1. בפניי תביעה כספית בהליך של סדר דין מהיר, לפיה התובע מבקש לחייב את הנתבע בתשלום סך של 71,154 ש"ח ליום הגשת התביעה, 30.10.12.
2. מקרה שהיה כך היה:
במועדים הרלוונטיים לתביעה ניהל מר סרגיי פינסקוביץ
(להלן: "החייב העיקרי") אצל התובע חשבון בנק מס' *****
(להלן: "החשבון"), ובמסגרתו הועמדה הלוואה על סך של 30,000 ש"ח
(להלן: "ההלוואה הראשונה"). ביום 5.8.07
, ובטרם סולקה ההלוואה הראשונה, התובע העמיד לחייב הלוואה נוספת על סך של 60,000 ש"ח, היא היא ההלוואה נשוא התביעה, והנתבע חתם כערב על הסכם ההלוואה הנ''ל
(להלן: "ההלוואה השנייה") כמו גם על טופס גילוי מידע לערב
(להלן: "טופס מידע לערב").כעשרה חודשים לאחר העמדת ההלוואה השנייה, ליתר דיוק ביום 22.6.09, שוב הועמדה הלוואה בחשבון, הפעם על סך של 25,000 ש"ח
(להלן: "ההלוואה השלישית").
יודגש כי בהסכם ההלוואה השנייה, כמו גם בטופס מידע לערב, נרשם כי ההלוואה השנייה נועדה לכיסוי הלוואה קודמת וכן לצרכי לימודים של החייב. כמו כן, מתוך כספי ההלוואה השנייה הופרש סך של 15,000 ש''ח אשר הופקד בפיקדון
(להלן: ''הפיקדון'').
לימים נצברה יתרת חוב בחשבון והחייב לא עמד בהתחייבויותיו כלפי התובע. או אז התובע הגיש נגדו תביעה אשר התקבלה בהעדר הגנה. התובע פתח תיק הוצל"פ לביצוע פסק הדין נגד החייב ובמסגרתו ניתן אישור ראש ההוצל"פ בדבר מיצוי ההליכים (שכן הנתבע הינו ערב מוגן).
3. בפי הנתבע מספר טענות הגנה מפני התביעה, ואלה הן:
- אי מתן הסבר על ידי נציגי התובע ביחס להלוואה השנייה ואף הצגת מצג מטעה כאילו לחייב אין הלוואות קודמות או יתרת חוב בחשבון, כשבפועל ההלוואה השנייה נועדה להסדר חוב קיים וסילוק יתרת החוב של ההלוואה הראשונה. הנתבע מוסיף וטוען כי בהתאם למידע אשר קיבל מהחייב ההלוואה השנייה הינה לצורכי לימודים בלבד.
- החייב לא עמד בהחזר ההלוואה הראשונה בסך של כ-650 ש"ח לחודש. על אף זאת, התובע העמיד את ההלוואה השנייה בסכום גבוה יותר ובגינה נדרש החייב להחזר חודשי בסך של כ-1,300 ש"ח. תמוה אפוא בעיני הנתבע כיצד הבנק הסכים להעמיד את ההלוואה השנייה כאשר הוא כשל בהחזר ההלוואה הראשונה.
- סך של 15,000 ש"ח מתוך ההלוואה השנייה הופקד בפיקדון, והרי ריבית הזכות עבור הפיקדון קטנה בהרבה מריבית החובה עבור חוב ההלוואה השנייה.
- ההלוואה השלישית הועמדה לצורך כיסוי החוב בגין ההלוואה השנייה וגם הפיקדון נזקף על חשבון אותה ההלוואה. לפיכך, ההלוואה השנייה נפרעה ואין לחייב את הנתבע בתשלום כלשהו בגינה.
4. תחילה לדין הנורמטיבי ביחס לחובת הגילוי המוטלת על הבנק.
הבנק חב חובת אמון כלפי לקוחו. אחד הביטויים המובהקים לחובה הנ"ל הוא חובת הגילוי המוטלת על הבנק. עסקינן בחובה הרחבה בהרבה מחובת הגילוי "הרגילה" המוטלת על צדדים אחרים המתקשרים ביניהם בחוזה (ר'
ע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח ואח', פ"ד מח(2) 573, 596, 597)
.
חובת הגילוי המורחבת המוטלת על הבנק אינה חלה אך ורק במסגרת היחסים שבין הבנק לבין הלקוח, אלא היא חלה גם כן ביחסיו כלפי ערב וממשכן נכס לחיוב של אחר (ר'
ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד, (פורסם בנבו) וכן
ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פ"ד נח(3) 934). חובה זו מעוגנת בסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981, החל על ערב בהתאם לסעיף 17א' לחוק והיא נובעת מהחובות הקבועים בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, - חובת תום הלב ואיסור הטעיה - וכן בדיני הנזיקין - עוולת הרשלנות
בספרה של ד"ר רות פלטו-שנער, דיני בנקאות - חובת האמון הבנקאית, נאמר לעניין הטעמים שבהטלת חובת גילוי מורחבת על הבנק, כמו גם אופן יישום החובה הנ"ל, כדלקמן:
"
... ההצדקה לכך טמונה באותה תפישת אמון מיוחדת המאפיינת את יחסי הבנק עם הלקוח ובחשיבות המיוחדת שמקנה לה שיטת המשפט שלנו. ככלל, חובת גילוי בסיסית קמה כעניין שבשגרה בין צדדים העומדים להתקשר בחוזה, אף ללא התקיימותם של יחסי אמון מיוחדים. זאת, מכוח האמון שנוצר בין הצדדים למשא ומתן. עם זאת, חובת הגילוי מושפעת מאופי היחסים בין הצדדים, וכשקיימים בין הצדדים יחסי אמון - תקום חובת גילוי מוגברת. במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח, מקבל האמון משמעות משפטית מיוחדת ומחייב סטנדרט גבוה במיוחד של התנהגות מצד הבנק. אווירת האמון יוצרת ציפייה סבירה מצד הלקוח להתנהגות הגונה של הבנק, תוך יכולת להסתמך על מצגי הבנק.
מכאן חובתו של הבנק לא להסתפק במסירת נתונים אינפורמטיביים (חובת הגילוי במובן הצר), כי אם לקיים את כל אותן חובות נוספות, המיועדים להבטיח את הבנת הלקוח בכל הנוגע לעסקה. על הבנק למלא את חובת הגילוי במובן הרחב על כל רכיביה, אף אם הוא פועל בכך נגד האינטרס האישי שלו, עניין המדגיש את הקשר בין חובת הגילוי לחובת האמון.
נימוק נוסף להרחבתה של חובת הגילוי המוטלת על הבנק הוא חוסר השוויון האינפורמטיבי המובנה בין הצדדים. די אם אזכיר את המידע העצום המצוי במאגרי המידע של הבנק ואשר אינו נחלתו של הלקוח הפשוט; המערך המקצועי של הבנק - כלכלי, משפטי ופיננסי - המסוגל להעריך אל נכון את משמעות העסקה, יכולת שאינה קיימת אצל לקוחות רבים; הניצול המיטבי של המשאבים שבידי הבנק; נסיונו של הבנק בביצוע עסקאות מהסוג הנדון; מורכבות תוכנם של המסמכים הבנקאיים וניסוחם בשפה גבוהה שאינה מובנת לכל, ועוד. כל אלה יוצרים פער גדול של כוחות בין הצדדים וגורמים לתלותו של הלקוח בבנק. על מנת להקטין את מימדיו של הפער האמור וכדי להבטיח שהבנק לא ינצל לרעה את כוחו הרב, ראוי לא להסתפק בהטלה של חובת גילוי צרה על הבנק, המסתכמת במסירת נתונים ועובדות" (שם, עמ' 199-200) (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.).
הכלל הוא כי על הבנק לגלות לערב ולממשכן כל פרט מהותי ובעל חשיבות לשירות הניתן ולסיכונים הכרוכים בו (ר'
סעיף 5 א' לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), פס"ד יולזרי לעיל בסעיף 5 פסקה 3 וכן
ע"א 1570/92 בנק מזרחי בע"מ נ' פרופ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369).
מן הכלל אל הפרט.
5. בסעיפים 3-4 לתצהירו, מוצג נ/1, טען הנתבע באומרו: