ערעור על החלטת רשם הוצל"פ בשל התיישנות גביית מזונות

1. בפניי ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ א. פטל מיום 16/12/15. משמדובר במחלוקת משפטית, הסמיכוני הצדדים לפסוק על יסוד החומר הקיים בתיק. מהות המחלוקת – תחולת סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) על בעלי דין אישי.

2. במסגרת החלטה זו קבלה הרשמת את בקשת החייב להורות על הגבלת גביית מזונות-עבר על ידי האם לתקופה רטרואקטיבית של שנתיים בלבד, וזאת מכוח סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט, הקובע:

"מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט".

3. המערערת מלינה על קביעת הרשמת, וטוענת כי על פי ההלכה המחייבת בפסיקת בית המשפט העליון, אין להחיל את הוראת סעיף 11(ב), כמו גם את ייתר סעיפי החוק לתיקון דיני המזונות על בעלי דין אישי, וזאת לנוכח הוראת סעיף 3(א) לאותו החוק הקובע כי:

"אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה".

4. כרקע יצוין כי תיק המזונות שנפתח בהוצל"פ ביום 15/10/15 נוגע לגביית הפרשי הצמדה למזונות עבור התקופה שמ-4/09 ועד 10/15; וכן גביית מזונות מלאים לתקופה שמ-1/09 ועד 08/11, ולתקופה של 09/15-10/15.

5. בהחלטת כב' הרשמת נפרשו בקצרה הגישות השונות ביחס להחלת הוראות החוק לתיקון דיני המזונות על בעלי דין אישי, תוך שהרשמת ראתה לאמץ הגישה המעלה על נס את עיקרון השוויון ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והקוראת להאחדה של ההוראות הפרוצדוראליות החלות בענייני מזונות כך שיחולו באופן שווה הן על בעלי דין אישי והן על נעדרי דין אישי. לנוכח זאת, הורתה הרשמת על הגבלת הגבייה בתיק המזונות לשנתיים בלבד, דהיינו רטרואקטיבית עד לתאריך 15/10/13 בלבד, תקופה לגביה נתבעו הפרשי הצמדה וריבית כאמור.

6. לטענת המערערת החלטת הרשמת סותרת את ההלכה המחייבת כפי שנפסקה בע"א 779/79 (שוחט נ' שוחט), ומשכך, יש לבטלה.

7. למעשה המחלוקת בין הצדדים כל כולה משפטית; האם עדיין הלכת שוחט עומדת על מכונה, או שמא יש להחיל הגישות שבאו לאחריה, אם כי בערכאות נמוכות יותר.

8. עיקרן של גישות אלו הובא בפסיקתו של כב' השופט שוחט, תחילה בבית המשפט לענייני משפחה בת"א- שם דן כב' השופט שוחט בהרחבה בנושא (תמ"ש 79052/98) ולאחר מכן בשבתו בבית המשפט המחוזי בת"א (רמ"ש 34024-01-13).

9. אליבא כב' השופט שוחט- הואיל והלכת שוחט (והכוונה להלכת כב' בית המשפט העליון...) נפסקה טרם חקיקת חוקי היסוד, והואיל וההלכה נטתה לכאן ולכאן, הרי נכון להיום יש לפרשה באספקלריה של אותם חוקים, ובמיוחד חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

10. עם חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, קיבל עיקרון השוויון מעמד חוקתי ויש לפיכך, בקליפת האגוז, כדי להשליך על מאזן האינטרסים העומד ביסוד פרשנות החוק לתיקון דיני משפחה מזונות; כב' השופט שוחט קורא להחלת עיקרון שוויון בין צדדים אשר חל עליהם דין אישי, ובין צדדים אשר לא חל עליהם דין אישי, במיוחד בהיבטים של התיישנות או נטלי ראייה לשם גבייה.

11. כב' השופט שוחט מציין כי כל גישה אחרת, תהווה הפלייה בין צדדים, לאור דתם, ובין "זוכה לזוכה" בתיקי מזונות; על הדין להיות שווה. אם קיים מכשול בדמות תקופת התיישנות של שנתיים, הרי מכשול זה צריך לעמוד הן בפני זוכים חסרי דת והן בפני זוכים בעלי דין אישי.

12. עוד קובע כב' השופט שוחט כי את סעיפים 2(א) ו- 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה יש לפרש בצמצום- לאור עקרונות השוויון.

גישת צמצום זו ראויה, לטעמי, גם לאור הגישה ברוב החברה- השואפת להחיל דין שוויוני בנושא המזונות, ולצמצם תחולת הדין האישי- לאור התפתחות צרכי החברה והמשפחה, שינוי הרגלי התא והיציאה לעבודה, והמלצות ועדת שיפמן.

13. כב' השופט שוחט מוצא אילנות רבים להיתלות בהם – הלכת בג"ץ 4541/94 מילר; רע"א 5222/93 גוש 1992 בניין בע"מ (עמ' 8); ובין היתר פרשנות כב' בית המשפט העליון עצמו- למשל בהלכת ע"א 596/89 חקק- לגבי ויתור על מזונות קטין (הנשיא שמגר, שם, עמ' 756).

לאחרונה- אומצה גישתו של כב' השופט שוחט גם בהרכב כב' ביהמ"ש המחוזי בת"א הדן בסוגיה אחרת- עמ"ש 9560-07-13 ראה עמ' 4 שו' 12 ואילך.

ראה גם דברי כב' השופט עמית בבג"ץ 4407/12 ואי- ההבחנה בין כאלו שחל עליהם דין אישי וכאלו שלא חל עליהם דין אישי.

14. כמובן, יש להביא גם דעתו של פרופ' שאווה ז"ל, במאמרו בנושא זה, עיוני משפט ג', תשל"ג, 337 – "מידת תחולת ההוראות של החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) על מזונות בן זוג וילדים קטינים"; וכן "על השיפוט בענייני מזונות של מוסלמים ונוצרים ועל מידת תחולת ההוראות הפרוצדורליות שבחוק המזונות"- הפרקליט לו (תשמ"ד) 464.

15. עולה מהאמור כי לכאורה- הן לאור גישות המלומדים, והן לאור פסקי דינו של כב' השופט שוחט, שינו חוקי היסוד המציאות הנורמטיבית, לפחות ביחס להלכה פסוקה; לא זו אף זו- מקום בו כב' בית המשפט העליון אף הוא ראה קושי בהחלת ההוראות הנורמטיביות כמות שהן (האם סעיפים 2-3 מאיינים את סעיף 11 אם לאו), ראה כב' בית המשפט העליון לסטות מהן (הלכת חקק הנ"ל). הפתח קיים. נשאלת השאלה מהי הדרך.

16. על מנת לבור לנו הדרך לילך, נשאל עצמנו מהן המטרות אליהן נרצה להגיע- מהן המטרות ביסוד החקיקה, לא רק מכוח דברי הכנסת, אלא מכוח עקרונות היסוד וההיגיון הבריא.

17. עיקרון בסיס- אדם אשר זכה בדינו, רשאי לממש זכייתו, ויש להקל עליו המימוש ככל האפשר; זוהי הסיבה מדוע תקופת התיישנות פס"ד כספי כה ארוכה, ומדוע מערכת מדינתית עומדת לרשות הזוכה- רשות האכיפה.

18. אידך- שמזונות אינם ככל זכייה; טבעו של רכיב מזונות הנו צריכה מידית; משמשים הם לקיום; לאור חשיבותם ראה המחוקק להעניק להם קדימות ודיני אכיפה מיוחדים; לאור בהילותם- גם הסעדים המשמשים לאכיפתם יכול ויהיו קיצוניים.

19. כלומר- דווקא אופיים המיוחד של דיני המזונות, הבהילות הגלומה בגבייתם, וקשת הסעדים הרחבה יחסית (מהגבלות על רישיון נהיגה, כרטיסי אשראי, ועד מאסר), היא הנותנת כי מזונות אשר לא נגבו תקופה ארוכה מעוררים קושיה ראייתית.

20. זאת ועוד- מזונות מטבעם, כחלק רחב מדיני המשפחה, אינם משולמים בין זרים; התשלום הוא בין הורים משותפים, בני זוג לשעבר, וכיו"ב; כלומר- יחסים אשר לא אחת התבססו ומבוססים על אמון מיוחד; במצב דברים זה, לא אחת, לא נשמרות קבלות ותיעודים, אלא קיימת נטייה לסמוך על האחר. גם בכך יש להצדיק נקודת איזון שונה בין דיני המזונות ובין דיני הגבייה הכלליים- נקודת איזון אשר יכול ותטיל נטל ראייתי שונה.

21. אם נסכם עד הלום- פתח לסטייה מהלכת שוחט קיים; הצדקה להחיל דין מיוחד בדיני המזונות- קיימת; עיקרון השוויון- להשוות בין חסרי דין אישי ובין אלו שחל עליהם דין כאמור- נוכח; האם המכשול מידתי???

22. ברור כי אין מדובר במכשול בלתי עביר; סעיף ה"התיישנות" הקבוע בחוק לתיקון דיני המשפחה אינו מונע גבייה או הליכי גבייה אלא מצריך הליך נוסף- אישור בית המשפט; בית המשפט יבחן הטעמים לאיחור בגבייה, לאור אופייה המיוחד של גביית המזונות ולאור אופיו המיוחד של השימוש שאמור להיעשות במזונות. משכך- ברי כי הפעלת סעיף 11 לחוק בגין אי גבייה, אינה בגדר מחסום סופי, כי אם בגדר משוכה נוספת שיש לעבור וניתן לעברה; משכך- מקום בו ניתן לנקוט סעדים קיצוניים, מקום בו חל דין מיוחד לגבייה- העובדה כי מוצבת משוכה בגין אי גבייה, משוכה ברת מעבר, אינה בלתי מידתית.

23. טול לדוגמא אדם שנטען כי לא נגבו ממנו מזונות 7-8 שנים; היעלה על הדעת כי ניתן יהיה לנקוט סעד מאסר כנגדו, בלא לברר לעומק מדוע לא בוצעה כל פעולת גבייה שנים כה ארוכות??? כמה פעמים נתקלנו במציאות בה משמורת עברה, בני זוג שבו זה לזרועות זה, ועוד, בלא שנעשתה כל פנייה לערכאות; והנה עת מתחדש השבר- היעלה על הדעת כי נתייחס לכך כאילו דבר לא אירע???

24. הרי גם ההלכה הכירה בכך כי צדדים משנים בהתנהגותם מעת לעת חיובים פסוקים, מקום בו יחסי האימון והקרבה ממשיכים לחול ביניהם (וראה למשל עמ"ש 9560-07-13 הנזכר לעיל).

24. יחד עם זאת- סבורני כי התמונה לא שלמה, בלא להתייחס לטיבם וטבעם של אנשים; לא כל אי-תשלום פירושו זניחה המעלה קושייה ראייתית, ולא כל אי תשלום מצדיק הפנייה מאת כב' ראש ההוצל"פ לבית המשפט. אבהיר.

25. לטעמי- יש להבחין בין אי תשלום כלל, המעלה קושייה הכיצד התקיים הצד שאמור היה לקבל מזונות, ומדוע לא גבה ובין תשלום חלקי- אך ללא הצמדה או בחסר, כשהפער אינו שנוי במחלוקת. הסיבות להבחנה הנן כמה-

ראשית, לא אחת נוהגים אנשים על פי סכומי בסיס, ורואים בכך תשלום "תקף", מבלי לדעת כי יש להשלים הפער; התנהגות אנושית זו שונה מהותית מהתנהגות בה נוהגים אנשים עת לא מבוצע תשלום כלל.

שנית- במצב של תשלום חלקי- חלוף השנים אינו מלמד על וויתור ואינו יכול לנבוע מהסכם "חדש" המאיין את החיוב, ומשכך, יש להתיר גבייה במציאות כגון דא. אין קושייה ראייתית.

שלישית- במצב דברים בו התשלום החלקי אינו שנוי במחלוקת, הנטייה תהיה ממילא להתיר גביית ההפרש, שכן אין מחלוקת בדבר קיום החיוב לאותה תקופה.

רביעית- ניתן למצוא גם עיגון לשוני באבחנה בין מזונות שלא שולמו כלל ובין מזונות ששולמו באופן חלקי; לפי סעיף 11, תקופת ההתיישנות מתייחסת למזונות "שלא התחילו לפעול לגבייתם" ובמקום בו נגבו סכומים חלקיים (בוודאי באופן רציף) לא החל מניין התקופה.

26. הבחנה אפשרית נוספת- הנה בגין הוצאות חריגות, חיוב המוטל חדשות לבקרים במסגרת חיובי מזונות; גם כאן יש להבחין בין הוצאה משמעותית, חודשית, כגון צהרון וכיו"ב, שאין ספק שאי גבייתה מעורר קושי; מנגד- לא אחת, ממתינות זוכות עם קבלות "קטנות יחסית", בבחינת אין הצר שווה בנזק המלך, עד אשר יתאסף בידן סכום מהותי, ואז תהיה פנייה לגבייה. גם כאן ההתנהגות האנושית נותנת, כי זוכה אשר המתינה עם גביית קבלות "קטנות", לא תיזקק לעבור משוכה נוספת.

27. אם כן מהו הכלל??? לכב' ראש ההוצל"פ סמכות- לרבות להיזקק לפרשנות ההסכמות, ואף לבחון אם הצדדים הגיעו להסכמות חדשות (ראה רע"א 3146/06); אין הוא מוסמך לאשר הסכמות חדשות כקבוע בחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות).

28. יוצא- כי מקום בו הפרשי המזונות נובעים מקיום חלקי, כגון אי הצמדה, קבלות קטנות, וכיו"ב, ומקום בו ההפרש קצוב וניכר לעין, אין צורך בהפניה; מאידך- בכל מקום בו מתעוררת סוגיה ראייתית, קושי שמא הצדדים הגיעו להסכמות חדשות שיש לבחנן בראייה רטרואקטיבית, מקום בו לא בוצעה גבייה שנים ארוכות, יש להפנות הצדדים לבית המשפט, בהליך מהיר יחסית, על מנת שאלו ימציאו אישור לגביית החיוב, בין אם חל עליהם דין אישי ובין אם לאו.

מהכא להתם

29. כב' רשמת ההוצל"פ הפנתה את הזוכה בענייננו בשני מישורים- גביית מזונות מלאה ביחס לתקופה שמינואר 2009 ןעד אוגוסט 2011, וכן הפרשים לתקופה שמאפריל 2009 ועד אוקטובר 2015.

30. לאור העקרונות לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי אין צורך להפנות הצדדים בגין ההפרשים, במיוחד נוכח העובדה כי קיים אישור בכתב יד המלמד על היעדר מחלוקת לעניין התשלום הנומינלי שבוצע, ולו לחלק מהתקופה; בכל הנוגע לגבייה מלאה- דעתי כדעת ראש ההוצל"פ.

31. הזוכה תוכל לגבות הפרשי ההצמדה בלא צורך בהליך נוסף; לגבי תקופת החיוב המלא (שמלפני מעלה משנתיים)- יהיה על הזוכה לנקוט הליך.

32. נוכח הסוגיה במחלוקת, והסכמת הצדדים להכריע על יסוד הכתוב- איני רואה לעשות חיוב הוצאות.

ניתן היום,  ז' שבט תשע"ו, 17 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.

פס"ד זה יהיה בר פרסום בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים