פסק דין בענייני משמורת, מזונות ורכוש

1.         בפני ארבע תביעות אגב פרידת בני זוג. האחת, תביעה בענייו משמורת קטינים (תמ"ש 25751/09); השנייה, תביעה למזונות אישה וקטינים (תמ"ש 25750/09); השלישית, תביעה בענייני רכוש (תמ"ש 25752/09) והרביעית, תביעה נוספת בענייני רכוש, אשר הוגשה זמן רב לאחר שלוש התביעות האחרות ולגביה ארחיב בהמשך (תמ"ש 44050-02-12).

2.         התובעת מס' 1 (להלן - "האישה") והנתבע (להלן - "האיש") (שניהם יחדיו להלן - "הצדדים"), נישאו זה לזו בטקס נישואין רפורמי, ביום ______, כאשר הקשר הזוגי ביניהם החל כשנה קודם לכן. מזוגיות הצדדים נולדו שני ילדים, התובעת מס' 2 ילידת _____ (להלן - "הבת") והתובע מס' 3 יליד ______ (להלן - "הבן") (שניהם יחדיו להלן - "הילדים" או "הקטינים"). האיש עורך דין בהכשרתו ובעיסוקו ואילו האישה מעבירה סדנאות מדיטציה ומודעות.

3.         במהלך חייהם המשותפים עברו הצדדים והילדים להתגורר בבית אותו בנו בישוב פלוני (להלן - "הבית") בו התגוררו מספר שנים, וזאת עד לפרידתם בראשית חודש פברואר 2011. שלוש תביעותיה הראשונות של האישה הוגשו עוד בחודש אוקטובר 2009, כשנה וחצי בטרם עזבה את הבית יחד עם הקטינים.

4.         הדיון בתביעות החל בפני כב' השופט גרינברגר, אשר אף השית על האיש חיוב במזונותיהם הזמניים של הקטינים. לימים הועבר הדיון אלי וכעת משהסתיים והוגשו סיכומי הצדדים בשלה העת להכריע במחלוקות הטעונות הכרעה. בשולי הדברים אציין, כי עניינה של התביעה הרביעית (תמ"ש 44050-02-12), פירוק השיתוף בזכויות הצדדים בבית ובמניות בתאגיד וכן לחיוב האיש בדמי שימוש ראויים בשל שימושו הייחודי כנטען בבית וברכוש התאגיד. כפי שיובהר להלן סבורני, כי יש להכריע אף בחלק מתביעה אחרונה זו כבר כעת ובחלקה האחר יש להכריע בעתיד.

5.         אפתח בדיון בסוגיות הרכושיות. מלכתחילה טענה האישה לזכויות שונות מכח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973 (להלן - "חוק יחסי ממון"). דא עקא, שאין חולק, כי הוראות חוק זה כלל אינן חלות בנסיבות העניין, שהרי, הצדדים לא נישאו נישואים אורתודוקסים, אלא נישואים רפורמיים, אשר למצער בעת הזו אינם מוכרים כנישואים תקפים על פי דין. סוגיית טענתה המשפטית המוטעית של האישה הועלתה עוד בכתב הגנתו של האיש.

6.         איני מוצא מקום לייחס חשיבות לטעותה המשפטית הראשונית של האישה, עת טענה לזכויות מכח חוק יחסי ממון, שכן לא היה בטעות זו כדי לפגוע בזכויות או בהגנת האיש. כאמור עוד בכתב הגנתו טען האיש, כי האישה אינה יכולה להיבנות מחוק יחסי ממון. האישה אמנם לא תיקנה את כתב תביעתה ולא תיקנה את השגגה המשפטית (להבדיל מטענותיה העובדתיות שנותרו בעינן) עד לסיכומיה, בהם אכן נכתב בבירור שלטעמה הדין החל הינו הלכת השיתוף.

7.         העובדות המלמדות על קיומו של שיתוף בין הצדדים והיקפו נפרסו בפני בית המשפט, הן בכתב התביעה והן בראיות אותן הציגה האישה. האיש אף טען בהרחבה טענותיו והביא ראיותיו באשר לטענות וראיות אלה. נמצא איפוא, כי הגנת האיש לא נפגעה, לא נגרם לו עיוות דין ואין מקום לדרוש כעת מהאישה, בחלוף כשלוש שנים מתחילת ההליך המשפטי לתקן את תביעתה ולהתחיל את ההליך מראשיתו.

8.         הצדדים מסכימים, כי המשטר הרכושי החל בנסיבות דנן הינו משטר הלכת השיתוף, להבדיל ממשטר איזון המשאבים החל פי חוק יחסי ממון. לוז המחלוקת בין הצדדים הוא האם שרר ביניהם משטר של שיתוף, או שמא נהגו הפרדה רכושית. לשיטת האישה כלל נכסי הצדדים משותפים ואילו לשיטת האיש, פרט לבית ולמניות בחברה אלמונית (להלן - "החברה") אין כל שיתוף בין הצדדים. באשר לזכויות בבית ולמניות בחברה הרי, שאין חולק, כי הן נרשמו על שם שני הצדדים (מחצית מהזכויות בבית ומחצית ההון המונפק של המניות על שם כל אחד מהצדדים) ולשיטת האיש, ביחסי הצדדים דנן, הרישום הוא הקובע, קרי - מקום שנכס כלשהו רשום הן על שם האישה והן על שם האיש עסקינן בנכס משותף ואילו מקום בו הרישום אך עם שם אחד מהצדדים, הרי, שעסקינן בנכס השייך לאותו צד בלבד ולאחר אין בו כל חלק.

9.         עמדת האיש לפיה, לא חל שיתוף בין הצדדים (למעט נכסים בהם הרישום משותף) אינה מקובלת עלי כלל ועיקר. אבאר. בפנינו צדדים להם אלו הנישואין (חרף שעסקינן בנישואין רפורמיים) הראשונים, להבדיל מקשר בין בני זוג להם הייתה מערכת יחסים קודמת רבת שנים. הצדדים חיו יחדיו משך למעלה מעשור, ניהלו משק בית משותף, הביאו לעולם וגידלו שני ילדים ואף שינוי את שם משפחתם לשם משפחה משותף. די בנסיבות הללו, אשר כלל אינן שנויות מחלוקת, כדי להבהיר שהצדדים הינם "ידועים בציבור" ובכך להקים את אותה חזקת שיתוף באשר לכלל נכסי הצדדים, פרטיים ועסקיים גם יחד. לא זו אלא אף זו, שב"כ האיש עצמו חזר וטען בדיונים בבית המשפט, כי הצדדים הם "ידועים בציבור" שיש ביניהם שותפות קניינית. ראו: עמ' 3-4 לפרוטוקול הדיון מיום 26.5.10; ש' 27 בעמ' 7 - ש' 1 בעמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 1.7.10. יחד עם זאת, הואיל ובסיכומיו בחר האיש לחלוק על קיומו של שיתוף בין הצדדים ומצא טעם לשוב ולטעון באשר לכך שהצדדים אינם נשואים נישואין אורתודוקסיים ונפקויות הדבר, ארחיב במידת מה בעניין זה.

10.        המשפט הישראלי הכיר במוסד "הידועים בציבור", זה מכבר. ראו: ע"א 481/73 רוזנברג נ' שטסל, פ"ד כט(1) 505 (1974); אמנון בן דרור, זוגיות ללא נישואין - הידועה בציבור ספר שני (2003) (להלן - "בן דרור"); בית המשפט העליון הבהיר את היסודות הנדרשים להכרה בידועים בציבור:

"יש כאן שני יסודות: חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזו... היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים...". ראו: ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617, 619 (1970).

11.      "בידועים בציבור" יש לעבור "מבחן סף" בטרם יוחלט שהצדדים הם אכן "ידועים בציבור". יש להראות כי בני-הזוג עברו את שלב ה"ניסיון", והם מבקשים למסד את הקשר ביניהם. ראו: רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(2) 213, 238 (2003). יש לבחון את מערכת היחסים שבין אותם בני ­זוג לא נשואים, על-פי קריטריונים סובייקטיביים, דהיינו, כיצד ראו בני הזוג, האיש והאישה, את מערכת היחסים שביניהם. ראו: ע"א 79/83 היועמ"ש נ' שוקרן, פ"ד לט(2) 690, 694 (1985) (להלן - "פרשת שוקרן"). הדגש הוא על תפישתם הסובייקטיבית של בני הזוג את מערכת היחסים ביניהם. ראו: רע"א 9755/04 ביטון נ' קצין התגמולים, פסקה 18 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין (2008) (להלן - "פרשת ביטון").

12.        אין כל קושי לקבוע שהצדדים דנן הינם "ידועים בציבור", שהרי על פי תפישתם הסובייקטיבית, הנלמדת מכך, שהתגוררו שנים רבות יחדיו, הביאו ילדים לעולם וגידלו אותם יחדיו ואף ערכו טקס נישואין רפורמי, אשר חרף שאינו מוכר בעת הזו כיוצר נישואין מחייבים כדין, הרי שיש בו משום ביטוי לאומד דעתם הסובייקטיבי בדבר תחילת שותפותם ולכך ששלב "הניסיון" ביחסיהם תם וכעת יש לראותם משום "ידועים בציבור" ובכך הם קושרים גורלם זה בזו ובדעתם לנהל חיי שותפות משך שנים רבות. נפנה איפוא לבחון את המשטר הרכושי החל על יחסי הצדדים בהיותם, כאמור, בבחינת "ידועים בציבור". משטר זה הינו משטר הלכת השיתוף.

13.        הלכת השיתוף שפותחה במשפט הישראלי מורה על שיתוף בין בני הזוג בזכויות ובחובות שבידיהם. ראו: ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995); ע"א 3002/93 בן צבי נ' סטין, פ"ד מט(3) 5, 16 (1995). הלכת השיתוף היא כלי משפטי שנועד להגשים מטרה חברתית חשובה. הלכה זו ניזונה מתפיסה כי קשר בין שני יחידים, מושתת על שוויון, שיתוף פעולה, ותמיכה הדדית. הוא מכוון להביא לצדק חברתי. ראו: רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו, פסקה 8 לפסק דינו של הנשיא ברק (13.12.2006) (להלן - "פרשת שלם"). הלכת השיתוף מבוססת על הסכם בין בני הזוג. לעיתים ההסכם ביניהם הוא מפורש, אך לרוב ההסכם הוא משתמע. על פי הסכם זה, בני הזוג שותפים שווים בנכסי המשפחה. שותפות זו מתפשטת על כל סוגי הנכסים עליהם הסכימו הצדדים על פי הלכת השיתוף. חזקה על בני זוג, המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת. ראו: פרשת שלם, פסקה 12 לפסק דינו של הנשיא ברק; ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יט(2) 240, 245 (1965); ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ(1) 589, 597 (1966) (להלן - "פרשת בריקר"); ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1) 561, 566 (1971); ע"א 3563/92 עזבון גיטלר נ' גיטלר, פ"ד מח (5) 489, 495-494 (1994). זאת, אף אם הנכסים רשומים על שם בן הזוג האחד, או נמצאים בחזקתו הבלעדית. ראו: פרשת שלם, פסקה 12 לפסק דינו של הנשיא ברק.

14.        הלכת השיתוף הוחלה על כלל הנכסים של בני זוג. אין היא מוגבלת לנכסים "משפחתיים" בלבד. ראו: פרשת שלם, פסקה 13 לפסק דינו של הנשיא ברק; ע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה(3) 793 (1991). היא  כוללת גם נכסים עסקיים. ראו: פרשת בריקר; ע"א 122/83 בסיליאן נ' בסיליאן, פ"ד מ(1) 287, 294 ו-297 (1986); ע"א 370/87 עיזבון המנוחה בדג'ר נ' עיזבון המנוח מדג'ר, פ"ד מד(1) 99, 101 (1989); ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פ"ד מז(5) 596, 601-600 (1993).

15.        בפרשת שלם נקבע מהו המועד הרלוונטי לגיבוש הלכת השיתוף בזכויות ובחובות. בית המשפט קבע כי מועד התגבשותו של השיתוף אינו אחיד. כאשר מתמלאים התנאים של הלכת השיתוף, כלומר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף, מתגבש השיתוף בנכסים המשפחתיים המובהקים, ובמרכזם דירת המגורים.

16.        השיתוף בשאר הנכסים מתגבש במועד קריטי של חיי הנישואין. כאשר מתקיים מועד קריטי, כגון מות אחד הצדדים או המועד בו חיי הזוגיות עומדים בפני סכנה משמעותית להמשכם התקין, בשל משבר חמור בין בני הזוג, מתגבש השיתוף בשאר הנכסים. "עד ל"מועד הקריטי" הלכת השיתוף אמנם "מרחפת" על כלל הזכויות והחובות, כעין שעבוד צף, אך היא מתגבשת רק ב"מועד הקריטי". ראו: פרשת שלם, פסקה 28 לפסק דינו של הנשיא ברק. סיכם הלכה זו הנשיא ברק:

"נקודת המוצא של הדיון בפעולתה של קונסטרוקציית השיתוף במשפט הפרטי היא כי מתקיימת חזקת שיתוף בין בני הזוג, כלומר, ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף. משמתמלא תנאי זה, יש להבחין בין הנכסים המשפחתיים המובהקים ובמרכזם דירת המגורים, לבין שאר הנכסים. לגבי נכסים משפחתיים מובהקים מתגבש השיתוף בהתמלא התנאים בדבר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף. לגבי כלל הזכויות והחובות (למעט הנכסים המשפחתיים המובהקים) מתגבש השיתוף "במועד קריטי" בחיי הנישואין. ממועדים אלה ואילך מופעלת קונסטרוקציית השיתוף במשפט הפרטי. פועלו של השיתוף, שהתגבש מכוחו של ההסכם בין בני הזוג, משתנה, כאמור, על פי טיבה של הזכות או החובה עליה התגבש השיתוף.". ראו: פרשת שלם, פס' 33 לפסק דינו של הנשיא ברק.

17.        הלכת השיתוף חלה כאמור גם על בני הזוג הידועים בציבור. הבסיס המשפטי של הלכת השיתוף נעוץ בהסכם משתמע בין הצדדים ולא בעצם אקט הנישואין. "כשם שהנישואין אינם תנאי מספיק, כך גם אין הם תנאי הכרחי, שכן גמירת דעתם של בני זוג לשיתוף יכול שתשתכלל מאורח חייהם המשותף כידועים בציבור". ראו: ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1) 433, 448 (1984) (להלן - "פרשת שחר"); פרשת ביטון, פסקה 22 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין; בן דרור, עמ' 97.