1.עניינה של החלטה זאת בבקשת היועץ המשפטי לממשלה למעצרו של משיב 1, גרי שאלון (להלן – המשיב), לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן – חוק ההסגרה), עד למתן החלטה בעתירה שהוגשה להכריז עליו ועל משיב 2, זיו אורנשטיין, ברי-הסגרה.
2.ביום 2.6.15 הוגש במדינת ניו יורק שבארצות הברית כתב אישום נגד המשיבים ואדם נוסף הנמצא מחוץ לישראל (ג'ושוא אהרון; להלן – אהרון). כתב האישום מייחס לשלושת הנאשמים ביצוע הונאה מתוחכמת ורחבת היקף של הרצת מניות, במסגרתה הרוויחו שלא כדין מיליוני דולרים. ההונאה התבצעה משנת 2011 והתאפיינה בשיטת פעולה המכונה "pump and dump" (נפח וזרוק), המאפשרת ביצוע מניפולציות בערך ובנפח של מניות בעלות ערך מזערי (penny stocks) שנסחרו בבורסות הציבוריות בארצות הברית. על פי הנטען בכתב האישום, המשיב, אהרון ושותפים נוספים ניפחו באופן מלאכותי את ערך מניות המטרה של חברות אותן זיהו כיעד לביצוע המניפולציה. לאחר רכישת מניות המטרה, התבצע בהן הניפוח באמצעות רצף סדרתי של עסקאות מניפולטיביות במשך מספר ימים, שנועדו להעלות את ערך המניות, וכן באמצעות הפצה של מיליוני הודעות דוא"ל כוזבות על ידי המשיב ושותפיו בדבר הגברת המסחר במניות, במטרה לרמות משקיעים תמימים ולקדם את רכישת המניות על ידם. בשלב הבא, לאחר עליית ערך מניות המטרה, מכרו המשיב, אהרון והשותפים הנוספים את כל מניותיהם באופן מתואם, וכך גרפו לכיסם רווחים גדולים. המכירה המתואמת הפעילה לחץ שלילי על ערך המניות וגרמה לצניחת הערך. בנוסף לרווח של מיליוני דולרים אותו הפיקו המשיב ואהרון ממכירת מניות המטרה שרכשו בעצמם, שילמו השותפים הנוספים למשיב ולאהרון סכומים של מאות אלפי דולרים עבור השירותים אותם סיפקו להם במסגרת ביצוע ההונאה. המשיב, אהרון ומשיב 2 (שפתח וניהל חשבונות בנקים וברוקרים עבור המשיב ואהרון באמצעות שמות בדויים ומסמכים מזויפים) הלבינו את פירות ההונאה באמצעות העברת כספים אלה מחשבונות הברוקרים, דרך חשבון בנק קפריסאי, אל חברות קש בבעלות המשיב ושותפים נוספים. על פי כתב האישום, המשיב הוא זה שניהל את משיב 2, את אהרון ושותפים נוספים; שרכש את התשתיות הנדרשות לביצוע ההונאה; ושניהל את חשבונות הבנק והברוקרים שהחזיקו ברווחי ההונאה. פעולות אלה בוצעו על ידי המשיב תוך שימוש בשמות בדויים שונים ובדרכונים מזויפים או גנובים. בגין מעשים אלה מואשם המשיב בעבירות של קשירת קשר לביצוע הונאה בניירות ערך; קשירת קשר לביצוע הונאה באמצעים אלקטרוניים; ביצוע הונאה באמצעות ניירות ערך; ביצוע הונאה באמצעים אלקטרוניים; קשירת קשר לביצוע הונאה באמצעות מסמכים מזהים; גניבת זהות בנסיבות מחמירות; וקשירת קשר להלבין הון.
3.ביום הגשת כתב האישום (2.6.15) הורה בית משפט מחוזי פדרלי בניו יורק על מעצרם של המשיבים. המשיבים נעצרו בישראל ביום 21.7.15 ומעצרם הוארך מעת לעת על ידי בית משפט השלום בירושלים, בהתאם לסעיף 6 לחוק ההסגרה. ביום 17.9.15 הגישה ממשלת ארצות הברית לישראל בקשה להסגרת המשיבים לידיה לצורך העמדתם לדין בארצות הברית. ביום 24.9.15 הורתה שרת המשפטים על הבאת המשיבים בפני בית משפט זה כדי שיקבע האם הם ברי-הסגרה. ביום 27.9.15 הוגשה לבית המשפט עתירה להכריז על המשיבים ברי-הסגרה, ולצדה הבקשה שלפניי למעצרם עד ההחלטה בעתירה.
4.בהחלטתי מיום 27.9.15 הארכתי את מעצרם של המשיבים עד להחלטה אחרת, וקבעתי דיון בבקשת המעצר ליום 12.10.15. בפתח הדיון שהתקיים ביום 12.10.15 ביקש בא-כוחו של משיב 2 לדחות את הדיון בעניינו של מרשו, והדיון נדחה בהסכמה ליום 8.11.15. לאחר מכן נשמעו טענות הצדדים בעניין בקשת המעצר נגד המשיב. כפועל יוצא תעסוק החלטה זאת בעניינו של המשיב בלבד.
5.המבקש הציג שלוש עילות המקימות, לשיטתו, עילת מעצר נגד המשיב. העילה הראשונה היא החשש להימלטות. חשש זה מובנה בהליכי הסגרה, והוא מתעצם עוד יותר בהתחשב בעונש המאסר הכבד לו צפוי המשיב אם יורשע בארצות הברית בעבירות בהן הוא מואשם. לכך מצטרפת העובדה שלרשות המשיב סכומי כסף גדולים של מיליוני דולרים אותם גרף מביצוע העבירות, ואלה יוכלו לסייע בידיו להימלטות. בהקשר זה נטען כי בחיפוש שביצעה המשטרה בביתו של המשיב נמצא בכספת סכום של שני מיליון שקלים חדשים במזומן. כמו כן עומדים לצורך זה לרשות המשיב דרכונים זרים תקפים, ומכתב האישום עולה כי הוא עשה גם שימוש בדרכונים מזויפים ובשמות בדויים, העשויים אף הם לסייע לו בהימלטות. העילה השנייה היא המסוכנות של המשיב לשלום הציבור ולרכושו, כפי שהיא נלמדת מהתחכום והשיטתיות בהם בוצעו העבירות על ידו, והחשש שאם ישוחרר מהמעצר יוכל להוסיף ולבצע מכל מקום עבירות מרמה דומות, המצריכות אך נגישות לאמצעי תקשורת אלקטרוניים (טלפון, אינטרנט וכו'), בלא שקיימת יכולת טכנולוגית לחסום אמצעים אלה משימוש עברייני. לא עוד אלא שאהרון, השוהה מחוץ לישראל, לא נעצר, ובכך יש לחזק את יכולתו של המשיב להסתייע באהרון ולהמשיך בביצוע עבירות אם ישוחרר. העילה השלישית היא הצורך בשמירת המחויבות הבינלאומית שמדינת ישראל נטלה על עצמה כלפי ארצות הברית לקיום הליכי הסגרה תקינים, במסגרת אמנת ההסגרה ביניהן משנת 1962 והפרוטוקול משנת 2005 בו תוקנה האמנה. התחייבות בינלאומית זאת משנה, על פי ההלכה הפסוקה, את נקודת האיזון הרגילה ביחס שבין הזכות לחירות לבין החשש להימלטות מהדין ולשיבוש הליכי המשפט: האחריות המיוחדת שנטלה על עצמה מדינת ישראל למימוש הליך ההסגרה מקטינה את מרווח הסיכון שמערכת האכיפה מוכנה ליטול בהליך מעצר רגיל (בזירה הפנים-מדינתית) בנוגע לחשש להימלטות הנאשם.
6.המבקש סבור כי עילות אלה מחייבות לא רק את מעצר המשיב אלא גם את דחיית בקשת המשיב להסתפק בחלופה של מעצר בית תחת פיקוח אנושי ואלקטרוני. בהקשר זה נסמך המבקש בין היתר על תסקיר מעצר שהוגש על ידי שירות המבחן לקראת הדיון בפניי, בהתאם להוראה שנתן בית משפט השלום במסגרת הדיון בנושא הארכת המעצר. התסקיר מפרט את קורות חייו של המשיב: המשיב בן 31, נשוי ואב לשלוש בנות. אשתו עתידה ללדת בשבועות הקרובים את בתם הרביעית. המשיב, בן בכור למשפחה בת ארבעה בנים ממוצא גאורגי, נולד ברוסיה ועלה לישראל בגיל 10. לחובתו הרשעה משנת 2009 בעבירת אלימות בגינה נדון לעונש מאסר על תנאי. בגיל 20 השלים בשוויץ לימודים לתואר ראשון בכלכלה. מספר חודשים לאחר גיוסו לצה"ל השתחרר בשל אי-התאמה, והקים יחד עם שותפים חברה לפיתוח טכנולוגיה במסחר במטבע חוץ. קצינת המבחן התרשמה מהיכולות הגבוהות של המשיב במישור הקוגניטיבי ובמישור החברתי, וכן מהתפקוד התקין של משפחתו ומהסביבה התומכת אותה המשפחה מעניקה למשיב, מבחינה רגשית וכלכלית כאחד. נתונים אלה מפחיתים, לדעתה, את הסיכון להימלטות המשיב מההליכים המתנהלים נגדו. אלא שמנגד המשיב נמנע מלשתף את קצינת המבחן בפרטי הקשרים העסקיים ומערכת הלחצים בה היה נתון מצד לקוחותיו ושותפיו. התרשמותה היא שהמשיב עבד לעיתים בתנאים של עמימות וחוסר ודאות, תוך שגם את השיחה עמה ניהל בצורה עמומה, כשהוא נמנע מלהרחיב בדבר קשריו העסקיים עם גורמים שונים בישראל ומחוצה לה ובדבר הלחצים בהם היה נתון. על רקע זה, וגם בהתחשב במהות העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום, המגלמות בתוכן יכולת עורמה ותמרון, קיים לדעת כותבת התסקיר סיכון מוגבר לכך שהמשיב ימשיך בביצוע העבירות גם אם ישהה בתנאים של מעצר בית. סיכון זה לא הופג בצורה מספקת גם לאחר שקצינת המבחן שוחחה עם בני המשפחה וחבריו של המשיב, שהביעו נכונות לפקח עליו במסגרת מעצר הבית בדירה של המשפחה באשדוד. אמנם מפקחים מוצעים אלה הם אנשים נורמטיביים ואחראים, וכולם (פרט לאחד או שניים) נמצאו ראויים למלאכת הפיקוח. יחד עם זאת, המשיב נמנע מלשתף את קצינת המבחן ואת המפקחים במצבו, והותיר עמימות באשר לקשריו עם גורמים שונים; ללחצים בהם הוא נתון מגורמים אלה; למחויבותו כלפיהם; ולהשפעתם על התנהלותו הבעייתית. העמימות וחוסר שיתוף הפעולה אינם מאפשרים להעריך את מידת הסיכון המידי והקונקרטי מולו יידרש המשיב להתמודד בתנאי מעצר בית. לפיכך, וחרף ההערכה למפקחים שהוצעו, סבור שירות המבחן כי אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי להבטיח שהמשיב יקפיד לקיים את תנאי מעצר הבית.
7.המשיב מסכים כי לצורך בקשת המעצר קיימות ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. למרות זאת הוא סבור כי יש לדחות את עמדת המבקש ואת עמדת שירות המבחן, ולהורות על שחרורו לחלופת המעצר אותה הציע.
אשר לעילת המסוכנות, טוען המשיב כי זו לא הוכחה (שכן לא הוכח שהוא המשיך לבצע את מעשי המרמה המיוחסים לו עד סמוך למעצרו בחודש יולי השנה), ובכל מקרה יש בחלופה המוצעת כדי לאיין אותה.
בנוגע לעילת ההימלטות טוען המשיב כי אין לדמות כלל את המקרה שלו למקרים שנדונו בפסיקה, בהם מי שבמקשים להסגירו נמלט מהמדינה המבקשת והגיע לישראל. בשונה ממקרים אלה, המשיב, אזרח ישראל, מתגורר בישראל עם אשתו ובנותיהם, ועד שנעצר כלל לא ידע שמתנהלים נגדו הליכים בארצות הברית. מכיוון שכל משפחתו מתגוררת בישראל, ובהתחשב בלכידות המשפחתית עליה עומד תסקיר המעצר ובמקום המרכזי אותו תופסת המשפחה בחיי המשיב, אין זה סביר שהוא ינתק עצמו ממשפחתו ויימלט לחיי בדידות בחו"ל. לכך מצטרפת העובדה שאף שהעבירות בהן מואשם המשיב הן עבירות חמורות, עדיין עונשי המאסר הנוהגים לגביהן בארצות הברית אינם עולים על שמונה שנות מאסר. נמצא, מחד גיסא, כי הסיכון שבפניו ניצב המשיב אם הליך ההסגרה יוכרע לחובתו, אינו סיכון קיצוני מבחינת השלכותיו. מאידך גיסא, הנזק שיגרום המשיב לעצמו אם יימלט מישראל וממשפחתו במהלך ניהול ההליך יהיה חמור ביותר. יש בכך להפחית עד מאוד את עוצמת החשש להימלטות, וכפועל יוצא לראות בחלופה המוצעת כמי שתהא מסוגלת לנטרל את החשש האמור. כך במיוחד בהתחשב בעובדה שהמשיב שוהה במעצר מלא זה קרוב לשלושה חודשים, וכן לנוכח העובדה, הנלמדת מהפרקטיקה, שאלמלא היה מדובר בהליך הסגרה אלא בנאשם העומד לדין בארץ מגוריו באותן עבירות ממש של תרמית בניירות ערך בהן מואשם המשיב – ואין זה משנה אם ההעמדה לדין הייתה נעשית בישראל או בארצות הברית – כלל לא היה מתבקש מעצר עד תום ההליכים. בהקשר זה נטען כי אין לזקוף לחובת המשיב את העובדה שעד למעצרו החזיק בדרכונים של שלוש מדינות, שכן דרכונים אלה (שכיום נתפסו על ידי המדינה) ניתנו לו כדין לאור מקום לידתו, מקום מגוריו ומקום האזרחות של הוריו. המשיב מכחיש כי עשה שימוש בדרכונים מזויפים, וטוען כי אותם דרכונים מזויפים כביכול, לא הוצגו על ידי המבקש, המבסס את טענתו בנדון אך על תצהיר של סוכן הרשות החוקרת בארצות הברית. מדובר אפוא בעדות שמיעה שלא ניתן לבסס עליה בקשת מעצר.