השופטת א' חיות:
ערעור על חומרת העונשים שגזר בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' גורפינקל) על המערער.
רקע עובדתי וגזר דינו של בית המשפט המחוזי
1. המערער עבד כפקיד במדור ערעורים במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב ובמסגרת תפקידו היה אחראי על יישום החלטות שיפוטיות בדבר החזרת כספים לצדדים בהליכים משפטיים. בחודש מאי 2013 או בסמוך לכך, החליט המערער לגנוב כספים מקופת בית המשפט ולשם כך הפיק דו"ח ממערכת נט-המשפט אודות תיקים שהטיפול בהם הסתיים אך טרם הוחזרו לצדדים אגרות המשפט או הפיקדונות. המערער זייף בשש עשרה הזדמנויות מסמכים של בית המשפט שכותרתם "הרשאה לזיכוי חשבון בנק", והוסיף את פרטי חשבון הבנק שלו במקום פרטי חשבון הבנק של הזכאים, באופן הנחזה להיראות כאילו הזכאים מבקשים להעביר את הכספים המגיעים להם מקופת בית המשפט לחשבונות הבנק שבניהולו. במעשים אלו גנב המערער מקופת בית המשפט 37,251 ש"ח. עם זאת, עקב גילוי מעשי הזיוף של המערער על ידי עובדי בנק הדואר, לא נמסרו לו 21,879 ש"ח מחשבון הבנק שבניהולו וכספים אלה הוחזרו לקופת בית המשפט. במסגרת ההליך הפלילי שנוהל נגד המערער, הורה בית המשפט ביום 26.8.2013 על שחרורו ממעצר בתנאים מגבילים הכוללים, בין היתר, מעצר בית מלא והרחקה ממזכירות וגזברות בית המשפט המחוזי בתל-אביב לתקופה של 60 יום. המערער הפר צו זה ובסמוך לאחר שחרורו ממעצר הגיע למזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב.
2. המערער והמדינה הגיעו להסכמה על הסדר טיעון לפיו הודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן שפורטו לעיל והתחייב להפקיד 20,000 ש"ח כפיצוי לאוצר המדינה. אשר לעונש הוסכם כי המערער יהיה חופשי בטיעוניו ואילו המדינה תגביל את טיעוניה לעונש מאסר בפועל של 12 חודשים, מאסר על-תנאי, קנס ופיצוי. בהתאם להסדר זה, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער על פי הודאתו בעבירה של גניבה בידי עובד ציבור לפי סעיף 390 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין); בעבירה של זיוף בידי עובד ציבור מתוך כוונה לקבל באמצעותו דבר לפי סעיף 421 סיפא לחוק העונשין וכן בעבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. במסגרת הטיעונים לעונש טענה המדינה כי מתחם הענישה הראוי בנסיבות העניין הוא בין שנת מאסר לשלוש שנות מאסר בפועל וכי יש לגזור על המערער שנים עשר חודשי מאסר בפועל בגין נסיבות לקולה. המערער מצדו טען כי מתחם הענישה הראוי הוא בין מאסר על תנאי לבין שנים עשר חודשי מאסר בפועל, והוסיף כי בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, יש לבחון האם ההסדר סביר ולקבוע את העונש בתוך טווח הענישה המוסכם. עוד הוסיף המערער, כי טענת המדינה שמתחם העונש ההולם הוא בין שנת מאסר לשלוש שנות מאסר בפועל, משמעה למעשה כי המדינה בדעה שהסדר הטיעון אינו סביר.
3. בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער ביום 27.5.2014 וציין כי מעשיו גרמו לפגיעה באמון הציבור, בטוהר המידות ובבית המשפט. בשים לב לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ולענישה במקרים דומים הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי מתחם העונש ההולם לעבירות בהן הורשע המערער הוא בין שנת מאסר לשנתיים מאסר בפועל וכי בתוך מתחם העונש ההולם יש לשקול את בקשת התביעה לגזור עונש מאסר בפועל של שנים עשר חודשים לעומת בקשת המערער להסתפק במאסר על-תנאי ולכל היותר במאסר שירוצה על דרך של עבודות שירות. לקולה ציין בית המשפט את הודאתו של המערער, את לקיחת האחריות מצידו, את העובדה שאין לו עבר פלילי, את תפקודו התקין בעבודה וכן את מצבו המשפחתי והכלכלי הבעייתי. מנגד ציין בית המשפט לחומרה את הפגיעה שנגרמה לשירות הציבורי בכלל ולבית המשפט בפרט כתוצאה ממעשיו של המערער ובהתחשב בכל האמור גזר בית המשפט על המערער שנים עשר חודשי מאסר בפועל, שמונה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך שלוש שנים עבירה של שליחת יד ברכוש הזולת, עבירה של זיוף או הפרת הוראה חוקית וכן תשלום פיצוי בסך 20,000 ₪, כמוסכם, לאוצר המדינה.
טענות הצדדים
4. בערעור שבפנינו טוען המערער כי נפלה בגזר הדין טעות מהותית והוא מפנה אל פסק הדין שניתן בבית משפט זה בע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל (4.12.2013) (להלן: עניין פלוני) לפיו, על פי טענת המערער, היה על בית המשפט להגביל עצמו לטווח הענישה שהוסכם במסגרת הסדר הטיעון קרי: בין מאסר על תנאי לשנת מאסר בפועל, ולא לגזור את העונש בתוך מתחם ענישה רחב יותר אותו ראה בית המשפט לקבוע בגזר הדין, משום שבעשותו כן הגביל עצמו בית המשפט למעשה לעונש המקסימאלי שהוסכם בין הצדדים במסגרת הסדר הטיעון. עוד טוען המערער כי גם נוכח השיקולים השונים שהותוו במסגרת חוק העונשין ובפרט נוכח מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה, יש לקבוע כי מתחם העונש ההולם נע בין מאסר על תנאי לשנים עשר חודשי מאסר בפועל, וכן כי בשל נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה יש לגזור עליו חודשי מאסר ספורים שירוצו בדרך של עבודות שירות.
5. המדינה מצידה סומכת ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי בניגוד לטענת המערער, בהסדר הטיעון אליו הגיעה עם המערער לא הוסכם על טווח ענישה מוסכם אלא על רף ענישה של שנים עשר חודשי מאסר בפועל, וכי המדינה אף טענה בפני בית המשפט קמא, ללא התנגדות מצד המערער, כי מתחם העונש ההולם צריך להיות בין שנת מאסר לשלוש שנות מאסר. לחלופין טוענת המדינה כי אף אם תתקבל טענת המערער כי הסדר הטיעון הוא הסדר המגדיר טווח ענישה, בית המשפט המחוזי לא חרג מן הטווח שהוסכם בין הצדדים והעונש שגזר על המערער הינו ראוי והולם ביחס לחומרת מעשיו.
להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 3.6.2014 עיכב בית משפט זה (כב' השופט א' רובינשטיין), בהסכמה, את ביצוע המאסר בפועל שנגזר על המערער.
דיון והכרעה
6. ההלכה המושרשת היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעונשים שגזרה הערכאה הדיונית אלא במקרים שבהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית או שהעונש שהוטל חורג בצורה קיצונית מרמת הענישה הראויה והמקובלת בנסיבות דומות (ראו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.1.2009)). כך בכלל וכך בפרט כאשר העונש שנגזר על המערער מצוי בתוך טווח הענישה המוסכם, שאז נדרשות נסיבות מיוחדות וחריגות ביותר על מנת להתערב בעונש (ע"פ 4921/11 דלאשה נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (9.7.2012)). המקרה שבפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור. המערער שימש כפקיד במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב, וב-16 הזדמנויות שונות הוא זייף מסמכים של בית המשפט המחוזי ומשך לחשבונותיו האישיים כספים שאמורים היו להיות מוחזרים למתדיינים בבית המשפט. המערער אף הגדיל לעשות והפר צו שיפוטי שניתן בעניינו במסגרת הליך המעצר והורה לו להימנע מלהגיע אל מזכירות בית המשפט. אין צורך להכביר מילים על הפגיעה שגרם המערער לאמון הציבור במערכות השלטון בכלל ובבתי המשפט בפרט כאשר שלח ידו בכספיהם של מתדיינים בבית המשפט. לא אחת נפסק כי חומרתה של עבירת הגניבה בידי עובד ציבור כפולה ומכופלת ונובעת הן מעצם הפגיעה בערך הנוגע להגנה על הרכוש והן מהפרת חובות האמון והנאמנות שחב בהן עובד הציבור (ע"פ 10996/03 נרקיס נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (27.11.2006); ע"פ 9112/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (13.12.2012)). עוד נפסק כי עבירות הפוגעות בטוהר השירות הציבורי ראויות לענישה הולמת אשר תשקף את חומרתן, וכדברי המשנה לנשיאה א' ריבלין:
ההגנה על טוהר השירות הציבורי וקיומו של מנגנון ציבורי שיזכה לאמון הציבור, הוא אחד מהמאבקים החשובים של החברה הישראלית כיום. 'כדי להתמודד עם נגע זה ולהרתיע את הרבים' – כך נפסק –'לא די עוד במלל ודברי כיבושין, והגיעה העת לעשות מעשה, על ידי הצגתו של תג מחיר גבוה מזה שהיה נהוג בעבר לצידן של העבירות בתחום זה' (ע"פ 8430/11 מדינת ישראל נ' קארשי, פסקה 22 (25.1.2012))
משנה חומרה מתווסף בעיניי למעשיו של המערער במקרה דנן משום ששימש כעובד ציבור במערכת בתי המשפט. אוסיף ואציין כי בניגוד לטענת המערער, בית המשפט המחוזי שקל בגזר דינו את נסיבותיו האישיות ואת השיקולים לקולה אותם שב המערער והעלה בערעורו, ונסיבות אלו אף הביאו אותו לגזור את דינו ברף התחתון של מתחם העונש ההולם שאותו קבע.
7. הטענות שהעלה המערער לגבי מהלך גזירת הדין בעניינו אף הן דינן להידחות. בטרם אדון בטענה לגופה, אציין כי הסדר הטיעון בין המערער למדינה במסגרתו הגבילה עצמה המדינה לעונש מאסר בפועל של שנים עשר חודשים והוסכם כי המערער רשאי לטעון לעונש באופן חופשי, הוא אכן הסדר טיעון שהוסכם בו על טווח ענישה, אך חשוב להבדיל בהקשר זה בין טווח ענישה ובין מתחם העונש ההולם (ראו: ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 612 (2003); ע"פ 4709/10 פיצחדזה נ' מדינת ישראל, פסקה ט' (19.5.2011); ע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל (16.8.2007); ע"פ 3659/13 פלוני נ' מדינת ישראל (24.3.2014). כן ראו: סעיף 23 להנחית פרקליט המדינה 8.1 – "הנחיות לעריכת הסדר טיעון").
סוגיית היחס שבין הוראות חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (להלן: תיקון 113) ובין הסדרי טיעון ובפרט הסדרי טיעון המגדירים טווח עונשים היא סוגיה סבוכה שלא זכתה להתייחסות מצד המחוקק (ראו: ע"פ 9246/12 חמאיסה נ' מדינת ישראל, פסקאות ח-י (24.3.2014) (להלן: עניין חמאיסה); יניב ואקי ויורם רבין "הבניית שיקול הדעת בענישה: תמונת מצב והרהורים על העתיד לבוא"הפרקליט נב 413, 468 (2013); אורן גזל-איל "העונש ההולם לא תמיד הולם" עורך הדין 70 (אוקטובר 2013)). בעניין פלוני, עליו נסמך המערער, התייחס אמנם השופט ח' מלצר לסוגיה זו ונראה שהוא סבור כי ככל שבית המשפט נכון לאמץ את טווח הענישה המוסכם עליו לגזור את העונש בתוך טווח זה "ולא בהטיה כלשהי ל"רצפה" או ל"תקרה" שמעבר לו, המותווים במתחם הענישה" (ראו: עניין פלוני, פסקה 19). עם זאת בעניין פלוני טווח הענישה לא חרג ממתחם העונש ההולם, וזאת בשונה מענייננו, ובנוסף עיון בעניין פלוני מלמד כי עמדה זו של השופט מלצר לא נקבעה כהלכה בסוגיית היחס בין תיקון 113 להסדרי טיעון. באותו מקרה הסכימו כל שופטי ההרכב כי מתחם העונש ההולם אינו זהה בהכרח לטווח הענישה, וכדבריו של השופט ע' פוגלמן: " ... אין זהות בין טווח ענישה מוסכם במסגרת הסדר טיעון לבין מתחם הענישה, ומכאן שאין יסוד לטענת המערער שלפיה היה על בית המשפט קמא לקבוע כי מתחם הענישה הראוי במקרה דנן הוא טווח הענישה". בע"פ 3856/13 גוני נ' מדינת ישראל (3.2.2014) (להלן: עניין גוני) התייחסה השופטת ארבל לעניין פלוני וציינה כי הקביעה לפיה "אין בהסכמת הצדדים לעניין העונש הראוי כדי למנוע מבית המשפט לבחון את העונש המוסכם על פי המבחנים הקבועים בחוק, תוך יישום הוראותיו" מקובלת גם עליה, והוסיפה והבהירה כי אין בתיקון 113 כדי לשנות מהמדיניות המשפטית שהייתה נהוגה ערב כניסתו לתוקף. גם בעניין גוני לא נשללה, אפוא, האפשרות כי בית המשפט יגזור את העונש בתוך מתחם העונש ההולם לגישתו, תוך מתן עדיפות לגזירת עונש המצוי בתוך טווח הענישה המוסכם (עניין גוני, פסקה 12; ראו גם: ע"פ 3659/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (24.3.2014); ע"פ 7777/12 בלקאר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (25.3.2014); ליישום ראו: ע"פ 2499/14 אלנבארי נ' מדינת ישראל (5.11.2014)).
8. לאחרונה נדחתה בע"פ 5953/13 מדינת ישראל נ' דוידי (6.7.2014) (להלן: עניין דוידי) טענה דומה לזו שמעלה המערער בפנינו ונקבע כי:
אחר כל זאת, נוסיף ונבהיר כי יש לדחות את הביקורת שמעלה אביטל כנגד האופן בו קבע בית המשפט המחוזי את גדרי מתחם העונש ההולם בעניינו וכנגד העובדה שמתחם זה אינו זהה לטווח הענישה עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר הטיעון. כידוע, אין זהות בין השניים ו"בית המשפט אינו כבול לעונש עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר טיעון, ועליו לבחנו בהתאם לאמות המידה המקובלות, כאשר אליהן יתווספו, ואף יקבלו מקום מרכזי, השיקולים המתחייבים מקיומו של הסדר טיעון" [ראו: ע"פ גוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (3.2.2014) (להלן: עניין גוני)]. על בית המשפט לקבוע תחילה את מתחם הענישה בהתאם להוראות הדין ולמדיניות הענישה הנוהגת, בשלב הבא, להשוותו לטווח הענישה עליו הסכימו הצדדים, וככל שהטווח מאושר - לקבוע את העונש בהתחשב בהסדר הטיעון [ראו: ע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 19-12 (4.12.2013); ענייןגוני, פסקה 12].
דברים אלו יפים גם לענייננו. יש לדחות, על כן, את טענתו של המערער ככל שהיא נוגעת למהלך גזירת הדין על ידי בית המשפט המחוזי.
9. בשולי הדברים יצוין כי נראה שהקביעה בעניין דוידי אינה מפיגה את אי הבהירות ביחס לאופן גזירת הדין לאחר קבלת הסדר הטיעון (לאי הבהירות בערכאות הדיוניות ראו למשל: עפ"ג (ירושלים) 30554-11-13 זקן נ' מדינת ישראל (5.2.2014)). בהקשר זה, אני מצטרפת לדבריו של חברי השופט א' רובינשטיין בעניין חמאיסה ודבריו של חברי השופט נ' סולברג בעניין פלוני, כי יש צורך בהסדרת הסוגיה על ידי המחוקק, ויפה שעה אחת קודם. מכל מקום, שאלות אלו אינן מתעוררות בענייננו נוכח ההלכה כי אין מתחייבת זהות בין מתחם העונש ההולם לטווח הענישה המוסכם וכן נוכח העובדה כי בענייננו לא חרג בית המשפט המחוזי מטווח הענישה המוסכם בהסדר הטיעון.
לסיכום, עונשו של המערער אינו חורג מהענישה המקובלת והראויה בנסיבות העניין; השיקולים לקולה והנסיבות האישיות אותן מנה המערער בערעורו הובאו בחשבון בקביעת העונש על ידי בית המשפט קמא; והעונש שנגזר על המערער נמצא בתוך טווח הענישה שעליו הוסכם בהסדר הטיעון.
מטעמים אלו כולם, אין מקום להתערב בגזר הדין.
10. הערעור נדחה, אפוא. המערער יתייצב ביום 14.12.2014 עד השעה 10:00 בבימ"ר ניצן (מתחם איילון) לריצוי עונש המאסר שהוטל עליו, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.
ניתן היום, ט' בכסלו התשע"ה (1.12.2014).
|
ש ו פ ט
|
ש ו פ ט ת
|
ש ו פ ט
|
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14039120_V04.doc אה
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il