1. תאגיד איסוף מיכלי משקה בע"מ (להלן:
המשיבה) תבעה את דניאל מורגנשטרן (להלן:
המערער) בבית משפט השלום בירושלים בעילה של הוצאת לשון הרע. את תביעתה ביססה המשיבה על חמש התבטאויות שונות של המערער בכלי תקשורת שונים. בהתבטאויות אלה טען המערער כי המשיבה לא רק שאינה פועלת ליישום חוק הפיקדון למיכלי משקאות, תשנ"ט-1999 (ולהלן:
חוק הפיקדון), אלא פועלת נגד יישומו, תוך שבהתנהלותה גוזלת היא את כספי הצרכנים.
2. בית משפט קמא (כב' השופטת מ' ליפשיץ-פריבס), בפסק דין מנומק ומפורט, דחה את התביעה ביחס לשלושה פרסומים, קיבל אותה ביחס לאחד מן הפרסומים, וקיבל אותה ביחס לחלק מפרסום נוסף. לנוכח תוצאה זו, חייב בית המשפט את המערער בפיצויים. בכל הנוגע לפרסום האחד חויב המערער בפיצוי בשיעור של 50,000 ש"ח, שהוא סכום הפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק (סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ולהלן:
חוק איסור לשון הרע), ואילו ביחס לפרסום האחר חויב המערער בפיצוי בשיעור של 40,000 ש"ח. בנוסף חויב המערער בהוצאותיה של המשיבה ובשכ"ט עו"ד בשיעור של 25,000 ש"ח. בנוסף חייב בית משפט קמא את המערער לפרסם בעיתון יומי אחד תיקון או הכחשה של הדברים שנאמרו מפיו בפרסומים הללו. סמוך לאחר פסק הדין, קיים המערער חובה זו בדרך של פרסום הכחשה בעיתון "יתד נאמן". המשיבה פנתה לבית משפט קמא בבקשת "הבהרה", ולפיה כוונתו הייתה שהפרסום ייעשה בעיתון יומי הפונה לאוכלוסייה שנחשפה לדברי לשון הרע של המערער, ולא לעיתון סקטוריאלי. בית משפט קמא דחה בקשה זו מן הטעם שסיים את מלאכתו עם מתן פסק הדין.
שני הצדדים להליך אינם משלימים עם פסק הדין, הן בנוגע לעצם הקביעה האם מדובר בפרסום לשון הרע והן בנוגע לגובה הפיצויים ולחיוב בהוצאות. כל אחד מהם הגיש ערעור עליו, והערעורים נדונו לפנינו במאוחד. המשיבה מערערת גם על ההחלטה בבקשת ההבהרה וטוענת כי בית משפט קמא שגה משנמנע מלהבהיר את שהתבקש להבהיר כאמור לעיל.
3. על מנת שניתן יהיה לבחון את טענות הצדדים, נעמוד מעט על הרקע לתביעה נשוא ההליך שלפנינו.
המערער הינו פעיל סביבה, הפועל מזה שנים בהתנדבות לשם הטמעת הליכי מיחזור בישראל. נראה כי פעילותו הייתה אחד הגורמים שהובילו לחקיקת חוק הפיקדון. אלא שלא לילד הזה פילל, ובמהלך השנים שחלפו מעת חקיקת החוק הוא מנהל מאבק ציבורי על מנת שתבוטל ההכרה במשיבה, כפי שנקבעה בו. וזאת לדעת, המשיבה היא תאגיד פרטי, הפועל לאיסוף מיכלי משקה ריקים על פי הוראות חוק הפיקדון. סעיף 8א לחוק הפיקדון נחקק במטרה לאפשר ליצרנים, ליבואנים ולבתי עסק להפעיל את הוראות החוק באמצעות תאגיד וולונטרי, אשר יפעל לאיסוף נרחב של מיכלי המשקה. ביום 14.10.01 יוסד התאגיד, הוא המשיבה, כמיזם משותף של ארבע מיצרניות ויבואניות המשקה הגדולות בישראל (תחילה חברו אליו גם שלוש רשתות השיווק הגדולות בישראל אולם הן פרשו ממנו בשלב מסוים). המשיבה הייתה תאגיד האיסוף היחיד שהוכר כתאגיד מיחזור לפי סעיף 8א הנ"ל, על ידי השר לאיכות הסביבה. ההכרה ניתנה לו ביום 4.10.02.
בשעתו, נבחנה התאגדותה של המשיבה על ידי בית הדין להגבלים עסקיים, ובפסק דינו בהע(י-ם) 508/04
תאגיד איסוף מיכלי משקה בע"מ נ' אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה (מיום 13.9.05) נקבע כי אכן המדובר בהסדר כובל. עם זאת, ועל אף קשיים של ממש שמצא בית הדין בהמשך פעילותה של המשיבה כתאגיד יחיד, אישר את פעילותה.
4. כאן המקום לעמוד על הקשיים המבניים שיצר חוק הפיקדון, ואשר פתחו פתח להתנהלות שגררה אחריה ביקורת רבה כלפי המשיבה, עד שהובילה לתיקון החוק (חוק הפיקדון על מיכלי משקה (תיקון מס' 4), תש"ע-2010, מיום 1.2.10).
המשיבה הוקמה כאמור על ידי יצרניות ויבואניות המשקה הגדולות בישראל, כתאגיד ללא מטרת רווח שמטרתו איסוף מיכלי משקה ומיחזורם. על פי החוק בטרם תיקונו, יכולים היו היצרנים והיבואנים להעביר את דמי הפיקדון שמשלם הצרכן, כאשר הוא רוכש בקבוקי משקה החייבים בפיקדון, לקרן לשמירת הניקיון, ולצאת בדרך זו ידי חובתן, תחת מיקסום המיחזור. המשיבה, שהוקמה על ידי היצרנים והיבואנים וזכתה להכרה מכוח סמכותו של השר לאיכות הסביבה, קיבלה לידיה את כספי הפיקדון הללו מידי היצרנים והיבואנים, תחת העברתם לקרן לשמירת הניקיון. המשיבה, בתורה, אמורה הייתה להשתמש בהם לשם קידום המיחזור. אין חולק, כי בתקופה הרלוונטית לענייננו מקור ההכנסות העיקרי של המשיבה היה הפער שבין דמי הפיקדון שהועברו אליה על ידי יצרניות המשקאות, לבין אלה שהוחזרו לציבור. יוצא אפוא, שכל אימת שפיקדון ששילם הצרכן לא הוחזר לו, נותרו כספי הפיקדון בידי המשיבה, וכך גדלו רווחיה. סעיף 8ב לחוק הפיקדון הציב יעדי מיחזור שעל המשיבה היה להשיגם, שאם לא כן יהא עליה לשלם לקרן לשמירת ניקיון כפל פיקדון בגין כמות מיכלי המשקה החסרה עד להשגת היעד כפי שנקבע. מכאן, שהחוק יצר אינטרס מובנה למשיבה להקטין את היעד הנדרש, והרי לפנינו סתירה חזיתית למטרות החוק. ואכן, כעולה מפסק דינו של בית הדין להגבלים עסקיים, הניסיון שנצבר במהלך שנות פעילותה של המשיבה לימד כי בהעדר תחרות פעלה המשיבה באופן בזבזני, שיש בו כדי לפגוע בתכליות חוק הפיקדון. בית הדין קבע בפסק הדין, כי:
"אכן תאגיד האיסוף לא עמד ביעדי האיסוף המקוריים שנקבעו בחוק הפיקדון. יעדי האיסוף המקוריים שנקבעו בסעיף 8ב(א) לחוק הפיקדון הופחתו במסגרת תקנה 6ב לחוק הפיקדון ... גם לאחר הורדת יעדי האיסוף כאמור, לא עמד התאגיד ביעדים שנקבעו ... ונקנס בהתאם.
הממונה הצביע על סוגי הוצאות שהוציא התאגיד, אשר יש בהם להעיד, לשיטתו, על התנהלות בזבזנית בכספיו, דבר זר למטרות לשמן הוקם. כך למשל, תאגיד האיסוף הוציא מדי שנה כחצי מיליון שקלים עבור יועץ תקשורת ושתי חברות שתדלנות (לוביסטים), שמטרתם הייתה לפעול להורדת יעדי האיסוף שנקבעו בחוק ובתקנות. עוד הוברר, כי לאחר שראו ראשי תאגיד האיסוף שהוא צפוי לעבור את יעד האיסוף המופחת שנקבע לו לשנת 2003, הם נקטו בצעדים על מנת להקטין את כמות האיסוף לאותה שנה. בין השאר הודיע תאגיד האיסוף כי ישלם דמי עידוד מוגדלים בחודש ינואר 2004, על מנת שאספנים ישמרו את המיכלים שאספו ויעבירו אותם לתאגיד רק בחודש ינואר 2004. כלומר, התאגיד גרם להוצאה כספית על מנת להסיט את האיסוף מחודש דצמבר 2003 לחודש ינואר 2004. הוצאה בזבזנית נוספת לטענת הממונה היא תשלום מענק הסתגלות בסך של כ- 285,000 ש"ח בשנת 2004 למנכ"ל הקודם של תאגיד האיסוף. הממונה מדגיש כי כל שקל מבוזבז משמעו הקטנת מקורות המימון לאיסוף מיכלי משקה, ומכאן קצרה הדרך לאי עמידה ביעדי האיסוף" (ראו פסקאות 20-21 לפסק הדין).
