רקע
הערעור הוא על החלטת בית הדין האזורי מיום כ' במרחשוון תשע"ו (2.11.2015).
החלטה זו עוסקת במשמורת הזמנית של הבת של הצדדים. וזו לשון ההחלטה:
"לאחר שמיעת דברי הצדדים ובאי כוחם ועיון בחומר שבתיק, מחליטים:
א. הבת [...] במשמורת זמנית של האב.
ב. האב רשאי להעביר ולרשום את הבת בקופת חולים ** ללא צורך בהסכמת האם.
ג. כנ"ל (בסעיף ב) לגבי רישום למוסדות חינוך לשנת הלימודים הנוכחית.
ד. תוך שבעה ימים מיום הדיון, על בא כוח האם להגיש שלושה שמות של מכונים לבדיקת מסוגלות הורית, מתוכם יבחר האב ובא כוחו את המכון שאליו יפנה בית הדין את הצדדים לבדיקה.
בא כוח האב יודיע לבית הדין את שם המכון ובית הדין יוציא החלטה מתאימה על הפניית הצדדים למכון."
טענות בא כוח המערערת
- בית הדין לא נימק את החלטתו ובכך ההחלטה אינה ראויה. זוהי החלטה קצרה מאוד שבוודאי אינה מתאימה לנושא כה עיקרי כמו קביעת משמורת.
- אי אפשר להעביר משמורת על סמך טענות.
- בהתייחס לסעיף בהחלטת בית הדין הקובע כי על האם לעבור בדיקה של מסוגלות הורית, טען בא כוח המערערת כי אין בית הדין יכול לכפות בדיקה או אבחון כלשהו על אדם ללא הסכמתו.
- האב אינו ראוי להחזיק בבת. האב אינו בא לקחת את הבת אלא שולח מישהי במקומו. וטענות נוספות על התנהגות האב כלפי הבת.
תגובות וטענות בא כוח המשיב
- בית הדין פעל בתיק ובשאלת משמורת הבת באופן יסודי.
- האם מסרבת לראות את הבת מזה חצי שנה.
- הייתה הפנייה של הצדדים ללשכת הרווחה, ובעקבות כך נכתב תסקיר שבו נקבע כי אין לאם מסוגלות הורית. מכאן ההפניה של בית הדין לצדדים לעבור בדיקת מסוגלות הורית.
- הילדה עברה פגיעה מינית על ידי אחיה בעת שהייתה אצל האם.
- התרשמות פקידת הסעד היא כי האם מסוכנת לקטינה ושלא ניתן להחזיר לביתה את הילדה כל עוד האח גר שם.
- האם מסרבת ללכת לבדיקה למסוגלות למרות הפנייה מפורשת של בית הדין.
הקדמה
בפתח הדברים עלינו להקדים שתי נקודות:
- מחלוקת או טענות בנוגע לקביעות עובדתיות אם היו או לא – ככל שנטענו בפנינו – מקומם בבית הדין האזורי ואליו היו צריכים להיות מופנות ולא אל בית הדין הגדול. ראה לעניין זה תקנה קל"ו לתקנות הדיון.
- בית הדין הגדול דן בערעור ככל שהוא מוגש בהתאם לתקנות הדיון רק על בסיס האמור בתקנה קל"ה.
דיון
בית הדין קרא את כתב הערעור ואת התשובה לערעור. בית הדין אף שמע את הצדדים ובאי כוחם, ובנוסף עיין בחומר הכתוב בתיק בית הדין האזורי לרבות פרוטוקולי הדיונים, החלטות ותסקיר שירותי הרווחה.
הגענו למסקנה כי דינו של הערעור להידחות וטוב היה לוּ לא הוגש מלכתחילה.
מדובר בערעור שאין בו ממש תוך ניסיון "להכתיב" לבית הדין האזורי וכן למומחים את תוכן ההחלטות ואת סידרן.
לא זו אף זו, יש לדחות את הערעור גם מהטעם שהגשתו הייתה בחוסר תום לב משפטי ואי־מיצוי ההליכים המתבקשים במקרה זה בפני בית הדין האזורי. כל זאת נעשה, תוך שהמערערת ובא כוחה "מנהלים" וקובעים איזו החלטה של בית הדין יקיימו ואיזה לא יקיימו, כאשר הקריטריון לביצוע או אי־ביצוע והתעלמות הוא מידת ההתאמה של אותה החלטה לשביעות רצונם או אי־שביעות רצונם של המערערת ובא כוח מתוכנה של ההחלטה.
בכתב הערעור וכן בטענות שהושמעו על ידי בא כוח המערערת הועלתה טענה – שאם הייתה נכונה – הייתה כבדת משקל. בא כוח המערערת טען וחזר וטען כי "אין להעביר משמורת על סמך טענות". הרושם המתקבל הוא כאילו לא היו דיונים, לא היו חקירות ולא היה חומר שנתקבל משירותי הרווחה.
ובכן, אחרי שבדקנו את מהלכי כל התיק בבית הדין האזורי, מתברר כי התמונה שהציג בא כוח המערערת אינה "תואמת את העובדות" וזאת בלשון המעטה. ההיפך הוא הנכון.
מדובר בבית דין אזורי שלא חסך לא בזמן ולא במאמץ כדי להגיע לחקר העובדות במטרה אחת ויחידה, והיא לקבוע מה "טובת הילדה" הקטינה טרם ייתן הכרעה בעניין כה חשוב של משמורת. וכבר בתחילת הדברים ייאמר: כל זאת רק כהחלטה על "משמורת זמנית" – החלטה שאותה תוקף בא כוח המערערת כאילו הושגה בטענות בלבד.
ובמה דברים אמורים?
לא ביום אחד כתב בית הדין האזורי את החלטתו בעניין המשמורת. קדמו להחלטה זו – שכאמור גם היא זמנית – שלושה דיונים ארוכים שהוקדשו ברובם המכריע לעניין הקטינה, משמורתה והסדרי הביקורים. בדיונים אלו שמע בית הדין את הצדדים ובאי כוחם. במקביל הורה בית הדין לשירותי הרווחה להכין תסקיר על אודות הבת. יצוין כי הטענות של האב נגד המצב שהבת תשהה אצל האם היו טענות קשות. האב טען לפגיעה מינית של האח מנישואיה הקודמים של האם בבת הקטינה. ברור שהייתה חובה על בית הדין שלא להתעלם מטענה זו. טענה זו כפי שהתברר לא באה בחלל ריק – בן זה היה מעורב בעניין דומה בפנימייה שבה שהה. האם אמנם טענה כי שאלה את הבן אם הוא "התחיל" עם הבת והוא הכחיש אך זהו המקור לדברי האישה לומר כי לא הייתה פגיעה מינית בבת. ברור לכל בר דעת כי לא די לשאול את החשוד עצמו ולסמוך על מידע ממנו כי לא ביצע דבר – זה אינו יכול להיות מקור לידיעה ובוודאיאינו יכול להרגיע אף אחד במקרה כזה. קשה לחשוב כי האישה עצמה מאמינה בכך והדבר נראה יותר כהיתממות, אך לא נקדים את המאוחר.
אין מדובר בהחלטה חפוזה. בית הדין האזורי פסע בשדה זה של משמורת צעד אחר צעד, ובנה מערך של החלטות טרם הגיע להחלטתו האחרונה (נשואת הערעור). נציין את השלבים כולם מהם נוכל לקבל את התמונה המלאה.
דיון ראשון בבית הדין האזורי
ביום כ' בטבת תשע"ה (11.1.2015) התקיים דיון ראשון במעמד הצדדים ובאי כוחם. האישה האשימה את הבעל בכך שלקח את הבת אליו ולא מאפשר לה לראות אותה. הבעל השיב כי האישה אלימה והציע לה להיפגש עם הילדה במרכז קשר אך האישה סירבה. לעת ההיא, לשכת שירותי הרווחה של עיריית [א'] (שהייתה אז מקום מגורי הילדה) טיפלה בילדה. הוצגה בפני בית הדין החלטה של שירותי הרווחה ב[א'], שהביקורים של האם עם הילדה יהיו רק במרכז הקשר. בא כוח האישה תקף בפני בית הדין את שירותי הרווחה של [א'] תוך שהוא קובע: "ב[א'] לא עשו את מה שצריך" (שורה 34 מפרוטוקול הדיון).
בעקבות הדיון ניתנה על ידי בית הדין ההחלטה דלהלן:
"לאחר שמיעת דברי המבקשים ובאי כוחם בדיון שהתקיים היום, מחליטים:
א. שירותי הרווחה שיטפלו בעניין קביעת המשמורת, והסדרי ראייה (לעת עתה) בין האם לקטינה, יהיו שירותי הרווחה – [ב'].
אם שירותי הרווחה – [ב'], סבורים שיש להעביר הטיפול לשירותי הרווחה – [א'], מקום מגורי האם – ישלחו החלטתם המנומקת בעניין, ובית הדין ייתן את הוראותיו והנחיותיו.
ב. מבוקש משירותי הרווחה – [ב'] לדווח לבית הדין מה עלה בפגישתם עם האם, המתוכננת ליום שלישי הקרוב, כ"ב בטבת תשע"ה (13.1.15).
ג. מבוקש לזרז ההליכים שיאפשרו מפגשים בין האם לבת, גם במרכז הקשר.
ד. מבוקש לשלוח בדחיפות תסקיר בעניינם, ואפילו חלקי, תוך עשרים ואחד יום.
ה. אם יש הסכמה בין הצדדים לגירושין, כולל ויתור על הכתובה, יודיעו לבית הדין ויקבע מועד לגירושין בהקדם."
כבר מהחלטה זו אנו רואים כי בית הדין האזורי פעל בדרך הנכונה ובזהירות המרבית. בית הדין פנה אל שירותי הרווחה בטרם ייתן החלטה כל שהיא תוך שהוא מביע את הצורך במפגשים בין הבת לאם. בית הדין מבקש מידע על כל מהלך של לשכת הרווחה ומורה על הגשת תסקיר בדחיפות ואפילו חלקי.
בית הדין מסתמך על חוות דעת מקצועיות
טרם נמשיך, נקדים מספר מילים על גישת בית הדין, בכל הקשור לקבלת נתונים ומידע בכל הנוגע ליחסים פנים משפחתיים בין הצדדים ובעיקר בין ההורים לילדיהם הקטינים.
בית הדין וכן בית המשפט אמור להיות אמון על הוראות החוק וההלכה ודרכי המשפט – לכך מוּנָה ובשטח זה – של פסיקת המשפט – מומחיותו. בית הדין אינו אמור להיות ואינו כזה בשטחים אחרים, כמו למשל בחישוב אקטוארי או באבחנה ובקביעה בשטח הרפואה, גם לא באבחנה ובירור של מצב הילדים מההיבט הסוציאלי והיחסים הפנים משפחתיים. בכל השטחים הללו בית הדין פונה אל "ארגז הכלים" שלו כדי שיעמדו לו לעזר. ה"כלים" לצורך דברים אלו הם אנשי המקצוע המומחים כל אחד בשטחו – בין אם זה אקטואר או רואה חשבון בחישוב חלוקת הרכוש, בין אם זה רופא או בית חולים בשטח הרפואה ובין אם זה – כמו במקרה שבפנינו – בשטח בירור של מצב הילדים הקטינים.
המומחים המקצועיים לעניין זה הם העובדים הסוציאליים של שירותי הרווחה. נכון הוא שהקובע בסופו של דבר ובשקלול כל הנסיבות הוא שיקול הדעת של הדיין או השופט, אך ללא תסקיר של אנשי מקצוע לא יוכל הדיין כלל ליתן פסיקה כלשהי. מניסיון של מאות ואלפי תיקים נוכל לומר כי על דרך הכלל מאמצים ערכאות המשפט את חוות הדעת ומסקנות התסקיר של שירותי הרווחה והעובדים הסוציאליים. הניסיון גם מלמד כי לעובדי הרווחה הניסיון המצטבר הרב ביותר בשטח זה ויש משקל רב מאוד לחוות דעתם ולתסקיר. בוודאי הדברים אמורים במקרים שבהם מצביעים שירותי הרווחה והעובדים הסוציאליים על סיכון או חשש מסוים.
בעקבות בקשת בית הדין משירותי הרווחה לשלוח תסקיר בדחיפות ולו תסקיר חלקי, התקבל ביום כ"א באדר תשע"ה (12.3.2015) במזכירות בית הדין תסקיר משירותי הרווחה [ב']. התסקיר נכתב ביום י"ב באדר תשע"ה (3.3.2015). התסקיר אכן הוגש אלינו בדחיפות, בהכירנו את העומס הרב המוטל על שירותי הרווחה והוגדר על ידי שירותי הרווחה כתסקיר חלקי.
לא אביא את כולו אך די בציטוט של מספר משפטים שנכתבו על ידי שירותי הרווחה בתסקיר, וכן את המלצות התסקיר.
בפרק שכותרתו "דו"ח רווחה" (עמוד 2 בתסקיר) נכתב: "מחקירת משטרה עולה, שהבת שיתפה שנפגעה ונמצא שזקוקה לטיפול רגשי סביב היותה מעורבת באירוע בעל גוון מיני."
לגבי תיאור הסדרי הראיה של האם עם הבת שהתקיימו במרכז הקשר נכתב (עמודים 3–4 בתסקיר): "יש מצבים ש[א'] משדרת שזקוקה לתמיכת איש הצוות וחשה תחושת חוסר נוחות בקרבת האם."
בפרק "הסיכום וההמלצות" נכתב:
"מכיוון שהקטינה כה צעירה וזקוקה בדחיפות ליציבות בחייה, הננו ממליצים לאור בהילות המקרה ולאור הסתירות בין שני ההורים, להפנותם מידית לאבחון מסוגלות הורית ובדיקה פסיכו־דיאגנוסטית של כל הורה, על מנת שיהיה בידינו החומר כל המידע הנדרש להחליט מה טובת הקטינה."
פרק "המלצות" התסקיר (עמוד 4):
"ההורים יופנו בדחיפות למסוגלות הורית ובדיקה פסיכו־דיאגנוסטית.
הבת תשולב מידית בטיפול רגשי."
תסקיר זה שבו נכתבו משפטים אלו על ידי העובדת הסוציאלית לסדרי דין, אינו מסוג התסקירים המוגשים אל שולחננו כדבר שבשגרה. משפטים חמורים אלו יכולים רק ללמד אותנו עד כמה אין מדובר בקטינה רגילה אלא במקרה המצריך טיפול עמוק ורציני. ובעקבותיהם נגזרו גם ההמלצות החד משמעיות של העובדת הסוציאלית לסדרי דין.
דיון שני בבית הדין האזורי
בעקבות התסקיר קיים בית הדין האזורי דיון ביום ה' בניסן תשע"ה (25.3.2015) במעמד הצדדים ובאי כוחם. הדיון עסק במשמורת הבת ובהסדרי הראיה.
בדיון זה של בית דין קמא התעצמה התמונה שהחלה להסתמן כבר בדיון הראשון של בית דין קמא ואף חזרה בעת הדיון בפנינו בבית הדין הגדול. ההבדל הגדול בין גישת בית הדין ככלל, לגישת בא כוח המערערת. בעוד בית הדין הרבני למרות ניסיונו הרב במאות ואלפי מקרים אינו רואה עצמו כעומד מהבחינה המקצועית במקומם של אנשים מומחים באותו עניין. ולעניינינו בנושא הילדים וכל הנוגע אליהם הוא מכיר בחיוניות של השתמשות ב"ארגז הכלים" המקצועי של העובדת הסוציאלית ופקידות הסעד שהם אנשי המקצוע בתחום זה. הרי שמנגד עומד בא כוח המערערת המתיימר להיות מומחה גם בתחום זה, וחש בטוח דיו כדי לתת הוראות כיצד לפעול במקרה זה, ולחלוק מקצועית על חוות הדעת של העובדת הסוציאלית ופקידת הסעד תוך מתן "ציונים" לעובדים מקצועיים ומסורים אלו. זאת בנוסף לכך שגם בשטח קביעת העובדות נטל בא כוח המערערת את הכוח להחליט נגד העובדת הסוציאלית ופקידת הסעד.
נצטט כמה משפטים מדברי בא כוח המערערת.
בתגובה להודעת בית הדין בתחילת הדיון כי הגיע תסקיר, הגיב בא כוח המערערת: "התסקיר חלבי" (שורה 5 בפרוטוקול) פסק ואף נתן ציון לטיב התסקיר.
לגבי הטענה שהייתה פגיעה מינית בבת, קובע בא כוח המערערת נחרצות "הפגיעה המינית זה מומצא" (שורה 22 בפרוטוקול). בניגוד גמור למה שנכתב בדו"ח הרווחה (עמוד 2 בתסקיר) כי "מחקירת משטרה עולה שהבת שיתפה שנפגעה". בהתאם לכך הופנתה הבת לטיפול רגשי. כלומר בהינף פה, ולמרות החשש העמוק שהביעו עובדי הרווחה לאחר שנפגשו עם ההורים וביקור בית שערכו בבית האב, הרי שלבא כוח המערערת ברור כי הדבר לא היה ולא נברא וכלשונו "זה מומצא".
בא כוח המערערת גם נוטל את הסמכות העניינית להחליט מתי ובאיזה שלב מותר להפנות את הצדדים לבדיקת מסוגלות הורית (שורות 28–29 בפרוטוקול) תוך שהוא נותן הוראות בתחום זה, הוראות הנוגדות את ההחלטות המקצועיות של העובדת הסוציאלית ופקידת הסעד, משל היה הוא איש מקצוע בשטח זה.
גם בהמשך הפרוטוקול מהישיבה הנ"ל עולה שוב ושוב העובדה כי בא כוח המערער נטל לעצמו את הכובע המקצועי של תחום הרווחה והטיפול נגד עמדת עובדי הרווחה – העובדת הסוציאלית ופקידת הסעד.
ברור לכל כי כאשר בפני בית הדין עומדת השאלה אם להכריע כהוראת המומחים והמקצועיים בעניין זה, קרי העובדת הסוציאלית ופקידת הסעד, או כעמדתו "המקצועית" של בא כוח המערערת, אין ספק מה מוטל על בית הדין להחליט.
ברור מעבר לכל ספק כי בנסיבות אליהן התוודע בית הדין הרבני על ידי התסקיר לחשש העמוק לשלום הנפש של הבת, ולאחר המילים קשות וחמורות שכתבו עורכי התסקיר, דלהלן:
"מכיוון שהקטינה כה צעירה וזקוקה בדחיפות ליציבות בחייה, הננו ממליצים לאור בהילות המקרה ולאור הסתירות בין שני ההורים, להפנותם מידית לאבחון מסוגלות הורית ובדיקה פסיכו־דיאגנוסטית של כל הורה, על מנת שיהיה בידינו החומר כל המידע הנדרש להחליט מה טובת הקטינה."
מילים אלו אינן מותירות כל דרך פעולה אחרת אלא להישמע לחשש הגדול הטמון במקרה זה ולפעול בהתאם.
ואכן בעקבות אותו דיון והתסקיר שהיה לעיני בית הדין, הוציא בית הדין את ההחלטה דלהלן:
"בדיון שהתקיים בבית הדין בתאריך ב' בניסן תשע"ה (22.3.2015) נכחו הצדדים ובאי כוחם.
לאחר שמיעת דברי הצדדים ובאי כוחם, ולאור החומר שבתיק בית הדין מחליט:
א. האם תראה את הילדה במרכז הקשר כפי שהיה עד כה, יש להוסיף שעה נוספת לכל מפגש. קרי, האם תראה את הילדה בפיקוח ובליווי נוסף של סטודנטית פעמיים בשבוע בימי ב' ו־ד' בין השעות 17:00-19:00.
ב. בית הדין חוזר על ההחלטה לאשר את המלצות שירותי הרווחה ומורה להורים לפנות בדחיפות למסוגלות הורית ובדיקה פסיכו־דיאגנוסטית וכן הבת תשולב מידית בטיפול רגשי.
ג. קובעים מועד לדיון ליום כ' בסיון תשע"ה (7.6.2015) בשעה 10 בנוכחות הגברת רויטל בירנבוים עובדת סוציאלית לסדרי דין.
ד. באשר לרישום הבת למקום לימודים לכיתה א', ולהעברת הילדה מקופת חולים כללית לקופת חולים לאומית, בקשות אלו ידונו בבית הדין בדיון הקרוב הקבוע ליום כ' בסיוון תשע"ה (7.6.2015) בנוכחות העובדת הסוציאלית, וההורים יפרטו את טענותיהם בפני העובדת סוציאלית בטרם הדיון שנקבע.
