בפניי ערעור על החלטת המנהל המיוחד לנכסי החייבת תמרה לוי וויט (להלן: "החייבת") אשר דחה תביעת חוב שהגיש המערער – הנושה.
א.רקע עובדתי
1.ביום 13.11.13 ניתן צו כינוס לבקשת החייבת ועו"ד זיו מונה כמנהל המיוחד לנכסיה. ביום 11.12.13 הוגשה תביעת חוב על ידי המערער בסך של 237,403 ₪.
2.תביעת החוב היא בגין שיקים שנמשכו על-ידי החייבת ונמסרו על ידה למר רון אסט ואחיו מר עידו אסט (להלן "אסט"), לצורך רכישת נכס. אסט הסבו את השיקים לטובת המערער, לצורך קבלת אשראי ממנו וכבטחון לאשראי שהוא העמיד להם וכן לצורך פירעון הלוואות שהוא העניק להם.
3.החייבת הגישה התנגדות לתביעת החוב וטענה כי נפלה קורבן לתרמית שבוצעה נגדה ע"י אסט, שעה שהיא העבירה אליו המחאות ולא קיבלה בגינם כל תמורה. לטענתה, הנושה משתף פעולה עם אסט והוא חלק מתרמית שנרקחה נגדה.
4.נוכח התנגדות החייבת לאישור תביעת החוב, הורה המנהל המיוחד לנושה להגיש תצהיר ערוך כדין המפרט את התמורה שנתן כנגד השיקים והנושה הגיש תצהיר.
5.ביום 12.4.15 דחה המנהל המיוחד את תביעת החוב (להלן: "ההחלטה"). נימוקי המנהל המיוחד היו אלו:
"א. על ניכיון שיקים חלות הוראות החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993 (להלן: "החוק")...
ב. הנושה מעיד בעצמו, כי עיסוקו במתן הלוואות וניכיון שיקים.
ג. האשראים ניתנו לרון ועידו אסט...
ד. החריגים האמורים בסעיף 15 לחוק להסדרת הלוואות לא חלים בעניינו.
ה. משלא נערכו הסכמי הלוואות ולמצער לא צורפו ההסכמים לתביעת החוב ו/או לתצהיר התשובה של הנושה, יש לקבוע כי ההלוואות אינן ברות אכיפה".
ב.תמצית טענות המערער
1.שגה המנהל המיוחד עת קבע בהחלטתו, כי על ניכיון השיקים חלות הוראות החוק וכי בהיעדר הסכם הלוואה בין המערער ללווים, הלוואות אלו אינן בנות אכיפה. המערער טוען כי במקרה זה החוק לא חל, שכן אין המדובר בעסקת הלוואה אלא בעסקת ניכיון לכל דבר ועניין ויש לראותה כעסקת מכר "טהורה" ולהחיל עליה את הוראות חוק המכר.
2.במקרה דנן, לא חל הרציונל העומד בבסיס החוק, אשר נועד למנוע מצב של ניצול מצוקת לווה שאינו בעל כוח מיקוח. זאת, מאחר ועמלת הניכיון עבור השיקים שנמסרו ותמורתם היתה נקובה וידועה מראש במועד ביצוע העסקה והיוותה רכיב קבוע שלא השתנה ולא צבר ריבית.
3.החייבת אינה יכולה להיבנות מכך שהנפרע, במקרה זה אסט, בחר לנכות את השיק ולא לרכוש באמצעותו סחורה או שירותים אחרים.
4.לחילופין טוען המערער, כי שגה המנהל המיוחד עת קבע כי לא נחתם כל הסכם בין המערער לבין אסט, שכן בשנת 2009 חתם אסט על "כתב ערבות והתחייבות אישית ושטר חוב" כלפי המערער, אשר יש לראות בו הסכם הלוואה לכל דבר ועניין.
5.המנהל המיוחד כלל לא דרש כי יומצא לו הסכם כלשהו בינו לבין אסט (על אף שביקש וקיבל מסמכים אחרים) וככל שהיה המנהל המיוחד דורש המצאת מסמך זה, היה מוגש ההסכם מידית לידיו.
ג.תמצית טענות המנהל המיוחד, כונס הנכסים הרשמי והחייבת
1.קיימת סתירה מהותית בין סכום תביעת החוב בסך של 237,403 ₪ לבין הסכום שצוין בתצהיר שהגיש המערער, בו הוא טען לחוב בסך 81,760 ₪ בלבד. סתירה זו פוגמת באמינות התביעה.
2.בהתאם לתקנות פשיטת רגל, על הנושה מוטלת החובה לצרף לתביעתו את כל האסמכתאות שיש בהן כדי לבסס תביעתו ו"אין זה מתפקידו של המנהל המיוחד והוא אינו יכול לחזות את סוגי הראיות והמוצגים שבידי נושה". לכן, לא היה זה מתפקידו "להזכיר לנושה לצרף לתביעת החוב מוצגים המקימים את עילת התביעה".
3.יש לדחות את טענת המערער לפיה עסקאות השיקים מושא הערעור הינן "ניכיונות" ולא "הלוואות". זאת, הן מאחר וטענה זו סותרת את טענותיו בתצהיר והן מאחר שהגיש את השיקים מושא תביעת החוב לביצוע בהוצל"פ כנגד החייבת ואסט. לכן, החוק חל בענייננו.
4.הדרישה הקבועה בחוק להצגת חוזה ההלוואה הינה דרישה מהותית ובהיעדרה, לא קמה עילה למערער. אין לראות בכתב הערבות שהמציא המערער בשלב הערעור הסכם הלוואה, מאחר והוא לא מכיל את הפרטים הנדרשים בסע' 8 לחוק. לחילופין, אף אם תתקבל הטענה כי כתב הערבות מהווה הסכם הלוואה, היה על המערער לצרפו לתביעת החוב והוא לא עשה כן.
ד.דיון והכרעה
1.סמכותו של הנאמן או של המנהל המיוחד במסגרת תביעות חוב של נושים, הינה סמכות רחבה ומעין שיפוטית.
ראו: ע"א 7575/12 יפת נ' זלצמן (4.8.14), פס' 21.
2.סמכויות הפיקוח ומידת התערבותו של בית המשפט בהחלטותיו של בעל התפקיד בתביעות חוב היא מצומצמת. כפי שנקבע בע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני (27.12.10) בפס' 16:
"סמכות הפיקוח השיפוטי על פעולות הנאמן מתאפיינת בריסון ובהתערבות מצומצמת, המוגבלת למצבים של סטייה קיצונית ומהותית מסבירות ותקינות ההחלטה או הפעולה מושא הביקורת... הדעת נותנת כי הביקורת השיפוטית על החלטות נאמן מכל סוג ומהות תופעל במשורה, ותוגבל למצבים של חריגה קיצונית מסבירות ותקינות הפעולה, תוך הותרת מיתחם שיקול דעת רחב לנושא התפקיד לאור היקף סמכויותיו, מומחיותו, וחשיבותם של גורמי היעילות הדיונית הפועלים בענין זה."
3.מוקד הערעור נעוץ בפרשנות ויישום חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993 (להלן: "החוק") על מקרה דנן.
4.יש לדחות את טענת המערער כי במקרה דנן מדובר בעסקאות ניכיון ולא בעסקאות הלוואה. שהרי, המערער עצמו הודה במסגרת התצהיר שהגיש, כי הוא עוסק במתן הלוואות וכי אסט "אינם פורעים ההלוואות שניתנו על ידי מעת לעת" וכי ההמחאות נמסרו לו "לצורך פירעון ההלוואות שאעמיד..." (סעיפים 3, 5(א), 5(ג), 6(א) לתצהירו).
5.משמדובר בהלוואות שהחוק חל עליהן, יש לבחון האם תביעת החוב שהוגשה עומדת בתנאי החוק או שלמערער עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 15 לחוק.
6.סעיף 2 לחוק קובע כי "חוזה הלוואה בין מלווה ללווה טעון מסמך בכתב". חובה זו לעריכת חוזה חלה הן על מי שעיסוקו במתן הלוואות והן על מי שעיסוקו בניכיון שיקים (ע"א 4003/07 בס ארנון נ' אברהם אריה (21.1.09) (להלן: "עניין אריה")).
7.דרישת הכתב הקבועה בחוק הינה דרישת כתב מהותית.
כפי שקבע כב' השופט רובינשטיין בע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' צוניאשוילי (24.6.07):
"אך דווקא אופיה הנשכני, הבוטה, של ההלוואה החוץ-בנקאית, ואופיו הבעייתי של השוק האפור... לא רק מצדיקים אלא גם מחייבים הקפדה על כל תגיהן ודקדוקיהן של הוראות החוק, וחובתנו לעמוד על משמר זה. אכן, הלווים הבאים אל ההלוואות בשוק האפור יודעים היטב שלא באו לקופת גמילות חסדים ואף לא לבנק; אך כל שקבע המחוקק באשר לחובות המלווה כלפיהם צריך להישמר ללא פשרות."
8.כב' השופט שנלר ציין בעניין אריה כי:
"הפרשנות תהא פרשנות מקפידה ומחמירה. דהיינו, אם מצאו בתי משפט להקל בנושאים אחרים בנושא דרישת הכתב באופן זה או אחר - לא ראוי כי ייעשה כן, בחוק דנן. יש לראות את דרישת הכתב בפן המהותי על כל המשתמע מכך....הלוואה שהחוק חל עליה ולא ניתנה בכתב - לא ניתן יהיה, לכאורה, להיפרע ממנה. תנאי מוקדם הינו מסמך בכתב, ובהעדרו אין לכאורה עילה להגשת תביעה כנגד הלווה."
9.סעיף 3 (ב) לחוק קובע כי חוזה ההלוואה יכלול גילוי מלא של פרטים שונים הכוללים את שמות המלווה והלווה ומעניהם המלאים; סכום ההלוואה; הסכום שקיבל הלווה בפועל; שיעורי הריבית ושיעורי ריבית הפיגורים; סוגי ההצמדה ושיעור ההצמדה; שיעור העלות הממשית של האשראי; תקופת ההלוואה וסכומי התשלומים לפירעון ומועדיהם וכן את הצעדים שרשאי המלווה לנקוט בשל אי תשלום.
10.סעיף 8 (א) לחוק קובע כי:
"(א) הגיש מלווה תובענה בבית משפט נגד לווה, או הגיש נגדו בקשה ללשכת הוצאה לפועל לביצוע פסק דין או לביצוע שטר, והכל בקשר לחוזה הלוואה, יצרף לכתב התביעה או לבקשה העתק של פסק הדין או של החוזה, לפי העניין".
כפי שנקבע בעניין אריה:
"בהתאם לסעיף 8 לחוק, המסמך היסודי שעל מבקש הביצוע לצרף ולהציג הינו חוזה ההלוואה. חוזה ההלוואה הוא זה שיוצר את חיוב הנתבע במסגרת עסקת היסוד, ובהיעדרו, לכאורה, לא קמה עילה לפי עסקת היסוד."
ראו גם: ע"א 5099-05-13 עזבון המנוח שלמה גלבוע ז"ל נ' יגאל עבדייב (19.2.14).
11.המערער לא צירף לתביעת החוב או לתצהיר שהגיש חוזה הלוואה. לכתב הערעור צירף המערער "כתב ערבות והתחייבות אישית ושטר חוב" בגובה 500,000 ₪ מיום 1.9.2009. ככל שהמערער סבר כי מדובר בהסכם הלוואה העונה לדרישת החוק, היה עליו לצרפו לתביעת החוב או למצער לתצהיר שהגיש. המנהל המיוחד לא היה צריך להנחות את המערער אילו מסמכים להגיש וחובתו היתה להגיש את כל המסמכים המבססים את תביעתו.
12.גם אם היה מצרף המערער את "כתב ערבות והתחייבות אישית ושטר חוב", לא ניתן היה לראות בכתב הערבות חוזה הלוואה, מאחר ומסמך זה אינו עומד כלל בדרישות סעיף 3 לחוק.
13.כתב הערבות אינו מכיל פרטים מהותיים הנדרשים בהתאם להוראות החוק, לרבות – הסכום שתשלומו נדרש; אופן חישוב הסכום; הסכום שקיבל הלווה בפועל; שיעור הריבית והוראות לגבי הריביות ושיעור ריבית פיגורים; סוגי ההצמדה; תקופת ההלוואה; סכומי התשלומים ומועדיהם; הצעדים שרשאי המלווה לנקוט בשל אי תשלום ועוד.
14.יצוין כי במסגרת תשובת המערער לתגובות לערעור, הוא שב וטען כי כתב ההתחייבות כלל לא היה רלוונטי לתביעת החוב, מאחר ומדובר היה בעסקאות ניכיון ולכן לא היה צורך לצרף מסמך זה לתביעתו או לתצהירו. ברם כאמור, היתה גם היתה חובה לצרף חוזה הלוואה.
15.כפי שציינה כב' השופטת אלשיך בפש"ר (מחוזי-ת"א) 1199/01 דנבר צבעי ישראל בע"מ נ' עו"ד דוד גולדבלט-לוי בתפקידו כמנהל מיוחד של נכסי החייב יוסף אדלשטיין (30.3.04):
"על נושה המגיש תביעת חוב, כמוהו כתובע אזרחי, מוטל הנטל להוכיח את תביעתו, ובמסגרת זו להגיש תביעת-חוב מנומקת ומלאה, תוך שהוא תומך אותה בכל הראיות הנמצאות ברשותו; אם לא עשה כן, אין לו, לנושה, כל "זכות קנויה" כי הנאמן או המנהל המיוחד יעמידו אותו על טעותו, ויניחו לו לבצע "מקצה שיפורים"...עניין לנו בסמכות רשות המצויה בשיקול-דעתו של הנאמן, ואין לנושה שהתרשל ולא טרח לגבות את תביעת חובו בראיות מתאימות, כל זכות או עילה לדרוש כי פסק-דינו של בעל התפקיד יהפך, וזאת בשל העובדה כי הוא עצמו לא פעל כדין. דין אחר, היה מניח לנושה להנות מרשלנותו הוא." (ההדגשות במקור).
16.סיכומו של דבר: משלא קיים חוזה הלוואה הרי שלא קיימת למערער עילת תביעה.
17.למערער לא עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 15(א) לחוק לפיה הוראות סעיפים 2,3 ו-7 לא יחולו על מלווה שנותן הלוואה שלא דרך עיסוק. זאת, מאחר והמערער הודה שהוא "עוסק במתן הלוואות וניכיון שיקים".
18.לפיכך, הערעור נדחה.
19.המערער ישלם לכל אחד משלושת המשיבים סך של 5,000 ₪.
ניתן היום, י"ד טבת תשע"ז, 12 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.
