הצדדים התגרשו זמ"ז לפני כשנה. בדיון שנערך לאחרונה, טענה התובעת (להלן: האישה) כי עם נישואיה לנתבע (להלן: האיש), עת צירפה את הנתבע לחשבון שלה, גרר הוא לחשבון המשותף חובות שהתחייב בהם קודם הנישואין. בהסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים קיבל האיש על עצמו לפרוע את חובותיו מחיי הרווקות לבדו. אולם לדבריה, האיש אינו עומד בהתחייבותו ואינו פורע את חובו לבנק, ואף נמצא בהליך של פשיטת רגל, ומאחר שהחובות נרשמו בזמנו על שם שני בני הזוג, נתבעת כיום האישה על ידי הבנק לפריעת חוב הנתבע העומד בעת הדיון על סך של 80,271 ₪ (קרן וריביות).
בקשתה מביה"ד היא שיגדיר את סכום החוב המדובר כחוב מזונות של האיש לאישה. בכך יינתן לה פתח הצלה מנושי האיש, משום שיתאפשר לה לגבות את הסך הנ"ל מנכסי האיש במסלול גביית חוב מזונות אשר מקנה לזכאי עדיפות בגביית החוב על פני שאר הנושים של החייב.
האיש מצדו לא הכחיש את טענות האישה, והודה כי החובות אותם נושה הבנק כיום מן האישה הם אכן חובותיו טרם נישואיו וכי התחייב בהסכם הגירושין לפרוע אותם, אך טען שכיום אין לו אפשרות לפרעם. עוד הוסיף כי האישה יכולה להגיע להסדר עם ההוצל"פ כפי שהוא מתכוון לעשות, וכך לא יגבו ממנה נושיו יותר מסכום סמלי בכל חודש, והיא לא תינזק באופן משמעותי.
הנושאים הנדונים:
א. ההבדלים החוקיים בין גביית חוב מזונות לגביית שאר חובות.
ב. סיווג חוב שאינו מחמת מזונות כחוב מזונות.
ג. סיווג החוב כמזונות במקרה שאי־גבייתו על ידי האישה תפגע בכלכלת הילדים.
ד. מהות חוב האיש לאישה וזמן חלותו.
ה. דיני קדימה בגביית חובות.
ו. אם רשאי ביה"ד לסייע לנושה להקדים ולגבות חובו במקרה שאין לו זכות קדימה.
א. ההבדלים החוקיים בין גביית חוב מזונות לגביית שאר חובות
חוק ההוצאה לפועל נותן עדיפות לגביית חוב המזונות על פני גביית חובות אחרים. להבדיל מתיקי הוצאה לפועל רגילים, בחוב מזונות לא ניתנת לחייב אפשרות לפרוע את חוב העבר שצבר בתשלומים וכן אין חוקרים את יכולתו הכלכלית, אלא עליו לשלם את מלוא חובו לאלתר. כמו כן, חוב מזונות קודם לחובות אחרים, וחייב שיש לו כמה נושים צריך לפרוע תחילה את חוב המזונות שהצטבר בתיק ההוצאה לפועל בטרם יפרע את שאר חובותיו. כמו כן, במסגרת גביית חוב מזונות ננקטות סנקציות חריפות כנגד החייב, כולל מאסר, באופן מהיר יותר מאשר בהליך גביית שאר חובות (דוגמאות להבדלים, סעיפים 71 (ב), 74, 74א ו־76א3 לחוק ההוצאה לפועל).
בנוסף לכך, נוספה לחוק ההוצאה לפועל הוראת שעה (תחולתה מ־1/2/2014 ועד 1/2/2020), ולפיה ביצוע פסק דין למזונות נעשה בהוצאה לפועל במסלול מהיר – "מסלול מזונות" – שבמסגרתו הלשכה להוצל"פ פועלת בעצמה לגביית החוב מהחייב, והיא היוזמת נקיטת הליכים כנגד החייב, תוך מעורבות מינימאלית של הזכאי (ר' חוק ההוצאה לפועל פרק א'2).
מכאן מובנת בקשת האישה מביה"ד לסווג את החוב המושת עליה בגין חיובי האיש כחוב מזונות, שכן יש בהחלטה זו לסייע לה לזכות לסעדים בעזרתם היא תקדים תרופה למכה ותגבה מנכסי האיש את סכום החוב המושת עליה כעת בגינו שלא מן הצדק.
ב. סיווג חוב שאינו מחמת מזונות כחוב מזונות
ראשית ייאמר, כי כאשר מדובר בחוב שאינו חוב מזונות כמשמעותו אלא חוב כשאר חובות, כעיקרון אין ראוי לביה"ד לעוות את המציאות ולסווגו כחוב "מזונות", אפילו במקרה שהדבר נעשה כדי להציל את התובעת מחוב שהנתבע השית עליה בעל־כורחה ושהיא אינה אחראית ליצירתו. המחוקק העניק עדיפות לגביית חוב מזונות על פני חובות אחרים רק משום שחוב מזונות כשמו כן הוא – משמש למחייתו ולצרכיו היום־יומיים של בן משפחתו של החייב, וככזה גבייתו המהירה דרושה להבטחת מחייתו וקיומו הבסיסי של הזכאי לאותם מזונות.
בסיווג חוב שאינו "מזונות" במלוא מובן המילה כחוב מזונות, יש מצד ביה"ד הצהרת דבר שאינו אמת. הליכה בדרך זו פסולה גם כאשר היא נעשית למען תכלית ראויה ונכונה על פי ההלכה והצדק. הגמרא (שבועות לא, א) דורשת את הציווי "מדבר שקר תרחק" כמתייחס למקרים שבהם השקר נאמר או נעשה – ולו למראית עין בלבד – כדי להציל עשוק מידי עושקו (ראה גם ש"ך חו"מ סי' עה סק"א).
אמנם בתי הדין נוהגים לעתים לסווג חוב של איש לאשתו כחוב "מזונות", כדי להבטיח ולזרז את גבייתו, אך הדבר נעשה כאשר יש קשר ישיר בין החוב הנדון לחיוב המזונות ההלכתי. דוגמה לכך הם תשלומי כתובה שהתחייב האיש לגרושתו, שנהוג לסווגם לעתים כחוב מזונות, וזאת בהסתמך על דעות הפוסקים שהאיש חייב במזונות גרושתו כל זמן שלא פרע לה כל דמי כתובתה (ראה לדוגמה פסק ביה"ד הגדול לערעורים תיק מס' 947610/1, פורסם באתר דעת. ראה גם פד"ר מאגר מקוון פס"ד נ), ויש אף הרואים בכתובה עצמה תקנת חכמים להבטחת מזונות אישה לאחר הגט (ראה ביה"ד הגדול לערעורים תיק אדרעי 6874, ושם מחלוקת בעניין זה).
בהקשר לכך יצוין, כי בערכאות אחרות נפסלה האפשרות לסווג אף את חוב הכתובה כחוב מזונות, מן הטעם שאין אלו דמי מזונות במלוא מובן המלה (ראה בימ"ש המחוזי בחיפה בר"ע 3269/96 סלומון טקאטש נ' מלכה טקאטש. שם נפסק כי אין לראות בחוב לתשלום כתובת אשה כחוב מזונות. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שנדון בברע"א 4033/98, ונדחה. בפסק הדין של ביהמ"ש העליון נכתב כי ההסדרים המיוחדים שנקבעו לשם ביצוע פסק דין שעניינו מזונות אינם חלים על ביצוע פסק דין שעניינו תשלום כתובה).
ג. סיווג החוב כמזונות מחמת החשש שאי־גבייתו על ידי האישה תפגע בכלכלת הילדים
אמנם במקרה דנן ניתן להצביע על קשר ישיר בין חיובו של האיש לאישה לחיובו במזונות ילדיו, שכן צעדי הגבייה שיינקטו בהוצל"פ כנגד האישה מחמת חוב האיש, עלולים לאיין את דמי המזונות שהוא מעביר לה מדי חודש (או ליתר דיוק, שהוא אמור להעביר לה, שכן כרגע דמי המזונות משולמים ע"י הביטוח הלאומי), והרי זה כאילו האיש מעביר לאישה מזונות בידו האחת וחוזר ונוטלם ממנה בידו האחרת. נמצא, שבמקרה שלפנינו גביית חוב האיש על ידי האישה נדרשת לקיומם של הילדים, ועל כן יש מקום לסווג את חובו לאישה כחוב "מזונות."
אולם גם לפי הנחה זו אין מקום להיענות לתביעת האישה לסווג כבר כעת את כל חובו של האיש (בסך 80000 ₪) כחוב מזונות, משתי סיבות:
סיבה ראשונה: אין לאפשר לאישה לגבות כבר כעת את כל הסכום שעשויים נושי האיש לגבות ממנה בעתיד, אלא יש להמתין עד שיתברר מה גובה הסכום שייגבה ממנה מדי חודש לאחר שתגיע להסדר תשלומים במסגרת ההוצל"פ, ולפי המבואר לעיל רק סכום זה ראוי להיות מסווג כחוב מזונות, שכן זהו הסכום שייגרע בפועל ממזונות ילדיה מדי חודש.
ד. מהות חוב האיש לאישה וזמן חלותו
סיבה שנייה: הסעיף בהסכם הגירושין שמכוחו נולדה התביעה שלפנינו הוא סעיף ד, בו נכתב: "ההלוואות יחולו על האבא". הכתוב בסעיף זה סתום, בלא לבאר באלו הלוואות מדובר ובאיזה אופן הם יחולו על האיש. לפי הסברי הצדדים בעת הדיון, הסעיף מתייחס לחובות העבר של האיש שנרשמו יותר מאוחר ע"ש שניהם, והכוונה היא שהאיש/האב יישא לבדו בפירעון החובות שהוא יצר.
לפי נוסח זה, לא התחייב האיש בשעת ההסכם לתת לאישה דבר, אלא זו הייתה התחייבות מצדו לפרוע את החובות הרשומים ע"ש שניהם.
יתר על כן, מפרוטוקול הדיון עולה כי האיש והאישה נטלו יחד הלוואה מן הבנק כדי לאחד את כל חובותיו הקדומים של האיש, במעשה זה הפכה האישה הלכה למעשה לשותפה מלאה לחובותיו של האיש למרות שחובות אלו נוצרו על ידי האיש לבדו קודם הנישואין (יתכן שדי בעובדה שהאישה הכניסה את האיש על שלל חובותיו לחשבונה, כדי להפכה גם מבחינה הלכתית לשותפה מלאה לחובותיו, אולם במקרה דנן אין צורך לדון בכך). במקרה כזה, ברור שלהסכם הגירושין אין תוקף כלפי הבנק הנושה בהם, שכן הבנק הוא צד ג' שלא היה שותף להסכם, ואפילו היה האיש מקבל עליו בפירוש לפרוע את חובותיה של האישה, הרי שמבחינת ההלכה והחוק אין להתחייבותו שום משמעות (גם לא משום דין "ערב"), והאישה נותרת חייבת לבנק.
נמצא, שבשעת החתימה על הסכם הגירושין לא התחייב האיש לתת לאישה דבר, ואף לא השתעבד לתת לה דבר בעתיד. מכאן מגיעה המסקנה ש"החלת" ההלוואות על האיש (כלשון ההסכם), פירושה המעשי הוא שבמקרה ותיתבע האישה בעתיד עקב החוב המשותף, אזי האיש ישיב לה את הסכום שייגבה ממנה בעטיו (בעיית אסמכתא אין בנדו"ד מכמה סיבות, ואכמ"ל).
זאת ועוד, אם נניח שהאישה כלל לא התחייבה בחובות האיש, ומבחינה הלכתית אין לראות בכך שהסכימה לרשום את חובות הבעל על שמה כמי שנכנסה כחייבת נוספת, אלא שעשתה זאת במטרה לעזור לבעלה לאחד את חובותיו לחוב אחד בתנאים נוחים יותר, פשוט עוד יותר שהאיש לא התחייב בהסכם הגירושין לתת דבר מה לאישה, שהרי האישה לא הייתה חייבת באותה שעה דבר וממילא לא נטל עליו את חובותיה, אלא ודאי רק התחייב לשלם לה בעתיד את הסכום שיגבו ממנה נושיו (יצוין כי אלמלא התחייבות זו, יתכן שהאיש היה פטור מלשלם לאישה את הסכום הנ"ל אפילו לאחר שנושיו יגבו ממנה את חובו, כמבואר בשו"ע סימן קכח סעיף ב).
נמצא, אין מקום לקבוע כבר כעת שהאיש חייב לאישה סכום כזה או אחר, בטרם גבו הנושים מן האישה את חלקה בחוב המשותף.
ה. דיני קדימה בגביית חובות
אמנם לפי שתי הסיבות הנ"ל עדיין היה מקום לקבוע כי לאחר שתגיע האישה להסדר עם נושי הבעל ויתברר גובה הסכום הנגבה ממנה בכל חודש, יהיה ניתן לסווג את הסך שייגבה ממנה כל חודש כחוב מזונות כדי להצילה מחובות האיש.
אולם מעיון נוסף נראה כי אין להקדים את גביית חוב הנתבע לתובעת לגביית חובותיו לשאר הנושים כלל, כפי שיבואר להלן.
כאשר אדם חייב לכמה נושים ואין בנכסיו די כדי לפרוע את כל חובותיו, ההלכה היא שחובו למזונות אשתו וילדיו נגבה אחרון לכל החובות, ושאר הנושים גובים את כל נכסי החייב אף בלא להותיר מהם לצורך מזונותיהם דבר (שו"ע חו"מ צז, סעיפים כג־כד). יצוין, כי הקדמת שאר הנושים למזונות האשה והילדים נובעת מזכותם הממונית העודפת על נכסי החייב, ואינה מלמדת על חולשת חיובו של האב־הבעל במזונות אשתו וילדיו (על הטעם להקדמת שאר חובות לחוב מזונות, ראה סמ"ע שם ס"ק נז, ובהגר"א שם אות עט).
אמנם במקרה דנן יש להחשיב את חובו של האיש לאישה כחוב רגיל לעניין דין קדימה בגבייתו, שהרי חוב זה אינו חוב מזונות ממש, אלא חוב כשאר חובות שנוצר מחמת התחייבותו בהסכם הגירושין להשיב לאישה את הסכומים שנושיו יגבו ממנה (כאמור לעיל אות ד'), וככזה אין דינו להידחות מפני שאר חובות. אולם גם כך אין לתת לחוב זה עדיפות על פני שאר החובות, שכן בהלכה נקבעו סדרי קדימה בגביית חובות, ולפיהם חוב שנחשב "מלוה בשטר" נגבה מנכסי דלא ניידי של החייב קודם לחובות שזמן היווצרותם מאוחר יותר (שו"ע חו"מ סי' קד סעיף א), ולדעה אחת אף חוב שנחשב "מלוה על פה" נגבה מנכסי דלא ניידי של החייב קודם חובות שזמן היווצרותם מאוחר יותר (שו"ע שם סעיף יג, וסמ"ע ס"ק לא. וראה טור שם, שיש חולקים, והובאה דעתם בש"ך ובהגר"א שם).
זאת ועוד, גם במקרה שאין לאחד מהנושים זכות קדימה על פני הנושים אחרים – כגון שהנושים באים כעת לגבות מנכסי דלא ניידי שרכש החייב לאחר היווצרות כל החובות, או שהם באים לגבות מהמטלטלין של החייב שלגביהם לא נאמרו דיני קדימה בגבייה – ההלכה היא שאם אין בנכסי החייב כדי לפרוע את כל חובותיו, חולקים כל הנושים את נכסי החייב בשווה ללא קשר לגובה החוב, ובמקרה שהנכסים אינם מספיקים לפריעת כל החובות הם מפסידים את השאר (שו"ע שם סעיף י).
במקרה הנדון לפנינו חובותיו של האיש נוצרו בטרם נישואי הזוג, וגם ההלוואה שנטלו בני הזוג ביחד כדי לאחד את חובות האיש נעשתה בזמן נישואיהם. נמצא שחובות האיש לבנק ולשאר הנושים קודמים לחוב האיש לאישה שכאמור לעיל ייווצר רק בעת גביית נושי האיש מהאישה. וגם אם נניח שלא כאמור לעיל, הרי שלכל המוקדם נוצר חובו לאישה בשעת החתימה על הסכם הגירושין ולא קודם לכן.
נמצא שעל פי הלכה אין לחוב האיש לאישה עדיפות לעניין גבייתו על פני שאר החובות שנוצרו קודם לגירושי בני הזוג (ראה בעניין זה גם פד"ר מאגר מקוון פס"ד קכ).
ו. אם רשאי ביה"ד לסייע לנושה להקדים ולגבות חובו במקרה שאין לו זכות קדימה
אלא שגם במקרה שאין עדיפות לגביית חוב אחד על משנהו, אם קדם אחד הנושים וגבה מנכסי החייב, ההלכה היא שמה שגבה גבה ואין מוציאין מידו את הממון שקדם וגבה כדי לחלקו עם שאר הנושים כפי שהיה ראוי לעשות מלכתחילה (ראה שו"ע שם סעיפים ג, ו ועוד).
כעת יש לדון אם דין "מה שגבה גבה" נאמר רק כאשר הנושה עשה דין לעצמו, ופעולת הגבייה נעשתה שלא מדעת ביה"ד (כגון שנעזר בביה"ד לגבות את חובו בלא ליידע את הדיינים אודות הימצאותם של נושים נוספים, ראה טור חושן משפט סימן קד בשם רבינו יונה), או שמא גם כאשר מקדים אחד מהנושים את האחרים ופונה לביה"ד בתביעה שיסייעו לו לגבות חובו לפני שאר הנושים, רשאי ביה"ד לסייע לו לגבות את חובו בלא להתחשב בשאר הנושים.
נדון זה נתון במחלוקת ראשונים ואחרונים: לדעת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונה סי' ריט) אין לדיין לסייע לנושה הפונה אליו בבקשה שיסייע לו להקדים את גביית חובו. ומאחר שלפני האחרונים היה נוסח התשובה כפי שהובא בתשובות מיימוניות (משפטים סימן מא) וגם השאלה חסרה שם, ראוי להעתיק את נוסח השאלה והתשובה המקורי בחלקים הנוגעים לנדון דידן:
"ואשר שאלתם על אודות ראובן שהיו לו בעלי חובים הרבה, ובא אחד ותובעו והודה שהוא חייב לו ולאחרים, ואומר שרוצה לחלוק נכסיו בין בעלי חוביו, אם הדי[י]ן יכול לכופו לפרוע לזה כל חובו.
נראה לי דאין יכול לכופו להגבות לו כל חובו ממטלטלי, אלא יפרע לכל בעלי חוביו בשוה. אף על פי שחייב לזה יותר מלזה חולקין כל הנמצא בידו בשוה ממש... הלכך כיון דידעינן בודאי דאית ליה בעלי חובים אחריני, האי דיינא דמזדקק ליה לחד מינייהו ומפיק מלוה לאו שפיר עבד, דהא תנן סתמא חולקין (כתובות צג, א), וקא פסיק ותני חולקין בין דאתו כולהון קמן בין דלא אתו אלא חד מינייהו. ודאי אי תפס איהו גופיה לא מפקינן מיניה במטלטלין, כמו שהוכיח ר"ח מההיא דפרק שני דערכין (ז, ב). אבל אנו לא מזדקקינן ליה לאתפוסי לחוב לאחרים, כמו תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה כדאיתא פרק הכותב (כתובות פד, ב), הכי נמי בית דין אין להם להשתדל בדבר להתפיסו למיחב לאחריני, כיון דאילו מתפסינן ליה לא מצי לאפוקי מיניה, הלכך לא תפסינן כיון דאי תפיס לא מפיק."
אם כן, לדעת מהר"ם מרוטנבורג אין לביה"ד לסייע לאחד הנושים להקדים ולגבות את חובו, כאשר הדבר גורם הפסד לנושים אחרים השווים לו בזכות הקדימה לגבייה. המהר"ם אף משווה זאת להלכה של "תופס לבעל חוב שמקום שחב לאחרים", שהדין הוא שתפיסתו אינה מועילה והנושה "לא קנה". נראה, כי כוונת המהר"ם היא רק להוכיח שבתפיסה זו יש מעין "עבירה" שכן היא גורמת הפסד לשאר הנושים, ולדעתו הסיבה שלא מועילה תפיסה עבור אחד מבעלי החוב היא מחמת הכלל "שאין שליח לדבר עבירה" (וכסברת הפנ"י כתובות פד ב). אולם אין כוונתו להכריע שאף במקרה שביה"ד "יגבה" עבור אחד מבעלי החוב שהגבייה לא תועיל בדיעבד, שכן ביה"ד אינו פועל ב"שליחות" בעל החוב ואין חלים עליו חסרונות החלים בדיני שליחות. (יש להעיר כי מהשוואת המהר"ם של נדון דידן לדין "תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים", מוכח לכאורה שהחסרון בתפיסה זו אינו חסרון בדיני הזכייה כהסבר קצוה"ח סי' קה סק"א או חסרון בכך שהתופס אינו שליח של בעל הממון כהסבר נתיה"מ שם סק"ב, שכן לפי הסברים אלו לא מובנת ההשוואה של תפיסה ע"י אחר לגבייה ע"י ביה"ד שאינה מדיני זכיה או שליחות, ואכמ"ל).
אולם הבית יוסף (חו"מ סימן קד) תמה על דברי מהר"ם:
"ותמהני על דבריו, שאם אחד מהבעלי חובים במדינת הים יפסידו האחרים ולא יכופו אותו בית דין שיפרעם עד שיבוא אותו האחד ולקתה מדת הדין, ועוד דאם כן לא לישתמיט חד מהפוסקים לכתוב כן. הילכך נראה דליתא לההיא תשובה, אלא אם אין תובעו אלא אחד כופין אותו לפרעו."
תמיהת הב"י והכרעתו טעונים ביאור, שהרי מעיקר הדין זכותם של כל הנושים שווה בנכסי החייב ועליהם לחלוק בנכסים באופן שווה, וההלכה שגביית אחד הנושים מועילה מובאת כדין של "בדיעבד", וכפי שמוכח מהלשון "אם קדם וגבה – אין מוציאין מידו". אם כן, מה הטעם לכך שהדיינים רשאים לנהוג שלא כעיקר הדין ולסייע לאחד הנושים לגבות את מלא חובו ולגרום בכך הפסד לשאר הנושים, ובלשון הב"ח (חו"מ שם): "ותימה גדול, וכי משום שהבעל חוב במדינת הים יפסיד חובו". גם בשו"ת מהרח"ש (חלק ד סימן נד) תמה על דברי הב"י:
"ואם כונת הרב לומר שיכופו אותו על הכל, אדרבה בזה לקתה מדת הדין, דאין ראוי לכוף שיפרע הכל לחוב לאחרים."
