- המבקשים, מנהלי עזבון המנוח עותרים בבקשה למתן צו ירושה אחר המנוח, באשר לנכס שלא פורט בצוואתו אשר קויימה בצו מיום 28.6.2012.
מנהלי העזבון מצאו כי כשמונה שנים לאחר עריכת הצוואה מיום --1989, נרכשה על ידו דירה ברח' --- ב--- (להלן: "הדירה"). פרטי הדירה לא הובאו בצוואתו.
המשיבים 2-9 הם יורשיו על פי דין של המנוח (להלן: "היורשים") והמשיבים 10-11 הם הזוכים על פי צוואתו (להלן: "הזוכים"). מנהלי העזבון מכהנים גם כנאמני המשיב 11, קופת גמילות חסדים שהוקמה בהתאם להוראות צוואת המנוח.
- המשיב 10, הודיע ביום 20.9.16 כי אינו צד הכרחי בהליך ולבקשתו שוחרר מהתייצבות לדיון בבקשה. כן לא הגיש תגובה ויש לראות בו כמותיר ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט.
- ביום 29.9.16 התקיים דיון במסגרתו נשמעו עמדות הצדדים החלוקים בפרשנות סעיפים 4 ו-6 לצוואת המנוח. כאן המקום לציין כי צוואת המנוח הנה צוואה הדדית שנערכה על ידו ועל ידי אשתו המנוחה, מ' ה' ז"ל. (בני הזוג יכונו: "המנוחים").
- להלן סעיפי הצוואה השנויים במחלוקת:
"4. אנו מצווים בזה כי לאחר מות שנינו ייעשה ברכושנו כמפורש להלן:
א. אנו מצווים בזה כי הדירה עם תכולתה הנמצאת ב---לישיבת התלמידים --- ב--- למגורי התלמידים.
ב. הננו מצווים כי ספר התורה שהוכנס על ידינו לבית הכנסת --- ברח' ---ישאר בבית הכנסת ולא יועבר לשום מקום אחר.
ג. הספרים הנמצאים בבית בו אנו מתגוררים יעוברו לבית הכנסת --- ב--- ...
ד. כל הכספים השייכים ו/או המגיעים לנו ישמשו "קופת גמילות חסדים" על שם המצווים...
- כן אנו מצווים שכל אחד מיורשנו החוקיים אשר לא צווינו להם כל חלק שהוא ברכושנו הנ"ל יקבלו החל מהיום ובשעה אחת קודם מותנו את סך של 1 שקל".
טענות מנהלי העזבון:
- מנהלי העזבון עותרים ליתן צו ירושה בהתייחס לנכסי המנוח שלא פורטו בצוואתו. לטענתם אומד דעתם של המנוחים נלמד מתצהירו של עורך הצוואה, עו"ד כ. שהצהיר, כי הוראת סעיף 6 לצוואה לא ניתנה ע"י המנוחים, אלא הוספה על ידו כמשפט קבוע אשר הוא נוהג לנסח בצוואות שהוא עורך. לטענתם, יורשי המנוח הצהירו כי היחסים בין המנוח לבני משפחתו היו תקינים, ואין סיבה להניח כי המנוח רצה במתכוון להדיר את קרוביו מצוואתו. הדרה לטענתם צריכה להיעשות באופן מפורש, ברור וחד משמעי.
ככל שלא תתקבל בקשתם, מבקשים מנהלי העזבון להורות, כי הדירה תמכר וכספי התמורה יועברו למשיב 11, להקדש קופת גמילות חסדים ע"ש המנוחים.
- לטענת מנהלי העזבון אין ניגוד אינטרסים בין תפקידם כמנהלי קופת גמילות החסדים על שם המנוחים לבין תפקידם כמנהלי עזבון. לבקשת ב"כ היועמ"ש, הבהירו מנהלי העיזבון, כי הם ונשותיהם אינם קרובי משפחה של היורשים על פי דין של המנוח, וכי לא תצמח להם כל טובת הנאה אם יינתן צו ירושה אחר המנוח. עוד הבהירו כי נשותיהם הינן אחיות. אביהן המנוח היה בן דוד של אשתו של המנוח, קשר משפחתי זה עומד ברקע ההיכרות וקשרי הידידות שנקשרו בין מנהלי העזבון למנוח, ידידות זו היא זו שהביאה את המנוח למנותם כמנהלי עזבונו.
- לאור האמור, עותרים מנהלי העזבון ליתן צו ירושה אחר המנוח לפיו אחייניו ובני אחייניו יורשים את זכויותיו בדירה אשר לא נכללה בצוואה.
בישיבה שהתקיימה בפני, הדגישו מנהלי העזבון כי אין להם עניין בתוצאות ההליך והם מותירים ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט.
עמדת היורשים:
- לטענת היורשים אין בצוואת המנוח סעיף שיורי הקובע את אופן חלוקת העזבון לאחר הסתלקותם של שני המצווים מהעולם. בנסיבות אלו יש לקבוע כי הוראות הצוואה אינן חלות על הדירה ויורשיו על פי דין של המנוח הם שירשו את הדירה.
היורשים מבקשים להסתמך על תצהירו של עו"ד כ. אשר ערך את צוואת המנוחים ובהתאם להורות, כי הוראת סעיף 6 לצוואה בטלה מעיקרה, ואין ליתן לה כל תוקף, שכן היא לא שיקפה את רצון המנוחים.
- בדיון הוסיפה וטענה ב"כ היורשים, כי סעיף 6 מעניק ליורשים מנה כלשהי מהעזבון הגם שהיא קטנה, ולכן לא מדובר בהדרה אלא לכל היותר בנישול.
- לטענת היורשים, המילים בסעיפים 2 ו-3 לצוואה: "כל רכושי לאחר מותי.." מהוות נוסח רחב הבא לידי ביטוי רק בסעיפים של ההורשה ההדדית בין בני הזוג, כאשר בסעיף 4 נקבע מה ייעשה בעזבון בהתאם להוראות הסעיף.
עמדת ב"כ היועמ"ש:
- לעמדת ב"כ היועמ"ש נדרשת פרשנות בית המשפט לפי אומד דעתו של המצווה.
ב"כ היועמ"ש מפנה לטענות ההתנגדות שהוגשה בעבר לבקשה לקיום צוואת המנוח, במסגרתה נטען לקיומו של נתק בין המנוחים לאחייניהם (היורשים). כן צויין בהתנגדות כי אף בעיתון נכתב כי ידוע שהמנוח הוריש את כל נכסיו למעשי צדקה וחסד.
- לטענת ב"כ היועמ"ש אין לייחס משקל לעמדתם של מנהלי העזבון מאחר ומנהלי העזבון הם קרוביהם של היורשים ומצויים בניגוד עניינים מובהק.
- נראה כי רצון המנוחים היה להעביר את כלל נכסיהם למטרות ציבוריות. לאור הוראת סעיף 6 לצוואת המנוחים, שבה קביעה מפורשת כי יורשיהם על פי חוק לא יהיו זכאים לרשת אותם, העברת הדירה למטרה ציבורית תהלום יותר את רצונם האמיתי של המנוחים. לאור האמור יש לכלול הדירה במסת נכסי הקדש "קופת גמילות חסידים".
- על אף האמור, מותירה ב"כ היועמ"ש את ההכרעה בפרשנות הנדרשת להוראות הצוואה לשיקול דעת בית המשפט.
כללו של דין:
- סמכות ביהמ"ש לפרשנות צוואה קבועה בסעיף 54(א) לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965 (להלן:"חוק הירושה"):
"מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה- כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות".
"כלל יסוד במלאכת פרשנות צוואה הינה התחקות אחר רצונו של המצווה. האינטרס לקיים אחר רצון המצווה הוא האינטרס היחידי שיש להגן עליו ומפניו נדחים כל יתר האינטרסים, יהיו אשר יהיו" (ראה ת"ע (ת"א) 105350/09 י.ד נ' א.ב.ח (ניתן ביום 19.12.2011) פורסם בנבו).
- על הקושי הטמון בפרשנות צוואה, ראה דברי כבוד הש' טירקל בע"א 7735/02 עזבון המנוח ניסים אלבז ז"ל ואח' נ' יהושע ישועה אהל פס ואח', פ"ד נח (3) 161:
"הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. היא מסמך משפטי, אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון, ביטוי של משאלות, אהבות, רגשות ואף חשבונות, היוצאים ממעמקי ליבו של אדם המהרהר במותו ובמה שיקרה אחרי מותו. כאן צופה הוא אל התחנה האחרונה של חייו- והראשונה שאחרי מותו. כאן הניסיון האחרון שלו לעצב את חייהם של הנשארים אחריו, ולמצער, להשפיע עליהם. כאן תקוותו האחרונה לחיות בזיכרונם באהבה, ובהכרת תודה. ולא רק בשל כך קשה פרשנותה של צוואה מפרשנותו של כל מסמך משפטי אחר. אין היא כפרשנותו של חוק, שצור מחצבתו, ההליכים שקדמו לחקיקתו ומטרותיו ותכליותיו ידועים. אין היא כפרשנותו של חוזה שהצדדים לו, בדרך כלל, בין החיים, והם או הנסיבות מעידים על הכוונות והתכליות שעמדו ביסודו. כאן מונח לפנינו דף נייר שבתוכו גלומים דבריו של המנוח, ואנו, שמצווה עלינו לקיים את דבר המת, עלינו לשמוע את קולו, להבין את דבריו ולהטות אוזן לבנות הקול המשתמעות מתוך דבריו".
- בבואו של בית המשפט לפרש צוואה עליו לעשות זאת במשנה זהירות כדי לא לפגוע ברצונו של המצווה וחלילה לא ליצור בפרשנותו צוואה חדשה. לעניין זה ראה דבריו של פרופ' שילה בספרו- "פירוש לחוק הירושה" תשכ"ה ערך א' עמ'462:
"במקרים המתאימים, בית המשפט בארץ יהיה מוכן לזנוח את הכלל ולהוסיף נוסח משלו כדי שהצוואה תמלא אחר כוונתו המשוערת של המצווה. אם דבר זה לא ייעשה לעיתים, ייגרם עוול משווע לאנשים מסוימים. אבל הדברים צריכים להיעשות בזהירות רבה, ויש לוודא שהפירוש המוצע הוא הפירוש היחיד העולה מן הצוואה".
ראה גם ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי פ"ד נג (2) 817, 834: "אל לו, לבית המשפט, להעמיד עצמו במצב בו הוא עורך צוואה חדשה למוריש", וע"א 5654/92 בורשטיין נ' מסר, פ"ד מט (5) 461:
"כידוע, צוואה היא מסמך פורמאלי, ואם ברור מתוכה שהיא משקפת את רצונו של המנוח בעת כתיבתה, אין בית המשפט רשאי ליטול היתר לעצמו לכתוב למנוח צוואה חדשה, אך משום שהוא סבור שלפי אומד דעתו של בית המשפט היה המנוח כותב צוואה אחרת לו שקל את המצב מחדש במועד מאוחר יותר".
- בפני בית המשפט ניצבות שתי שאלות בהתייחס לפרשנות הצוואה:
א. האם הוראות הצוואה מתייחסות גם לנכס עתידי אשר לא נכלל מפורשות בצוואה.
ב. האם הוראות סעיף 6 לצוואה מנשלות את היורשים החוקיים מהעיזבון.
- מקום בו הצוואה שותקת לעניין נכס מסוים, יש לבחון ראשית האם קיים בצוואה סעיף שיורי, סעיף מסגרת המורה לעניין רכוש עתידי. ככל שלא יימצא בצוואה סעיף כגון דא, יפעל בית המשפט בהתאם לסעיף 54 לחוק הירושה ויפרש את הצוואה לפי אומד דעתו של המצווה. בית המשפט ישאף לחלק את אותו רכוש שלא צווה מפורשות ע"י המצווה בהתאם לכוונת המנוח ותוך הגנה על הערך המהותי של קיום רצונו האחרון של המנוח.
- ומן הכלל אל הפרט - סעיף 4 לצוואת המנוח מורה על חלוקה ספציפית וברורה של רכוש המנוחים. לכאורה המנוחים ציוו את כל הנכסים שהיו בבעלותם נכון למועד עריכת הצוואה. לגבי הדירה לא ניתנו הוראות, שכן נכון למועד עריכת הצוואה, לא היתה הדירה בבעלות המנוחים. כן אציין כי מקריאת הצוואה ניתן ללמוד, שהמנוחים לא נתנו בכלל הוראות בנוגע לנכסים עתידיים שירכשו על ידם.
בסעיפים 2 ו-3 לצוואה ציוו המנוחים את רכושם האחד לשני באופן הדדי ולא ניתן לומר כי סעיפים אלו הינם שיוריים לגבי רכוש עתידי. ברישא לסעיף 4 לצוואה ציוו, כי לאחר מות שניהם יחולק רכושם למוסדות צדקה וחסד, כמפורט לעיל.
איני מקבלת את טענת ב"כ היועמ"ש כי הנוסח בסעיף 4(ד) לצוואה "כל הכספים השייכים ו/או המגיעים לנו" מהווה סעיף מסגרת לכלל רכוש המנוחים, לרבות רכושם העתידי. סעיף 4(ד) לצוואה עוסק בכספי המנוחים ולא בנכסי מקרקעין. יודגש כי סעיף 4(א) עסק בנכס מקרקעין ספציפי של המנוחים. על כן לא ניתן לקבוע כי הדירה הינה חלק מכספי המנוחים שצווה לזוכים בסעיף 4(ד).
מכל האמור הרי שאין בצוואה הוראה מפורשת המצווה נכס עתידי וניתן לומר שהיא שותקת לגבי הדירה.
- מאחר ואין בצוואה הוראה ספציפית לגבי הדירה, נבחן האם ניתן להתחקות אחר כוונה משתמעת ורצון משוער של המנוחים בהוראות צוואתם, וליתן לרצון זה תוקף. לטענת ב"כ היועמ"ש רצון המנוחים היה לצוות את רכושם למוסדות צדקה וחסד כאשר מסעיף 6 לצוואה עולה רצונם להדיר את יורשיהם עפ"י דין מצוואתם.
סעיף 6 לצוואה מצווה לכל אחד מיורשיהם החוקיים של המנוחים שקל אחד. עורך הצוואה, עו"ד כ. הגיש תצהיר לבית המשפט בו הסביר, כי הכיר באופן אישי את המנוחים קודם שנתבקש על ידם לערוך את צוואתם. עו"ד כ. מסר כי בנוסח הצוואה שזורים משפטים קבועים שלא נאמרו על ידי המצווים, וביחס לסעיף 6 לצוואה הבהיר: "גם סעיף 6 לצוואות המנוחים דלעיל נרשם בשעתו על ידי כסעיף שאני נוהג להוסיף באופן קבוע והוא לא נרשם כהוראה ספציפית של המנוחים".
הצהרה זו של עו"ד כ. מלמדת כי הוראת סעיף 6 נרשמה כסעיף סטנדרטי אותו הוא מנסח בצוואות ללקוחותיו ולא הייתה מאחוריו כוונה של המנוחים לנשל יורשים אחרים.
- אף אם לא היה מונח בפניי תצהירו של עוה"ד כהנא, שוכנעתי כי אומד דעת המנוחים לא היה להדיר את יורשיהם החוקיים. הוראת סעיף 6 לצוואה איננה נוקטת בלשון של הדרה. לכל היותר ניתן ללמוד ממנה בקריאה ביחד עם הוראת סעיף 4 לצוואה, כי המצווים ציוו את רכושם למטרות צדקה ולאו דווקא להדיר את יורשיהם החוקיים.
הדרה מירושה צריכה להיעשות באופן מפורש וחד משמעי. הוראת הדרה תבהיר במפורש את רצונו של המנוח לשלול מאדם ספציפי זכאות לרשת אותו. ראה לעניין זה דבריו של כב' השופט מצא ברע"א 5103/95 דשת נ' אליהו (פורסם בנבו):
"נישול יורש והדרת יורש אינם היינו הך. בעריכת צוואה, שבה נמנע המוריש מלהעניק למי מיורשיו על-פי דין חלק בעיזבונו, או מעניק לו חלק קטן מחלקו על-פי דין, יש משום שלילת חלקו של היורש או גריעתו. בעשותו כן, מנשל המוריש את היורש (קרי: מגרשו, או מסלקו) מחלקו בירושה על-פי דין, כולו או חלקו. הדרת יורש היא פעולה משפטית שונה. בהדרת יורש מטיל המוריש איסור מוחלט ("נדר") על היורש ליהנות מחלק כלשהו בעיזבונו. הדרה, להבדיל מנישול, אינה יכולה להיות משתמעת – בחינת פועל יוצא מהוראותיה המעניקות של הצוואה – אלא חייבת להיות מפורשת. השוני העיקרי בין נישול להדרה מתבטא בכך, שבנישול אין כדי לשלול את החזרת היורש המנושל למעגל היורשים על-פי דין – בכלל או כדי מלוא חלקו – אם עקב הסתלקות זוכה לפי הצוואה מזכייתו, אם עקב ביטול הוראה מהוראות הצוואה, אם בגין נכס שלגביו לא הורה המצווה דבר, ואם עקב אירוע המונע את חלוקת העיזבון על-פי הוראות הצוואה. לעומת זאת, בהדרת יורש יש משום שלילת זכות ירושתו מכול וכול. יורש שהודר יחזור למעגל היורשים רק אם תימצא עילה מוצדקת לפסילת הצוואה כולה, או למצער, עילה מוצדקת לפסילת הוראת ההדרה גופה".
- לשון צוואת המנוחים שבפני, אינה מלמדת על כוונה להדיר את יורשיהם על פי דין. אין אזכור מפורש של שמם של היורשים, אין התייחסות למערכת היחסים ביניהם, וברי כי מנוסח הסעיף לא ניתן ללמוד על הדרה מפורשת. מסקנתי זו כאמור מתיישבת עם תצהירו של עורך הצוואה, שהבהיר כי סעיף 6 לא נוסח כמשאלת המנוחים ולכן אין ללמוד ממנו אודות אומד דעתם. כן אין להסתמך על טענות שנטענו לפני כעשור בהתנגדות, שהוגשה לצוואה מאוחרת שערך לכאורה המנוח. הטענות אודות מערכת יחסים לא תקינה או נתק בין בני המשפחה לא בוססו באותו הליך ולא נקבעים בפסק הדין שדחה ההתנגדות בהתייחס לטענות אלו.
- התחקות אחר אומד דעת המנוחים מלמדת, כי המנוחים אכן העדיפו לצוות את רכושם למעשי צדקה וחסד ולא ליורשיהם על פי דין. האם ניתן מכך להסיק כי בהכרח רצו לנשל את יורשיהם החוקיים? שוכנעתי כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה.
נהיר לכל כי מטרת המנוחים בצוואתם היתה לצוות את רכושם למטרות של צדקה. ואולם מצאנו כי ביחס לדירת המנוחים אשר נרכשה כ-8 שנים לאחר עריכת הצוואה- הצוואה שותקת ונעדר ממנה סעיף שיורי. בניסיון להתחקות אחר רצונם של המנוחים ניתן להעלות מספר תרחישים ביחס לציווי הדירה, ייתכן כי לו היו המנוחים רוכשים את הדירה עובר לעריכת הצוואה, היו מורישים אותה למוסד צדקה. ואולם ניתן באותה מידה להניח תרחיש שונה, לפיו היו בוחרים המנוחים להיטיב עם יורשיהם עפ"י דין ולצוות גם להם חלק מרכושם, ככל שהייתה להם דירה נוספת נכון למועד עריכת הצוואה. לא ניתן לקבוע כי זו היתה כוונתם כפי שלא ניתן לקבוע כי זו לא היתה כוונתם, כאשר ממילא כוונה זו לא באה לידי ביטוי בצוואתם. על כן, התחקות אחר כוונתם המשוערת של המנוחים מלמדת כי המנוחים אכן העדיפו לצוות את רכושם למעשי צדקה וחסד ולא ליורשיהם החוקיים, אולם לא ניתן לומר בכך כי רצו להדיר אותם מצוואתם.
ראה לעניין התחקות אחר רצונו המשוער של המנוח, דבריו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 102/80 חיה שרה פרוכטנובוים נ' מגן דוד אדום בישראל , ניתן ביום 8.12.82, פורסם בנבו.
"ייתכן שאילו נשאל המצווה, מה ייעשה במחצית השנייה של הבית אותו רכש לאחר עשיית הצוואה ושלגביו אין הוראה מנחילה - היה משיב, כי ברצונו להוריש לפלוני או לאלמוני, אך לרצון זה לא ניתן ביטוי כלשהו בצוואה, אין אתה מחלק רכוש על-פי מה שהמצווה היה אומר - ולא אמר אילו חשב דבר, אלא אתה מחלק רכוש על-פי מה שהמצווה אמר, כאשר אמירה זו מתפרשת על-פי אומד דעתו. באין כל אמירה, אין כל "וו", עליו ניתן לתלות הוראה מנחילה".
- מאחר והצוואה שותקת לעניין הדירה, ולא ניתן להתחקות אחר רצונם המשוער של המנוחים, הפתרון הינו מחוץ לצוואה בדמות הירושה על פי דין.
ירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה (ראה סעיף 2 לחוק הירושה), וכפי שנאמר בע"א 1022/90 היועמ"ש נ' אורי כהן, ע"י כבוד השופט שמגר:
"...עד כמה שהוראות הצוואה פורסות מצודתן, יש לנהוג לפיהן (כמובן בכפוף להוראת החוק) ואולם לגבי אותם נכסים או חלקים בעיזבון שלגביהם אין הוראה בת תוקף בצוואה, יחולו כללי הירושה על פי דין".
- על כן , באין אף הוראת צוואה אחרת המתייחסת לדירה זו, זוכים בה יורשיו של המנוח עפ"י דין.
- לסיום אציין כי לא מצאתי כטענת ב"כ היועמ"ש כי מנהלי העזבון מצויים בניגוד אינטרסים, לנשות המבקשים יש קשרי משפחה רחוקים מצד אשתו של המנוח, כאשר ברי כי לא תמצח להם כל טובת הנאה אם יינתן צו ירושה ליורשיהם החוקים. מכוח סעיף 4(ד) לצוואה מנהלי העזבון משמשים כמנהלי קופת גמילות החסדים על שם המנוחים, גם בתפקידם זה אינם מצויים בניגוד עניינים שעה שיינתן צו ירושה עפ"י דין לעניין דירת המנוחים.
- אשר על כן אני קובעת כי לגבי הדירה ברח' --- ב--- אשר לא נכללה בצוואתם של המנוחים, יש ליתן צו ירושה על פי דין.
מנהלי העיזבון יגישו פסיקתא לחתימת בית המשפט.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק שבכותרת.
פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ח' חשוון תשע"ז, 09 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.