הנשיא א' ברק:
1. המשיב הגיש (ביום 8.4.02) את מועמדותו ללימודי הדוקטורט בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. ועדת לימודי מוסמכים בארכיטקטורה ובינוי ערים (להלן: הוועדה) דנה (ביום 1.12.02) בהצעת המחקר שהגיש המשיב. הוועדה החליטה לדחות את הצעת המחקר, אך אפשרה למשיב להגיש הצעה מתוקנת. ההצעה המתוקנת נדחתה אף היא (ביום 22.1.03). בהודעת הדחייה שנמסרה למשיב נמסר, כי -
"הוועדה ללימודי מוסמכים דנה בבקשת המועמדות שלך ולצערנו דחתה את בקשתך...
סיבת הדחיה היא:
הצעת התחום אינה מספקת. בנוסף, הועלו ספקות לגבי יכולתך לעמוד במטלות ברמה הדרושה".
כנגד עמדתה השלילית של הוועדה כלפי המשיב הוטחה ביקורתו של פרופ' מ' בורט, מנחהו של המשיב בלימודי התואר השני ומנחהו המיועד בעבודת הדוקטורט. במכתבו, שמוען ליושבת ראש הוועדה, נטען כי בהליך קבלת ההחלטות בעניינו של המשיב נפלו פגמים מהותיים, יתכן אף שחלקם במזיד. עותקים ממכתבו הופצו לדיקן בית הספר ללימודים מוסמכים, לחברי הוועדה ולחברי מועצת הפקולטה לארכיטקטורה, מספר כולל של כ-40 חברים. כן נשלח לדיקן ללימודי מוסמכים מכתבו של פרופ' (אמריטוס) מ' פורה. במכתבו הוא טוען כי המשיב הוא מהתלמידים המבריקים ביותר בשטחו. פרופ' פורה אף טוען כי עמדתה השלילית של דיקנית הפקולטה ביחס למשיב נובעת מכעסה על הכותב, נוכח הביקורת המקצועית שהעביר עליה במסגרת תסקיר שהכינה למשרד לאיכות הסביבה. העתק ממכתבו נשלח לפרופ' בורט.
2. בתגובה להאשמותיהם של השניים נכתבו תגובותיהן של דיקנית הפקולטה ושל יושבת ראש הוועדה. עותקים מהן הופצו לדיקן בית הספר ללימודי מוסמכים, יושבת ראש הוועדה, מרכזת לימודי הסמכה וחברי מועצת הפקולטה. במכתביהן של השתיים מוכחשות טענותיהם של פרופ' בורט ופרופ' פורה. כן נמתחת ביקורת על מניעי השניים בפנייתם בעניין המשיב. לצד ההתנצחות בין המרצים השונים, קיימת התייחסות ישירה למשיב עצמו. בתגובתה של דיקנית הפקולטה נכתב כי הישגיו האקדמיים של המשיב חלשים. בתגובתה של יושבת ראש הוועדה נכתב, בין היתר, כי עבודת התיזה של המשיב במסגרת לימודי התואר השני אינה עומדת בקריטריון של מחקר מדעי.
3. תכתובות אלה מהוות בסיס להליכים שונים ובהם קובלנה פלילית על לשון הרע, שהגיש המשיב כנגד דיקנית הפקולטה ויושבת ראש הוועדה. נוסף על הליכים אלה ביקש המשיב מהמערער לקבל לעיונו את מכלול החומר המתייחס אליו, מתחילת לימודיו לתואר הראשון ועד להחלטה שלא לקבלו ללימודי הדוקטורט. כן הוא ביקש לקבל לעיונו מידע על נוהלי אבטחת המידע של המערער ובכללם אפשרויות הגישה של חברי סגל אל המידע והפצתו. בקשה נוספת התייחסה אל פירוט משכורות שמשתלמות למספר חברי הפקולטה לארכיטקטורה מחברות בת של המערער. המערער אפשר למשיב לעיין ולקבל לידיו את מכלול החומר המתייחס אליו, להוציא מספר מסמכים ובהם חוות דעת של מעריכי עבודת התזה ודיוני הוועדה שדנה במועמדותו של המשיב. זאת, כך טען המערער, לפנים משורת הדין ובכדי להפיס את דעתו של המשיב. שאר בקשותיו נדחו.
4. בעקבות זאת הגיש המשיב (ביום 7.12.03) עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, בה נתבקש צו אשר יורה למערער לאפשר עיון והעתקה של כל המידע הקשור ללימודיו בטכניון ושל המידע הכללי בנוגע למדיניות אבטחת המידע של המערער. לטענתו, המערער הינו "רשות ציבורית" כאמור בחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 אשר מחוייב במסירת המידע המבוקש. זאת לאור הגדרת המונח "רשות ציבורית" בסעיף 2(8) לחוק חופש המידע ("תאגיד שהוקם בחוק") ולחילופין בסעיף 2(10) (גוף מבוקר שהוכרז כרשות ציבורית על ידי שר המשפטים). כן טען המשיב, כי על המערער מוטלת החובה למסור את המידע מכוחו של חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות) ומכוח פסיקותיו של בית המשפט העליון בעניין כללי הצדק הטבעי בהם מחוייבת רשות ציבורית. יובהר, כי העתירה אינה תוקפת את החלטת המערער לגופה שלא לקבל את המשיב ללימודי הדוקטורט והיא אף אינה נוגעת לתקינות הליך קבלת ההחלטה על דחיית מועמדותו ללימודים. בעניין זה מציין המשיב, כי ביסוד עתירתו עומד הרצון לפתוח בהליכים שונים, אזרחיים ופליליים, כנגד הטכניון ועובדיו, תוך שימוש במידע המבוקש (ראו סעיף 23 לכתב העתירה; וסעיפים ד.1.2 ו-ד.2.1 לסיכומיו בפני בית המשפט לעניינים מנהליים).
5. בתגובה לעתירה טען המערער, כי לבית המשפט לעניינים מנהליים אין סמכות לדון בעתירת המשיב. זאת בהסתמך על שניים.
אחד, הטכניון אינו רשות הממלאת תפקיד ציבורי על פי דין, כאמור בסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס- 2000.
שניים, חוק חופש המידע אינו חל על המערער. לגופה של העתירה נטען, כי על חוKת דעת ודיונים אקדמיים חל חיסיון שתכליתו שמירת החופש האקדמי והפרטיות של המערער ועובדיו. כן נטען, כי ההליך הנוכחי, העוסק בגילוי מסמכים, אינו יכול להתנהל במקביל להליך בו המשיב מאשים את עובדי המערער בעבירה פלילית של לשון הרע.
פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים
6. בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את העתירה (ביום 30.6.04). בדונו בשאלת הסמכות העניינית קבע כי עניינה של העתירה במשפט המנהלי ולפיכך היא מצויה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. לחילופין נקבע, כי גם אם בית המשפט לעניינים מנהליים, ככזה, אינו מוסמך, הרי שיש לראותו כמחלקה של בית המשפט המחוזי אשר לו הסמכות (השיורית) לדון בעתירה כתובענה אזרחית לכל דבר ועניין.
7. ביחס לחובת הגילוי, נקבע כי מכוח השראתו של חוק חופש המידע ולאור פסיקותיו של בית המשפט העליון בעניין גילוי מידע, יש לחייב את המערער לגלות מידע למשיב כמי שלו עניין אישי במידע. זאת ועוד, הפצת המידע בנוגע למשיב ברבים, כפי שהיא עולה מהתכתובות בין המרצים השונים, מונעת מהמערער לטעון כנגד גילויו. כמו כן, בית המשפט קבע כי גילוי מידע המבסס פגיעה בפרטיות המשיב מהווה עילה לחיובו של המערער בגילויו. זאת בהתבסס על איסור הפגיעה בפרטיות בסעיפים 2(8) ו-2(9) לחוק הגנת הפרטיות ותוך שאיבת השראה מהחובות המוטלות על גוף המנהל מאגר מידע בהתאם לפרק ב' לחוק הגנת הפרטיות. לבסוף, נקבע כי גילוי המידע יתרום לחשיפת האמת בהליך אותו עתיד המשיב לנהל כנגד המערער במסגרת הקובלנה הפלילית. לפיכך, קיומו של הליך זה מצדיק את חיובו של המערער בגילוי המידע המבוקש למשיב. לאור התוצאה אליה הגיע בית המשפט נפסק, כי מסמכים להם נטענה טענת חיסיון אקדמי יובאו בפני בית המשפט לצורך בחינת השאלה, האם יש לגלותם.
הטענות בערעור
8. על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים הוגש (ביום 29.7.04) הערעור שלפנינו. המערער חוזר על טענותיו בדבר העדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה. עוד נטען, כי המעבר שביצע בית המשפט מכובעו המנהלי לכובעו האזרחי משולל סמכות. כמו כן, מעבר זה אינו עולה בקנה אחד עם השוני המהותי בסדרי הדין בין ההליך המנהלי לבין ההליך האזרחי, בו הבירור העובדתי מעמיק יותר בהשוואה להליך המנהלי. ביחס לפסק דינו של בית המשפט נטען, כי חובת הגילוי המקיפה אותה החיל בית המשפט על המערער כלל אינה נתמכת בדין הישראלי הנוהג. כן טוען המערער, כי הליכי גילוי מסמכים, שאינם במסגרת חוק חופש המידע, מתבצעים לעולם במסגרת תובענה לקבלת סעד מסויים (כגון פיצוי נזיקי בגין לשון הרע), וזאת בניגוד לעתירה המנהלית אותה הגיש המשיב. הטעם לכך הוא כי איזון האינטרסים בין חשיפת האמת לבין ההגנה על אינטרסים של מגלה המידע מתגבש על רקע סכסוך משפטי קונקרטי, בהתאם לטיבו ולאופן ניהולו בערכאות הרלבנטיות. בעניין זה נטען, כי לא ניתן לדרוש ממעסיקן של נאשמות בקובלנה פלילית לגלות למאשים את מסמכיו במסגרת עתירה מנהלית המנותקת מההליך הפלילי.
9. המשיב מבקש לקיים את פסק דינו של בית המשפט. באשר לשאלת הסמכות העניינית הוא טוען, כי לאור מאפייניו הציבוריים של המערער יש להחיל עליו את חוק חופש המידע, אשר הדיון בענייניו מסור לבית המשפט לעניינים מנהליים (כאמור בתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים). זאת, אף אם המערער אינו מהווה רשות הממלאת תפקיד ציבורי על פי דין (כנדרש בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים). כן נטען, כי באיזון שבין זכותו של המשיב לקבל לעיונו מידע מהמערער לבין החופש האקדמי של המערער גוברת זכותו של המשיב על פני האינטרסים של המערער.
10. לצד הגשת הערעור הוגשה (ביום 29.7.2004) בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין. בבקשה לעיכוב ביצוע טען המערער, כי גילוי חלקם של המסמכים, לגביהם נטען לחסיון, יביא לנזק בלתי הפיך. נקבע (מפי השופט ס' ג'ובראן), על בסיס הסכמה בין הצדדים לערעור, כי פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים יעוכב עד להחלטה אחרת. כן נקבע, כי המערער יגיש לבית המשפט לעניינים מנהליים את החומר החוסה, לטענתו, תחת חיסיון לשם בחינתו. בית המשפט לעניינים מנהליים בחן (ביום 21.10.04) את המסמכים והורה - בכפוף לצו עיכוב הביצוע - על הצגת חלקם, תוך מניעת הצגתם של מסמכים אחרים הנוגעים בעיקר לחוות דעת והמלצות אקדמיות.
הסמכות העניינית
11. סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, שכותרתו סמכות בית המשפט, מפרט מספר חלופות מכוחן נקנית סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. שתי החלופות הנוגעות לענייננו הן: