השופט שמואל צור:
1. המערערת, עתונאית במקצועה, הועסקה על ידי המשיבה מס' 1 אשר הפיקה והוציאה לאור מקומון בעיר אילת בשם "ערב חדש". בין הצדדים נערך הסכם מיום 11.12.95 ועל פיו החלה המערערת לעבוד ביום 14.1.96. כחלוף חמישה חודשים חדל המקומון מלהופיע והמערערת פוטרה מעבודתה.
2. בבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע הגישה המערערת תביעה נגד המשיבים לפיצוי בשל הפרת חוזה העבודה עימה. לטענתה, חוזה העבודה נערך לתקופה קצובה של חמש וחצי שנים והיא תבעה פיצוי בגובה שכרה הצפוי ליתרת תקופת העבודה בסכום של 860,504 ש"ח נטו. בית הדין האזורי קיבל את התביעה בחלקה. בית הדין קבע שאמנם נערך עם המערערת חוזה לתקופה של חמש וחצי שנים ושהמערערת זכאית לפיצוי על הפרתו על בסיס יתרת השכר עד תום תקופת החוזה. עם זאת קבע בית הדין האזורי כי על המערערת חלה חובת הקטנת הנזק, חובה בה לא עמדה המערערת. לפיכך פסק בית הדין האזורי למערערת סכום של 656,947 ש"ח, שהוא 50% מסכום הנזק (ברוטו) אותו הוכיחה המערערת (עמוד 130 לפסק הדין).
3. תביעתה של המערערת הוגשה גם נגד המשיב מס' 2 (להלן-עופר), שהוא בעל השליטה במשיבה מס' 1 המעסיקה, בהיותו בעל מניות במשיבה מס' 4 שהיא בעלת המניות במשיבה מס ' 1. התביעה הוגשה גם נגד המשיבות 3 ו-4, שהן חברות בבעלות עופר, מכח עקרון הרמת מסך ההתאגדות.
4. על פסק הדין של בית הדין האזורי הוגשו ערעור וערעור שכנגד. ערעורה של המערערת נסוב על שלושה עניינים: האחד - החלטת בית הדין האזורי להפחית את הפיצוי בשיעור 50% בשל אי הקטנת הנזק; השני - המנעות בית הדין האזורי מלחייב את עופר באופן אישי והשלישי - המנעות בית הדין האזורי מלהרים את מסך ההתאגדות כלפי המשיבות מס' 3 - 4.
הערעור שכנגד שהגישו המשיבים נסוב על פרשנות הסכם העבודה ועל הקביעה כי המערערת זכאית לפיצוי עבור תקופת עבודה ממושכת (כשנתיים וחצי), למרות שעבדה במקומון מספר חודשים בלבד. כמו כן נסב הערעור שכנגד על גובה הפיצוי שנפסק. לטענת המערערים שכנגד אין לבסס את הפיצוי על מלוא משכורתה של המערערת אלא על 1/3 ממנה, הוא שיעור ההפרש בין שכרה של המערערת במקומון לעומת שכרה הקודם.
ההסכם
5. משנת 1994 עבדה המערערת במקומון "העיר" באילת. בסוף שנת 1995 הוצע למערערת לעבור לעבוד במקומון "ערב חדש", אותו הוציאה לאור המשיבה מס' 1. התקיים משא ומתן בין המערער לבין גב' ארית יקיר, עורכת המקומון ובסופו נערך חוזה עבודה בין המשיבה מס' 1 לבין המערערת. חוזה העבודה הוא מיום 11.12.95 וסעיף 3 שבו קובע לאמור:
"המעסיק (היא המשיבה מס' 1 -ש.צ.) מתחייב להעסיק את העתונאית (היא המערערת - ש.צ.) בעיתונו בתנאים כדלקמן: תוקף הסכם זה הינו לתקופה של 5.5 שנים. בהסכמת שני הצדדים ניתן להאריך את תוקף ההסכם לתקופה נוספת שתיקבע בין הצדדים. באם תחליט העתונאית שלא להמשיך בעבודתה בעתון במהלך תקופת ההסכם, עליה להודיע על כך למעסיק 30 יום מראש".
טוענים המשיבים שכנגד כי אין לייחס להוראה זו שבחוזה העבודה משמעות של התחייבות "לפרנס" את המערערת פרק זמן של חמש וחצי שנים וכי יש לפרש את ההסכם, על פי תכליתו, כהתחייבות להעסיק את המערערת לתקופת פעילותו של העתון בפועל. לעומתם טוענת המערערת כי יש לפרש את ההסכם על פי לשונו ועל פי כוונת הצדדים, היינו - לאפשר למערערת לעבוד בעתון משך מלוא התקופה הנקובה בהסכם אשר נקבעה בהסכם, בהתחשב במועד הגיעה לגיל פרישה.
6. בית הדין האזורי קבע כי חוזה העבודה כולל התחייבות של המשיבה להעסיק את המערערת תקופה של חמש וחצי שנים (עמוד 121 לפסק הדין). דעתי היא כי צדק בית הדין האזורי במסקנתו זו. לדעתי, בהקשר זה אין לייחס משקל לטענתה של המערערת על הקשר שבין תקופת עבודתה לגיל הפרישה שלה. גם אם ביקשה המערערת ליצור לעצמה מקום עבודה עד הגיעה לגיל פרישה, לא ניתן לדלות מן ההסכם כוונה משותפת של שני הצדדים להשגת מטרה זו. עם זאת מדובר בחוזה שלשונו ברורה ובו נקבעה תקופת זמן מוגדרת להעסקת המערערת. גם אם קיימים חוזים הקובעים תקופות זמן קצרות מזה, הרי משעה שנקבע בחוזה בבירור תקופת זמן מסויימת, יש לתת לכך את מלוא התוקף. אכן, ניתן לתמוה כיצד זה קיימת בחוזה הוראה המאפשרת למערערת לסיים את העסקתה לפני תום התקופה בהודעה מוקדמת של 30 יום בעוד אין הוראה מקבילה שכזו בנוגע למשיבה מס' 1. תהא הסיבה לכך אשר תהא, אין בכך בלבד כדי לגרוע מתוקפה של ההוראה בחוזה העבודה לפיה תקופת העבודה המוסכמת והברורה והיא בת חמש וחצי שנים.
בסיס הפיצוי
7. טוענים המשיבים במסגרת הערעור שכנגד כי הפיצוי שנפסק למערערת מוטעה וכי הבסיס לפסיקת הפיצוי צריך להיות נמוך מזה שנפסק. טענה זו דינה להדחות. בית הדין האזורי קבע את בסיס הפיצוי על פי שכרה המוסכם של המערערת ואין כל יסוד לטענה כי יש להקטין את הבסיס בהתחשב בשכרה במקום עבודתה הקודם.
הקטנת הנזק
8. מוסיפים המשיבים וטוענים כי היה על בית הדין האזורי להקטין עוד את הפיצוי שפסק למערערת ולהעמידו על סכום הנמוך מ-50% משכר עבודתה לכל יתרת תקופת ההעסקה על פי חוזה העבודה.
אין חולק כי המשיבה מס' 1 הפרה את חוזה העבודה בכך שחדלה להעסיק את המערערת כחלוף חמישה חודשים בלבד מתחילת עבודתה. הפרה זו של הסכם העבודה גרמה למערערת נזק, עליו היא זכאית לפיצוי. מהו הפיצוי הראוי? בית הדין האזורי קבע כי המערערת זכאית לפיצוי בגובה יתרת תקופת החוזה אך עם זאת, קבע כי חלה על המערערת חובה להקטין את הקטנת הנזק.
עקרון הקטנת הנזק מקורו בסעיף 14 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה תשל"א-1970). עקרון זה חל גם בתחום יחסי העבודה המבוססים - הם עצמם - על מערכת יחסים חוזית:
"על העובד מוטלת החובה להקטין את נזקו, על ידי נקיטת אמצעים סבירים לחיפוש עבודה אחרת. הכלל שנקבע במשפט הכללי, כפי שהתבטא בסעיף 14 (א) לחוק החוזים (תרופות) מיושם אף במשפט העבודה".
נד"מ נ"ב 101-3 אבנשפנגר - עוף ירושלים, פד"ע כה' 499, 505).
על יסוד עקרון זה פסק בית הדין האזורי למערערת פיצוי בשיעור של 50%, שמשמעותו פיצוי בגובה שכר עבודה לתקופה של כשנתיים וחצי (מחצית מיתרת תקופת העבודה על פי החוזה). האם פסיקה זו סבירה בנסיבות העניין?
9. על יסוד העדויות שבאו בפניו, קבע בית הדין האזורי כי המערערת לא נקטה אמצעים סבירים להקטנת נזקיה (עמ' 126-127). בית הדין קבע כי המערערת לא פנתה למקומות עבודה חילופים וה"גישושים" שערכה באמצעות מקורבים לא היה בהם די. בית הדין האזורי ציין, בצדק, כי בעניין זה אין די בהעלאת טענה בעלמא לגבי חוסר יכולת למצוא עבודה אחרת. קביעות אלה של בית הדין האזורי הן נכונות וראויות. עובד המוצא עצמו מפוטר בניגוד לחוזה העבודה, חייב לנקוט צעדים ממשיים במטרה לחזור למעגל העבודה ואין הוא רשאי לשבת בחיבוק ידיים בציפייה לקבל את מלוא שכרו לתקופת החוזה המוסכמת.
10. בנסיבות העניין הנדון סבור אני כי קביעת בית הדין שהמערערת זכאית לפיצוי בשיעור 50% מיתרת תקופת העבודה המוסכמת, הינה מעבר למידה. המערערת עבדה פרק זמן קצר של כחמישה חדשים בלבד. המערערת לא נקטה צעדים סבירים להקטנת ניזקה ומסתבר שהיו לה אפשרויות לחזור ולהשתלב בעבודה במקצועה. בנסיבות אלה סבור אני כי הפיצוי ההולם והראוי הוא של שנת עבודה אחת בלבד. במונחים בהם נקט בית הדין האזורי בהתייחס לאחוזי הקטנת הנזק, יש להעמיד את שיעור הפיצוי המגיע למערערת על 20% מסך הנזק אותו הוכיחה (1,313,895 ש"ח - עמ' 130) כלומר - פיצוי בגובה של 262,779 ש"ח ברוטו.
הרמת המסך
11. חלק נכבד בערעורה של המערערת מתייחס לסוגיית הרמת המסך ולא בכדי: מסתבר שהמשיבה מס' 1 חדלה מלפעול ואין בידה כל אמצעים לפרוע את החוב הפסוק לזכותה של המערערת. הגיעו דברים לידי כך שסמוך לאחר הפסקת עבודתה, עיקלה המערערת ציוד של המשיבה מס' 1, דבר שהביא את המשיבה מס' 3 - אף היא בשליטת עופר - להפקיד ערבות בסך 20,000$ אשר אין חולק כי חולטה ושולמה. על כל פנים, לגבי יתרת הכספים המגיעים למערערת מן המשיבה מס' 1 ניצבת היא בפני שוקת שבורה, ומכאן טענתה בדבר הרמת המסך, הן כלפי עופר באופן אישי, הן כלפי המשיבה 4, שהיא בעלת המניות של המשיבה 1 ובשליטת עופר והן כלפי המשיבה מס' 3, אף היא בשליטת עופר.
12. נקודת המוצא בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות היא שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של חברה, שהיא יציר המשפט:
"הכלל הוא כי חברה היא תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו".
דב"ע נ"ג / 205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כ"ז 350,345.
דברים אלה ברורים וידועים, הם בבחינה אבן פינה בתורת דיני החברות בארץ ובעולם, ונדמה שאין צורך להכביר עליהם מילים.
13. בצידו של כלל יסודי זה, קיימת דוקטרינה המאפשרת להרים את מסך ההתאגדות ולייחס לבעלי מניות ולנושאי תפקידים בחברה את חובות החברה. העילה הקלאסית להרמת המסך היא מקרה - וליתר דיוק, סוגי מקרים - של שימוש לרעה במסך ההתאגדות לטובת בעלי העניין השולטים בחברה ונהנים מפירותיה. במקרים שכאלה קיימת הצדקה להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה, בין אם הם בשר ודם ובין אם הם עצמם גוף משפטי:
"יחד עם זאת יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב, ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להתחמק מהתוצאות של מעשיו".
(דב"ע נ"ג / 205-3 הנ"ל, שם).
14. בצד הגישה המקובלת, הרואה בהרמת המסך מהלך יוצא דופן וחריג, התפתחו בשנים האחרונות דוקטרינות משפטיות המרחיבות את מעגל המקרים והעילות להרמת המסך (דר' א. חביב-סגל, "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (1), 197; דר' א. חביב-סגל, דיני חברות לאור חוק החברות החדש, הוצאת אל-טן הפקות בע"מ, כרך א', עמ' 245 ואילך).
עקרונות מדיני השליחות (עע 300023/98 אדלר קונשטוק נ' דגן - לא פורסם), מניעות, חובת הגילוי, תום הלב ושיקול צדק, חברו יחדיו אל העילות המקובלות של שימוש לרעה במסך ההתאגדות, הגמישו אותן ואף הרחיבו את תחולתן (ראה, למשל, דעת המיעוט בפרשת וגיה הנ"ל). גישה זו מוצאת ביטוי כיום אף בחוק החברות תשנ"ט-1999, אשר בסעיף 6 שבו קיימת סמכות לבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות:
"6.(ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית המשפט להרים את מסך התאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים בסעיף קטן (ג).
(ג) בית המשפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:
(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כווונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;
(2) בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון, בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה".
אין חולק כי חוק החברות החדש אינו חל על ענייננו, אלא שנדמה שהוראותיו לא ראו לשנות את הדין הקודם לו או להוסיף עליו אלא לשקפו בלבד (ראה דברי ההסבר להצעת חוק החברות הצ"ח 2432 תשנ"ו, עמ' 2).
15. כללי הרמת מסך ההתאגדות התפתחו על רקע של יחסים עסקיים בין חברה לבין נושיה או המתקשרים עימה. מערכת יחסים זו מושתת על אינטרסים ושיקולים עסקיים. המלווה, הספק, המשקיע או בעל חוזה עם חברה עושה זאת ממניעים עסקיים בהם קיים גם מרכיב של סיכון. כללי הרמת המסך פותחו ל"שחקנים" אלה ונועדו להגן עליהם בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.
בכלל בעלי דברה של חברה קיימת קטגוריה מיוחדת של מתקשרים ונושים, שהם עובדי החברה. מתקשרים אלה אינם "מתקשרים" רגילים בשוק המסחרי. העובדים מתקשרים עם החברה כדי ליצור לעצמם מקום עבודה, מקור פרנסה. העובדים מבקשים לעצמם משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מצד אחד הם נותנים שרותים לחברה ומצד שני הם יוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי. העובדים נותנים אמון בחברה, סומכים על יציבותה ועל הבטחון שהיא משרה עליהם ועל משפחותיהם. העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת (א' פלמן, דיני חברות בישראל הלכה למעשה, כרך א' עמ' 103). חובה זו מקורה לא רק בהוראות הסכם העבודה - בין אם אישי הוא או קיבוצי - אלא גם, ואולי בעיקר, נגזרת היא מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה (ראה אלישבע ברק, עקרון תום הלב במשפט העבודה, ספר ברנזון, עמ' 499 ואילך וכן מיכל הורוביץ, בחינת מעמדה הנורמטיבי של זכות העובדים לבטחון תעסוקתי, עבודה חברה ומשפט, כרך ח' עמ' 127, 143 ואילך).
