חיוב צד בהיטל השבחת נכס שייעודו שונה לאחר ההסכם לרכישתו ע''י הצד השני – התחייבות בטעות

רקע

הוגשה בפנינו בקשת האישה לחייב את הגרוש בתשלום עבור היטל השבחה על מגרש, בהתאם לחוזה שנחתם בין הצדדים.

נתאר את השתלשלות העניינים בתיק לגבי מכירת המגרש.

הצדדים קנו יחדיו בעבר במסגרת קבוצת רכישה חלק ממגרש ב** לצורך רכישת מגרש זה הצדדים פנו לבנק ולקחו משכנתה משמעותית.

בדיון שהתקיים ביום א' באייר תשע"א (5.5.2011) טען הגרוש שהוא מעוניין למכור את המגרש לצד ג' תמורת ארבע מאות אלף ש"ח.

בתגובה, הודיעה האישה בבית הדין, שהיא מסכימה לרכוש את חלקו של הבעל במגרש לפי הערך הנ"ל.

בית הדין הוציא החלטה בדיון כדלקמן:

"בהסכמת הצדדים ובאי כוחם, האישה תרכוש חלקו של הבעל במגרש בסך מוסכם של ארבע מאות אלף ש"ח, האישה תיטול על עצמה משכנתה, ותעביר לבעל מחצית היתרה בתוספת תשלומי המשכנתה ששולמו על ידי הבעל עבור חלקה בדירה."

העניינים התנהלו בעצלתיים והעסקה לא הושלמה, דהיינו האישה לא שילמה עבור חלקו של הגרוש.

ביום י"א בתשרי תשע"ג (27.9.2012) בית הדין התייחס להיטל ההשבחה והוציא החלטה כדלהלן:

"בדיון שהתקיים היום הועלו שני נושאים, בקשת האב לבדיקת מסוגלות הורית לאם, והכרעה בנושא המגרש שרכשה האישה מהבעל – הצדדים חלוקים מי יישא בתשלום היטל השבחה. כמו כן האישה חפצה להעביר חוב המשכנתה המוטל על הנכס משם הבעל על שמה (ולא לקחת משכנתה חדשה) ואילו לטענת הבעל לא סומך עליה ומבקש שתיקח משכנתה חדשה.

לאור החומר שבתיק בית הדין מחליט כדלהלן:

א. בית הדין לא רואה צורך בנידון דידן להפנות את האישה לבדיקת מסוגלות הורית.

ב. תשלום היטל השבחה על המגרש ישולם על ידי שני הצדדים שווה בשווה.

ג. המשכנתה המוטלת על המגרש תועבר על שם האישה."

ביום י"ב בתמוז תשע"ד (10.7.2014) בית הדין קיים דיון ארוך, ובו שמע את גרסת שני הצדדים לעיכוב הממושך שחל בהשלמת העסקה.

בדיון השתתפה גם עורכת הדין רג'ואן שעוסקת במקרקעין ושהייתה שותפה לרצון הצדדים להשלמת העסקה.

עורכת הדין רג'ואן הסבירה את העיכובים בהשלמת העסקה. לדבריה, האישה עמדה בהתחייבותה והעבירה לה את התשלום עוד בשנת 2011 כדי ליתנו לידי הגרוש. אולם בשנת 2012 הצ'ק הוחזר לאישה, משום שהייתה מחלוקת בין הצדדים בפרטי ההסכם, כגון בעניין תשלום היטל השבחה ומס שבח.

בדיון שהתקיים כאמור ביום י"ב בתמוז תשע"ד (10.7.2014) בית הדין שב ואשרר את ההסכמות לפיהן תשלום היטל ההשבחה יתחלק שווה בשווה בין הצדדים.

בעקבות דיון זה הצדדים חתמו ביניהם בחודש 8/14 על חוזה ארוך ומפורט בכתב, למכירת חלקו של הבעל במגרש לאישה לפי שווי מגרש של ארבע מאות אלף ש"ח צמוד למדד משנת 2011. כאשר סוכם ביניהם שהיטל ההשבחה יתחלק שווה בשווה בין הצדדים, תמורת המגרש תועבר לגרוש תוך תשעים יום, כמו כן תדאג לפטור את הגרוש מחובו לבנק למשכנתאות בגין אותו המגרש.

העסקה הושלמה, האישה הוציאה את הגרוש מהמשכנתה והעבירה לו הכסף באיחור של כשלשה חדשים בחודש 2/15.

בדיון האחרון בפנינו, האישה השיבה, שהאיחור נבע מהעיכוב של הפרוצדורה בבנק להסרת שמו של הגרוש מחוב המשכנתה שלו. במהלך דיון זה הציג הגרוש לבית הדין מסמך מעיריית **** מתאריך 3/15 לפיו אין היטל השבחה על העסקה. על המסמך קיימת הסתייגות כוללנית – "אישור זה אינו משחרר את בעל הנכס או את המחזיק מחוב אשר רבץ על הנכס אך לא התגלה".

אולם כאשר האישה ביקשה בפועל להעביר את הבעלות של המגרש על שמה, היא התבקשה לשלם היטל השבחה כולל לעיריית **** על סך של כשלוש מאות ועשרים אלף ש"ח. וזאת בעקבות שמאות של שמאי מוסמך שנשלח על ידי עיריית **** להעריך את שווי הקרקע. המגרש עבר שינוי יעוד למגורים במהלך שנת 2013, ועל כן שוויו עלה באופן משמעותי והיא נדרשה לשלם ארבעים וחמישה אחוזים מעליית שווי הקרקע כהיטל השבחה.

לפי ההסכם מיום ט"ו באב תשע"ד (11.8.2014) שחתומים עליו הצדדים, לכאורה מחצית מהסכום של ההיטל בגין חלקו של הגרוש עולה לכדי שמונים אלף ש"ח. האישה ובא כוחה מבקשים לחייב את הגרוש בתשלום זה, וכפי שנקבע ביניהם בעבר בהסכמים ביניהם ובהחלטות בית הדין. לדברי באת כוח הגרוש, הנוהג בעולם בעסקאות המקרקעין הוא שהיטל ההשבחה מוטל על המוכר, בתיק זה בית הדין כבר חרג מהמקובל ואִפשר לגרוש לשלם רק מחצית מהיטל ההשבחה.

ההסכם שנחתם בין הצדדים צורף לבית הדין ובו הסכימו הצדדים כדלהלן:

"7.3   היטל השבחה, בגין תכנית בניין עיר אשר קיבלה תוקף עד למועד החתימה על הסכם זה תחול ותשולם על ידי הצדדים שווה בשווה, וככל שיחול היטל השבחה לאחר מועד החתימה על הסכם זה יחול ההיטל על הקונה וישולם על ידה."

לעומת זאת, באת כוח הגרוש טענה שלא ניתן לחייב את הבעל בהיטל השבחה לפי ערך קרקע של שמונה מאות אלף ש"ח כאשר שווי העסקה בחוזים ביניהם ובדיוני בית הדין נקבע על שווי של ארבע מאות אלף ש"ח. לדבריה התשלום של ההיטל נקבע בעקבות שינוי הייעוד שהוחל כשנתיים לאחר הסיכום על העסקה שהוסכמה בבית הדין בשנת 2011. אם מבקשים להטיל על הגרוש היטל השבחה הרי שצריך לבטל את העסקה לחלוטין, או לחילופין לקבוע שהאישה תשלם לו עבור חלקו במגרש לפי הערך והמחיר הנכון ולא לפי המחיר שנקבע בשנת 2011.

באותו הסכם מיום ט"ו באב תשע"ד (11.8.2014) נקבע בעניין המחיר של הנכס כדלהלן:

"6.1   בהתאם להחלטת בית הדין הרבני המצורפת כנספח ג' להסכם זה, הקונה רוכשת את חלקו של המוכר בנכס בסכום בסך של מאתיים אלף ש"ח, בניכוי חלקו של המוכר ביתרת המשכנתה הרובצת על הדירה ובתוספת מחצית תשלומי המשכנתה אשר שילם המוכר לבנק הממשכן, ולאחר שהסכום הוצמד למדד הידוע ביום 5.5.11 עד למועד התשלום בפועל ובסך הכול 110,571 ש"ח."

כלומר, מחיר המגרש נכון ליום א' באייר תשע"א (5.5.2011) כאשר הוא הוצמד למדד.

עוד ביקש הגרוש שהאישה תשיב לו את סכום ביטוח החיים ששילם על המשכנתה מידי חודש בחודשו על סך עשרות שקלים, אף על פי שכבר לא הייתה עליו משכנתה אלא על האישה. וכן תבע שהאישה תפצה אותו על כך שהכסף והמשכנתה ניתנו באיחור של שלושה חודשים.

למעשה שני הצדדים לא חלוקים בעובדות. שניהם מודים שהם הופתעו מדרישת התשלום הגבוהה של עירית ****. לדברי בא כוח האישה, הוא אף ניסה לפנות לעירייה כדי להפחית את הסכום אך לא הצליח. כמו כן שני הצדדים מודים שאחרי כל הבירורים שלהם לא היו אמורים בעבר לשלם עבור העסקה היטל השבחה.

בדו"ח השמאי מטעם עיריית **** שהעריך את שווי הקרקע כדי לקבוע האם ישנה הצדקה להטלת היטל השבחה, נסקרו השתלשלויות העניינים שהובילו להשבחת הקרקע, וכדלהלן:

"[...]

מצב חדש

תכנית מִתאר הר/1302 שהודעה על אישורה פורסמה בילקוט פרסומים מס' 6584 מיום 30.04.2013, מטרתה שינוי יעוד חטיבת הקרקע הכלולה בה לייעודי קרקע כדלקמן [...]

4.3 הכרזה על קרקע חקלאית

חטיבת הקרקע הכלולה בתחום תכנית הר/1302 הוכרזה כקרקע חקלאית במספר מועדים כדלקמן:

• י.פ. 1435 מיום 07.03.1968
• י.פ. 3011 מיום 10.01.1984
• י.פ. 4946 מיום 26.12.2000

[...]

5. התאריך הקובע

התאריך הקובע לחישוב ההשבחה עקב אישור תכנית הר/1302 הינו תאריך תחילתה של התכנית, דהיינו, 15.05.2013 (15 יום לאחר פרסום ההודעה ברשומות על אישור התכנית).

[...]

• מצב חדש

-           ביום 15.01.2012, נמכרו*** (רחוב ***) תמורת סך של 800,000 ש"ח (היטל השבחה יחול על הקונה).

-           ביום 23.05.2013, נמכרו 8 *** (רחוב ***) תמורת סך של 710,000 ש"ח (היטל השבחה יחול על הקונה).

-           ביום 09.09.2013 נמכרו 224 מ"ר המהווים חלק *** (רחוב ***) עשויות לשקף זכות לכ־2 יח"ד במגדל מגורים בן 22-17 קומות, תמורת סך של 1,085,600 ש"ח (היטל השבחה יחול על הקונה).

-           ביום 07.11.2013 נמכרו 224 מ"ר המהווים חלק *** (רחוב ***) עשויות לשקף זכות לכ־2 יח"ד במגדל מגורים בן 22-17 קומות, תמורת סך של 1,080,000 ש"ח (היטל השבחה יחול על הקונה).

-           ביום 31.12.2013 נמכרו כ־5,504 מ"ר *** (רחוב ***) תמורת סך של 18,445,000 ש"ח (היטל השבחה יחול על הקונה).

[...]

9. הערכה

לאור האמור לעיל, הננו מעריכות את ההשבחה בנכס הנדון עבור זכויות ה"ה [פלוני] (20/2857 חלקים בהתאם לנסח רישום), המהווים סה"כ שטח של 80 מ"ר מחלקה *** עקב אישורה של תכנית הר/1302 ולתאריך הקובע 15.05.2013 בסך של 297,245 שקל חדש [...]"

במהלך הדיון האחרון, בית הדין הציע לצדדים פשרה. בא כוח האישה הסכים לשקול פשרה, הגרוש התנגד וטען שאם מבקשים שישלם את היטל ההשבחה על ערך הקרקע הרי שזכותו לקבל את ערך הקרקע הריאלי ולא הערך שנקבע שנים לאחור, לדבריו כל ההיטל נגזר מעליית ערך הקרקע, כאשר שווי העסקה נקבע במחירים של טרום עליית ערך הקרקע.

זמן תחולת העִסקה לעניין תשלום היטל השבחה

עתה נעבור לפסיקה. עינינו הרואות שהמועד הקובע לקפיצת ערך הקרקע נקבע ליום ו' בסיון תשע"ג (15.5.2013) וזאת בעקבות הפשרת שטח הקרקע לבנייה.

כמו כן אנו רואים מהדוגמאות לעסקאות שהוצגו לעיל, שהיטל ההשבחה שולם על ידי הקונה.

ועתה נעיין מתי הלכה למעשה חלה העסקה המחייבת את שני הצדדים לביצועה. לכאורה שני הצדדים הסכימו עליה שתחול במועד הדיון ביום א' באייר תשע"א (5.5.2011) ובית הדין נתן תוקף להסכמה זו, וקבע אותה כהחלטה של בית הדין. הגם שלא מצוין בפרוטוקול שבית הדין ערך קניין על ההסכמות ונתן להם תוקף של פסק דין, מכל מקום, בבית הדין אין הכרח לבצע קנין כדי לתת תוקף. ועוד, בית הדין קבע זאת כהחלטה של בית הדין, ומעתה על הצדדים לקיימה מכוח החלטת בית הדין ולא רק מצד דיני קניינים.

תוקפה של התחייבות בבית דין אף ללא קניין

בעניין תוקף של הסכמים הנעשים בבית הדין ללא קנין כתב בציץ אליעזר (חלק יב סימן עד):

"אין לבוא לטעון לביטול ההתחייבות מכח זה שלא קיבל בזמנו קנין על התחייבותו, דעל כן הדגשתי להזכיר העובדא שההסכם סודר בזמנו בפני בית הדין, והיינו מפני דאז נראה לי דדינא הוא שאינו טעון לקניין.

ואמינא לה ממה שמצינו ברמ"א בחושן משפט (סימן קסג סעיף ב) שפוסק, דכל דברי הקהל אינם צריכים קניין. ומסביר הלבוש שם, דלכן דברי הקהל אינם צריכים קניין משום דהוי כאילו נעשו בבית דין ומה שנעשה בפני בית דין אין בו חזרה ע"ש. הרי לנו, שדבר ברור הוא, שמה שנעשה בפני בית דין אין בו חזרה ולא צריך קנין, ולא עוד אלא דמזה נובע מקור הדין גם מה שדברי הקהל נמי אינם צריכים קניין, מפני דהוי ליה זה כאילו נעשו בבית דין."

כהמשך לאותה החלטה, כעבור שנים ביום ט"ו באב תשע"ד (11.8.2014) שבו הצדדים ואשררו את העסקה נכון ליום המקורי א' באייר תשע"א (5.5.2011), והצמידו את התשלום על סך מאתיים אלף ש"ח למדד המחירים מאותו היום ועד ליום החתימה המחודשת. הרי שאם כך, אין מקום להטיל את היטל ההשבחה על הגרוש, שהרי ההיטל נקבע בעקבות שווי הקרקע שעלה בעקבות הפשרת הקרקע למגורים – שנתיים מאוחר יותר ביום ו' בסיוון תשע"ג (15.5.2013), כאשר גובה תשלום ההיטל נגזר באחוזים (45%) ישירות מעליית שווי הקרקע. אם כן, כיצד ניתן לחייב את הגרוש על תקופה שמאוחרת למועד העסקה – שנתיים מאוחר יותר.

טענת ביטול מקח המועילה גם בקרקעות

אך מצד שני אפשר לטעון שהמועד הקובע לחלות העסקה הוא המועד שבו נחתם החוזה בין הצדדים ביום ט"ו באב תשע"ד (11.8.2014) שהרי במועד זה העסקה אושררה מחדש. כידוע, כיום מקובל בעסקאות מקרקעין לחתום על חוזים המחייבים את הצדדים לקיימם. חוזה זה מחייב את הצדדים מדין "סיטומתא" וכמבואר בחושן משפט (סימן רא). הרי שאם כך הוא הדבר אין ספק שהמחיר בעסקה הוא מחיר מוטעה ביותר מ50%, שהרי העסקה נחתמה לפי שווי של ארבע מאות אלף ש"ח כאשר השמאי קבע שהמחיר נכון ליום ו' בסיוון תשע"ג (15.5.2013) נקוב על 415, 883 ש"ח.

אם אכן נגיע למסקנה שהמחיר כה מוטעה הרי שנכון יהיה לקבוע שהעסקה כולה בטילה.

בשולחן ערוך חושן (משפט סימן רכז סעיף כט) נפסק:

"אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות אפילו מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהם אונאה. הגה: ויש אומרים דדוקא עד פלגא אבל יותר מפלגא כגון שמכר לו אחד יותר משנים הוי אונאה (טור בשם ר"ח והרא"ש)."

ובסמ"ע שם (ס"ק נב): "הוה אונאה. בטור כתב דהמקח בטל ואפילו פלגא ואונאה דכתב מור"ם גם כן לביטול מקח [...]."

הצדדים בתיק זה הם מעדות האשכנזים ההולכים בדרך הרמ"א. לפי דעת הרמ"א מחיר מוטעה העולה על שווי מחצית העסקה גורם לכך ש"הוי אונאה" והמקח מבוטל.

תנאי ב"אומדנא דמוכח"

בנוסף, בהלכה נקבעו כללים שאם אדם עושה עסקה אך ברור שאין כוונתו לביצוע העסקה אלא בתנאים מסוימים, ניתן על פי אומדנה זו לבטל את העסקה כולה – בלשון ההלכה זה מוגדר כ"דברים שבלבו ובלב כל אדם".

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רז סעיף ג) נפסק על פי הגמרא בקידושין (דף מט):

"מי שמכר חצרו או שדהו, ופירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני, או מפני המטר שנמנע, כדי לקנות חטים בדמיו, הרי זה כמוכר על תנאי; לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר, או באו חטים והוזלו, או נמנע הדרך לעלות לאותה הארץ, או לא נסתייע לו לעלות או לקנות החטים, הרי זה מחזיר לו הדמים ותחזור לו הקרקע, שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני והרי לא נעשה, וכן כל כיוצא בזה. הגה: ודוקא במוכר קרקעותיו, אבל במוכר מטלטלים לא מהני גילוי דעתו, עד שיתנה בדיני תנאי."

בהלכה אחר כן (סעיף ד) נקבע:

"אבל המוכר סתם אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר ואף על פי שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה אינו חוזר שהרי לא פירש ודברים שבלב אינם דברים [...] הגה מיהו אי איכא אומדנא דמוכח נתבטל המקח."

ובביאור הגר"א (אות יג):

"כמו בשכיב מרע שכתב כל נכסיו ומי ששמע שמת בנו בבבא בתרא קמ"ו ע"ב ומברחת בכתובות ע"ט א' ואפי' לא אמרה מידי כמו ששנינו בבא בתרא קנ"א א' ועיין תוספות בקידושין שם ובכתובות צ"ז ע"א."

הגר"א מציין שלוש דוגמאות שהם בגדר נתינה על תנאי אף על פי שהנותן לא התנה כל תנאי משום שהתנאי הוא ברור וכדבר שבלבו ובלב כל אדם המבטלים גם מעשה. נציין אותם להלן.

א)  בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנ סעיף ב) נפסק:

"שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר כלום, אף על פי שקנו מידו אם עמד ונתרפא לגמרי המתנה בטלה."

ב)  בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רמו סעיף א) נפסק:

"לעולם אומדים דעת הנותן: אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושים על פי האומד אף על פי שלא פירש. כיצד? מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר מתנה גלויה גמורה ואחר כך בא בנו אין מתנתו קיימת שהדברים מוכיחים שאלו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו [...]"

ג)   בשולחן ערוך (אבן העזר סימן צ סעיף ז):

"האישה שכתבה כל נכסיה לאחר בין קרוב בין רחוק קודם שתנשא אף על פי שאם נתאלמנה או נתגרשה תבטל המתנה [...]"

לעניות דעתי, קיימת אומדנה ברורה שהגרוש לא התכוון למכור קרקע לבנייה במחיר של קרקע חקלאית, וקל וחומר שלא התכוון למכור את הקרקע שהופשרה לבנייה במחיר של קרקע חקלאית, ובנוסף להשתתף ולשלם את היטל ההשבחה שהוטל על הקרקע בעקבות הפשרתה לבנייה ולהישאר עם סכום זניח בידו.

נציין שהגרוש טען טענה חליפית ובה ביקש את ביטול העסקה וזאת אם יחייבו אותו לשלם את היטל ההשבחה, הוא ביקש מבית הדין לפוטרו מההתחייבות שחתם עליה בחוזה המכירה.

האם החוזה מתפרש תמיד ככתבו וכלשונו?

כפי שציינו לעיל, בהכרח עלינו לקבוע ששנת העסקה היא שנת 2011, שאם לא כן העסקה בטלה מחמת מחיר שגוי וכו'. עדיין עלינו לבאר מדוע אין לקבל את טענת בא כוח האישה הטוען טענה פשוטה שיש לקיים חוזה כתוב, ששני הצדדים חתומים עליו. כאמור, החוזה מפורט ומפורש קובע:

"7.3   היטל השבחה, בגין תכנית בניין עיר אשר קיבלה תוקף עד למועד החתימה על הסכם זה תחול ותשולם על ידי הצדדים שווה בשווה, וככל שיחול היטל השבחה לאחר מועד החתימה על הסכם זה יחול ההיטל על הקונה וישולם על ידה."

מאחר שהגרוש קיבל על עצמו בחוזה התקף על פי כל דין לשלם מחצית התשלום של היטל ההשבחה שיוטל עד למועד החתימה, אם כך עליו מוטל לעמוד בהתחייבותו ולשלם את מה שהוסכם בחוזה.

נעיין בהלכה מתי יש ללכת אחר הלשון הכתוב בשטר, ומתי אנו נחרוג מהלשון הפשוט ונתחשב באומדן דעתו של המתחייב בשטר (חלק מהדברים נכתבו על ידי בעבר בפסקי דין אחרים שלא פורסמו).

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן סא סעיף יג) נפסק: "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים אין שומעין לו."

והוסיף הרמ"א: "והוא הדין בשאר דקדוקים שיש לדקדק מן השטר ולא אמרינן דהאי גברא לא דקדק כל כך וכמו שנתבאר בסמוך."

לכאורה נפסק מפורשות בשולחן ערוך וברמ"א שיש לדקדק אחר לשון השטר ככתבו וכלשונו ואין לאדם יכולת לטעון ולהפטר מחיוביו בנימוק ובתואנה של "לא הבנתי", ו"לא דקדקתי בניסוח השטר".

דברי השולחן ערוך דלעיל הם מתשובת הרשב"א (חלק א סימן תרכט) בשם רבי מאיר. גם באבן העזר (סימן סו סעיף יג) הביא הרמ"א דברי רשב"א אלו להלכה.

אימתי נאמר דין "יד בעל השטר על התחתונה"?

נעיין במקור – בדברי הריב"ש עצמו המוזכר בדברי הרמ"א לעיל, וכך כתב (סימן תפ):

"שאלת: שכיב מרע שכתב בצואתו בהאי לישנא אני מניח שתהיה אשתי נזונית כל ימי מיגר אלמנותה יתר על כתובתה [...] נסתפק לך אם משמעות לשון זה שתהיה נזונית בין תבעה כתובתה בבית דין בין לא תבעה, דלעולם לא תפסיד מזונות. או נאמר משום דכולי עלמא לאו דינא גמירי השכיב מרע היה סבור שביד היורשים הוא לפרוע לה כתובתה ושתפסיד מזונותיה. ולזה הניח שתהיה נזונית כל ימי מיגר אלמנותה ולא יוכלו היורשים לכופה על זה. והאי דקאמר יתר על כתובתה, רצה לומר שלא יהיו נכללין המזונות בפירעון כתובתה, אבל לעולם אם תבעה כתובתה בבית דין תפסיד המזונות דהא לא קאמר יתר על פירעון כתובתה, וכיון דיד בעל השטר על התחתונה יש לנו לדון ולבאר הלשון בעניין זה".

עד כאן השאלה.

השאלה שנשאל הריב"ש היא האם בעקבות צוואת בעלה של אישה שהיה שכיב מרע כאשר ציווה ולאחר מכן נפטר, האישה תקבל מזונות עד למועד פירעון הכתובה בלבד (למעשה זו זכותה של כל אישה נשואה, רק הוא ציווה כן בצוואתו לחיזוק העניין. ויד בעל השטר על התחתונה), או שבעקבות הצוואה המפורשת, גם אם תבקש לפרוע הכתובה, עדיין תוכל לקבל דמי מזונות מנכסי בעלה המנוח עד אחרית ימיה או עד שתינשא לאחר, כלומר גם תקבל כתובתה וגם מזונותיה.

הריב"ש מאריך בתשובתו. נצטט את עיקרי דבריו:

"תשובה, נראה שאין האלמנה מפסדת מזונות בתביעת כתובתה בבית דין, ולא בשאר הדברים שמפסדת אותן כשאוכלת בתנאי בית דין [...] הטעם בנדון זה מפני שאמר אני מניח שתהיה אשתי נזונית וכו', ולשון אני מניח בשכיב מרע כתב הרא"ש בתשובה שהוא לשון מתנה, כמו יטול ויזכה יחזיק ויקנה [...] וכיון שזכה לה במתנת שכיב מרע כל יומי מיגר אלמנותה, הנה זכתה במתנה זו והרי היא אוכלת מדין מתנה זו כל זמן אלמנותה [...]"

כלומר פירושה של המילה "אני מניח" – אני נותן מתנה לאשתי מזונות, אנו מפרשים דבריו שהתכוון שהיא תיזון כל ימיה גם אם תגבה את הכתובה.

ומוסיף הריב"ש ומסביר שאם לא כן הרי לא נתן לה כלום בצוואתו מעבר לכל אישה רגילה וזו לשונו:

"ואי אפשר לומר שדעתו היה שתאכל בתנאי בית דין, ולזה הזכיר הלשון בעצמו המוזכר בתנאי בית דין או קרוב לו, דאם כן, איך אמר לשון מתנה, הרי לא נתן לה כלום. אלא ודאי כיון שזכה לה בלשון מתנה הרי היא נזונית מכוח המתנה אם תרצה, ונפרעת מכתובתה ואינה מפסדת מזונות."

והוסיף הריב"ש (ודבריו נקבעו להלכה בשולחן ערוך הנ"ל באותו סעיף):

"ומה שנסתפק אולי האי גברא לא גמיר, דלאו כולי עלמא דינא גמירי, והיה סבור שיוכלו לכופה לקבל פירעון כתובה ולהפסידה מזונותיה, ולזה ציוה שתהיה נזונית כל הזמן אם תרצה, כל שלא תהיה נפרעת מכתובתה, ולא תתבענה בבית דין. אין כאן ספק, דהא אמרינן בפרק יש נוחלין [...] אלא ודאי האי טענה ליתא וליכא לספוקי בה כלל. וכל שכן בנדון זה שהוא דבר תמידי ומפורסם לכל וכו'."

כלומר, הריב"ש סובר שלעולם יש לאמוד את דעתם של צדדים לשטר ואין אחד מהם נאמן לומר לא לכך התכוונתי.

שואל הריב"ש: לכאורה כאשר נוצר ספק בלשון השטר נאמר ש"יד בעל השטר על התחתונה"?

רש"י (כתובות דף פג ע"ב ד"ה יד בעל השטר על התחתונה) מבאר כלל זה: "כל המוציא שטר על המוחזק בדבר מה שמפורש בשטר יכול לתבוע עליו. ואם השטר סתום – מורידים אותו לפחות שבמשמעות השטר."

ואם כן, שואל הריב"ש, כיצד זה נוכל להוציא מידיו או מידי יורשיו את מזונותיה של אותה אישה?

מיישב זאת הריב"ש וכותב:

"ומה שאמרו משום דיד בעל השטר על התחתונה גם זה אינו. דלא אמרינן הכי אלא בלשון מסופק שאפשר לדונו לצד זה או לצד זה [...] ובכל עניין השטר נשאר בחזקו כי ההיא דמסכת מנחות וכו'. ובכולן השטר עדיין בחיזוקו לאותו דבר קטן. אבל לבטל השטר מעיקרו כמו בנדון זה, שאם היה כמו שאומרים היתה המתנה בטילה, אין אומרים בזה יד בעל השטר על התחתונה [...]"

כלומר, אם לשון השטר לא ברור דיו – "לשון מסופק" כלשון הריב"ש, וניתן לפרשו בשתי דרכים קיימא לן שיד בעל השטר על התחתונה, ויש להעדיף את גרסת המוחזק בממון ולא את גרסת בעל השטר, שהרי קיימא לן המוציא מחברו עליו הראיה. ואין צורך בבחינת אומדן דעת הצדדים.

אולם אם בנוסף ללשון השטר שאינו ברור דיו, הכלל של יד בעל השטר על התחתונה יעקור כליל את התוכן ואת משמעות השטר, כמו במקרה של הריב"ש שהבעל לא הוסיף בהתחייבותו כל חיוב מעבר לכל בעל המחויב כלפי אשתו, אין מקום לסמוך על הכלל הזה.

בנידון דידן, ברור שבהסכם עצמו יש התייחסות מפורשת לחובת תשלום היטל ההשבחה שווה בשווה בין הצדדים. אולם קיים ספק וישנם שני צדדים לפירוש ההתחייבות.

א)  מצד אחד – האם מדובר על היטל השבחה המוטל על הקרקע בהיותה עדיין שטח חקלאי עד שנת 2011 שהרי העִסקה נרקמה והוסכמה בשנת 2011?

ב)  מצד שני – האם ההתחייבות היא מוחלטת וגמורה ותחול בכל מקרה על הקרקע – גם לאחר שתושבח ותופשר לבנייה בשנת 2013?

לעניות דעתי פשוט וברור שבנידון דידן המתחייב לא התכוון להתחייב על היטל השבחה לפי שווי קרקע של קרקע לבנייה כאשר הוא מוכר קרקע חקלאית ומקבל תשלום לפי קרקע חקלאית, מה גם שההיטל נגזר משווי הקרקע שצמח, והוא אינו מקבל שווי זה, אם כך מדוע שיתחייב על תשלום שכזה, אם נאמר שעליו לשלם שמונים אלף ש"ח כהיטל השבחה יישאר בידיו סכום פעוט מעִסקת המכירה.

שני סעיפים אחר כך, בשולחן ערוך עצמו (חושן משפט סימן סא סעיף טו) נכתבה הלכה דומה: "מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בעניין כך ומפני כך כתב אותו לשון."

הסמ"ע (ס"ק כד) מבאר שהרמ"א כתב דבריו ביחס לכתובה לומר שאפילו אם בפועל טוען הנתבע שלא הבין משמעות השטר וכמו שטוען הבעל שלא הבין הנוסח של הכתובה אינו נאמן, ובכל מקרה מדקדקים לשון השטר.

בביאור הגר"א (ס"ק לז) מוסיף ומסביר את הגהת הרמ"א (בסעיף יג): "חידש כאן דאף שלא כתב בעצמו, והוא עם הארץ ולא הבין אפילו הכי מדקדקין מטעם הנ"ל."

כלומר, גם אם לפי הנסיבות נראה שהבעל דובר אמת ואינו מבין לשון הכתובה שהרי הוא עם הארץ והוא דובר אמת ואדם אחר כתב את השטר מכל מקום מדקדקין לשון השטר.

את הטעם להלכה זו מבאר הרשב"א שם בתשובה: "דחזקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו בו ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים דכולן יטענו כן."

בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תתקפה) מבואר טעם נוסף, כתוב שם לגבי הלוואה שאפילו שהלווה אינו יודע לקרוא הכתב מכל מקום: "הרי סמך על הערכי [= הממונה בערכאות שכתב את השטר] ומתחייב הוא בכל הכתוב בו. והיינו טעמא דשליש [...] והוא גמר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר הערכי."

כלומר הנתבע מתחייב שכל מה שעורך השטר כתב יחייב אותו ועל כן חתם בתחתית השטר והוא הדין לגבי כתובה שחתומה על ידי הבעל. והבעל טוען שלא הבין תוכנה.

נמצא, שאם לשון השטר ברורה והטענה היא שאחד הצדדים טוען שלא הבין את הכתב או את מהות החיוב אין מקבלים את דבריו ואת טענתו.

כאשר הטענה שטוען אחד הצדדים היא שהחיוב עצמו אינו לשון של התחייבות גמורה אלא בדרך גוזמה והפלגת דברים ויתכן שנאמרה ליצור אצל השומע רק תחושה של בטחון, בכי האי גוונא נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן סא סעיף טז): "יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר הלשון הכתוב אלא אחר הכוונה."

והוא מדברי רבנו ירוחם.

מקור הלכה זו הוא נמצא ברבנו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק י) וכך לשונו:

"כתב הרשב"א בתשובה כי אף על פי שכתב לה במתנה לחוד שתגבה האישה בין בחייו בין במותו ואפילו בשלום, ודאי יראה שאין נזקקין לדינא ואין מגבין אותה בחיי הבעל כלל, דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחת הקלות ושתבטח נפשה בו [...] וכלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו שאין להלך אחר לשון הכתוב, אלא אחר הכוונה לבד. וראיה דעל מנת שאראך מאתיים זוז דהאיש מקדש דלא נתכוונה זאת אלא להראות משלו."

כלומר דברי הרשב"א המובאים ברבנו ירוחם שהם המקור, עוסקים במקרה שהבעל כתב לאשתו בכתובתה שתגבה האישה כתובתה אפילו בחיי הבעל בלא גירושין. ועל כך כותב רבנו ירוחם בשם הרשב"א שהיות שאין מגבין כתובה בחיי בעל. אנו מפרשים שכוונתו הייתה רק להעניק לאישה תחושת בטחון במסגרת הנישואין.

הש"ך שם (ס"ק כ) מציין לשו"ת באר שבע. וכך כותב שו"ת באר שבע (סימן לט) באמצע תשובתו:

"וגדולה מזאת פסק הרשב"א בתשובה והביאו רבנו ירוחם ז"ל במישרים [...] דאף על פי שכתוב תנאי בכתובה שתגבה האישה בין בחייו בין במותו ואפילו נשוי, אפילו הכי אין מגבין אותה בחיי הבעל כלל, מאחר שהוא כנגד הדין, דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים. ואמרינן דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחת הקלות [...] וכלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו שאין להלך אחר הלשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד, ואף על גבי דקני מיניה נלך אחר הכוונה. והביא ראיה [...] הרי קמן מבואר דיש להשתדל לפרש התנאי שלא יהיה כנגד הדין, אף על פי שכפי הלשון הכתוב בתנאי הוא תנאי מפורש יפה באר היטב כנגד הדין. וכעין זה פסק הרא"ש ז"ל בתשובה (כלל סח סימן יג) והביאו הטור (חושן משפט בסימן סא [והשולחן ערוך שם סעיף ו]) [...] ויש לפרש התנאי שלא יהיה כנגד הדין וכו'."

הבאר שבע מבאר שכאשר לשון השטר היא בניגוד להלכה כגון במקרה שמביא הרבינו ירוחם בשם הרשב"א שהאישה תגבה את הכתובה בחיי בעלה ולא לאחר מותו, כאשר הלכה זו שהכתובה נגבית לאחר מות הבעל ידועה לכול, אנו נפרש שכוונת הבעל במה שכתב "שתגבה האישה בין בחייו בין במותו ואפילו נשוי", שיש כאן הפלגת דברים וגוזמה כדי שהאישה תבטח בבעלה ושלא יהא לה כל חשש שלבעלה יהיה קל בעיניו להוציאה.

כעין זה שהולכים אחר אומדן דעת האדם ולשון בני אדם נפסק הרשב"א בתשובה (חלק ד' סימן קמא) שנשאל במי שלווה מנה מחבירו וקבע זמן לפירעון:

"מכאן ועד ראש חדש פלוני או עד חדש פלוני [...] מי נימא בהא עד, ועד בכלל, ויש לו כל אותו יום, ראש חדש, וכל החודש כמו שהיה לו אם לא נשבע לו [...]. והשיב [...] שהקובע זמן לפרוע עד חדש פלוני אין לו כל אותו חודש, אלא לכשיגיע חייב לפרוע דעד ולא עד בכלל, בדיני ממונות ונדרים עניין אחד יש להם כדמוכח בפרק קונם, ומשום דנדרים ודיני ממונות הכל הולך אחר לשון בני אדם."

כוונת הרשב"א למשנה בנדרים (דף ס ע"א): "קונם יין שאני טועם [...] עד הפסח, אסור עד שיגיע" כלומר עד הפסח ולא עד בכלל והוא אומדן הדעת שהולכים אחר לשון בני אדם.

גם הריב"ש (סימן רז) שהסתפק אם אדם אמר שמסתלק מדין ירושת אשתו "אלא אם כן תסדר דינה לפני מיתתה" כוונתו הייתה לסידור בשטר צוואה או בקניין או אפילו בסידור בדיבור לבד שיועיל.

ופסק הריב"ש:

"ובזה נראה שהולכין אחר לשון בני אדם כדרך שרגילין לדבר בכיוצא בזה כמו שכתבו המפרשים ז"ל שבכל עניני שטרות הולכין בהן אחר לשון בני אדם, דומיא דנדרים כדשמשמע בסוף פרק קונם יין דמדמה שטרות לנדרים לעניין שיש לכתוב בשטרות לשון שמשמעותו כן בנדרים."

וכן כתב אחר כך: "ושטרות נמי לעולם הולכין בהם אחר לשון בני אדם, אלא שלפעמים כשאין לשון בני אדם ברור בדבר ההוא, הולכין אחר לשון תורה."

גם בחושן משפט (סימן מב) בדברי הטור והבית יוסף ישנן דוגמאות שאם אין החיוב ברור הולכין אחר המנהג: "היה כתוב בו חשבון סתם הולכין אחר המנהג שרגילין לעשות בו באותו מקום."

כלומר כאשר יש ספק בכוונת הצדדים הולכים אחר המנהג ולשון בני האדם. בנידון דידן פשטות הדברים שכוונת הצדדים הייתה להשתתפות בהיטל השבחה על הקרקע החקלאית ועד למועד המכירה בשנת 2011.

התחייבות בטעות כמחילה בטעות

עוד נוסיף: לחילופין, גם אם טענת בא כוח הגרושה נכונה ויש לראות בהתחייבות המפורשת שנכתבה בחוזה כהתחייבות עד לשנת 2014 מועד חתימת החוזה וכפי שנכתב במפורש בחוזה "היטל השבחה, בגין תכנית בנין עיר אשר קיבלה תוקף עד למועד החתימה על הסכם זה תחול ותשולם על ידי הצדדים שווה בשווה". הרי אין ספק שמדובר בהתחייבות בטעות של הגרוש שלא ידע שבאותה השעה המגרש הופשר לבנייה.

מצאנו בהלכה שאפילו מחילה שהיא תופסת בקלות, ואינה צריכה כלל קנין. אם נעשתה מתוך טעות היא בטילה. וכפי שהגמרא מביאה (בבא בתרא דף מא ע"א):

"רב ענן שקל בידקא בארעיה, אזל הדר גודא בארעיה דחבריה אתא לקמיה דרב נחמן, א"ל זיל הדר, והא אחזיקי לי [...] והא אחיל, דאתא וסייע בגודא בהדאי, אמר ליה מחילה בטעות היא."

ומבאר רשב"ם (שם): "מחילה בטעות היא שלא היה יודע שאתה בונה בתוך שלו."

וכך נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קמב סעיף ב). כלומר מחילה שנעשתה מתוך טעות של המוחל אינה חשובה מחילה ויכול לתבוע את חובו.

וכן מבואר מהגמרא (גטין יד ע"א) בסוגיא דהני גינאי ונפסק בחושן משפט (סימן רלב סעיף א): "וכן אם נמצא המעות חסר או יתר מהמנין שפסקו חוזר ואפי' לאחר שקנו מידו שלא נשאר לו אצל חברו כלום חוזר, שקנין בטעות הוא."

כלומר אדם הטועה במהלך מסחר בדרך מחילה גם אם קיבל בקניין על מחילתו, הוי מחילה בטעות, וקנין בטעות, וחוזר (ושאני מאם מוחל דרך ממכר – עיין עוד סמ"ע בשולחן ערוך חושן משפט סימן רלה ס"ק יד, ובשולחן ערוך חושן משפט סימן רט ובש"ך שם ס"ק ה) הוא הדין הכא, ברור שהגרוש לא התכוון להשתתף ולהתחייב על היטל השבחה של הקרקע שהופשרה לבנייה, כאשר הוא מוכר אותה לפי ערך של קרקע לחקלאות.

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן כה סעיף ה) נפסק שפשרה שנעשתה בטעות אף אם נעשתה בקניין אינה כלום:

"דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה, ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע, ואחר כך ידע שאינו בן שבועה, אף על פי שקנו מידו על הפשרה, אינה כלום, דקנין בטעות הוא וחוזר. (וכן כל כיוצא בזה. ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה, או כדומה לזה)."

גם המהרי"ק (שורש קיא) כתב בעניין של מחילה בטעות הלכה דומה:

"על אודות אחד מן האחים שנתפשר עם שאר אחיו לפטור חלקו מירושת אביו בעבור סך מה כאשר היה סבור שלא היו הנכסים מרובין ועל זה סמך ופטר את חלקו לאחיו בשביל דבר מועט לפי המגיע לחלקו, ושוב נודע שהיו הנכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו כמעט כפליים ממה שנתפשר עם אחיו."

והשיב המהרי"ק:

"נראה לענ"ד דבר פשוט שאין באותה פשרה ממש, שהרי הלכה רווחת היא בישראל דכל קניין וכל מחילה בטעות חוזרים כדמוכח בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא מא ע"א) גבי רב ענן וכו' הרי לך בהדיא דאף על גב דהוה חשיב כמאן דאמר ליה לך חזק וקני, אפילו הכי לא מהניא כיוון דאיכא למתלי דבטעות הוה, ואע"ג דהוה מילתא דלא עבידי אינשי למטעי דמסתמא היה לו לידע מקום הכותל הראשון ולא לטעות בתרי אוצייתא או תלת, ואפילו הכי חשוב מחילה בטעות מטעם דמפרש התם, דכי היכי דאת לא ידעת איהו נמי לא הוה ידע, כל שכן וכל שכן הכא אם כן הוא שהטעוהו אחיו באמרם שלא היו הנכסים שוים כמעט החצי ממה שהיו שווים, וגם כי מוכיח מתוך הטענות שגם אחיו לא היה יודעים שהיו הנכסים מרובים כל כך, איכא למימר דכי היכי דאחיו לא הוה ידעין איהו נמי לא הוה ידע [...] כל שכן וכל שכן דאומדנא דמוכח הוא שאם היה יודע שהיו הנכסים מרובין כל כך שלא היה מוחל דלא עביד איניש דשקל מגמל אונא, ולא מיבעיא אם יתברר שאחיו הטעוהו בסך הנכסים אלא אפילו מן הסתם רגלים לדבר איכא דבטעות היה שהרי אין דרך למחול מאתים במנה ואין לתלות דשפיר הוה ידע ואפילו הכי מחל, אלא יש לומר דטועה ומשום הכי חשבינן אונאה, מחילה בטעות [...] דאין אדם מוותר ממונו חינם [...] וכן יש להוכיח מתוך תשובה שמצאתי לגאון אחד שנשאל ממנו על יתום אחד שמחל לשמעון ממון אביו כאשר לא נודע מה שהיה ביד שמעון משלו [...] אין לך מחילה בטעות גדולה מזו ויכול לחזור ולבטל המחילה."

בנידון דידן אי אפשר לומר שהגרוש התרשל ולא בירר דיו מה מצב הקרקע ומה שוויה, עוד לפני ההתחייבות שחתמו עליה הצדדים בחוזה שנחתם ביניהם. שהרי כתבנו לעיל ששני הצדדים לא ידעו כלל שהקרקע הופשרה, ושני הצדדים הופתעו מהחיוב הגבוה בגין היטל השבחה. ועוד הרי הגרוש הציג בפני בית הדין אישור משנת 2015 מעיריית **** שלא הוטל היטל השבחה על הקרקע, אם כך מה עוד עליו לעשות. ועדיפה על הנידון שהיה אצל המהרי"ק שהאח נשען על המידע ששמע מאחיו שלא נותר בעיזבון נכסים מרובים, ובכל זאת המהרי"ק ביטל את המחילה של האח ונתן לזה דין של מחילה בטעות, הרי שגם בנדון דידן ניתן לכנות את ההתחייבות של הגרוש לשלם מחצית מהיטל ההשבחה כהתחייבות בטעות.

לסיכום כל האמור לעיל יש לפטור את הגרוש מלשלם עבור היטל ההשבחה מהנימוקים דלהלן:

‏א.       בנדון דידן הפרשנות הסבירה היא שהמועד הקובע לעסקה הוא א' באייר תשע"א (5.5.2011). ממילא, עד למועד זה לא הוטל כל חיוב תשלום עבור היטל השבחה, שהרי ההיטל הוטל שנתיים מאוחר יותר כשהקרקע הופשרה למגורים.

‏ב.       אם נאמר שהמועד הקובע להסכם הוא מועד חתימת הצדדים על ההסכם ביום ט"ו באב תשע"ד (11.8.2014) הרי שיש מקום לקבל את בקשת הגרוש לבטל את העִסקה כולה.  זאת משום שמדובר מבחינתו במכירה בטעות, שהרי מכר קרקע שהופשרה לבנייה במחיר של קרקע חקלאית, כאשר המחיר שנקבע בחוזה המכירה עמד על פחות ממחצית משוויה האמִתי. על כן מהלכות אונאה יש מקום לבטל את העסקה. נוסיף: לא רק מדיני אונאה יש לבטלה אלא גם מצד האומדנה החזקה – בלבו ובלב כל אדם, שאין מקום לבצע עסקאות שכאלה – למכור בפחות ממחצית המחיר ועוד לשלם השבחה לפי ערך של קרקע לבנייה.

‏ג.       אם נאמר שהמועד הקובע לעסקה הוא א' באייר תשע"א (5.5.2011), אין מקום לחייב את הגרוש בתשלום ההיטל על אף שהתחייב על כך מפורשות בחוזה, וזאת משום שניתן לפרש את הכוונה של התחייבותו לחובת היטל השבחה עד למועד 2011 – מחיר העסקה, ומאחר דקיימא לן שיד בעל השטר על התחתונה, שוב לא תוכל הגרושה לתבוע את הגרוש להשתתף בתשלום היטל ההשבחה.

‏ד.       גם אם נאמר שלאחר העיון והדקדוק בלשון החוזה נגלה שההתחייבות היא עד למועד חתימת החוזה – ט"ו באב תשע"ד (11.8.2014) מכל מקום הווי התחייבות בטעות ומשום כך היא בטלה.

טרם נסיים נתייחס לשתי תביעות נוספות שהעלה הגרוש. האחת לחייב את האישה בדמי הביטוח ששילם במשך שנה על המשכנתה. והשנייה לחייב את האישה בגין הנזק שנגרם לו מחמת האיחור של שלושה חודשים בקבלת התשלום.

בית הדין דוחה את בקשת הגרוש להורות לאישה לשלם לו עבור הביטוח של המשכנתה במשך כשנה, וזאת מאחר שהיה בידי הגרוש עצמו לעשות זאת ולבטל את הביטוח. בנוסף, האישה אמרה שגם היא עשתה ביטוח, לא הייתה סיבה שגם הוא ישלם עבור הביטוח.

כמו כן, בית הדין לא מקבל את בקשת הגרוש לבטל את העסקה כולה או לחייבה בגין האיחור בתשלום, משום שבית הדין מקבל את הנימוק שאמרה האישה שההליכים הבירוקרטיים לגלגול המשכנתה גרמו לה להתעכב, לצערנו שמענו טענות כאלה בתיקים נוספים, שההליכים בבנקים למשכנתאות נמשכים מעבר לזמן שצפו מראש, כאשר בתיק זה מדובר על איחור של כחודשיים וחצי, שהוא איחור שאינו מצדיק את ביטול העסקה כולה.

מסקנות

לאור כל האמור לעיל: תביעת האישה להורות לגרוש לשלם את מחצית היטל ההשבחה שהוטל על חלקו במגרש נדחית. על האישה לשלם את מלא היטל ההשבחה, ובמקביל על הגרוש לשתף פעולה ולהעביר את חלקו במגרש על שם האישה.

הרב אברהם שינדלר

נפסק כאמור.

ניתן ביום ט"ז בסיוון התשע"ו (22.6.2016).

הרב אברהם שינדלר                הרב רפאל י' בן שמעון                       הרב יאיר לרנר