בית הדין מצא כי אכן נוצר "פרדוקס" בהסדר המותווה בחוק הפיקדון, שכן ככל ששיעור האיסוף גבוה יותר, כך קטנים המשאבים העומדים לרשות התאגיד, בעוד ששיעור ההוצאות המשתנות שלו גדל במצב דברים זה. וכלשונו של בית הדין, החוק יצר
"מעין 'מחסום מימוני' לפעולת תאגיד האיסוף" (שם, פסקה 23).
5. כאמור, בתחילת שנת 2010 תוקן החוק. על פי התיקון, הוחלה אחריות ישירה על יבואנים ועל יצרנים לאיסוף ולמיחזור מיכלי משקה והועלו שיעורי הפיקדון, והם גם האחראים לעמוד ביעדי האיסוף והמיחזור (שלא ניתן עתה לשנותם אלא בחקיקה ראשית ולא באמצעות תקנות, כמקודם).
6. בנוסף לביקורת שהובאה בגדרו של פסק הדין של בית הדין להגבלים עסקיים, מצא גם מבקר המדינה ליקויים בהתנהלות המשיבה. בדו"ח 58ב נקבע כי בין 2002 ל- 2006 לא עמדה המשיבה ביעדי האיסוף, וכי בכל אחת מן השנים הללו פנתה היא למשרד לאיכות הסביבה וביקשה להפחית את שיעור האיסוף שנקבע כיעד לאותה שנה. מובן, שעקב ההפחתות הללו, פחת גם שיעור הקנסות שהיה על המשיבה לשלם בשל אי עמידה ביעדים.
7. עוד נביא ברקע הדברים את דבריו של הממונה על ההגבלים העסקיים (בדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת מיום 16.8.05), ולפיהם
"אם למישהו כדאי לשלם עוד ועוד קנסות, סימן שמשהו רקוב בשיטה", ועוד אמר באותו דיון כי
"יש להביא את כל הדברים לשולחן אחד כדי שפעם אחת ולתמיד יהיה אפשר להפסיק את המסע הזה של גזילת כספי ציבור ולפתור את הבעיה בבת אחת".
על רקע הדברים הללו, נפנה עתה לפסק דינו של בית משפט קמא.
8. אין חולק, כי המערער מנהל מאבק מזה שנים נגד המשיבה, בשל התנהלותה המתוארת לעיל. כפי שקבע בית משפט קמא, ובדין קבע, המדובר על דרך העיקרון במאבק שיש בו עניין ציבורי. במסגרת המאבק שמנהל המערער, נתבע הוא בעבר על ידי המשיבה בגין התבטאויות שונות שהתבטא נגדה, ואשר היא ראתה בהן התבטאויות פוגעניות. במסגרת ההליך הקודם (ת.א. 4807/06 של בית משפט השלום בירושלים) הגיעו הצדדים לידי הסכמה, ולפיה יחזור בו המערער מן הדברים שאמר ויתנצל עליהם, ואף יתחייב כי לא יחזור על אמירות אלה בעתיד. לנוכח ההסכמה מחקה המשיבה את התביעה וויתרה על הוצאותיה. התביעה נשוא ההליך שלפנינו הוגשה בעקבות זאת שהמערער "חזר לסורו", כטענת המשיבה, שב על התבטאויותיו הקודמות והוסיף עליהן כהנה וכהנה. במסגרת התביעה ביקשה המשיבה כי בית המשפט יקבע שכל אחד מן הפרסומים העומדים ביסודה הוא בבחינת לשון הרע, כי לא עומדות למערער הגנות כלשהן מכוח חוק איסור לשון הרע, וכי המערער יחויב בפיצויים ללא הוכחת נזק בשיעור של 100,000 ש"ח בגין כל אחד מן הפרסומים הללו, שכן הדברים נאמרו במטרה לפגוע במשיבה. לא למותר להוסיף, כי בשנת 2009 הגישה המשיבה תביעה נוספת כנגד המערער (ת.א. 6612/09), שכן עוד ההליך נשוא הערעור שלפנינו מתנהל והולך, המשיך המערער להשמיע דברי ביקורת כנגדה, העולים, לטעמה, כדי לשון הרע. תביעה זו עדיין תלויה ועומדת.
9. ועתה לפרסומים עצמם, לקביעות שקבע בית משפט קמא ביחס אליהם, ולהכרעה בטיעוני הצדדים לפנינו. יש להקדים ולומר, כי המחלוקת נטושה על השאלה האם מהווים הפרסומים לשון הרע והאם - בהנחה שאכן כך הוא - עומדת למערער הגנה מן ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. המערער אינו חולק כי הדברים עצמם נאמרו מפיו.
הפרסום הראשון
10. ביום 4.4.06 פרסם המערער מאמר בטור הדעות של העיתון "דה מרקר", שכותרתו "כיסיו התפוחים של תאגיד המיחזור". בין היתר נאמר בו כך: