השופט א' רובינשטיין:
א. שתי עתירות שעניינן אחד, וטוב היה אילולא נדרשנו לדון בהן, אך את חובתנו נעשה: שנת השמיטה קרבה והחלה, והשאלה שבמחלוקת היא תקפותן של החלטות מועצת הרבנות הראשית מיום 22.8.07 ומיום 30.8.07, כי בידי כל רב מקומי להכריע במקומו, על פי דרכו, כיצד יפעלו אשר לנושאי השמיטה; ספציפית נוגעים הדברים לאפשרות למנוע מתן תעודות כשרות (בחתימת הרב המקומי או בחתימת אחר) לתוצרת חקלאית בהתבסס על "היתר מכירה", שנהג לאורך שנים רבות - כפי שיבואר להלן. העתירות מכוונות הן כלפי הרבנות הראשית לישראל - שהותירה כאמור את הסוגיה להכרעת הרבנויות המקומיות, וסירבה לעשות שימוש בסמכותה המנחה או המקבילה, על פי דין, להסמיך רבנים שיפעלו לפי היתר המכירה במקום שבו הרב המקומי ממאן לעשות כן; והן כלפי רבנויות מקומיות (כמו הרצליה וירושלים).
רקע
העתירה הראשונה (בג"צ 7120/07)
ב. ביום 25.7.07 הוציא רב העיר הרצליה (המשיב 3; להלן הרב יעקובוביץ) הנחיה לבעלי העסקים בעירו, לפיה חויבו אלה מהם המעוניינים בתעודת כשרות בשנת השמיטה תשס"ח-2007/8 לרכוש תוצרת חקלאית מאחד מארבעת הספקים ששמם נקבע בהנחיה (משיבות 7-4 בעתירה). ביום 21.8.07 הגישו שלוש חברות העוסקות בשיווק תוצרת חקלאית עתירה נגד ההנחיה, בה נטען כי כללי המשפט המינהלי מחייבים את ביטולה. ראשית, נטען כלפי אופן בחירתם של ארבעת הספקים המורשים, אך ייאמר כבר כאן כי כבר בתגובה לבקשה לצו ביניים (מיום 2.9.07) הודיע הרב יעקובוביץ כי יתן תעודת הכשר לכל ספק שלא יסתמך על היתר המכירה - ודומה כי התייתר הדיון בראש זה של העתירה. שנית, נטען כלפי עצם ההתניה של מתן תעודות הכשרות בהימנעות מהיתר המכירה: (1) נטען כי לעותרות תעודת הכשר מטעם הרב המקומי במקומן שלהן, ולפיכך אין הרב יעקובוביץ רשאי לקבוע שתוצרתן אינה כשרה - החלטה המפלה אותן ביחס לספקים אחרים; (2) נטען כי חוק איסור הונאה בכשרות, תשמ"ג - 1983 נועד - כשמו - למנוע הונאה בכשרות, ומאחר שמועצת הרבנות הראשית וועדת השמיטה שלידה (משיבות 2-1) מכירות בכשרות המבוססת על היתר המכירה - שימוש בחוק כדי לכפות מכירת תוצרת שאינה מבוססת על היתר המכירה בלבד מהוה חריגה מסמכות; (3) נטען כי ההנחיה יוצרת מצב בלתי סביר, לפיו יוכלו העותרות לשווק את תוצרתן רק לחלק מהרשויות; לעותרות לקוחות בעלי עסקים במספר רשויות מקומיות - ואין זה סביר שמוצר מסוים יהא כשר בסניף אחד אך לא באחר. נטען כי בעניין זה נדרשת הנחיה ארצית מחייבת מטעם הרבנות הראשית - שתיצור מדיניות אחידה.
ג. ביום 30.8.07 החליטה מועצת הרבנות הראשית - במשאל טלפוני בו השתתפו (על פי טופס ההחלטה) שנים עשר מחבריה - "כי כל רב בעירו והוא בלבד יכול להנהיג את העיר כהבנתו ודעתו בענייני השמיטה" (הדגשה הוספה - א"ר). ביום 2.9.07 הגיש הרב יעקובוביץ תגובה לבקשה לצו ביניים, בה נטען כי תוקפו ההלכתי של היתר המכירה מצוי במחלוקת בין הפוסקים, וכי הוא נוקט בשיטה שאינה נכונה לסמוך על ההיתר. לשיטתו - מדובר בהכרעה הלכתית מובהקת המסורה לרב המקומי (שמעמדו תואר בבג"צ 2957/06 חסן נ' משרד הבינוי והשיכון (טרם פורסם); להלן פרשת חסן), ולפיכך אל לו לבית המשפט להתערב בהכרעתו. נטען, כי הרבנות הראשית אמנם פעלה להסדרת היתר המכירה, אך בעקבות המדיניות (עליה כאמור הוחלט ביום 30.8.07) המותירה את ההכרעה לכל רב מקומי, חוזרי הרבנות מתייחסים בהקשר היתר המכירה, אך לאותן רשויות בהן מתירים הרבנים המקומיים להסתמך על ההיתר.
ד. (1) ביום 5.9.07 הוגשה הודעה מטעם היועץ המשפטי לממשלה, בה נמסר כי בשל חילוקי דעות בינו לבין הרבנות הראשית יציגו היועץ והרבנות עמדות נפרדות. לגופו של עניין נטען, כי הנחיית הרב יעקובוביץ "סוטה מהחלטות שהתקבלו בעבר על ידי מועצת הרבנות הראשית ומאופן היערכותה של הרבנות הראשית לקראת שנת השמיטה" (סעיף 4 להודעה). להודעה צורפה החלטת מועצת הרבנות הראשית (ככל הנראה מיום ו' כסלו תשס"ז - 27.11.06) בגדרה נקבע, כי "עדיין יש צורך להזדקק להיתר המכירה" (אם כי הוחלט שיש לנסות לצמצם את השימוש בו), נקבעו הנחיות מעשיות לגבי הסדרת ההיתר ("יוקפד שהמכירה תיעשה אך ורק בהתאם להרשאות חוקיות... נקפיד שגם אחרי המכירה, יצומצמו המלאכות..."), והוחלט למנות את הרב זאב ויטמן (שזכה במכרז אשר נערך לצורך זה) לכהונת יו"ר ועדת השמיטה שתפעל לצד הרבנות הראשית; נתמנה גם יו"ר נוסף, הרב אברהם יוסף. עוד צורף מכתב (מיום 25.1.07) מאת המנהל הכללי של הרבנות הראשית שהופנה לרבני הערים, בו התבקשו להביא לידיעת החקלאים את החלטת מועצת הרבנות הראשית, הן לגבי הרצון לצמצם בשימוש בהיתר המכירה, והן לגבי האופן בו יש לערוך את ההיתר במידת הצורך. צורפו גם חוזרים שהוציאה ועדת השמיטה (מהימים 29.1.07 ו- 2.7.07) ומכתב פניה לחקלאים מיום 23.8.07 (שבוע לפני החלטת מועצת הרבנות נשוא העתירה, ולאחר החלטת המועצה מיום 22.8.07 - שנשוב אליה בהמשך - המתנה שימוש בסמכות מקבילה בהסכמת הרב המקומי); במכתב הוסבר, כי "תוצרת חקלאית לא תתקבל ברשתות השיווק ובשוק הסיטונאי ללא אישור שהחקלאי נתן יפוי כח כדין ע"פ היתר מכירה" (קרי, מכאן עולה כי די בהיתר מכירה על מנת לשווק את הסחורה), והרבנים המקומיים התבקשו להחיש את הסדרת ההיתר עד ליום 6.9.07 (כ"ג אלול תשס"ז).
(2) עמדת היועץ המשפטי לממשלה היתה, כי בנסיבות העניין אלו היה על הרבנות הראשית לעשות שימוש בסמכותה המקבילה (לפי סעיף 2(א)(1) לחוק איסור הונאה בכשרות, וסעיף 2(3) לחוק הרבנות הראשית), וליתן תעודות הכשר מטעמה לתוצרת המשווקת לפי היתר המכירה. נטען, כי סירוב מועצת הרבנות לעשות כן "הינו בלתי סביר, הוא אינו עולה בקנה אחד עם החלטתה האמורה (הכוונה כנראה להחלטה מיום ו' כסלו תשס"ז - א"ר) ועם תפקידיה וחובותיה על פי דין, ויש בו כדי לפגוע פגיעה קשה בציבור הרחב בכלל, ובציבור חקלאי ישראל בפרט". על פי עמדת היועץ אין הרבנות מתבקשת לכפות על רב מקומי ליתן תעודת הכשר בניגוד לאמונתו, אלא לעשות שימוש בסמכות המקבילה המסורה לה.
(3) להשלמת התמונה אוסיף, כי ביום 20.9.07 הגישו העותרות בקשה נוספת לצו ביניים ולקביעת דיון דחוף, בה נטען כי מספר רבני ערים נוספים (הבקשה מתייחסת לתשע ערים נוספות) הלכו בדרכו של הרב יעקובוביץ (בכללן רבנות פתח תקוה - שחוזר שהפיצה בעניין צורף לבקשה).
העתירה השניה (בג"צ 7628/09)
ה. ביום 6.9.07 הוגשה עתירה נוספת, מאת המועצה לייצור צמחים ולשיווקם (תאגיד סטטוטורי שהוקם מכוח חוק מועצת הצמחים (ייצור ושיווק), תשל"ג - 1973) והתאחדות חקלאי ישראל, נגד המשיבים שבעתירה הראשונה, ועמם גם המועצה הדתית בירושלים. בעתירה נטען הן נגד הנחיית הרב יעקובוביץ והנחיה דומה שהוציאה המועצה הדתית ירושלים, והן כלפי החלטת מועצת הרבנות הראשית. נטען, כי קיימת כפיפות בין רבני הערים למועצת הרבנות הראשית (כך לפי סעיף 12 לחוק איסור הונאה בכשרות, ולפי סעיף 3(ב)(3) לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), תשל"א-1971, תוך הפניה לבג"צ 11157/03 אירוח גולן בע"מ נ' הרבנות הראשית לישראל (טרם פורסם) - להלן פרשת אירוח גולן), ולפיכך שהיא חייבת להנחות אותם ושעליהם לפעול בהתאם להנחיות אלה. נטען, כי בהחלטתה מיום 30.8.07 מתחמקת הרבנות הראשית מתפקידה המנחה, ומאפשרת לרבני הערים להתחמק מביצוע המדיניות עליה החליטה, ושבהתאם לה נערכו החקלאים, בעלי העסקים ומשרדי הממשלה. עוד נטען כי ההחלטה לפיה "כל רב בעירו והוא בלבד" מוסמך לתת תעודות כשרות, מנוגדת לדברי החקיקה הקובעים, למצער, סמכות מקבילה לרבנות הראשית. עוד נטען (בהתבסס על בג"צ 7471/05 בלדי בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל (טרם פורסם)) כי החלטת מועצת הרבנות הראשית להתפרק מסמכותה לביצוע המדיניות עליה החליטה, פוגעת באופן בלתי סביר בחופש העיסוק של החקלאים. נטען כי במשך שנים רבות נהגה מדיניות שהכירה בהיתר המכירה, ושמדובר בשינוי מדיניות לטובת מדיניות מחמירה יותר - הפוגעת פגיעה בלתי מידתית בחקלאים. ולבסוף, נטען כי התנהלות מועצת הרבנות הראשית לאורך שנת תשס"ז - לרבות ההחלטות שקיבלה והחוזרים שהפיצה - עולה כדי הבטחה מינהלית.
ו. ביום 10.9.07 התקיים דיון (בהרכב הנשיאה ביניש והשופטים לוי ומלצר), במהלכו מסר בא כוח מועצת הרבנות הראשית בעקבות פניית בית המשפט, "כי יש נכונות מצידה לדון מחדש בשאלה שלפנינו", והוחלט להמתין עד שהנושא ילובן שוב במועצה. ביום 18.9.07 מסר בא כוח מועצת הרבנות הראשית, כי היא עומדת על החלטתה מיום 30.8.07, והסכים לדון בעתירה כאילו ניתן צו על תנאי. באותו יום הוחלט גם על איחוד העתירות.
תשובת המשיבות
ז. (1) בתשובת הרבנות הראשית מיום 7.10.07, שלוותה בתצהיר מאת הרב משה ראוכברגר, חבר המועצה, נטען, כי רשות מינהלית מוסמכת עקרונית לשנות מדיניות, אך הוטעם כי מראש לא התכוונה הרבנות לכפות על רבני ערים את המדיניות המכירה בהיתר המכירה. נטען, כי כבר ביום 22.8.07 החליטה מועצת הרבנות למנות רב שיחתום על תעודות כשרות לפי היתר מכירה ברשויות שרבניהן אינם מוכנים לחתום בעצמם על תעודות כאמור - אך נקבע בהחלטה מפורשות כי הדבר יעשה רק בהסכמת הרב המקומי. הוטעם כי ההחלטה מיום 30.8.07 - שאושררה ביום 17.9.07 - לא היתה בחינת שינוי מדיניות, אלא הבהרה בלבד, בין היתר בעקבות הגשת העתירה הראשונה; זאת, לאחר שבעקבות ההחלטה מ-22.8.07 קיבלה מועצת הרבנות הראשית "פניות נזעמות של חשש לכבילת שיקול הדעת של הרבנים המקומיים", ולאחר התיעצויות ממושכות בין חברי המועצה "ולא לפני שכל חבר וחבר במועצה ידע היטב לאיזו החלטה הוא נותן את קולו". נטען, כי סמכות הרבנות הראשית ליתן תעודות הכשר בנוסף לרב המקומי היא סמכות שברשות, שהרבנות החליטה שלא לעשות בה שימוש - מתוך הכרה במעמדו הייחודי של הרב המקומי (פרשת חסן), אשר הליך בחירתו משקף את אופיה של האוכלוסיה בעירו (חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971 ותקנות בדבר בחירת רבני עיר). נטען גם, כי הפסיקה הכירה בעבר באוטונומיה של רבנות מקומית בנוגע לכשרות, ובאפשרות ששתי רבנויות מקומיות יפסקו בצורה שונה (בג"צ 3944/92 מרבק נ' הרבנות הראשית נתניה, פ"ד מט(1) 278 (להלן פרשת מרבק); בג"צ 22/91 אורלי ש. 1985 בע"מ נ' הרב הראשי ליבנה, פ"ד מה(3) 817 (להלן פרשת אורלי)). עוד נטען, כי החלטת מועצת הרבנות הראשית עולה בקנה אחד עם מגמת ביזור ביחסים שבין שלטון מרכזי ומקומי (בג"צ 10104/04 שלום עכשיו נ' רות יוסף, הממונה על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון (טרם פורסם); בג"צ 953/01 ח"כ מרינה סולודקין נ' עיריית בית-שמש, פ"ד נח(5) 595). לבסוף נטען, כי לא ניתן לכפות על רב מקומי לפסוק בניגוד לעמדתו ההלכתית (בג"צ 1829/05 התנועה להגינות שלטונית נ' מועצת הרבנות הראשית (טרם פורסם)). לתשובה צורפה סקירה הלכתית מאת הרב ראוכברגר, שמסקנתה כי אין סיכון לביטול ההתישבות החקלאית אם לא יעבדו בשנת השמיטה; נאמר בסקירה כי אמנם ישנה בעיית פרנסה לעובדים חקלאיים, אך לא בעיה קיומית; הוטעם, כי היתר המכירה ניתן בשעתו על בסיס בעיה קיומית שאינה קיימת עוד, אך בכל זאת מותירים אותו כדי שלא לפגוע בפרנסת העובדים בחקלאות ובמסחר, וגם כדי למנוע מהבוחרים לעבוד את האדמה בשביעית להיכשל באיסורים - אולם אין מקום לכפות על רבני עיר לפעול שלא לפי הכרתם.
(2) בתשובת הרב יעקובוביץ (שהוגשה אף היא ביום 7.10.07) התייחס הרב בארוכה למהותה של שנת השמיטה וטעמיה, ולרעיונות שביסודה בכתבי הוגים כמו הרב א"י הכהן קוק, פרופ' א"י השל, והרב י"ד סולוביצ'יק. הוא הבהיר כי מעולם לא חתם על תעודות כשרות המבוססות על היתר המכירה - שבו אינו מכיר, בוודאי לא לאור שינוי הנסיבות מאז ימי הרב קוק, שביסס את ההיתר (ראו להלן); עוד התייחס הרב יעקובוביץ לחשש שהחקלאים הפועלים לפי היתר המכירה אינם מקפידים לבצע את עבודות הקרקע לפי הוראות הרבנות - וגם מסיבה זו לא ניתן לשיטתו לסמוך על ההיתר. נטען, כי הפגיעה בחקלאים אינה חמורה כמתואר - כיון שדרישות הרב אינן חלות על תוצרת הנמכרת לחו"ל או לחנויות שאין להן תעודת הכשר, וכן לחנויות ברשויות שבהן מקובל היתר המכירה. נטען, כי הרבנות הראשית חופשית לשנות ממדיניותה מן העבר - ובפרט כיון שהמדיניות המתירה להסתמך על היתר המכירה היתה מלכתחילה הוראת שעה בלבד.
(3) הוגשה על-ידי עמותת "בצדק" בקשה להצטרף כידיד בית המשפט, תוך הגשת חומר בכתב. עיינו בחומר, אך לא ראינו מקום לצירוף העמותה כצד.