עובד שהתרשל בשמירה על יהלומים זכאי לפיצויי פיטורים

בפנינו שתי תביעות שהדיון בהן אוחד - התביעה הראשונה (עב' 9580/09) הוגשה בתחילה בבית משפט השלום בפתח תקווה (והועברה לבית דין זה מכוח החלטה מיום 19.8.09), ובמסגרתה טוענת המעסיקה כי עובד בכיר בה גנב ממנה יהלומים ומחויב להשיב את שווים. התביעה השנייה (עב' 11548/09) הוגשה על ידי העובד כנגד המעסיקה וכנגד ארבעת בעלי מניותיה, ובמסגרתה נדרשים פיצויי פיטורים וכן זכויות סוציאליות שונות.

מטעם העובד - מר עזריה כהן (להלן מטעמי נוחות: התובע) - העיד הוא עצמו. מטעם המעסיקה ובעלי מניותיה (להלן מטעמי נוחות: הנתבעת והנתבעים) - העידו מר יצחק (צחי) הרצוג (הנתבע 4), מר מנשה אלישע, מר עידן לינהרט, מר איתן קניג, מר (הנתבע 3), מר אברהם לבני, גב' אירית שטיינברג וגב' חביבה הרצוג (הנתבעת 2).

להלן עובדות הרקע:

א.הנתבעת - ק.ג.ה תכשיטים בע"מ - הינה חברה פרטית לייצור, שיווק ומכירת תכשיטים משובצי יהלומים, שהוקמה ונוהלה על ידי מר אברהם הרצוג ז"ל ומר גבריאל קניג ז"ל. מר אברהם הרצוג ז"ל נפטר בשנת 2000 והנתבעים 2-4 הינם אלמנתו ובניו, אשר ירשו את מניותיו. מר גבריאל קניג ז"ל נפטר בשנת 2010, לאחר הגשת כתבי התביעה בתיקים שלפנינו, ובהתאם להחלטה מיום 5.12.10 (הנשיא מיכאל שפיצר) נקבע כי עזבונו ייתבע במקומו.

ב.התובע, מר עזריה כהן, הינו משבץ יהלומים, והחל את התקשרותו עם הנתבעת בשנת 1992. בתחילה עבד כעובד שכיר, בהמשך הוגדר לתקופה מסוימת - לבקשתו ומטעמיו - כ"קבלן עצמאי" (עמ' 16 ו- 38 לפרוטוקול), והחל מיום 1.1.98 הועבר שוב למעמד של "עובד" (ותקופה זו בלבד מצוינת בתביעתו). לטענת הנתבעים, שינוי המעמד ל"עובד" בשלב זה נעשה מבלי שחל שינוי כלשהו במאפייני ההתקשרות, או בתמורה ה"קבלנית" ששולמה לתובע.

ג.שכרו של התובע שולם לפי תפוקה בפועל, וחושב בשנת 1998 לפי עלות מעביד בסך שווה ערך ל - 1 דולר ארה"ב לכל שיבוץ (עמ' 15 ו - 43 לפרוטוקול). בשלב מסוים הופחתה העלות בהסכמה ל - 50 סנט לכל שיבוץ ו - 75 סנט לשיבוץ מורכב (שם); לטענת הנתבעת החל מחודש מאי 2007 או בסמוך לכך הועלתה ל - 60 סנט לשיבוץ (עמ' 36 לפרוטוקול; התובע הכחיש זאת וטען כי התמורה הופחתה ל - 30 סנט בלבד - עמ' 43 - אך העלה את הטענה לראשונה בחקירתו הנגדית ולא חזר עליה בסיכומיו).

מספר השיבוצים הממוצע שביצע התובע השתנה במשך השנים, כאשר בתקופת השיא הגיע שכרו לכ - 60,000 ₪ לחודש (עמ' 40; ת/1). ממוצע השכר בשנת עבודתו האחרונה (אפריל 2008 - מרץ 2009) עמד לפי תלושי השכר על סך של 11,640 ₪ (סעיף 58 לסיכומי התובע, שלא נסתר).

ד.ההפרשות לביטוח מנהלים בגין התובע נעשו, החל משנת 1998, מסך של 10,000 ₪ בלבד, והופחתו (הן חלק העובד והן חלק המעביד, הן ברכיב פיצויים והן ברכיב תגמולים) מעלות המעביד שפורטה לעיל. לטענת הנתבעים, כך סוכם בין הצדדים עם העברתו של התובע למעמד של עובד שכיר, ובהתחשב בכך שלא חל שינוי כלשהו ב"עלות המעביד" לעומת התמורה ששולמה לו קודם לכן. התובע אף הוחתם על הסכמה לכך (מיום 5.3.02), כדלקמן (נספח ב' לתצהיר התובע, נספח ג' לתצהיר מר אלישע):

"אני מאשר בזה כי לפי בקשתי, אישורי ובהסכמתי המלאה, ההפרשות למגדל חברה לביטוח הינם בגין משכורת של 10,000 ₪ (עשרת אלפים ₪) לחודש בלבד.

כמו כן ידוע לי כי כל תשלום שיגיע לי בעתיד בגין פיצויים או תגמולים יחושב לפי משכורת של עשרת אלפים ₪".

ה.בחודש מאי 2007 הודיע הנתבע 4 לתובע כי לאחר בדיקות שערך, הסתבר לו כי דרך ביצוען של ההפרשות הפנסיוניות אינה תקינה. לאור זאת, מאותו מועד ואילך בוצע שינוי בדרך ביצוע ההפרשות הפנסיוניות באופן שבוצעו ממכלול שכרו של התובע, וכאשר הנתבעת נושאת בחלק המעביד. בנוסף, נמחקה מכסת ימי החופשה שהייתה רשומה בתלושי שכרו של התובע (ולטענת הנתבעת לא הייתה לה משמעות כלשהי), והחל מאותו מועד נערך רישום מסודר של ימי החופשה וניצולם. לתובע נמסר, ביום 8.5.07, מכתב בקשר לכך (נספח ג' לתצהירו; נספח ב' לתצהיר מר אלישע), כדלקמן:

"בהמשך לסיכום בינינו להלן הבהרות לגבי היקף משרתך:

1. החל מ - 1.5.07 משכורתך תהיה מחושבת לפי כמות השיבוצים שיהיו בפועל ובהתאם לכך יהיו ההפרשות לביטוח מנהלים.

2. לעניין חישוב הפיצויים, הבסיס לחישוב לתקופה שבין 1.1.98 ועד 30.4.07 יהיה ע"ס 10,000 ₪ לכל שנת ותק, ומחודש 5/07 יהיה הבסיס לחישוב לפי ממוצע המשכורות שישולמו".

ו.ביום 21.4.09 הודיע הנתבע 4 לתובע על פיטוריו, בהתחשב בצמצום המשמעותי בהיקפי המכירות של הנתבעת, ותוך מתן הודעה מוקדמת (שהצדדים חלוקים על אורכה). בפועל לא חזר התובע לאחר מועד זה לבצע עבודה עבור הנתבעת, על אף שהתבקש לכך במפורש ביום 27.4.09 (תצהירה של גב' אירית שטיינברג, שלא נסתר).

ז.ביום 28.4.09 או בסמוך לכך מסרה הנתבעת לתובע מכתב שחרור לפוליסת ביטוח המנהלים, לרבות חלק הפיצויים (עדותו בעמ' 50 לפרוטוקול וסעיף 24 לכתב התביעה המתוקן מטעמו). עם זאת, הצדדים לא הגישו מסמך כלשהו המלמד על סכום פיצויי הפיטורים אותו קיבל התובע בפועל.

ח.ביום 30.4.09 או בסמוך לכך נמסר לתובע מכתב פיטורים (נספח א' לתצהירו), בנוסח כדלקמן:

"הרינו לאשר כי לצערנו נאלצנו להפסיק את עבודתך בחברתנו עקב צמצומים בתאריך 30.4.09.

כמו כן אנו מאשרים כי עבדת במפעלנו בתקופה שבין 1.1.98 לבין 30.4.09.

במשך כל תקופת עבודתך אצלנו גילית מסירות, נאמנות, אחריות ובקיאות בכל דרישות העבודה...".

ט.ביום 5.5.09 ביקשה הנתבעת, נוכח סיום עבודתו של התובע, לפתוח את תיבת המתכת בה נהג התובע לאפסן את היהלומים שנמסרו לו לצורך ביצוע עבודתו. לטענת הנתבעת, ביקשה מהתובע להגיע למשרדים על מנת לפתוח את תיבת המתכת ולהחזיר את היהלומים, אך התובע סירב ונתן אישור טלפוני לפתיחת התיבה בהיעדרו. משנפתחה התיבה, הסתבר - לטענת הנתבעת - כי חסרים בה יהלומים בשווי של 77,200 ₪ (שווה ערך ל - 18,070 דולר).

י.ביום 14.5.09 הגישה הנתבעת תלונה במשטרה כנגד התובע, בגין חשד לגניבת יהלומים בשווי של 18,070 דולר (נספח ז' לתצהיר הנתבע 4). ככל הידוע, התלונה נסגרה מחוסר עניין לציבור (עדות הנתבע 4 בעמ' 33; לא הוגש מסמך רשמי כלשהו).

יא.ביום 17.5.09 שלח התובע, באמצעות בא כוחו דאז, מכתב לנתבעת (נספח לכתב ההגנה בתביעה כנגדו), בו רשם בין היתר כדלקמן:

"בהתאם למידע שמסר לי מרשי, הוא פוטר מעבודתו על ידך בתאריך 39.4.09, כאשר לפיטורים קדמה הודעה מוקדמת של שבוע אחד בלבד.

עוד מסר לי מרשי, כי לפני כחמישה ימים לערך פנית אליו בטלפון ומסרת לו, כי פרצת בכוח את תיבת המתכת הנעולה של מרשי, אשר הייתה מאופסנת דרך קבע בכספת הנמצאת בבעלותכם, בחזקתכם ובשליטתכם המלאה.

הפריצה נעשתה ללא ידיעתו של מרשי ובוודאי שלא בנוכחותו, ולמיותר לציין שלמרשי אין, ומעולם ללא הייתה, גישה ו/או מפתחות לכספת שבבעלותכם...

למרשי אין קשר כלשהו לחוסר באבני חן - חוסר הנטען על ידיך בעלמא. פרצת בכוח ובאלימות את תיבת האחסון של מרשי, למרות שידעת שלמרשי יש מפתח לתיבה, ולמרות שידעת שאם רק תבקש - יגיע מרשי על מנת לפתוח את התיבה...

אם בכך לא די, הרי שבהתאם למידע שמסר לי מרשי, קיים חוסר כספי משמעותי בביטוח המנהלים שלו...".

יב.ביום 21.5.09 שלחה הנתבעת, באמצעות בא כוחה, מכתב תשובה לתובע (נספח לכתב ההגנה), כדלקמן:

"מכתבך רצוף אי דיוקים.

פתיחת תיבת המתכת... נעשתה רק לאחר ששולחך נמנע, מסיבות השמורות עימו, להגיע למשרדי שולחתי על מנת לפתחה, אף זאת לאחר דרישות ובקשות מרובות, חוזרות ונשנות מצד שולחתי; חשוב מכך, שולחך הוא זה אשר הציע בעצמו ומיוזמתו כי התיבה האמורה תיפתח על ידי שולחתי ואף נקב בשם מי שברצונו שיפתח אותה - וכך נעשה...

שולחתי עומדת על דעתה כי יהלומים בשווי של כ - 18,070 דולר, אשר הופקדו בידיו של שולחך, לא הושבו אליה וכי ממילא, שולחך חייב בהשבתם לשולחתי...".

יג.התכתבות נוספת בין באי כוח הצדדים לא הועילה לפתרון המחלוקות, ומשכך הגישה הנתבעת את תביעתה לבית משפט השלום ביום 17.6.09, והתובע הגיש את תביעתו לבית דין זה ביום 24.11.09.

יד.בהחלטת ביניים (השופטת (כתוארה אז) אפרת לקסר) נדחתה בקשת הנתבעים 2-5 לסילוק התביעה נגדם על הסף בהעדר יריבות, ונקבע כי שאלת היריבות תתברר במהלך דיון ההוכחות (החלטה מיום 4.8.10). עוד נקבע באותה החלטה כי חלק מרכיבי תביעתו של התובע התיישנו ולפיכך נדחים על הסף (השבה של סכומים שנוכו משכרו שלא כדין מיום 1.1.01 ועד ליום 24.11.02; פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לביטוח מנהלים בשיעור 5% מיום 1.1.01 ועד 24.11.02; החזר הוצאות נסיעה לתקופה שקדמה ליום 24.11.02; עוד נקבע כי "התובע זכאי לתבוע פדיון ימי חופשה שנתית לשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת").

טו.התובע אישר כי נותר חייב לנתבעת סך של 2,000 ₪ בגין הלוואה שטרם הוחזרה, וכן סך שווה ערך ל - 800 דולר בגין תכשיטים שרכש ממנה וטרם שולמה תמורתם (נספח ג'2 לתצהיר הנתבע 4; הודאת התובע בעמ' 46 לפרוטוקול).

טז.ניהול התיק נמשך זמן רב מהמקובל, בעיקר בשל דחיות מרובות של הדיונים וחילופי ייצוגו של התובע במהלך ההתדיינות (ראו למשל החלטה מיום 3.1.13 בקשר לכך). לאחר חילופי הייצוג ובפתח ישיבת ההוכחות השנייה אף ביקש בא כוחו החדש של התובע את תיקון כתב התביעה (עמ' 27 לפרוטוקול), אך לבסוף חזר בו מכך (סעיף 58 לסיכומים). ממילא, לא מצאנו הצדקה לביצוע תיקון בשלב כה מתקדם של בירור התביעה, באופן שהיה מסרבל ומעכב באופן משמעותי את בירור התיק.

להלן נדון בדרישות התובע והנתבעת, אחת לאחת.

ביצוע הפרשות לביטוח מנהלים מ"עלות המעביד"

התשתית העובדתית

4. התובע העיד כי "מהמועד בו נפתחה עבורי פוליסת ביטוח מנהלים ניכו הנתבעים משכר עבודתי גם את חלקם, קרי גם את חלק הפרמיה שהיה אמור להיות משולם על ידי המעביד" (סעיף 21). לדבריו, "הנתבעים הגדילו לעשות שעה, שלכאורה, דיווחו בדיווחים רשמיים כוזבים מדי חודש בחודשו על שכר חודשי קבוע ופיקטיבי של 10,000 ₪" (סעיף 22).

    

   התובע אישר כי הוחתם על המסמך שצוטט בסעיף 3(ד) לעיל, אך סבור כי הינו מהווה ראיה לכך "שהנתבעים ידעו כי הם פועלים בצורה לא חוקית ולא הוגנת" (סעיף 24 לתצהירו). בחקירתו הנגדית טען לראשונה כי החתימה על המסמך נכפתה עליו (עמ' 45).

    

5. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי התמורה שקיבל כעצמאי עמדה על 1 דולר ארה"ב (בצירוף מע"מ) לכל שיבוץ, וזהו גם השכר ששולם לו עם קליטתו כעובד שכיר ביום 1.1.98. לדבריו, הובטח לו טרם קליטתו כי בנוסף לשכר זה יקבל גם את "כל התנאים הסוציאליים שמגיעים לעובד שכיר" (עמ' 38), אך כאשר נפתח עבורו ביטוח המנהלים ביוני 1998 "נאמר לי שכל ההפרשות לביטוח ירדו מהמשכורת שלי והם לא מוכנים להוסיף שקל לביטוח המנהלים" (שם וכן בעמ' 46). בלית ברירה, "המשכתי לעבוד ובלעתי את הצפרדע" (שם).

    

   לדבריו, פנה מספר פעמים למר קניג ז"ל וכן לנתבע 4 בקשר לכך, אך "זרקו אותי בבושת פנים" (עמ' 39), כאשר התייעץ עם חבר רואה חשבון שהסביר לו "שבבוא היום שארצה לתבוע, יש לי קייס" (שם) ולכן תכנן להגיש תביעה כבר משנת 2003 (עמ' 46). כאשר נשאל מדוע לא עזב, השיב כי "לא היה מקום אחר שישלם לי את הסכומים האלה" (שם).

    

6. התובע העיד עוד כי בחודש מאי 2007 זומן לשיחה אישית עם הנתבע 4, והלה "התוודה" בפניו כי התגלה לו סמוך טרם לכן "כי פעילות הנתבעים בהקשר לפוליסת ביטוח המנהלים שלי הייתה פעילות בלתי חוקית" (סעיף 27). לאור זאת, החל מאותו מועד החלו הנתבעים "לדווח דיווחי אמת לגבי שכר עבודתי החודשי ולשלם מכיסם, כפי שהיו צריכים לעשות מלכתחילה, את חלק הפרמיה בו מחויב המעביד" (סעיף 28). בחקירתו הנגדית אישר כי משמעות הדבר הייתה כי גם חלקו שלו בביטוח המנהלים חושב לפי מלוא שכרו ונוכה בהתאם; לדבריו, לא התנגד לכך אלא אמר לנתבע 4 כי "אם זה החוק זה מה שיהיה" (עמ' 45).

    

7. מר מנשה אלישע, חשב הנתבעת מאז שנת 1990, העיד כי תנאי עבודתו של התובע היו מיוחדים הן בשל כך שחלק לא מבוטל מעבודתו בוצע בביתו בלא אפשרות פיקוח על שעות עבודתו; הן בהתחשב בכך שביצע עבודות פרטיות במקביל לעבודתו; הן בהתחשב באמון הרב שנדרש ממנו בהתחשב בשווי היהלומים שנמסרו לידיו; והן בהתחשב בתקופת הזמן הארוכה בה עבד בנתבעת.

    

   לאור זאת, סוכם בין הצדדים, לאחר שהתובע הועבר לבקשתו למעמד של עובד שכיר, כי לא יחול שינוי בתנאי ההתקשרות לעומת התקופה בה הועסק כקבלן עצמאי (כשם שלא חל שינוי בדרך מתן השירותים שניתנו על ידו) וכי "שכרו ישולם לו לא כסכום חודשי קבוע, אלא על פי תפוקתו בפועל, דהיינו על פי כמות היהלומים ששובצו על ידו עבור הנתבעת וכי שכר זה יהיה כולל, יגלם וישקף את כל רכיבי השכר להם עשוי להיות זכאי התובע" (סעיף 10 לתצהירו). משמעותו של הסיכום האמור הייתה כי "עלות העסקתו הכוללת של התובע כשכיר, לא תעלה על עלות העסקתו הכוללת של התובע כקבלן משנה" (סעיף 16; מר אלישע ציין כי הסיכום נערך בעל פה בין התובע לבין מר הרצוג ז"ל ומר קניג ז"ל, אך אלו דיווחו לו על כך לאחר מכן - עמ' 14 לפרוטוקול).

    

8. מר אלישע הוסיף כי עם קליטתו של התובע כעובד שכיר ביקשה הנתבעת לבצע בגינו הפרשות פנסיוניות כפי שהינה נוהגת לגבי עובדיה האחרים, ואף התובע ביקש לנצל את הטבות המס הכרוכות בכך. משכך, "ומתוך ידיעה והבנה כי הסכום שסוכם עמו הינו העלות הכוללת של העסקתו" (סעיף 20), סוכם בין הצדדים כי ניכוי ההפרשות הפנסיוניות יבוצע במלואו מעלות העסקתו המוסכמת של התובע, כאשר התובע "ידע ואישר" זאת (סעיף 13 וכן בעמ' 16 לפרוטוקול). מר אלישע נשאל מדוע לא היה סיכום בכתב על כך באותה עת, והשיב - "כי בזמנו היה דבר שנקרא אמון, נתנו בו אמון, המעבידים לא נתקלו במקרה לפני כן שמישהו מעל באמונם. זה גם ענף שעובד על אמון" (עמ' 16).

    

   מר אלישע הדגיש כי לא הייתה מוטלת חובה חוקית כלשהי על הנתבעת לבצע הפרשות לתגמולים בגין התובע, וכי התובע הוא שביקש כי "שכרו לצורך התנאים הסוציאליים וחישוב ההפרשות לביטוח מנהלים יועמד על סך של 10,000 ₪ בלבד" (סעיף 28; תוך הפניה לבקשת התובע מיום 5.3.02 שצוטטה בסעיף 3(ד) לעיל). בחקירתו הסביר כי "הוא לא רצה שיורידו לו כספים בגין ביטוחי המנהלים מעבר לכך, זו הייתה בקשה שלו. הוא דיבר איתי ואחר כך דיבר עם גבריאל קניג... וחזרו אלי עם הנושא הזה וביקש להעמיד על ההפרשות לביטוחי מנהלים על 10,000 ₪ וחתם על המכתב" (עמ' 18). רק בחודש מאי 2007, וביוזמת הנתבע 4, הופסק ההסדר האמור (המסמך מיום 8.5.07 שצוטט בסעיף 3(ה) לעיל), לאחר שהתובע הסכים לכך רק בכפוף לתוספת של כ - 10% לשכרו (סעיף 32 לתצהירו).

    

9. הנתבע 4, מר יצחק (צחי) הרצוג, העיד כי הצטרף לניהול הנתבעת בשנת 2002 ובאופן משמעותי יותר בשנת 2007. לדבריו, הסיכום מול התובע היה כי עלות העסקתו תהא זהה ל"מה היה עולה לנו לשבץ בחוץ... כשהמשכורת של עזריה ירדה מדולר לחצי דולר לאבן זה היה בגלל שהעלות בחוץ ירדה באותו אופן ולכן סוכם איתו שגם העלות לגביו תרד" (עמ' 35). בהתאם לסיכום זה, הפרשות המעסיק לביטוח המנהלים ירדו מעלות ההעסקה המוסכמת (שם).

    

   הנתבע 4 הוסיף כי במסגרת קורס ניהול שעבר בשנת 2007 הבין כי דרך ההתנהלות מול התובע בכל הנוגע להפרשות הפנסיוניות אינה תקינה, ולכן שוחח על כך עם מר אלישע, מר קניג ז"ל והתובע והחליט על ביצוע השינוי כמפורט לעיל. לדבריו, בתחילה התובע התנגד לביצוע השינוי ואף ביצע "שביתה איטלקית" (עמ' 31 ו - 34), ולבסוף שוכנע להסכים לאחר שעלות העסקתו הועלתה (עמ' 37).

    

   הכרעה

10. הצדדים לא היו חלוקים על כך שבמהלך תקופת עבודתו של התובע מחודש יוני 1998 ועד לחודש אפריל 2007 בוצעו בגינו הפרשות פנסיוניות משכר של 10,000 ₪ בלבד (על אף ששכרו בפועל היה גבוה יותר), וכי מלוא ההפרשות (לרבות חלק המעסיק) נעשו מתוך "עלות המעביד" המוסכמת (היינו מתוך הסך המוסכם של 1 דולר ארה"ב לכל שיבוץ, כפי שהשתנה בהסכמה במהלך השנים).

     

11. אשר לגובה השכר ממנו בוצעו הפרשות פנסיוניות - התובע לא טען, ולא הוכיח, כי חלה חובה חוקית כלשהי על הנתבעת לבצע בגינו הפרשות פנסיוניות ממלוא שכרו. התובע לא הפנה לצו הרחבה או הסכם קיבוצי כלשהו החל על העסקתו ומחייב בביצוע הפרשות, וממילא חובת הנתבעת לכך נובעת מההסכמה הספציפית שהושגה בין הצדדים בקשר לכך (בסיכומי התובע נטען לראשונה לקיומו של נוהג, אך מדובר בהרחבת חזית מובהקת). הסכמה זו, כפי שהעיד התובע בעצמו, לא התייחסה למכלול שכרו אלא לסך קבוע של 10,000 ₪; הדבר עולה במפורש מעדותו של התובע, שאישר כי הדבר היה ידוע לו החל מחודש יוני 1998, והתובע אף חתם על הסכמה לכך ביום 5.3.02, שטענת הכפייה לגביה הועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית ובאופן סתמי.

     

    להסרת ספק נציין כי גם אם נניח כי הובטח לתובע אחרת טרם קליטתו כעובד שכיר בחודש יוני 1998 (ולא שוכנענו בכך כלל ועיקר) - הרי שהבטחה זו שונתה במפורש החל מהחודש הראשון לעבודתו של התובע כ"עובד", והתובע נתן הסכמתו לכך לכל הפחות בהתנהגות (גם אם, כפי שטען, בלית ברירה כיוון שרצה להמשיך בנתבעת). לא מצאנו לפיכך פגם כלשהו בביצוע ההפרשות הפנסיוניות משכר של 10,000 ₪ בלבד, מבלי שיש בכך כדי לפגוע בחבות הנתבעת מכוח חוק פיצויי פיטורים (אשר תידון להלן).

     

12. אשר לטענה לפיה הנתבעת לא רשאית הייתה לנכות מעלות המעביד המוסכמת את ההפרשות לפיצויי פיטורים ואת חלק המעסיק בהפרשות לגמל –

    • ראשית נציין כי מתלושי השכר שהוצגו בפנינו עולה כי הניכוי משכרו של התובע עד חודש אפריל 2007 היה בסך של 500 ₪ לחודש, היינו בשיעור 5% משכר של 10,000 ₪ שהינו חלק העובד בגמל בלבד. מכאן שההפרשות לפיצויי פיטורים ולחלק המעסיק בגמל לא נוכו משכרו של התובע אלא מ"עלות המעביד" המוסכמת (וכך עולה גם מחוות דעתה של רו"ח חנה כהן, אשר צורפה על ידי התובע לכתב התביעה).

       

    • משמעות האמור לעיל, וכפי שעולה מהעדויות שנשמעו בפנינו, הינה כי הצדדים סיכמו ביניהם החל מתחילת העסקתו של התובע על שיטת חישוב שכר לפי "עלות העסקה", אשר ממנה תופחתנה עלות ההפרשות הפנסיוניות של שני הצדדים, וכנגזרת מכך ולאחר ההפחתות ייקבע שכר הברוטו של התובע כפי שבא לידי ביטוי בתלושי שכרו. בפסיקה נקבע כי כאשר שיטה זו נעשית בהסכמת העובד ובהבנתו יש ליתן לה תוקף, בפרט בנסיבות בהן השכר היה גבוה משמעותית משכר המינימום (ע"ע 246/08 גייל בן דוד - עו"ד סנפורד ט. קולב, מיום 11.8.09).

       

    • לאור זאת, ובנסיבותיו של המקרה שלפנינו, לא מצאנו פגם כלשהו בדרך קביעת שכרו של התובע, ובניכוי חלק המעסיק בהפרשות הפנסיוניות מ"עלות המעביד" המוסכמת (להבדיל משכר הברוטו).

       

      זכאות התובע להוצאות נסיעה

13. התובע העיד כי מעולם לא קיבל הוצאות נסיעה (סעיף 32 לתצהירו), אם כי אישר כאמור כי מדי פעם עבד מהבית (לדבריו בהיקף של "פעם בשבוע או פעם בשבועיים" - עמ' 40).

     

14. מר אלישע העיד כי הוצאות הנסיעה נכללו בשכר עליו הוסכם עם התובע, וממילא חלק מעבודתו של התובע נעשה בביתו וללא צורך בנסיעות כלשהן.

     

15. לאחר שקילת העדויות, ובנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, אנו נותנים אמון בעדותו המהימנה של מר אלישע, לפיה סוכם עם התובע מתחילת העסקתו כי הוצאות הנסיעה כלולות במסגרת שכר הברוטו שלו (הנגזר מ"עלות ההעסקה" המוסכמת בהפחתת ההפרשות הפנסיוניות מסך של 10,000 ₪), וזאת הגם שהוצאות הנסיעה לא באו לידי ביטוי נפרד בתלוש השכר (דב"ע תשן/7-1 אליקים הדי - אוריינט קולור תעשיות צילום (1984) בע"מ, פד"ע כג 45 (1991)).

     

    ממילא, התובע לא הביא כל ראשית ראיה לגובה הסכומים הנתבעים על ידו, לרבות מקום מגוריו (למעט אמירה סתמית בחקירתו הנגדית על מקום מגוריו במועד סיום עבודתו), מקום משכנה של הנתבעת, עלות נסיעתו בפועל ומספר הימים בחודש בהם עבד (כאשר אישר, כאמור, כי היו ימים בהם עבד בביתו).

     

    זכאות התובע לפדיון חופשה

16. התובע העיד כי "לא שולם לי יום אחד של חופש במפעל הזה בתשלום" (עמ' 47) וכי כאשר יצא לחופשה (דוגמת חופשה משפחתית אליה יצא עם הנתבע 3 ועליה מסר הנתבע 3 בתצהירו) - לא קיבל שכר, בהתחשב בכך ששכרו שולם לפי תפוקה בלבד (עמ' 38 לפרוטוקול). לדבריו, הנתבעים "נותרו חייבים לי כספים בגין אי פדיון עשרות ימי חופשה, שעמדו לזכותי, ומחקו סתם כך ימים אלו על דעתם" (סעיף 33; בתצהיר אין פירוט כלשהו של ימי החופשה הנתבעים אך בחקירתו הבהיר כי כוונתו ל - 105.52 ימי חופשה שנמחקו במסגרת תלוש מאי 2007 - עמ' 47-48).

     

17. מר אלישע העיד כי לאורך כל שנות עבודתו נהג התובע להיעדר מחמת חופשות שנטל לעצמו, או מטעמים אחרים, מבלי שנערך רישום כלשהו בקשר לכך לאור תנאי עבודתו המיוחדים. בין היתר השתתף התובע יחד עם משפחתו גם בנופשים שאורגנו על ידי הנתבעת לעובדיה, בשנים 2004 - 2006 (נספחי ה' לתצהירו) וכן שהה בחופשות מרוכזות ואישיות (סעיפים 47-48 לתצהירו). מר אלישע הדגיש כי כל שאר עשרות עובדיה של הנתבעת נוהגים להחתים כרטיס נוכחות מדי יום (סעיף 12 לתצהירו), כך שנערך רישום מדויק של ימי חופשתם.

     

    מר אלישע הוסיף כי החל מחודש מאי 2007, במקביל לשינויים שנערכו בשכרו של התובע בהסכמתו כמפורט לעיל, "החלה להימנות צבירת ימי החופשה השנתית שלו" (סעיף 34); בהתאם, נמחקה יתרת ימי החופשה הקודמת אשר "לא הייתה לה כל משמעות פרקטית ואשר לא שיקפה כלל את ימי החופשה אותם "צבר" כביכול התובע בתקופה הקודמת" (שם). לדבריו, נכון למועד סיום עבודתו של התובע עמדה יתרת חופשתו על 6.23 ימים, ופדיונם שולם לו במסגרת שכר חודש אפריל 2009 (לפי תעריף של 700 ₪ ליום; תלוש השכר הוגש כנספח ד'88), ולכן אינו זכאי לפדיון חופשה כלשהו.

     

18. לאחר שקילת טענות הצדדים, אנו קובעים כדלקמן:

    • לתובע נערך חשבון מסודר של ימי חופשתו וזכאותו לפדיון חופשה במסגרת תלושי שכרו בגין התקופה שהחלה בחודש מאי 2007, ובגין כך לא העלה טענות כלשהן (למעט לראשונה בסיכומיו). טענותיו של התובע בכתב התביעה ובתצהירו התייחסו אך ורק למחיקת מכסת החופשה שנרשמה לזכותו בתלוש השכר של חודש אפריל 2007, וממילא אין צורך כי נתייחס למכסת החופשה שנצברה לזכותו החל מחודש מאי 2007 ואילך (בגינה קיבל פדיון בסיום עבודתו, מבלי שהעלה בגין כך טענות).

       

    • התביעה בגין רוב התקופה שקדמה לחודש מאי 2007 התיישנה בהתאם להחלטת השופטת (כתוארה אז) לקסר מיום 4.8.10 (סעיף 3(י"ד) לעיל), למעט ביחס ל - 21.66 ימים שנצברו לזכותו של התובע החל משנת 2006 ועד אפריל 2007 (כולל). לאור זאת, וכאשר הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה לגבי ימים אלו - התובע זכאי לפדיון 21.66 ימי חופשה, לפי תעריף של 700 ₪ ליום (בהתאם לתלוש שכרו האחרון), בסך כולל של 15,162 ₪.

       

      סיום עבודתו של התובע וטענת הגניבה שהועלתה כנגדו

       

      התשתית העובדתית

19. הנתבע 4 העיד כי ההחלטה על הפסקת עבודתו של התובע התקבלה "נוכח הקיטון המשמעותי והנמשך בהיקף המכירות של תכשיטים משובצים ונוכח העלויות הגבוהות שהיו כרוכות בהעסקתו של התובע" (סעיף 15 לתצהירו). בהתאם, זימן את התובע לשיחה ביום 21.4.09, והודיע לו כי הנתבעת החליטה לסיים את העסקתו; כי ניתנת לו הודעה מוקדמת בת 30 יום (נספח ג'1 לתצהירו); וכי בהתחשב ביחסי העבודה ארוכי השנים ניתן לדחות את מועד סיום העבודה למועד אחר נוח יותר לתובע (אם כי לא המליץ לו על כך, שכן שכרו ייפגע נוכח הקיטון במכירות והדבר עלול להשליך על דמי האבטלה שיקבל). בנוסף, הציע לתובע להמשיך וליתן שירותים לנתבעת כ"פרילנסר".

     

    לדבריו, הציע לתובע לחשוב על האפשרויות ולהודיע לו על בחירתו, אך התובע לא שב עוד למקום העבודה לאחר אותו יום, מבלי להודיע דבר. ביום 27.4.09 יצר קשר טלפוני עם התובע (לבקשת סגנית מנהלת הייצוא גב' שטיינברג, שנדרשה להעביר לתובע חומרי גלם לצורך שיבוץ), ואזי הודיע לו התובע כי אין בכוונתו לשוב לעבודה, גם לא בתקופת ההודעה המוקדמת. ביום 28.4.09 הגיע התובע למשרדי הנתבעת אך לא נכנס כלל לאולם הייצור אלא רק למשרדים, וישב עם מר אלישע על הפרטים החשבונאיים הקשורים לסיום עבודתו. לאחר מכן, ובהתאם להודעתו, הוצא לו מכתב הפיטורים המתוקן מיום 30.4.09.

     

20. הנתבע 4 הוסיף והעיד כי ביום 4.5.09 יצר קשר טלפוני עם התובע פעם נוספת, וביקש שיגיע למשרדי הנתבעת על מנת לערוך התחשבנות סופית, לרבות סגירת תעודות המשלוח הפתוחות. התובע התחייב להגיע למחרת, אך לא עשה כן. משכך, התקשר אליו מנהל המלאי מר לינהרט; בהמשך נפתחה תיבתו של התובע, כפי שיפורט להלן, שלא בנוכחותו של הנתבע 4, והסתבר כי קיים חסר ביהלומים בשווי של 18,070 דולר (חשבוניות קנייה של יהלומים, אשר נטען כי הינם היהלומים החסרים, צורפו לתצהירו של הנתבע 4 כנספח ח' על מנת להוכיח את עלות רכישתם; הנתבע 4 הדגיש כי קיימת אפשרות לשייכן שכן "כל אבן נרשמת בדיוק" - עמ' 33). לדבריו, לא הוגשה תביעה לחברת הביטוח בגין החוסר, נוכח שיעורה הגבוה של ההשתתפות העצמית והעלייה בדמי הביטוח כתוצאה מהגשת תביעה.

     

    הנתבע 4 הדגיש כי חתימתו של התובע מופיעה על גבי תעודות המשלוח הפנימיות המלמדות על העברת היהלומים לידיו; התובע היה המחזיק היחידי במפתח התיבה, ועד היום לא החזירו; הכספת ממוקמת מאחורי עמדתו של מנהל העבודה, וככל שאינו נמצא בעמדתו הכספת נסגרת; בנוסף, היהלומים החסרים רשומים בכתב ידו של התובע בספירת המלאי שערך ביום 7.4.09 (נספחי ו' לתצהירו).

     

21. הנתבע 4 הוסיף כי התקשר לתובע מייד לאחר גילוי החסר, והלה ביקש כי יבוצע חיפוש בשולחן העבודה שלו על מנת לבדוק אם היהלומים במגירותיו - אך דבר לא נמצא. רק ביום 14.4.09 ובעקבות פניות חוזרות טרח התובע להגיע למשרדי הנתבעת על מנת לערוך חיפוש נוסף בעצמו, והודיע כי היהלומים אינם בנמצא. הנתבע 4 ציין כי שיעורי הפחת של התובע בשנים 2007-2009 עמדו על כ - 2.5% בממוצע (סעיף 9, נספחי א' לתצהירו); כאשר נשאל כיצד נוצר פחת השיב כי "יש אבנים שנופלות תוך כדי העבודה" (עמ' 31). כאשר נשאל כיצד ייתכן כי לעיתים נרשמה יתרה לזכותו של התובע בדו"ח הפחת, השיב כי "יכול להיות שזה אבן שהועברה בטעות... או שלאחר שהתובע הזדכה על פריטים משובצים שסיים לעבוד איתם - נפלו אבנים במהלך התהליכים והגיעו לשולחן שלו... זה לא ממנו אלא ממשבץ נוסף... בד"כ פלוסים לא היו לו בכמות" (עמ' 31-32).

     

    הנתבע 4 הוסיף כי בשנת 2005 - לאחר בדיקת פוליגרף שגרתית שבוצעה לעובדי הנתבעת - התוודה בפניו התובע כי נטל שלא כדין "פסולת" זהב מהנתבעת (סעיף 38 לתצהירו וכן בעמ' 34 לפרוטוקול; בדיקת הפוליגרף עצמה הוצאה מהתיק בהתאם להחלטה מיום 28.5.13). למרות זאת, הנתבעת לא מיצתה עמו את הדין באותו מועד, והסתפקה באזהרתו ובהקפדה על רישום מסודר של היהלומים שהועברו אליו החל מאותו מועד.

     

22. מר עידן לינהרט, מנהל המלאי בנתבעת, העיד כי הנתבעת עוסקת במתכות יקרות (בעיקר זהב) ובאבנים טובות (בעיקר יהלומים), ובהתאם מפעילה אמצעי זהירות לצורך שמירה על רכושה. מר לינהרט העיד כי לצורך ביצוע עבודתו קיבל לידיו התובע מעת לעת הן יהלומים, והן תכשיטים לא גמורים בהם אמור היה לשבץ יהלומים. מסירת הפריטים לידיו נעשתה במסגרת תעודת משלוח פנימית, בה פורטו היהלומים ו/או התכשיטים, כאשר התובע נדרש לאשר בחתימתו קבלת יהלומים בלבד (לאחר שנמסרה לו שקית אטומה והוא בדק את היהלומים המצויים בה בעמדת העבודה שלו - עמ' 9). עם השלמת עבודת השיבוץ מסר התובע את התכשיטים המוגמרים למנהלי הנתבעת וכן החזיר למר לינהרט יהלומים שלא נזקק להם ככל שהיו כאלו, "ואני הייתי מזכה את תעודת המשלוח הרלוונטית..." (סעיף 5 לתצהירו וכן בעמ' 10-11 לפרוטוקול; הנתבע 4 מסר דברים דומים במסגרת תצהירו).

     

    מר לינהרט ציין כי אחת למספר ימים ביצע "סגירה" של תעודות המשלוח, "כדי לבדוק ולאמת אילו פריטים נותרו בידי התובע ואילו תכשיטים סופקו על ידו" (סעיף 6); בהתאם היה מעדכן את רישומי המלאי הממוחשבים, וכן מזכה את חשבונו של התובע בתוכנת המלאי בגין שכר עבודה, שכן שכרו שולם לו על פי ביצוע עבודה בפועל. בנוסף לכך, אחת לחודש ערך התובע ספירת מלאי של היהלומים שברשותו והעביר אליו את תוצאותיה.

     

23. מר לינהרט הוסיף כי כל הפריטים שנמסרו לידי התובע כמפורט לעיל נשמרו בתוך תיבת מתכת נעולה, שהמפתח היחידי לה נשמר אך ורק בידיו של התובע. בסיומו של כל יום עבודה הניח התובע את התיבה בכספת הראשית של הנתבעת, המצויה באולם העבודה של הנתבעת מאחורי עמדת העבודה של מנהל המשמרת, כאשר רק מנהל המשמרת מוסמך לפתחה. בתחילתו של כל יום עבודה, הייתה מוצאת תיבת המתכת, ונמסרת לידי התובע (הנתבע 4 מסר דברים דומים בתצהירו, והבהיר כי המוסמכים לפתיחת הכספת היו מנהל העבודה או "חליפו" - סעיף 13).

     

    מר לינהרט נשאל בחקירתו מדוע לא הוחתם התובע על תעודת משלוח בעת החזרת היהלומים, והשיב כי "אחת לחודש אנחנו עושים ספירת יהלומים, עזריה עצמו היה סופר את היהלומים שברשותו ונותן לי את הנתונים והייתי משווה אותם מול הנתונים במחשב" (עמ' 7). בנוסף אישר כי מדי פעם הייתה אי התאמה "בין מה שנמסר לבין מה שהוחזר" (שם), ובמקרה כזה היה מעדכן את הנתבע 4 ואת מר איתן קניג, וכן מעדכן בקובץ המלאי "כמה הוא שיבץ וכמה אמור להיות לו וכמה חסר" (עמ' 8). בהמשך עדותו הסתבר כי כוונתו לדו"חות פחת, כאשר לעיתים "הוא הביא יותר ממה שמופיע במחשב" (עמ' 9) ולעיתים להיפך, כאשר מקסימום הפחת בו נתקל הינו של 800 יהלומים (עמ' 11-12).

     

24. מר לינהרט העיד כי ביום 5.5.09, לאחר שהתובע לא הגיע מספר ימים לעבודתו ולאחר שנודע לו כי סיים עבודתו בנתבעת, "התקשרתי אל התובע ודרשתי ממנו להגיע באופן מידי למשרדי הנתבעת, לפתוח את תיבת המתכת ולסיים את ההתחשבנות" (סעיף 10). לדבריו, התובע סירב להגיע אך "ביקש ממני במפורש לפתוח את התיבה שלא בנוכחותו" (סעיף 11) ואף הציע כי מי שיפתח את התיבה יהיה מר אברהם לבני (שם וכן בעמ' 8 לפרוטוקול). בהתאם, הוציא את תיבת המתכת הנעולה מהכספת וביקש מאחד ממנהלי הנתבעת - מר איתן קניג - לבקש ממר לבני לפתוח את התיבה. מר לבני אכן פתח את התיבה ומסר אותה לידי מר לינהרט מייד לאחר פתיחתה, בנוכחותו של מר קניג.

     

25. מר לינהרט הוסיף כי "מבדיקת תיבת המתכת והשוואת תוכנה לתעודות המשלוח ולרישומי המלאי, עלה כי נעדרים ממנה יהלומים בשווי כולל של כ - 18,070 דולר ארה"ב (מחיר זה משקף את המחיר אותו שילמה הנתבעת בגין רכישת יהלומים אלו); אבקש להבהיר כי מדובר על חוסר של כ - 5,000 יהלומים" (סעיף 13). לתצהירו צירף מר לינהרט "העתקים מהפתקים שכתב התובע והמתייחסים לספירת המלאי מיום 7.4.09" (נספח א' - שהינם פתקים בכתב ידו של התובע בהם מצוינים היהלומים שהיו ברשותו באותה עת לפי משקל וסוג); תעודות משלוח המופנות לתובע ונחזות כחתומות על ידו ובהן פירוט של יהלומים לפי מספרי פריטים וסימני זיהוי נוספים (נספח ב'); רשימת "אבנים עזריה (חוסרים)" בכתב ידו של מר לינהרט בה רשומים היהלומים החסרים לפי סוג ומשקל (סך הכול 5,637 יהלומים בהיקף כספי של 18,070 דולר); וכן "דו"ח מלאי היהלומים שנמסרו לתובע" (נספח ג') שהוצא ביום 7.9.11 ושורתו התחתונה הינה 4,816 אבנים טובות (חלקן יהלומים) בסך כולל של 18,777 דולר (ולא ברור כיצד קשור לחסר הנטען).

     

    ראוי לציין כי מר לינהרט לא נשאל כלל בחקירתו הנגדית על הנספחים שצורפו לתצהירו ופורטו לעיל, על הדרך בה קבע את מספר היהלומים החסרים, על דרך רישום פרטי הזיהוי של היהלומים (באופן הכולל לכאורה התייחסות למשקל, שקיפות, חיתוך וצבע), כמו גם על מספר היהלומים שנמצאו על ידו בתיבה לאחר פתיחתה על ידי מר לבני. גם הנתבע 4, שצירף את אותם נספחים לתצהירו, לא נשאל כלל בקשר לכך.

     

26. מר איתן קניג, אחד ממנהלי הנתבעת, העיד כי ביום 5.5.09 פנה אליו מר לינהרט, "ומסר לי כי שוחח עם התובע בטלפון, וכי התובע אינו מוכן להגיע למשרדי הנתבעת על מנת לפתוח את תיבת המתכת... עוד מסר לי עידן כי התובע ביקש במפורש כי התיבה תפתח שלא בנוכחותו ואף הציע במפורש כי עובד אחר של התובעת, מר אברהם לבני... יפתח את התיבה" (סעיף 3 לתצהירו וכן בעמ' 12 לפרוטוקול). לאור זאת, פנה למר לבני וביקש ממנו כי יפתח את תיבת המתכת; בהתאם, "פתח לבני את התיבה ומסר אותה לידיו של עידן, בנוכחותי" (סעיף 4).

     

27. מר אברהם לבני, צורף בנתבעת, העיד כי ביום 5.5.09 ביקש ממנו מר איתן קניג לפתוח את תיבת המתכת בה אחסן התובע את חומרי הגלם המשמשים לעבודתו. בהתאם, פתח את התיבה באמצעות חפץ חד "ומסרתי אותה, מייד וכפי שהיא, לידי מר עידן לינהרט, מנהל המלאי של המבקשת, בנוכחותו של איתן" (סעיף 3 לתצהירו וכן בעמ' 12 לפרוטוקול). מר לבני הוסיף כי גם בעבר פתח לעיתים את הקופסא, לפי בקשת התובע, "אם הוא היה שוכח את המפתח בבית..." (עמ' 13). בנוסף, עמד על כך שטרם פתיחת התיבה על ידו הייתה היא נעולה.

     

28. מר אלישע העיד כי התובע ביצע חלק גדול מעבודתו בביתו, ולצורך כך "היה נוטל עמו התובע לביתו, מפעם לפעם, כמויות לא מבוטלות של חומרי גלם, ביניהם יהלומים ותכשיטים לא גמורים" (סעיף 8). בחקירתו הסביר כי "הייתי צריך לדעת מזה בשביל הביטוח, משום שלקח את זה אליו הביתה וצריך לבטח את הסחורה שהיא יקרה... מאחר ולא יכולתי לדעת כל פעם, זה בוטח בסכום של 10,000 דולר" (עמ' 18).

     

29. התובע העיד כי בתקופה שקדמה לפיטוריו חלה "ירידה מסוימת בכמות הזמנות עבודות שיבוץ היהלומים" (סעיף 7 לתצהירו), ולכן "כשבוע לערך לפני סיום חודש אפריל 2009 נמסר לי בעל פה, כי אני צפוי להיות מפוטר הואיל, ולכאורה, אין בידי הנתבעים לספק לי עבודה די הצורך" (סעיף 10; התובע הכחיש כי קיבל הודעת פיטורים בכתב ביום 21.4.09 - עמ' 48 - אך טענתו בדבר זיוף המסמך נטענה בעלמא ולא מצאנו לה בסיס).

     

    התובע טען כי הייתה זו אמתלא ולמעשה פוטר בשל עלות העסקתו הגבוהה, אך לא מצאנו לנכון להיכנס לפירוט טענה זו משלא נתבע סעד כלשהו בגין כך. התובע העיד עוד כי נמסר לו כבר במועד הפגישה האמורה כי יפוטר ביום 30.4.09 אלא אם יסכים להפחתה משמעותית בשכרו, ובהתאם נמסר לו מכתב הפיטורים כך שלמעשה קיבל הודעה מוקדמת בת שבוע בלבד (בחקירתו חזר בו מכך וטען כי נאמר לו שלא להתייצב לעבודה כבר למחרת ההודעה מיום 21.4.09 - עמ' 43). בחקירתו הנגדית הבהיר כי "ביום שהוא פיטר אותי החלטתי שאני תובע" (עמ' 43).

     

30. התובע לא התייחס כלל, בתצהיר עדותו הראשית, לטענת הגניבה או לתביעה שהוגשה כנגדו על ידי הנתבעת. כאשר התבקש להסביר זאת, השיב כי "אני בטוח שלא גנבתי ולא לקחתי ואני לא צריך להגיד שום דבר" (עמ' 55). בחקירתו הנגדית אישר התובע כי במסגרת העבודה השוטפת ולצורך ביצוע מלאכת השיבוץ קיבל לידיו מהנתבעת יהלומים, שפורטו בתעודות משלוח; כי בעת החזרת יהלומים מיותרים לא נדרש לחתום על כך אך לא ייחס לכך חשיבות כי "אף פעם לא התלוננו על חוסרים, היו חסרות פה ושם אבנים בודדות שנפלו" (עמ' 52); כי לעיתים הותיר בביתו יהלומים ותכשיטים השייכים לנתבעת והחזירם למחרת; וכי ביצע גם עבודות שיבוץ פרטיות, באמצעות זהב שרכש מהנתבעת (עמ' 40). עוד אישר כי רק לו היה את המפתח לתיבת המתכת בה אפסן את היהלומים והתכשיטים שנמסרו לו, וכי היו הזדמנויות בהן שכח את המפתח ולכן ביקש ממר לבני לפתחה "עם פצירות וכל מיני דברים... הייתי מגיע אליו עם התיבה נעולה ומבקש לפתוח והוא היה פותח" (עמ' 48).

     

    עוד אישר כי "הייתי מקבל תעודת משלוח שבה מפורטים פריטים לשיבוץ ואחרי שהייתי מסיים את הפריטים הייתי מחזיר את הפריטים למשרד והיו מוציאים תעודת זיכוי שבה מפורטים כל השיבוצים. הייתי אוסף אותם במשך כל החודש ובסוף החודש עידן היה עושה ריכוז ולפי הסה"כ הייתי מקבל את השכר. אני רשמתי לי בצד כל יום כמה הייתי משבץ ולפי זה ידעתי לבדוק את הסה"כ שיצא לעידן. בסוף החודש כשהיינו מאמתים את המספרים אני מול עידן - היינו מעבירים למנשה להכנת המשכורת" (עמ' 41-42). לדבריו, לעיתים נדירות בלבד היה שוני בין הרישומים שלו לבין רישומיו של מר לינהרט, "אולי פעם בשנה וזה היה טעות מחשב" (עמ' 42).

     

31. התובע אישר עוד בחקירתו כי ביום 27.4.09 התקשר אליו הנתבע 4 (או גב' שטיינברג - עמ' 50) וביקש שיגיע לעבודה, אך הוא סירב לעשות זאת שכן דובר בשיבוץ של פריט אחד בלבד. עוד אישר כי ביום 28.4.09 הגיע למשרדי הנתבעת וישב עם מר אלישע "לסגור קצוות, את כל תעודות המשלוח הפתוחות שהיו, לעשות מאזנים ולקבל משכורת" (שם). כאשר נשאל לגבי יהלומים ופריטים שנותרו בתיבה, ציין כי לא היו בה תכשיטים גמורים אך נותרו בה יהלומים; תחילה השיב כי "אין לו מושג" מה היה מספר היהלומים בתיבה אותו זמן (עמ' 51), ובהמשך טען כי "לפי כמות העבודה שהייתה בפועל לא הייתה סיבה שיהיו אצלי 5,000 יהלומים. היו אצלי מקסימום 1,000-2,000 אבנים בזמן עבודה. לא יכול להיות שנשארו 5,000 אבנים כעודף בלי שיהיה שום פריט לשיבוץ" (עמ' 53; אם כי בהמשך אישר כי "מדובר ביהלומים בקוטר של פחות ממילימטר - אני מציג שקית קטנה ויכולות להיכנס בה סה"כ 30,000 אבנים" - שם).

     

    התובע נשאל מדוע לא החזיר את היהלומים שהיו בתיבתו, והשיב כי "לא ידעתי שאני הולך הביתה ב - 21 לחודש ולמחרת אין לי עבודה. חשבתי שיום יומיים שלושה יקראו לי לעבוד" (עמ' 51). כאשר נשאל מדוע לא החזיר את היהלומים כאשר הגיע למשרדי הנתבעת ביום 28.4.09, אישר כי באותו יום כבר ידע שלא יחזור לעבוד, כאשר "אם היו אומרים לי במקום לפתוח את התיבה, הייתי עושה זאת גם בלי מפתחות בעזרת לבני, אבל זה לא עבר לי בראש ולא ביקשו ממני" (שם). כאשר נשאל כיצד לא חשב על כך כאשר ידע ש"יש עוד יהלומים שאתה חתום עליהם", השיב כי "לא עבר לי בראש, צחי היה במפעל ובמקום ואם היה אומר לי הייתי בא ופותח" (עמ' 52). עוד אישר כי בשיחה מיום 5.5.09 הציע למר לינהרט "שיבדוק אולי נשארו על השולחן או במגירה של השולחן שלי" (עמ' 53), וכי רק ביום 14.5.09 הגיע למשרדי הנתבעת על מנת לבדוק בעצמו היכן היהלומים החסרים.

     

    הכרעה

32. לאחר שקילת העדויות שנשמעו בפנינו והראיות שהוצגו בפנינו, אנו קובעים כדלקמן:

    • מהתשתית העובדתית שהובאה בפנינו עולה כי לתובע נמסרו מעת לעת, לצורך ביצוע עבודתו, יהלומים בהיקפים כספיים לא מבוטלים, כאשר נדרש לאשר בחתימתו את קבלתם, לשמור עליהם בתיבת מתכת נעולה אשר המפתחות לה היו בידיו בלבד (להלן: התיבה), להניח את התיבה בכספת הנתבעת, ולערוך ספירות מלאי חודשיות לצורך מעקב אחר היהלומים שברשותו.

       

      אנו סבורים כי נובעת מכך, וכן מעצם תפקידו של התובע והאמון שנלווה אליו נוכח העיסוק באבנים יקרות ערך, חובה על התובע לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים לצורך שמירה על רכוש הנתבעת שנמסר לידיו, וזאת כחלק מהסכם העבודה שבין הצדדים.

       

    • הוכח בפנינו במידה מספקת כי כ - 5,000 יהלומים שפורטו בנספח לתצהירו של מר לינהרט, וצוינו בסימני הזיהוי המקובלים בין הצדדים, נמסרו לתובע במהלך עבודתו (להלן: היהלומים). התובע אישר בחתימת ידו את קבלת היהלומים (על גבי תעודות המשלוח שהוצגו בפנינו) ואף אישר כי היו בידיו נכון ליום 7.4.09 (בהתאם לדו"ח ספירת המלאי שנערך על ידו במועד זה והוגש לתיק בית הדין).

