עלי להכריע האם יש להתיר למשיב להביא ראיות לסתור את הממצא שעולה מההליך הפלילי, כי הוא ביצע את העבירה של שימוש ובנייה במקרקעין ללא היתר, וזאת כדי למנוע עיוות דין בהינתן אופיו המיוחד של הסכסוך המשפחתי ובנסיבות בהן הצדדים אינם רק אחים אלא אף שכנים.
1. הבקשה למחיקת ראיות המשיב העומדות בסתירה לפסק הדין בהליך הפלילי שניתן כנגדו
הוגשה במסגרת תביעת לשון הרע שהגיש המבקש כנגד אחיו - המשיב.
2. הצדדים גרים בדירות נפרדות בבית משותף בן שתי קומות המצוי בכפר...
המבקש הינו בעלי הזכות של דירת המגורים העליונה והמשיב הינו בעלי הזכות של דירת המגורים התחתונה.
אביהם של הצדדים הינו הבעלים בחלקת המקרקעין עליה בנוי הבית המשותף.
3. לב המחלוקת בין הצדדים נוגע לזכויות השימוש בחדר המדרגות המשותף והיחיד ובגג בית המגורים.
4. ברקע פרשת בנייה בלתי חוקית של תוספת חדר על עמודי בטון, גרם מדרגות ומתחם חנייה ללא היתר בנייה.
5. אין מחלוקת כי המשיב שלח מכתב ביום 23.2.05 למפקח בוועדת התכנון והבנייה בגליל המזרחי בו הודיע על תוספת בנייה לא חוקית שבוצעה על ידי המבקש וציין כי הוא התנגד לה (להלן: "המכתב").
6. כפועל יוצא הוגש כנגד הצדדים כתב אישום בעבירות תכנון ובניה בבית משפט השלום בבית שאן בגין בניית התוספת הבלתי חוקית.
7. לדיון בכתב האישום שהתקיים ביום 26.1.06 הופיע רק המשיב, אשר מסר את הסכמתו להסדר טיעון לפיו יינתן צו הריסה לתוספת הבנייה ללא הרשעה, ותינתן לו שהות להסדרת היתרי הבנייה לתוספת בטרם יכנס צו ההריסה לתוקפו.
8. בתצהיר עדותו הראשית בהליך שבפני, טען המשיב כי לצורך השגת הסדר טיעון ללא הרשעה ולאור העובדה כי התובע לא טרח להופיע לדיון, הוא נאלץ במעמד הדיון לקחת את מלוא האחריות על בניית התוספת הבלתי חוקית, למרות שהוא התנגד לה מכל וכל ומתוך רצון להימנע מהחרפת הסכסוך.
לגרסתו, המבקש החליט לבנות את הבנייה הבלתי חוקית על חשבונו כדי למנוע שימוש של המבקש ובני משפחתו בחדר המדרגות המשותף, וזאת בעקבות דרישתו של המשיב להשבת כספים שנטל ממנו כהלוואה ותחת להשיבם.
9. המשיב הפנה לפרוטוקול בו מצוין כי הוסבר לו ע"י ב"כ המאשימה כי רק אם ייקח על עצמו את האשמה יוכל לקבל הסדר טיעון ללא הרשעה.
10. המשיב ציין כי לאור הסדר הטיעון הוא פנה למבקש וביקש ממנו כי יחתום על הבקשה לקבלת היתר עבור הבנייה אותה לגרסתו החל לבצע בעצמו, אלא שהוא בחוסר תום לב, התנה את חתימתו בכך שיוותר על השימוש בחדר המדרגות הראשי ובגג בית המגורים אשר משמשים את שניהם. בהעדר חתימת המבקש על הבקשה להיתר בנייה ובקץ השהות שניתנה להשגת היתר על פי הסדר הטיעון, הוא נאלץ, לטענתו, להרוס את התוספת הבלתי חוקית.
11. המבקש תבע את המשיב בשתי תביעות נפרדות:
האחת - תביעת לשון הרע בגין המכתב שנשלח על ידי המשיב לוועדה, ובעקבותיו הגשת כתב אישום כנגדו, אשר לטענתו פגעו קשות בשמו הטוב וגרמו לו עוגמת נפש לשמע האשמות הלא נכונות שהועלו נגדו.
השנייה - תביעה לצו מניעה האוסר על המשיב להשתמש במדרגות ובגג שהם חלק מרכושו הפרטי של המבקש ולצו עשה המורה לו לאטום דלת שבנה בניגוד להיתר והסרת כל מתקן מהגג וכן לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו בשל עוולות אלה.
המשיב הגיש כתב תביעה שכנגד בעילה נזיקית בגין הנזקים הכללים והמיוחדים שנגרמו לו לטענתו בשל התנהלות המבקש.
12. בבקשתו עתר המבקש למחיקת כל ראייה וכל סעיף בתצהירים מטעמו של המשיב, שבהם ניסה לסתור את הקביעה בהליך הפלילי על יסוד הודאתו, שהוא זה שביצע את העבירה שבגינה הוגש כתב האישום.
לגישתו, קביעה כזו כמוה כהרשעה לפי סעיף 42 א (א) לפקודת הראיות, ולא הוגשה על ידי המשיב כל בקשה להביא ראיות לסתור אותה.
13. המבקש הפנה לפסיקה לפיה אין הבדל בין פסק דין מרשיע לבין פסק דין שנקבעו בו ממצאים ומסקנות מרשיעים, אך בשל טעמים שונים לא נסתיים בהרשעה, כאשר לאור הודאת המשיב כתב האישום מהווה חומר הבהרה לממצאי פסק הדין.
המבקש טען כי המשיב קיבל החלטה מושכלת להודות בדיון הפלילי במעשה שעשה, לפיכך לא ייגרם לו עיוות דין או פגיעה בשוויוניות. לטענתו, בהתנהלותו בהעלאת טענות הסותרות את הודאתו יש משום חוסר תום לב, המצדיקה השתקתו מכוח דוקטרינת ההשתק השיפוטי.
14. המשיב טען בתגובתו כי בית המשפט מוסמך מכוח סעיף 8 (א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה- 1995 (להלן:"החוק") ומכוח תקנה 258ב(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") לסטות מסדרי הדין ודיני הראיות, ולקבל ראיות ועדויות שאינן קבילות לצורך עשיית משפט צדק.
בדרך זו לגישתו ייחשפו העובדות לאשורן ויושג פיתרון סופי וצודק לסכסוך בין ה- 20 שנה באשר לחלוקת זכויות שימוש בחלקי בית המגורים בו מתגוררים הצדדים אשר מצווים להמשיך לחיות יחדיו כשכנים גם לאחר הכרעת בית משפט.
דיון
15. כנגד הצדדים הוגש כתב אישום לפיו הואשמו בעבודות בנייה ושימוש במקרקעין שבוצעו אחרי תאריך 10.4.2000 בגין בניית תוספת בחזית המזרחית של מבנה קיים על עמודי בטון וגרם מדרגות ללא היתר בנייה ושימוש חורג במקרקעין (להלן: "המבנה").
עוד צוין כי הצדדים היו במועד האמור המשתמשים בפועל במקרקעין, מבצעי העבודות, האחראים לעבודות ולשימוש ומי שהיה עליהם להשיג היתר.
הנאשמים הואשמו בהוראות החיקוק של סעיפים 145(א), 204(א), ו-208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה").
16. בפרוטוקול הדיון מיום 26.1.06 טען המשיב כי המבקש בנה את התוספת כשהוא שהה בחו"ל.
נרשם בפרוטוקול מפי ב"כ המאשימה כי היא הסבירה למשיב שניתן להגיע לעסקת טיעון באם הוא מודה בביצוע העבירות נשוא האישום.
ב"כ המאשימה הבהירה כי הינה סבורה ששמיעת הוכחות בתיק אודות המחלוקת בין הצדדים בנוגע לזהות האחראי לבנייה תגזול זמן שיפוטי לשווא, ולכן היא מסכימה למתן צו הריסה ללא הרשעה כנגד המשיב ולמחיקת כתב האישום כנגד המבקש.
המשיב מסר כי הוא מסכים לצו הריסה ללא הרשעה כנגדו, אך ביקש שהות להגשת היתר ונרשם כי הוא מסכים שכתב האישום נגד המבקש אשר לא התייצב לדיון יימחק הואיל והוא לוקח אחריות על הריסת המבנה.
במעמד הדיון ניתן פסק דין לפיו:
"לאור הסכמת הצדדים, ניתן בזה כנגד הנאשם 2 (המשיב כאן- ר.ג.), צו הריסה ללא הרשעה, באשר למבנים נשוא האישום, אשר יבוצע על ידו תוך 6 חודשים מהיום זולת אם יהיה לו היתר כדין. הנני מוחקת את כתב האישום כנגד הנאשם 1 (המבקש כאן- ר.ג.)".
17. סעיף 42א לפקודת הראיות, קובע כי:
"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע... הוא בעל דין במשפט האזרחי".
18. עלי לבחון האם יישומו של סעיף זה במקרה דנן, מוביל למסקנה לפיה הרשעתו של המשיב בעבירות לפי חוק התכנון והבנייה, והעובדות שעל בסיסן הורשע המשיב, עומדים לחובתו של המשיב גם בהליך שלפני.
19. המשיב הורשע על סמך הסכמתו שניתנה לאור עסקת הטיעון שנרקמה.
בפסיקה נקבע כי לעניין הפעלת סעיף 42 א לפקודת הראיות אין נפקות לכך שהרשעתו של הנאשם התבססה על הודאתו במסגרת עסקת טיעון (ראה ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מוסטפה סובחי, פ"ד מא (4) 327, ע"א 285/80 שיף נ' אליאסי, פ"ד ל"ד(4) 752 בש"א (י-ם) 7744/07 מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ נ' נתשה מיום 10.3.08).
20. ואולם, עיון בפרוטוקול מעלה כי המשיב לקח אחריות אך ורק להריסת המבנה ולא לבנייתו ואף הצהיר לפרוטוקול כי לא הוא אחראי לבנייה האמורה אלא המבקש.
גם בפסק הדין לא נקבע כממצא פוזיטיבי כי האחריות על בניית המבנה הינה של המשיב והמבקש אף לא זוכה מביצוע העבירה אלא כתב האישום שהוגש כנגדו נמחק.
21. המבקש צירף פסיקה ענפה בה נדחו ניסיונות בעלי הדין להביא ראיות לסתור את הרשעתם על סמך הודאתם.
בפסיקה שצורפה הורשעו בעלי הדין על פי פסק דין חלוט במשפט פלילי בגין עבירות שונות לפי חוק העונשין, תשל"ז - 1977 ודיני התעבורה.
בענייננו ההרשעה הינה על פי סעיפים 204 ו- 208 לחוק התכנון והבנייה.
על פי סעיף 204 עובר העבירה הינו מבצע עבודה או המשתמש במקרקעין בלא היתר או בסטייה ממנו. בנוסף, ניתן להאשים בעבירה לפי סעיף 204 אחד או יותר מבין הגורמים המנויים בו, כגון את מי שהוחזק כבעלים של המקרקעין בשעת ביצוע העבירה (204 (א)(4)) כאשר המקרקעין בבעלות משותפת - כל אחד מן השותפים בשעת ביצוע העבירה (סעיף 204 (א)(5)) וכן את המשתמש בפועל במקרקעין (204 (א)(7)).
כפי שעולה מסעיף 208 (א) ניתן להאשים את כל מי שמתקיימת בו אחת החלופות אשר בסעיפים הקטנים לו.
22. אין מחלוקת כי המבקש עונה על כל אחת מהגדרות הגורמים שצוינו לצורך קיום יסודותיו של סעיף 208 לחוק התכנון והבנייה.
יחד עם זאת בדיון נשוא כתב האישום לא התבררה המחלוקת מי מבין הצדדים ביצע את עבירות הבנייה שהוכחו. פסק הדין לא נומק ולא בוסס על התרשמות בית המשפט מהעדים ועל ממצאי מהימנות.
23. סעיף 42 ג לפקודת הראיות קובע כי:
"הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע...רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".
בפסיקה קיימים מקרים בהם התיר בית משפט אזרחי הבאת ראיות לסתור או לחזור ולהשמיע ראיה שכבר נשמעה במשפט הפלילי בנסיבות מיוחדות, כאשר הדבר דרוש על מנת למנוע עיוות דין.
(ראה ע"א 350/74 מ.ל.ט בע"מ נ' ממן, פ"ד כט (1) 217, י.קדמי " על הראיות" חלק שלישי מהדורת תש"ע - 2009 עמ' 1571 והפסיקה המובאת בהערות שוליים 68 ו- 69).
ובפרט רואה אני לנכון להפנות לשני פסקי הדין הבאים:
ראשית לע"א 1543/90 חבש נ' בורקאן מיום 17.9.90 שם קבע רשם בית משפט העליון כי קיימת למערער עילת ערעור, לאור העובדה כי בית משפט האזרחי קבע בתביעת הנזיקין כי מי שנהג ברכב בשעת התאונה היא זהות אחרת מזו שהורשעה על סמך הודאתה במשפט התעבורה.
ופסק הדין הנוסף הינו ע"ש (חי') 137/09 הובר נ' ממונה אזורי מע"מ חיפה מיום 4.1.2001, שם התיר כבוד השופט ביין ביד רחבה הבאת ראיות לסתור פסק דין מנומק שהרשיע על סמך עדויות וממצאי מהימנות שאף ערעור עליו לבית משפט העליון נדחה.
טעמיו להחלטתו להתיר זאת נעוצים היו בעובדה כי בית המשפט בעניין הפלילי השאיר כמה חללים שלגביהם לא נקבעו ממצאים.