בבואנו לבחון את שאלת הרמת המסך, שומה עלינו אפוא לתת את הדעת לא רק לדין הכללי היפה לתחום העסקי המובהק, אלא גם - ובמיוחד - ליישומו והשלכתו של דין זה על היחסים בין חברה - מעסיקה לבין עובדיה.
16. כפי שצויין, העילה הקלאסית להרמת המסך היא השימוש לרעה במסך ההתאגדות. מושג זה של "שימוש לרעה" מתפצל לעילות משנה מקובלות,
לאמור -
"מכאן, שייסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים ל"שימוש לרעה" במסך ההתאגדות המצדיק את הרמת המסך, בכל המקרים האלה ובדומיהם הרימו בתי המשפט את מסך ההתאגדות, על מנת לאיין את הרווחים הצפונים ב"שימוש לרעה, במסך ההתאגדות".
(דר' א. חביב-סגל, דיני חברות לאור חוק החברות החדש, בעמ' 253 והאסמכתאות שם וכן ראה דיון ל"ח/52-3 ברגר ואח' - אמיל, פד"ע י' 435, 441-442).
יש מקום להדגיש כי לצורך הרמת המסך אין צורך בהצטברות של כל העילות יחדיו, אלא די במקצתן או אף באחת מהן כדי להצדיק את המהלך. בחינת קיומן של העילות היא, ביסודו של דבר, תולדה של תשתית עובדתית הנפרשת בפני בית הדין אשר ממנה עולה תמונת מצב של שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה למטרות בעלי העניין בחברה, תוך ניצול וקיפוח הנושים ותוך פגיעה בעשיית הצדק (ע"א 543/89 החברה להוצאת אינציקלופדיות נגד בנק לאומי פ"ד מה'(1) 529, 539 ז' - 542).
ומן הכלל אל הפרט
17. המערערת הועסקה על ידי המשיבה מס' 1. משיבה זו הינה חברה אשר מניותיה היו בידי שמואל (סמי) ואורלי אידו. בשנת 1995 רכש עופר 50% ממניות החברה וזמן קצר לאחר מכן רכשה המשיבה מס' 4 את מניותיו של עופר ואת מניותיו של סמי אידו והפכה לבעלת המניות היחידה במשיבה מס' 1. אין חולק כי המשיבה מס' 4 הינה חברה שמניותיה והשליטה בה מצויות בידי עופר, אשר כיהן גם כמנהל המשיבה מס' 1 . גם המשיבה מס' 3 הינה חברה הנשלטת בידי עופר, אלא שהיא פעילה בתחום הדלק שאינו נוגע לענייננו.
18. בבית הדין האזורי ביקשה המערערת להטיל את החיוב הכספי, מכח עקרונות הרמת המסך, גם על עופר אישית וגם על המשיבות 3 - 4, בהיותן חברות באשכול חברות. לטענתה, עופר ניהל את העיתון למטרה בלתי חוקית של קידום אינטרסים כלכליים באמצעים פליליים, לקבלת טובות הנאה מן הרשות (הכוונה לעיריית אילת). בנוסף טענה המערערת כי קיימת עילה להרמת מסך מכח עירוב נכסים, "מימון דק" ופגיעה בתקנת הציבור.
19. בית הדין האזורי קבע כי לא הוכחה בפניו הטענה כי העיתון הוקם לשם קידום מטרות בלתי חוקיות או בלתי כשרות (עמ' 136). בית הדין ציין כי "אמנם ניתן להסיק כי קיימים הליכים משפטיים כלשהם, אולם לא הוכחו בפני הטענות בדבר עבירות פליליות הנטענות כלפי מי מן הנתבעים" (שם). קביעות בית הדין האזורי בנקודה זו מבוססות ואינני רואה כל עילה או הצדקה להתערב בהן.
20. אשר לעילות האחרות, בית הדין האזורי קבע כי המערערת לא הוכיחה קיומה של עילת ערוב הנכסים לצורך הרמת מסך ההתאחדות. בית הדין הסתמך על מסכת הראיות שהיתה בפניו ועל יסודה הוא קבע שאין עילה להרמת המסך. סבור אני שבנקודה זו לא נתן בית הדין את מלוא המשמעות לעובדות שנפרשו בפניו ובכך הגיע למסקנה מוטעית.
21. ואלה העובדות שנגולו בבית הדין האזורי הנוגעות לענייננו:
(1) העיתון היה בקשיים כלכליים מזה זמן רב (עמוד 73 לפרוטוקול), לפחות מאז החלה העורכת גב' יקיר לעבור בעיתון (פברואר 1995). הוצאות וחובות של העיתון שולמו מחברות אחרות של עופר (עמ' 75), למשל - תשלומים לספקים ששילם עופר והחזר הוצאות לגב' יקיר מחברת יהלום שיווק (עמ' 77). עופר דאג להזרים כספים לעיתון והודה שמשכורות העובדים שולמו, לעיתים, מחברות אחרות שבבעלותו, לרבות מן המשיבה 4 (עמ' 26 ו-77). מעדות גב' יקיר עולה בבירור שמאחורי העיתון קיים "גב" כלכלי שהוא עופר (עמ' 75).
(2) עופר טען (סעיף 21 לתצהירו ובעמוד 26 לפרוטוקול) שכל הזרמת הכספים לעיתון נעשתה בדרך של הלוואות שניתנו לחברה שנרשמו בספריה. עדות זו היתה כללית בלבד ולא הוצגו כל ראיות בכתב על כך. במציאות של מעורבות אינטנסיבית של חברות וגופים אחרים בפעילות העסקית של המשיבה מס' 1 אין די באמירה כללית כי העברת הכספים נעשתה בדרך של "הלוואות" אלא יש צורך להוכיח זאת במסמכים, דבר שלא נעשה.
(3) העיתון העסיק את דר' אורי מילשטיין כיועץ ושילם לו סכום של 100,000 ש"ח כ"דמי יעוץ". מסתבר שחלק מסכום זה, אשר שולם על ידי העיתון, היה מיועד למימון כתיבת ביוגרפיה של ראש העיר אילת (עמ' 74), מטלה שאינה מתחום פעילותו של העיתון.
(4) נעשה ניסיון לחייב את קופת העיתון בתשלום חשבון בסך 50,000 ש"ח למשרד הפרסום (בהנהלת פוליטיקאי מקומי) עבור שירותים שאינם קשורים לעיתון (עמ' 87 ו-90). ניסיון זה, ככל הנראה, לא צלח.
(5) העיתון עשה שימוש במחשבים לא לו שסופקו לו, בין השאר, על ידי עופר (עמ' 78).
(6) ההסכם עם המערערת נחתם בתקופתו של עופר כמנהל וכבעל מניות והיה בידיעתו האישית (עמ' 75).
(7) במחצית 1996 חדל העיתון לצאת לאור. פעילות החברה הופסקה בפתאומיות (עמ' 91), על פי החלטת עופר, בשל כשלון עסקי.
(8) המשיבה מס' 3, בבעלות ובשליטת שריה, נתנה למערערת ערבות בסך 20,000$ בתמורה לשחרור עיקול שהוטל על ציוד של העיתון (עמ' 48).
22. בניגוד לדעת בית הדין האזורי, סבור אני כי הצטברותם של כל המרכיבים העובדתיים שפורטו לעיל יחדיו, מקימים עילה להרמת מסך ההתאגדות. התשתית העובדתית מצביעה על מציאות של יזם המשקיע כספים ברכישת גוף כלכלי (המשיבה מס' 1) לצורך הפקת עיתון מקומי. היזם משקיע כספים ברכישת הגוף הכלכלי אך לא בהוצאות השוטפות להפעלתו. זהו מקרה מובהק של "מימון דק" שאינו מספיק לצורך תפקודה השוטף של החברה.
בשל כך, מראשית דרכו נקלע העיתון למציאות של העדר משאבים כספיים ואלה ממומנים על ידי גופים כלכליים אחרים של היזם: משכורות, תשלומים לספקים, פירעון חובות והעמדת ציוד לשימוש העיתון הם רק דוגמאות לכך. טענתו של עופר כי כל אלה מעוגנים בהלוואות מסודרות לא הוכחה ולו בראשית ראיה. מעבר לכך, העיתון משלם או נדרש לשלם עבור הוצאות שאינן קשורות אליו. ובנוסף, חברה בבעלות היזם מעמידה ערבות לעיתון בשל הטלת עיקול על הציוד שלו. כל אלה משקפים מציאות של גוף כלכלי אחד הפועל באופן מלאכותי באמצעות מספר זרועות משפטיות. כל אלה מובילים לפיתחה של המשיבה מס' 4 שהיא בעל המניות בחברה ולפיתחו של עופר, בעל המניות והשולט במשיבה מס' 4,
שהוא - בפועל - הבעלים, היזם, השולט והגב הכלכלי של כל המיזם.
23. וקיים היבט נוסף, עליו עמדנו בחלק הכללי (סעיף 14 לעיל). עניין לנו ביזם כלכלי המפעיל עסק ומעסיק עובדים. לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני. העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קירבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קירבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו. הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדיהם - לעתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך. אכן, סבור אני שבכל הנוגע לזכויות של עובדים, עקרונות תום הלב ותקנת הציבור מחייבים להגמיש את הדרכים להגיע אל המעסיק האמיתי, אל בעל השליטה, אל אותו גורם - כמו בענייננו - שבמהלך העסקים מפעיל למעשה את החברה, תוך שימוש לא מתאים ולא מסודר בחברת האם או בגופים כלכליים אחרים שלו.
24. מנימוקים אלה סבור אני כי קיימת הצדקה להרמת המסך כלפי המשיבה מס' 4, בעלת המניות של המשיבה מס' 1 וכלפי עופר, בעל המניות במשיבה מס' 4, והשולט באשכול של חברות שהמשיבה 1 היא חלק ממנו. יש לציין כי הרמת המסך כלפי עופר נעשית מכח היותו בעל מניות במשיבה מס' 4 ולא מכח היותו מנהל המשיבה מס' 1, שהרי בענייננו אין תחולה לחוק החברות החדש המאפשר לייחס חובות של חברה לאורגן שלה (סעיף 54 לחוק) ואין תחולה לסעיף 373 לפקודת החברות החל בהליכי פירוק בלבד, וכרוך בנקיטת הליך מיוחד. לא ראיתי מקום להרים את מסך ההתאגדות כלפי המשיבה מס' 3, אף שגם היא בשליטת עופר, שהרי עסקיה הם בתחומים אחרים ופרט לערבות, לא היתה לה מעורבות בפעילותה השוטפת של המשיבה מס' 1.
25. סוף דבר -
(1) הערעור שכנגד מתקבל בחלקו והפיצוי הכספי המגיע למערערת בעקבות הפסקת עבודתה יעמוד על סכום של 262,779 ש"ח ברוטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
(2) הערעור העיקרי מתקבל בחלקו באופן שהסכום שנפסק למערערת כאמור, יחול על המשיבים 1, 2 ו-4, ביחד ולחוד.
(3) לאור התוצאה, יישא כל צד בהוצאותיו.
ניתן היום, יב' טבת תשס"ג (17 דצמבר 2002), בהעדר הצדדים.
|
השופטת נילי ארד
|
|
השופט שמואל צור
|
|
השופט שמואל טננבוים
|
|
נציגת עובדים נירה שמאי
|
|
|
|
נציג מעבידים אבי ברק
|