה.
17. ועיקרו של דבר. בית משפט קמא אימץ את ההסבר שניתן על ידי חברת החשמל, ולפיו לא רק שאין כל חובה לבודד קוי חשמל, אלא שבכל ארצות העולם קו עילי מתח גבוה סטנדרטי הוא קו חשוף. זאת, מאחר שבידוד על תילי החשמל מהווה מקור לצבירת זיהום, רטיבות וקינון ציפורים שהפרשותיהם גורמות לקצרים חשמליים "ולתוספת כוחות מכניים על הרשת ושחיקת מוליכים" (חוות דעתו של צבי שגב מנהל הרשת הארצית של חברת החשמל). עוד נאמר בחוות הדעת, כי רק בחלק קטן מהמדינות נעשה שימוש חלקי ומוגבל בתילים מצופים על מנת להקטין את כמות התקלות כתוצאה ממגע עם ענפי עצים, ציפורים או חפצים הנישאים ברוח. תילי חשמל מצופים לא נועדו למנוע התחשמלות, והם אף אסורים במגע גם לעובדי חברת החשמל (למעט עובדים המורשים לכך במיוחד) עקב הבידוד המופחת שלהם.
אציין כי גם בעניין כהן הועלה נושא הבידוד והטענה נדחתה על ידי בית המשפט:
"בא-כוח המערער ביקש להסתמך על תקנות החשמל (התקנת כבלים), תשכ"ז-1966, שהן כאילו מחייבות גם את בידודם של כבלים כדוגמת אלה שבענייננו. אלא שתקנות אלה אינן מתייחסות לרשת עילית, שהיא הרלוואנטית לענייננו" (עניין כהן, בעמ' 810).
העדר פיקוח על הבניה מצד העירייה והוועדה המקומית
18. אין זה מתפקידה של חברת החשמל לגלות בנייה בלתי חוקית, ועמדנו על כך שהביקורת החזותית של קו המתח אמורה להיעשות מדי שמונה שנים, ובכל מקרה לא קיים קשר סיבתי משפטי בין תוספת הבנייה הבלתי חוקית לבין התאונה. אבחן כעת אם מסקנה זו תקפה גם לגבי העירייה והוועדה המקומית.
19. הוועדה המקומית והעירייה טענו בפנינו כי לא ניתן לצפות שכל בניה בלתי חוקית תאותר על ידן. בית משפט קמא דחה טענה זו, ומסקנתו מקובלת עלי לאור הפסיקה שהרחיבה את חובת הפיקוח של הרשות על בטיחות מבנים (ראו ע"א 862/80 עירית חדרה נ' אהרון זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983)). במקרה דנן, פקחים של העירייה והוועדה המקומית אמורים היו לגלות ולאתר את תוספת הבניה בהיקף בו נעשתה, אם לא בזמן אמת אזי לאחר מכן.
20. כפי שציין בית משפט קמא, בעקבות הבניה המרחק בין המרפסת לבין עמוד החשמל אכן נופל מתחת למרחק המותר על פי כללי הבטיחות של הרשת הארצית. ברם, המערער לא עמד במרפסת אלא במפלס הגג, שהמרחק האופקי מקצהו לבין עמוד החשמל עמד על 3.3 מטר, כשהוא אוחז בצינור באורך 6 מטרים. לכן, ועל אף התרשלות העירייה והוועדה המקומית בכך שהעלימו עין, או בכך שלא איתרו את תוספת הבניה, הרי שאין קשר סיבתי-משפטי בין התרשלותן לבין הנזק שנגרם למערער.
הערות לפני סיום
21. המערער תבע גם את בעל הבית, מי שבנה את תוספת הבניה הבלתי חוקית, אך נמנע, מטעמיו, לבקש כנגדו פסק דין בהעדר הגנה, וגם בפנינו לא עתר למתן סעד כנגדו.
22. בשולי הדברים, דומה כי המקרה שבפנינו ממחיש את הסכנות הגלומות בבניה בלתי חוקית, גם אם בסופו של יום לא נמצא קשר סיבתי משפטי בין התאונה לבין תוספת הבניה.
אוסיף ואומר, כי התמונות מדברות בעד עצמן ומהן עולה כי באיזור אורבני צפוף עסקינן, שהבניינים בו "צומחים" לגובה ו"מתרחבים" לצדדים, אם על פי היתר כדין ואם ללא היתר כדין. באיזורים צפופים כגון דא, בהם קיים חשש מוגבר להתקרבות אופקית או אנכית של מבנים לקווי מתח גבוה, אני סבור כי יש מקום להגביר את תכיפות הביקורת החזותית.
סוף דבר
23. לאור המרחק בין עמוד החשמל לבין הבניין, לא הוכחה התרשלות של חברת החשמל, ואף לא הוכחה התרשלות מצידה עקב מצבו של העמוד או עקב אי בידוד תילי החשמל. אף לא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין התאונה.
הוועדה המקומית והעירייה התרשלו בהיעדר פיקוח מצידם על הבנייה הבלתי חוקית, אך אין קשר סיבתי בין התרשלותן לבין התאונה.
לאור התוצאה אליה הגענו, אנו פטורים מלדון בשאלת רשלנותו התורמת של המערער, שאחז בידיו צינור באורך 6 מטרים, כשקו החשמל ניצב מול עיניו במרחק של 3.3 מטרים.
23. אשר על כן הערעור נדחה ובנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ש ו פ ט
המשנָה לנשיא מ' נאור:
אני מסכימה.
המשנָה לנשיא
השופט נ' הנדל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.
ניתן היום, ד' בתשרי התשע"ה (28.9.2014).
המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12016490_E08.doc עכב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il