24. תחושתי היא כי גם בענייננו ייגרם עיוות דין למשיב באי מתן רשות להביא ראיות לסתור.
לעיני הוצגה תמונה של סכסוך משפחתי מורכב הנמשך מזה שנים רבות ומלווה במעשי אלימות והוצאת צווי הגנה שנדרשו כדי לאפשר לצדדים להמשיך להתגורר בצוותא בבית המשותף ולאפשר שימוש בשטחים המשותפים.
פסק הדין הפלילי לא הכריע במחלוקת שבין הצדדים, אלא הורה על מתן צו הריסה על תנאי ללא הרשעה שביצועו הוטל על שכמו של המשיב.
גרסת המשיב לא נבחנה, והיא לא משוללת יסוד לנוכח טיבו המשפחתי של הסכסוך וצידוד אמם ואחיו של הצדדים בגרסתו דווקא. הוסף על כך, כי הסברו להודאתו בהליך הפלילי כצעד בונה אמון כלפי המבקש וכניסיון לסיום הבנייה, רק מחזקת את מסקנתי כי יהיה זה בלתי צודק למנוע ממנו מלהוכיח את גרסתו.
25. יש ליתן את הדעת לכך שאיננו מצויים בהליך אזרחי קלאסי אלא בהליך בענייני משפחה שבו על אחת כמה וכמה מצווה בית משפט להיזהר ממצב של עיוות דין, ולשם כך אף נחקק סעיף 8(א) לחוק המתיר לבית המשפט בכל עניין של דיני ראיות וסדרי דין, ובאין הוראה אחרת על פי חוק זה, לנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק.
(ראה בהקשר האמור ש' שוחט סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה הוצאת מחשבות תש"ע - 2009 313-324 והפסיקה של בתי המשפט לענייני משפחה המצוטטת שם, וכן ראה פסק דינו של חברי כבוד השופט אסף זגורי תמ"ש (טב') 9494-1-10 מיום 1.3.11 וכן תמ"ש (טב') 17467-09-10 מיום 2.4.12 בו חיווה דעתו כי מכוח סעיף 8 (א) לחוק הנ"ל ביכולתו של בית המשפט לענייני משפחה לפתח את דיני הראיות).
26. בנסיבות נוכחתי כי היצמדות להליך הפלילי אשר ממנו עולה המסקנה כי המשיב ביצע עבירה, תחטא לעשיית משפט צדק בהליכים המתנהלים בפני.
לנוכח האמור, הנני מתירה הגשת ראיות לסתור גם מכוח הוראה זו.
27. מבחינה פרוצדוראלית לא הגיש המשיב בקשה להביא ראיות לסתור את הקביעה בתיק הפלילי אלא ניסה להצדיק את הגשתן בסמכות הנתונה לבית משפט לסטות ממדיני הראיות ובטענה כי פסק הדין בהליך הפלילי כלל לא קובע כי הוא האחראי לבנייה.
איני סבורה כי הטענה בדבר העדר הגשת בקשה להבאת ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי שניתן בענייננו צריכה לעמוד כחוצץ בפני בירור טענותיו של המשיב בהקשר האמור.
אף כי פורמאלית לא הוגשה בקשה כאמור, רשות להגשת ראיות לסתור, עולה מפורשות מתוך תגובות המשיב והיא אף נלמדת מההוראה על הגשת תצהירים ועל כן מכוח הגמישות הדיונית המוקנית לבית משפט לענייני משפחה הנני נדרשת לדון בכך.
(לעניין הגמישות הדיונית ראה בע"מ 8863/03 מיום 12.12.04 ותמ"ש (ת"א) 6923/06 מיום 7.7.09).
סוף דבר
28. לאור האמור, הבקשה נדחית.
כתבי בי הדין אשר הוגשו על ידי המשיב בתיק יישארו בעינם.
כפועל יוצא מהחלטתי ומשהמחלוקות בדבר זהות מבצע הבנייה על פי היתר וללא היתר והשימוש בחלק מהמבנה בניגוד להיתר, תתבררנה בפני, מתקבלת בקשת המשיב לאיחוד עניינים בתביעות שבכותרת, אשר לה הסכים ב"כ המשיב בתיק תמ"ש 3090-05-09, מן הטעם כי בשני התיקים מדובר במסכת עובדתית אחת, צדדים זהים ושאלות דומות של עובדה ושל משפט.
המזכירות תמציא החלטה זו בפקס לב"כ הצדדים (שלושה במספר).
מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתנה היום, י"ד כסלו תשע"ג, 28 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.