זאת ועוד, כמענה לקושיית הב"י שלא מצינו אחד מן הפוסקים שכתב כדברי המהר"ם מרוטנבורג, הביא בשו"ת צמח צדק (הקדמון סי' קיח) את דברי הריקאנטי (סימן תקכד) שפסק כדעת המהר"ם, וז"ל:
"ראובן שיש לו תובעין הרבה ובא אחד מהן ותבעו, והודה שהוא חייב לו ולשאר התובעין, ואומר שהוא רוצה לחלק נכסיו בין כל התובעין. חזינן אם הם מטלטלין שאין בהם דין קדימה יחלקו הכל בשוה. ואף על פי שאין כל החובות שוין, לא אמרי' לישקול כל אחד לפי מעותיו כמ"ש רב אלפס בפ' מי שהי' נשוי, ואין לחלק בין היכא דאתו התובעין קמן למיבעי חלקייהו ובין היכא דלא אתו אלא חד מינייהו. מיהו אם תפס לא מפקינן מיניה אף על גב דהוי בע"ח מאוחר במטלטלין מה שגבה על חלקו המגיע גבה."
המהרח"ש שם וצמח צדק שם דייקו מדברי רבינו יונה המובאים בטור (חו"מ שם), שאף הוא סובר כדעת המהר"ם, ואף לדעתו במקרה שידוע לביה"ד שיש לחייב כמה נושים, אין לדיינים רשות לסייע לאחד מהם להקדים ולגבות את חובו על חשבון האחרים.
אמנם בספר קצות החושן (סי' קד סק"ב) ביאר את שיטת הב"י וכתב שמאחר שהדברים אמורים בגביית מטלטלין, אין לראות בסיוע לגבייתו המוקדמת של אחד הנושים משום עיוות הדין, שכן במטלטלין אין דין קדימה בגבייה מחמת שלא חל עליהם שיעבוד כלל, וגבייתם מהחייב מתאפשרת רק משום מצות פירעון חוב, ומצוה זו נוהגת רק לאחר שהנושה תבע מהחייב שיפרע חובו, "וא"כ הרי זה מוטל עליו (־על החייב) היום לקיים מצות פריעת בע"ח לזה שתובעו (־בבית דין) ולזה שבמדינת הים עדיין לא הגיע זמן מצותו, ולכן המצוה המוטל עליו עכשיו אינה נדחית מפני המצוה שיבא לו אח"כ". אולם כבר השיג עליו בעל נתיבות המשפט (חו"מ שם סק"א) "והא ודאי ליתא, דודאי אף שהמלוה שוכח ואינו תובע, חייב לפרוע."
יצוין, כי מדברי הרמ"א (דרכי משה חו"מ שם אות ג) עולה שהוא מסכים עם דעת הב"י, שכן הוא נדחק לבאר את דברי מהר"ם באופן שיתיישבו עם דעה זו: "ולכן נראה דזו התשובה (תשובת המהר"ם) מיירי שגם בעלי חובות אחרים כאן אלא שלא הגיע זמנן, לכן אין מגבין הכל לאחד משום הפסד אחרים". כלומר, לדעת הרמ"א יש לחלק בין מקרה שהגיע זמן הפירעון של הנושים האחרים, אלא שהם בחרו שלא להופיע לבית הדין כדי לתבוע את החייב (ובכך למעשה מחלו על זכותם להשתתף כעת בגבייה), לבין מקרה שעדיין לא הגיע זמן הפירעון של הנושים האחרים, והם באים לפני ביה"ד בבקשה שלא לאפשר לאחד הנושים ליטול הכל לעצמו (שאז למרות שאינם רשאים לגבות כעת, הם מודיעים שאינם מוחלים על זכותם לגבות, וממילא מוטל על ביה"ד לסייע להם לשמור על זכותם). במקרה הראשון מוטל על ביה"ד לסייע לנושה שבא אליהם בבקשה לסיוע בגביית חובו, ואילו במקרה השני על ביה"ד להימנע מסיוע לנושה אחד על חשבון האחרים, ולהבנת הרמ"א דברי המהר"ם מתייחסים למקרה השני.
על דברי הרמ"א הללו יש להעיר כי מלשון השאלה שהובאה לפני המהר"ם (ר' ציטוט לעיל) עולה בבירור כי המקרה שעליו דיבר המהר"ם אינו תואם את הנחת הרמ"א הנ"ל, ומסתבר שנוסח השאלה שבאה לפני מהר"ם לא היה לפני הרמ"א, אלא רק קיצור התשובה כפי שהיא מובאת בתשובות מיימוניות. עוד יש להעיר, כי החלוקה שכתב הרמ"א אינה מתיישבת עם הבנת קצות החושן דלעיל בשיטת הב"י, ואדרבה, לפני שהגיע זמן הפירעון עדיין לא חלה מצות פירעון חוב, ובודאי שיש להקדים ולגבות את החוב שכבר הגיע זמן פירעונו וחלה על החייב מצוה לפרעו.
נמצא כי לדעת ראשונים ואחרונים רבים אין לביה"ד להתערב לטובת אחד הנושים ולהקדים את גבייתו במקרה שמעיקר הדין אין לו זכות קדימה על פני שאר הנושים, למרות שאילו הנושה עצמו היה מקדים וגובה את חובו הייתה עולה לו גבייתו. יצוין, כי מסקנת שו"ת צמח צדק (שם) היא שאף הב"י עצמו חזר בו מהוראתו שעל ביה"ד לסייע לנושה שבא לפניהם, וזו הסיבה שלא הזכיר הוראה זו בשולחנו הערוך (אמנם, ראה שו"ת קרני רא"ם סימן קז, שהכריע כדעת הב"י).
יתר על כן, במקרה שלפנינו נראה שגם לדעת הב"י אין לביה"ד לפעול להקדמת גביית חובה של האישה, לכל הפחות לפי הבנת קצוה"ח בדעתו, שהרי מדובר ששאר הנושים כבר תבעו את חובם מהאיש, ובמקרה כזה חלה עליו מצות פירעון חוב לכל הנושים, ואין לביה"ד להעדיף נושה אחד על פני האחרים. ולפי האמור לעיל, אף להבנת הרמ"א אין לביה"ד להעדיף את אחד הנושים כאשר שאר הנושים תבעו את פירעון חובם (אמנם מלשון הב"י עצמו "אלא אם אין תובעו אלא אחד" אין לדייק דבר, שכן בכך הוא מתאר את המקרה הנדון, ודוק).
סיכום
כעיקרון, אין לביה"ד לסווג חוב איש לאשתו כחוב מזונות אלא במקרים שיש לחוב זה קשר ישיר לחיובי מזונות הלכתיים או שאי סיווגו כחוב מזונות יאיין את המזונות שחייב האיש לאישה או לילדיה (אותיות ב–ג). בנדון שלפנינו אין מקום לפסוק שהאיש חייב לאישה כבר כעת, כל עוד לא גבו נושי האיש ממנה דבר, הן משום שאין חוב זה חוב מזונות ובשלב זה אין פגיעה במזונות הילדים (אות ג), והן משום שבשלב זה עדיין לא חייב האיש לאשה דבר (אות ד). גם לאחר שיגבו נושי האיש מהאישה ויתחייב האיש לפרוע לאישה את שגבו ממנה, לא יהיה לחוב זה דין קדימה על שאר חובות האיש (אות ה). מכיוון שכך, אין ביה"ד רשאי לסייע להקדמת גביית החוב המדובר לגביית שאר חובות האיש (אות ו).
אשר על כן, מחליט ביה"ד לדחות את תביעת האישה, ואינו מסווג את חוב האיש כחוב מזונות.
מותר לפרסם פס"ד זה בהשמטת פרטים מזהים
ניתן ביום י"ח באדר א' התשע"ו (27.02.2016).
הרב מיכאל צדוק – אב"ד הרב אלימלך וסרמן הרב אריאל שוייצר