       

      ב"כ התובע אמנם טען בסיכומיו כי הנתבעת לא טרחה לערוך ולהסביר את הנתונים המופיעים בנספחים לתצהירו של מר לינהרט (ולכאורה אכן אין התאמה מלאה ביניהם ומדובר בפתקים שאינם בהכרח מסודרים), אך בהתחשב בכך שהן הנתבע 4 והן מר לינהרט העידו על כך ולא התבקשו לספק הסברים כלשהם בחקירותיהם הנגדיות, כאשר התובע לא ניסה כלל לטעון בתצהירו או בחקירתו כנגד הנספחים האמורים (על אף שהעיד כי ערך לעצמו רישום מקביל וכי הייתה התאמה בין רישומיו לבין רישומיו של מר לינהרט) - שוכנענו כי יש ליתן אמון ברישומים שהוצגו על ידי מר לינהרט (שנעשו ככל הנראה בדרך המקובלת בענף, ולא בכדי לא התבקשו לכך הסברים כלשהם מצד התובע). איננו סבורים כי ניתן להעלות תהיות מסוג זה לראשונה בסיכומים, ולשם כך נועדו חקירות נגדיות.

       

    • בהתאם לדו"חות המלאי של הנתבעת, היהלומים לא הוחזרו לנתבעת נכון ליום סיום עבודתו של התובע. אנו נותנים אמון מלא בעדותו של מר לינהרט, אשר הותיר בנו רושם של אדם ישר וקפדן, לפיה עדכן את דו"חות המלאי באופן שוטף ביהלומים שהוחזרו לנתבעת על ידי התובע או שובצו על ידו בתכשיטים, כך שדו"חות המלאי היו - ככלל - מדויקים. לא נשמט מעינינו כי מעת לעת התגלו אי התאמות בין מספר היהלומים שנמסרו לתובע לבין אלו שהוחזרו על ידו או שובצו על ידו בתכשיטים, אך אלו פורטו בדו"חות פחת מסודרים; הוסברו על ידי מר לינהרט והנתבע 4; ולא הגיעו בהיקפם למספר היהלומים שנעלמו בסופו של דבר מתיבתו של התובע.

       

    • התובע אישר כי נכון למועד סיום עבודתו נותרו יהלומים בתיבה. התובע לא נתן הסבר מספק לשאלה מדוע לא החזיר את היהלומים שנותרו בתיבתו, בין ביום 21.4.09 - בו קיבל הודעת פיטורים ונאמר לו לדבריו שלא לחזור למחרת - ובין ביום 28.4.09, מועד בו הגיע למשרדי הנתבעת לצורך ביצוע "גמר חשבון". אמנם, גם נציגי הנתבעת לא ביקשו מהתובע במועדים אלו למסור לידיהם את היהלומים שנותרו בידיו, אך זאת שכן התובע שוחח במועדים אלו עם הנתבע 4 ועם מר אלישע, ואלו אינם עוסקים במלאי. התובע לעומתם היה מודע היטב לכך ששמורים בתיבתו יהלומים, והעובדה כי לא טרח להחזירם בין ביום 21.4.09, ולכל המאוחר ביום 28.4.09 מועד בו הגיע לצורך ביצוע "גמר חשבון", מעלה סימני שאלה רבים. קל וחומר, כאשר אין מחלוקת כי התובע כעס על מנהלי הנתבעת נוכח סיום ההתקשרות עמו; חשב כי יש לו עילת תביעה טובה כנגדם; והחליט כבר ביום 21.4.09 כי בכוונתו להגיש תביעה.

       

    • אנו נותנים אמון מלא בעדותו של מר לינהרט, לפיה יצר קשר טלפוני עם התובע ביום 5.5.09 על מנת שיגיע לפתוח את התיבה, והלה סירב לעשות כן וביקש כי התיבה תיפתח על ידי מר לבני בהיעדרו. עדותו של מר לינהרט בקשר לכך נתמכה בעדויותיהם של מר קניג ומר לבני, שלא נסתרו כלל, ובמידה מסוימת אף בעדותו של התובע אשר אישר כי בעבר נהג לבקש ממר לבני לפתוח עבורו את התיבה ללא מפתח. התובע לעומתם לא טרח לספק גרסה כלשהי בקשר לכך בתצהירו, וגם מחקירתו הנגדית לא היה ברור אם הינו טוען כי כלל לא הייתה שיחה טלפונית שקדמה לפתיחת התיבה, או שמא הייתה שיחה ובמהלכה ביקש שלא לפתוח את התיבה בהיעדרו.

       

    • אנו נותנים אמון מלא בעדויותיהם של מר קניג ומר לבני, בדבר מעמד פתיחת התיבה על ידי מר לבני ומסירתה לידי מר לינהרט, כאשר הייתה נעולה טרם פתיחתה על ידי מר לבני וכאשר נמסרה כפי שהיא לידי מר לינהרט - אשר בדק אותה מיידית וגילה את החוסר ביהלומים. אמנם מר לינהרט לא ערך רשימה של היהלומים שנמצאו על ידו בתיבה באותו מעמד (כפי שציין ב"כ התובע לראשונה בסיכומיו), אלא רק של היהלומים החסרים בהתחשב ביהלומים שנמצאו בתיבה מול דו"חות המלאי, אך כלל לא נשאל על כך בחקירתו ולא מצאנו כי יש בכך כדי להפחית ממהימנות רישומיו. נדגיש שוב כי התרשמנו מעדותו הכנה של מר לינהרט, שלא היה בה שמץ מגמתיות.

       

    • אין חולק כי התובע עודכן מיידית בדבר החסר ביהלומים, ולמרות זאת - ולמרות שידע כי אמורים היו להיות יהלומים בתיבתו - הגיע למשרדי הנתבעת על מנת לחפשם רק ביום 14.5.09, תשעה (!) ימים לאחר שעודכן בקיומו של חסר. מקובלת עלינו בהקשר זה עמדת הנתבעת כי גם התנהגות זו של התובע, שלא ניתן לה הסבר מספק, מעלה סימני שאלה לא מבוטלים.

       

    • לאמור לעיל נוסיף כי העובדה שהתובע בחר שלא להעלות כל גרסה שהיא לגבי טענת הגניבה והאירועים הקשורים בה, עד חקירתו הנגדית, כאשר בהתאם להסכמת הצדדים נחקר אחרון לאחר שנשמעו כל עדי הנתבעת - פוגעת באופן משמעותי במהימנותו. גם בחקירתו ובסיכומיו, התובע לא ניסה לספק הסבר סביר כלשהו להיעלמותם של היהלומים אשר היו באחריותו. מאידך, וכפי שהובהר גם לעיל, התרשמנו ממהימנותם של כלל עדי הנתבעת, ובפרט מר לינהרט ומר הרצוג.

       

33. אנו סבורים כי כלל העובדות לעיל, גם אם אינן מגיעות לכדי רמת ההוכחה הנדרשת על מנת לקבוע כי התובע גנב את היהלומים (ולא בכדי הנתבעת עצמה בסיכומיה הדגישה כי אין מדובר בהכרח בעבירת הגניבה כהגדרתה במשפט הפלילי), מלמדות לכל הפחות כי התובע התרשל התרשלות רבתי בשמירה על היהלומים שנמסרו לידיו, באופן המהווה הפרה של חובותיו החוזיות כלפי הנתבעת ומטיל עליו אחריות כלפי הנתבעת לפצותה על הנזק שנגרם לה כתוצאה מכך.

     

    בהקשר זה כבר נקבע כי העובד מחויב, כתנאי מכללא בהסכם העבודה, לטפל ברכוש המעסיק שנמסר לידיו בזהירות סבירה, כאשר אי מילוי חובה זו, באופן הגורם נזק למעסיק, עשוי להוות עילה לתביעת פיצויים (דב"ע נא/3-1 יוסי עזר – אי. אר. די. בע"מ, פד"ע כג 372 (1991)). זאת, כאשר הגישה המקובלת הינה כי הטלת פיצוי כספי על עובד בגין נזק שנגרם בשל הפרת חובה מעין זו צריכה להיעשות בזהירות, ותוך התחשבות בכך שטעויות למיניהן בביצוע העבודה הן חלק מסיכון שהמעסיק צריך להיערך לקראתו במסגרת ניהול עסקו (להרחבה ראו למשל בפסק דינו של השופט טננבוים בעב' (ת"א) 3942/04 דוד פרנס - אברהם לב, מיום 19.4.07). עם זאת, במקרה שלפנינו שוכנענו כי הפרת חובותיו של התובע חרגה מרשלנות גרידא או טעות בביצוע העבודה, ומצדיקה את חיובו בפיצוי הנתבעת.

     

    נ

     

34. על אף האמור לעיל, והגם שהנתבעת הוכיחה – באמצעות עדותו של מר לינהרט כמפורט לעיל – נזק כולל של 77,200 ₪, לא שוכנענו כי יש להטיל על התובע את הנזק המלא, וזאת בהתחשב באשמה התורם של הנתבעת (לדוקטרינה של אשם תורם בדיני חוזים, אשר נועדה למצב בו הופר חוזה אך הנפגע "תרם באשמו לנזקיו" ומאפשרת במקרים המתאימים את "חלוקת נטל הנשיאה בנזקיו של הנפגע בין שני הצדדים לחוזה" ראו אצל אריאל פורת, הגנת אשם תורם בדיני חוזים (1997) בעמ' 13; ע"ע 216/10 יצחק אבישר - א.ס. עירוני רמת גן, מיום 6.3.13, והאסמכתאות שם). האשם התורם יכול לבוא לידי ביטוי הן בהתנהגות שגרמה באופן ישיר לנזק, והן בהתנהגות שתרמה להפרת החוזה ובעקיפין לנזק. אשר לאופן חלוקת הנזק נאמר:

    "נראה כי רצוי להימנע מלקבוע מבחנים קשיחים לחלוקת הנזק ובמקום זאת להיעזר בשורה של מבחני עזר וקריטריונים שיסייעו בחלוקה צודקת של הנזק בכל מקרה על פי נסיבותיו. בחלוקת הנזק יש להביא בחשבון את היחס בין חומרת ההפרות של הצדדים, ראוי להתחשב במידת האשם שדבק בפעולותיו של כל אחד מהם, ויש להשוות את התרומה הסיבתית של כל אחת מההפרות לנזק. במקרים מסוימים יש מקום להבחין בין המשקל שניתן לאינטרס ההסתמכות של הצדדים לבין זה הניתן לאינטרס הציפייה. במקרים אחרים יש מקום לבחון אם מטעמים של מדיניות משפטית ראוי להטיל על צד אחד לחוזה אחריות רבה יותר. שיקולים אלו ואחרים יובאו בחשבון כשהמטרה היא חלוקה צודקת של הנזק בהתחשב במאפייניו של המקרה הנדון"

    (ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ. ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב (1) 210 (1998)).

     

35. אנו סבורים כי הנתבעת כבעלת היהלומים אמורה הייתה לנקוט באמצעי זהירות נוספים מלבד מסירתם לידי התובע כפי שנעשה, בהתחשב בשווים. בין אמצעי זהירות אלו ניתן למנות, בין היתר, הקפדה על השבה מיידית מצד התובע של יהלומים שלא נעשה בהם שימוש; אי מתן אפשרות לתובע ליטול יהלומים לביתו; הקפדה על פתיחת התיבה בנוכחות התובע והשבת כלל היהלומים על ידו עם ביצוע "גמר החשבון" ביום 28.4.09, תוך רישום מסודר בחתימת שני הצדדים; עריכת ביטוח מתאים שיאפשר את הקטנת הנזק (כאשר נושא זה לא הוברר עד תום במקרה שלפנינו מלבד אמירה כוללנית של מר הרצוג בדבר השתתפות עצמית גבוהה); וכן שמירה הדוקה יותר על התיבה שהושמה בכספת, כספת שלכאורה הושארה פתוחה במהלך יום העבודה (אם כי במקרה זה התיבה הייתה נעולה טרם פתיחתה על ידי מר לבני, והמפתח היחידי היה בידי התובע, כך שאין זה סביר שמאן דהוא פרץ את התיבה ולאחר מכן נעל אותה והחזירה לכספת).

     

    בהתחשב באי נקיטתם של אמצעי הזהירות המתבקשים, אנו סבורים כי יש להפחית מחצית מהנזק נוכח אשמה התורם של הנתבעת לאובדן היהלומים, ובהתאם לחייב את התובע רק במחצית מהנזק, היינו בפיצוי הנתבעת בסך של 38,600 ₪.

     

    זכאות התובע להפרש פיצויי פיטורים

36. התובע העיד כי קיבל - באמצעות שחרור רכיב פיצויי הפיטורים בביטוח המנהלים - חלק קטן בלבד מפיצויי הפיטורים המגיעים לו, בהתחשב בכך שמרבית תקופת עבודתו בוצעו ההפרשות משכר חלקי של 10,000 ₪ לחודש בלבד. עם זאת, התובע לא סיפק נתונים כלשהם על שיעורו של רכיב פיצויי הפיטורים ששוחרר לזכותו, ואף הנתבעת לא התייחסה לכך.

     

37. הנתבעת טענה כי התובע נטש את עבודתו תוך כדי תקופת ההודעה המוקדמת שניתנה לו, וממילא אינו זכאי לפיצויי פיטורים כלשהם. טענה זו אינה מקובלת עלינו; אין חולק כי התובע פוטר, וגם אם בחר שלא להגיע בתקופת ההודעה המוקדמת - לא נובע מכך העדר זכאות לפיצויי פיטורים.

     

38. עוד טענה הנתבעת כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים בהתחשב בנטילת היהלומים על ידו, שאמנם נתגלתה מספר ימים לאחר הפסקת עבודתו אך מהווה "חלק אינטגרלי מנסיבות עזיבתו" (סעיף 35 לסיכומיה). גם טענה זו אין באפשרותנו לקבל; התובע פוטר מחמת ירידה בהיקפי עבודתה של הנתבעת וללא כל קשר להתנהגותו. ממילא, הינו זכאי לפיצויי פיטורים והנתבעת אינה רשאית להחיל עליו את סעיפים 16 ו - 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים).

     

39. משזכאי התובע לפיצויי פיטורים, יש לחשבם לפי הקבוע בחוק הקוגנטי, ואין משמעות להסכמת התובע בכתב להסתפק בשכר קובע של 10,000 ₪ ביחס לתקופה שקדמה לחודש מאי 2007. תיאורטית ייתכן והנתבעת רשאית הייתה לקחת בחשבון את ההפרשות שביצעה לרכיב פיצויי הפיטורים גם בתקופה שעד חודש מאי 2007 מ"עלות המעסיק" הכוללת, אך לא הגישה מסמך כלשהו המעיד על הפרשות אלו ושחרורן לידי התובע, וממילא אין לנו דרך לקחתן בחשבון. בהתחשב בכך שרכיב פיצויי הפיטורים כפי שהופרש החל מחודש מאי 2007 שוחרר במלואו לזכות התובע - הסתפק התובע בסיכומיו בהפרש פיצויי פיטורים ביחס לתקופה שבין ינואר 1998 למאי 2007 (סעיף 58 לסיכומיו).

     

    בהתאם לשכרו הקובע ותקופת עבודתו האמורה, התובע זכאי להפרש פיצויי פיטורים בסך של 108,640 ₪. כיוון שבכתב התביעה המתוקן דרש סך של 102,908₪ בלבד - זהו הסכום שייפסק לזכותו. בהתחשב בחשדות שהועלו כנגד התובע, איננו סבורים כי יש להוסיף לסכום זה פיצויי הלנה.

     

    סיכום

     

40. בהתאם להודאת התובע, ינוכו מהסכומים שייפסקו לזכותו יתרת הלוואה שטרם הוחזרה בסך של 2,000 ₪ (לא נטען מתי ניתנה ולכן ייפסקו ריבית והפרשי הצמדה ממועד סיום העבודה) וכן סך של 3,200 ₪ (800 דולר לפי חישוב הנתבעת שלא נסתר) בגין תכשיטים שטרם שולמו.

     

41. התובע דרש בסיכומיו חלף הודעה מוקדמת ופיצוי בגין העדר שימוע, אך הדרישות לכך לא נכללו בכתב תביעתו או בכתב התביעה המתוקן, וממילא מדובר בהרחבת חזית ואין באפשרותנו להתייחס לכך.

     

42. התובע טען, בכתב התביעה ובכתב התביעה המתוקן, לאחריות אישית של הנתבעים 2 - 5, ואף עמד על תביעתו כנגדם גם לאחר שהוגשה בקשתם לסילוק התביעה על הסף. לאחר שקילת הראיות, אנו קובעים כי לא הובאה ולו ראשית טענה או ראיה המצדיקה הרמת מסך או הטלת אחריות אישית על בעלי המניות. הנתבעים 2 ו - 3 כלל לא היו מעורבים, לפי תצהיריהם שלא נסתרו, בניהול הנתבעת; מר גבריאל קניג ז"ל נפטר והגם שעזבונו צורף כחליפו - אין מדובר באישיות משפטית וממילא התביעה כנגדו חסרת משמעות ויורשיו לא צורפו להליך; וגם ביחס לנתבע 4 - הגם שניהל את הנתבעת בתקופה הרלוונטית - לא הובאה כל עילה המצדיקה את חיובו האישי. ואכן, בסיכומיו - שהוגשו לאחר סיכומי הנתבעים - הבהיר התובע כי הוא חוזר בו מתביעתו כנגד נתבעים אלו.

     

43. סוף דבר - התביעה בתיק עב' 9580/09 מתקבלת באופן חלקי. התביעה בתיק עב' 11548/09 מתקבלת באופן חלקי כלפי הנתבעת 1, ונדחית כלפי הנתבעים 2 - 5. הנתבעת 1 - ק.ג.ה תכשיטים בע"מ - תשלם למר עזריה כהן את הסכומים הבאים:

     

    • הפרש פיצויי פיטורים בסך של 102,908 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.5.09 ועד התשלום בפועל;

       

    • פדיון חופשה בסך של 15,162 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.5.09 ועד התשלום בפועל.

       

      מסכומים אלו יקוזזו חובותיו של מר עזריה כהן לנתבעת 1, כדלקמן:

       

      • חלקו בנזק שנגרם לנתבעת בגין חסר ביהלומים, בסך של 38,600 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 5.5.09 ועד התשלום בפועל;

         

      • יתרת הלוואה שלא הוחזרה בסך של 2,000 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.5.09 ועד התשלום בפועל;

         

      • חוב בגין תכשיטים בסך של 3,200 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.5.09 ועד התשלום בפועל.

         

        בהתחשב בתוצאה, כמו גם כלל הנסיבות, אין צו להוצאות, למעט לזכות הנתבעים 2 - 5 שלא הייתה כל הצדקה לתבעם. מר עזריה כהן ישלם לפיכך לגב' חביבה הרצוג, מר ומר יצחק (צחי) הרצוג הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪ לכל אחד, לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא סכום זה ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

         

         

         

        ניתן היום, כ"ג אלול תשע"ד, (18 ספטמבר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

         

         

        נציגת ציבור (עובדים) גילה שהרבני		סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת		נציג ציבור (מעסיקים) עמירם מילר

         

         

         

         

         

         

        קלדנית: איילת מ.