ה. לשלוח את החלטת בית הדין גם לעובדת הסוציאלית."
זוהי ההחלטה המתבקשת מבית הדין החייב לראות בטובת הילדה ועוד יותר למניעת כל פגיעה נפשית בילדה. לא זו בלבד שבית הדין היה רשאי להחליט כפי שהחליט, אלא שבמקרה זה הוא למעשה היה מחויב לעשות כן, ואכן עשה את המתבקש מאליו מצד חובת אחריותו לנפש הילדה.
הוראות בית הדין היו חד־משמעיות והן מראות את החרדה האמתית של בית הדין לשלום הילדה.
ההחלטה הנ"ל, למרות חיוניותה ולמרות ההנחיות הברורות שבה, לא קוימה ובעצם הופרה באורח חד צדדי על ידי האישה המערערת וגם על ידי בא כוחה שבהכוונתו פעלה.
הפרת ההחלטה עלתה בפני בית הדין הגדול שעמד על עניין זה. גם פה עולה שוב עמדתו העצמאית של בא כוח המערערת בניגוד לכל הנאמר בתסקיר אך בשלב זה הופכת עמדתו והוראותיו של בא כוח המערערת גם נגד החלטות מפורשות של בית הדין הרבני שהוא ערכאה שיפוטית במדינת ישראל.
לשאלת בית הדין את האישה – האם, מדוע אינה מקיימת את החלטת בית הדין האזורי שהורה לה ללכת לבדיקה למסוגלות הורית? ענתה האישה: "אני בריאה בנפשי" (שורות 76–77 בפרוטוקול).
מאידך גיסא, גרסת בא כוח המערערת הייתה שונה. בא כוח של המערערת בהתייחסו לשאלת ההליכה של האם לבדיקה זו, טען במישור העקרוני טענות נגד החלטה זו של בית הדין קמא. לשאלת בית הדין "אתה מוכן (למסוגלות הורית)?" השיב: "הולכים למסוגלות הורית רק בסוף" (שורות 85–86 בפרוטוקול). כלומר, לדעתו – השונה מעמדת בית הדין ומעמדת העובדת הסוציאלית ופקידת הסעד בתסקיר – יש סדר אחר. בא כוח המערערת שוב קובע ("מקצועית"), כי יש ללכת רק בסוף לבדיקה למסגלות הורית ולא בשלב זה. כל זאת נאמר בהקשר לשאלה מדוע לא קיימה האם את החלטת בית הדין ללכת לבדיקה כזו. כלומר, התשובה לכך מאת בא כוח המערערת היא למעשה, משום שאני אקבע את סדר הדברים כפי הנראה לי, גם אם הדבר נוגד את הוראת בית הדין בהחלטתו.
עוד קודם לכן, במענה לשאלת בית הדין מדוע לא הביא שמות של מכונים לבדיקת מסוגלות הורית, אף על פי שנדרש לכך ישירות בהוראת בית הדין הרבני האזורי בסעיף ד' מהחלטתו הנ"ל, השיב בא כוח המערערת כי: "בית הדין האזורי לא יכול לכפות על אדם לבצע בדיקה כלשהי." (שורות 30,35 בפרוטוקול). כלומר, מדובר בהוראה מכוונת של בא כוח המערערת עצמו שהחליט על דעת עצמו כי אין לבצע את החלטת בית הדין בעניין מסוגלות הורית, מכיוון שלדעתו אינה נכונה עניינית ומשפטית לפחות בשלב זה. יצוין כי זהו למעשה מצב של החלטה מצד האם ובא כוחה על אי קיום החלטה של בית הדין הרבני – שהוא ערכאה שיפוטית בישראל לכל דבר ועניין – בדרך של אי קיום צו או החלטה ב"שב ואל תעשה", כלומר התעלמות באופן חד צדדי מהחלטת בית דין קמא. בהתנהגות כזו מהווה למעשה אמירה ברוח דלהלן: "החלטת בית הדין אינה לטעמי ואיני מוכן לקבל את הוראת בית הדין ולפעול לביצועה". מצב שבעגה המשפטית יש לו שם ויש לו השלכות בחוק.
דיון שלישי בבית הדין האזורי
התקיים דיון שלישי ביום ו' במרחשוון תשע"ו (19.10.2015) במעמד הצדדים ובאי כוחם.
לדיון זה הוזמנה וגם הופיעה למסירת עדות העובדת הסוציאלית [...].
בית הדין הפנה שאלות רבות לעובדת הסוציאלית לגבי מצב הילדה ובייחס לאפשרויות השונות העומדות במקרה זה. בית הדין שאל לגבי המשמורת, וכן לגבי הבדיקה למסוגלות הורית.
בעניין המשמורת, דהיינו בקשת האם להחזיר את הבת למשמורתה, כאשר החשש הוא מהפגיעה המינית שייתכן שהייתה בילדה מצד אחיה המתגורר בבית האם, אמרה העובדת הסוציאלית:
"האם בעצם טוענת שכל האירוע שהיה בבית בין הילדה לאחיה אלה מילים שנכנסו לפיה של הילדה והיא מעבירה מסר, לא היה ולא נברא. מבחינה טיפולית אנחנו לא יכולים למחוק את מה שהילדה אומרת. גם במפגשים במרכז הקשר זה עולה ולכן לפעמים הבת רוצה מבוגר נוסף ביחד עם האם" (שורות 24–26 בפרוטוקול).
בהמשך אומרת העובדת הסוציאלית:
"אנחנו כן מצאנו קשיים של חוסר ביטחון של הילדה עם האם" (שורה 36 בפרוטוקול).
"[...] האם מבטלת את מה שהיה ובעינינו הדבר חמור. לאם אין שום אמון במערכת הטיפול גם המטפלת ב'לִבֵּנוּ' אומרת שהאם לא מוכנה לשתף פעולה. גם העובדת הסוציאלית במרכז הקשר מתארת שהאם לא מסוגלת לתת אמון בשום איש טיפול ובצורה כזו יש קושי לרווחה לתת המלצה.
אני הפניתי גם את האב ואצלו זכינו לשיתוף פעולה, הוא נמצא בקבוצה של אבות דומים והוא לוקח את הבת לטיפול. האם – כל דבר שנראה טריוויאלי נתפס אצלה בחוסר אמון ורק בהסכמת העורך דין היא מוכנה לעשות משהו" (שורות 52–56 בפרוטוקול).
"בהיעדר בדיקת מסוגלות הורית וחוסר האמון של האם ולקחתי את חוות הדעת מכל מי שהיו בקשר עם המשפחה כולם מרגישים שיש לילדה יותר ביטחון כאשר היא נמצאת אצל האב. אני כל הזמן ביקשתי מהאם שלא תשהה את הבדיקה למסוגלות הורית" (שורות 76–78).
כל אלו אמירות חדות וכואבות שרק מעלות את הצורך לבדוק את המקרה ביסודיות. כך עשה בית הדין האזורי ועמד על כך שהצדדים ילכו לבדיקת מסוגלות הורית. בעקבות דיון זה ניתנה החלטה ביום כ' במרחשוון תשע"ו (2.11.2015), היא ההחלטה נשואת הערעור הקובעת כדלהלן:
א. הבת [א'] במשמורת זמנית של האב.
ב. האב רשאי להעביר ולרשום את הבת בקופת חולים **ללא צורך בהסכמת האם.
ג. כנ"ל (בסעיף ב) לגבי רישום למוסדות חינוך לשנת הלימודים הנוכחית.
ד. תוך שבעה ימים, מיום הדיון על בא כוח האם להגיש שלושה שמות של מכונים לבדיקת מסוגלות הורית, מתוכם יבחר האב ובא כוחו את המכון שאליו יפנה בית הדין את הצדדים לבדיקה.
ה. בא כוח האב יודיע לבית הדין את שם המכון ובית הדין יוציא החלטה מתאימה על הפניית הצדדים למכון.
דרך פעולה זו של בית הדין הרבני האזורי היא הראויה והנכונה. אין לקחת הימור בנושא נפש הילד. מחובתו של בית הדין הייתה להחליט כפי שהחליט.
כאמור, האם הפרה הוראה זו של בית הדין. כפי שכתבנו לעיל היה זה בהכוונת בא כוחה, שהביע במפורש את עמדתו גם בפנינו ושדעתו היא אחרת מדעת בית הדין וממחברי התסקיר. מובן שאין לדעתו זו כל בסיס מקצועי בניגוד מוחלט לדעת כל אנשי המקצוע בעלי הניסיון הרב בשטח זה שהביעו את דעתם על מקרה זה. אין צריך לומר כי "הידע הרב" שיש לבא כוח המערערת הוא על בסיס דמיונו הוא בלבד, ובהתאם לכך משקלו.
גם בייחס לבית הדין עצמו סבור בא כוח המערערת כי הוא היודע טוב יותר מבית הדין על צורת ודרך נתינת החלטה. ואלו דבריו של בא כוח המערערת כאשר בית הדין מסביר לו כי בית הדין האזורי נימק אמנם בקצרה אבל נימק את החלטתו.
מה שהיה לו לומר כ"מומחה" גם בתחום פסיקה ונתינת החלטות הוא: "ככה לא מחליטים. המרשם להחלטה הוא איסוף חומר והתדיינות מול נימוקי שני הצדדים". מה לעשות שבית הדין היושב על מדין שנים רבות סבור אחרת.
לא נשמעה כל טענה עניינית לגופה של החלטת בית הדין האזורי. עמדת בא כוח המערערת בניגוד לדעת המומחים אין לה כל ערך מקצועי ולא נשמעה גם כל טענה בכיוון זה מלבד העובדה כי עמדת המומחים אינה לשביעות רצון האישה ובא כוחה.
נוסיף ונאמר כי כל הגשתו של הערעור נעשתה שלא בתום לב. בהופיעו בפנינו נשאל בא כוח המערערת בעת הדיון האם קיים את הוראת בית הדין בסעיף ד' שעליו להגיש שמות של מכונים לבדיקת מסוגלות הורית, התנהל הדו שיח הבא:
"בית הדין: יש סעיף ד' שכתוב תוך שבעה ימים על בא כוח האם להגיש שמות, הבאת שמות לבית הדין?
בא כוח המערערת: לא, אני מערער על ההחלטה הזו.
בית הדין: קיבלת עיכוב ביצוע על ההחלטה? בית הדין האזורי אמר ואתה יכול להגיד לא מוצא חן בעיני ואני מבקש עיכוב ביצוע. אבל לא ביקשת עיכוב ביצוע, אם היית עושה את הנחיית בית הדין האזורי והוראותיו ואתה מערער זה בסדר, אבל אתה לא עשית כך."
כלומר, בא כוח המערערת מודה בפה מלא כי ככל שההחלטה שנתן בית הדין אינה נוחה לו הוא פשוט מתעלם ממנה. בכך הוא שם ללעג את החלטות בית הדין. אף שבאותה שעה ממש היו בידיו הכלים הראויים להגשת בקשה לעיכוב ביצוע בחר בא כוח המערערת להתעלם כליל מהוראת בית הדין המכוונת ישירות אליו. משל לא הייתה החלטה כזו כלל. קשה לייחס תום לב לאחר התנהגות ויחס כזה להוראות בית הדין. די בטעם זה לבדו כדי לדחות מכל וכל את הערעור.
אך כאמור גם מהבחינה המהותית לא שמענו כל טענה עניינית נגד החלטת בית הדין האזורי מלבד העובדה שהיא אינה תואמת את דעתו של בא כוח המערערת.
מדובר בערעור שאין בו ממש ודינו להידחות.
פסיקה
על פי האמור מוחלט:
א. הערעור נדחה.
ב. מחייבים את האישה המערערת לשלם לידי המשיב הוצאות משפט בסך עשרת אלפים ש"ח. על המערערת להעביר סכום זה לידי המשיב עד ארבעה עשר יום ממועד מתן החלטה זו.
ג. ניתן לפרסם החלטה זו בהשמטת פרטים מזהים של הצדדים.
הרב אליהו הישריק
מצטרפים.
הרב אליעזר איגרא הרב מיכאל עמוס
נפסק כאמור.
ניתן ביום א' בתמוז התשע"ו (7.7.2016).
הרב אליעזר איגרא הרב אליהו הישריק הרב מיכאל עמוס