פסק דין 12215-09, 2249-09

לפני תביעה של שתי תובעות אשר הועסקו על ידי הנתבעת 1 כסייעות בגני ילדים לתשלום זכויות שונות בגין תקופת העבודה וסיומה. התובעות הפנו את תביעתן גם כלפי המדינה מן הטעם שהמדינה הפרה את חובות הפיקוח המוטלות עליה.

תביעתה של התובעת 1 נפתחה כהליך בדיון מהיר. ביום 21.9.09, לאחר תיקון כתב התביעה מצד התובעת 1, הורתה השופטת יהלום, כתוארה אז, על העברת הדיון בתובענה לפסים רגילים. החלטה זו לא יושמה ולא חל שינוי בסווג המנהלי של תובענתה. מוסכם על הצדדים – חרף סיווג ההליך – כי תובענתה מתבררת בפסים הרגילים, ולכך חשיבות בכל הנוגע לזכות הערעור.

א.המסגרת העובדתית

הנתבעת 1 (להלן – רשת הגנים) היא עמותה רשומה העוסקת במתן שירותי חינוך ברחבי הארץ לילדי גנים ומעונות יום בחינוך החרדי, וזאת במסגרת החינוך העצמאי. רשת הגנים מפעילה מוסדות חינוך שונים, שחלקם מוכרים כמוסד מוכר שאינו רשמי וחלקם לא. פעולת מוסדות החינוך של רשת הגנים מוסדרת, בין היתר, באמצעות חוק הפיקוח על בתי ספר, התשכ"ט – 1969 (להלן – חוק הפיקוח), חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג – 1953 (להלן - חוק החינוך) ותקנות חינוך ממלכתי (מוסדות חינוך מוכרים), תשי"ג – 1953 (להלן – התקנות).

הנתבעת 2 - מדינת ישראל, מעבירה לרשת הגנים תקציבים, וזאת בהתאם לחוק החינוך והתקנות.

לפי הנטען בתצהירו של מר יהודה קיסר – חשב משרד החינוך מאז חודש ספטמבר 2007, התקצוב נעשה בעיקרו של דבר בדרך של השתתפות בעלות שכר הגננות והסייעות לפי שכר "מודל" של גננת וסייעת. כן משלמת המדינה לרשת הגנים השתתפות בהוצאות קבועות. בפרק הרביעי לתקנות מוסדרים הכללים ל"תמיכת המדינה" במוסד מוכר שאינו רשמי. תקנה 9 שענינה שיעור ההשתתפות נוקטת בשיטת תקצוב מעט שונה. כך או כך, אין לעניין זה רלוונטיות לענייננו.

התובעת 1 (להלן – אסתר), ילידת שנת 1957 לערך, עבדה כסייעת לגננת בגן ילדים של רשת הגנים, מיום 1.9.02.

התובעת 2 (להלן – רבקה), ילידת שנת 1959 לערך, עבדה ברשת הגנים משנת 1981. תחילה, כסייעת משלימה בגן פלוני, ומשנת 1983 כסייעת לגננת בגן ילדים בו לומדים ילדים מחסידות באבוב. התובעת שייכת לחסידות האמורה.

התובעות הועסקו בחוזה עבודה שנתי מתחדש.

ככלל, בחודשי אוגוסט הגנים לא פעלו והתובעות לא קיבלו שכר. בחלק מהמקרים הן פנו לקבלת דמי אבטלה.

בתחילת שנות ה- 2000 נקלעה רשת הגנים לקשיים כלכליים. במסגרת ניסיון רשת הגנים להתמודד עם הקשיים הכלכליים ננקטו צעדי הבראה. בין היתר, הופחת, החל מחודש אפריל 2003, שכר העובדים, ובכלל זה שכר התובעות ב- 10%; ופוטרו עובדים.

לטענת התובעות, רשת הגנים ציינה במכתביה לעובדים מחודש יוני 2003, ובכלל זה לתובעות, כי ההפחתה היא לתקופה מוגבלת של שנה וחצי. ההפחתה בשכר כאמור, נמשכה גם לאחר מכן.

צעדי ההבראה לא הביאו לתוצאה המקווה. בסוף שנת 2006 גיבשו רשת הגנים ומשרד החינוך תכנית הבראה ומונה לרשת הגנים חשב מלווה, במסגרת התכנית נדרשו, בין היתר, פיטורי עובדים והורדת השכר לשכר המינימום בשנת ההבראה הראשונה. רשת הגנים לא הצליחה לקדם את המתווה האמור והתכנית לא יצאה אל הפועל בשלמותה. בהמשך, בחודש נובמבר 2008 נחתם בין המדינה לבין רשת הגנים הסכם הבראה. הסכם זה בוטל בפסק דינו של בית הדין האזורי בו נקבע כי הוא מנוגד לתקנות. תכנית הבראה נוספת גובשה בחודש מרץ 2010, ומאז עולה רשת הגנים על פסים יציבים.

בין לבין, בסוף שנת תשס"ט – קיץ 2009, סיימו התובעות את עבודתן ברשת הגנים:

א.אסתר – ביום 22.7.09, לאחר התרעות על כך שתאלץ להתפטר בשל הלנות שכר חוזרות, הודיעה אסתר לרשת הגנים על התפטרותה בדין מפוטר ועל כך שהתפטרותה תכנס לתוקפה כעבור חודש ימים. אין חולק כי התפטרותה היתה בנסיבות שמזכות בפיצויי פיטורים. לאור הודעתה של אסתר, לרבות תקופת ההודעה המוקדמת שנתנה, נקבע בזאת כי ניתוק יחסי העבודה הוא ביום 22.8.09.

ב.רבקה - אין חולק כי החל מחודש ספטמבר 2009 עבר ניהול הגן בו עבדה מרשת הגנים לחסידות באבוב. לא מדובר במהלך שהפתיע, אלא במהלך שהיה צפוי נוכח קשיי רשת הגנים בניהול אותו גן ילדים ייעודי לילדי החסידות בלבד.

לפני ביצוע המעבר או בסמוך אליו, רשת הגנים לא פיטרה את רבקה וגם לא הציבה אותה לעבודה במקום אחר. לטענת התובעת, משלא קיבלה שיבוץ אחר פנתה רבקה לרשת הגנים על מנת לברר את המצבה. לבסוף, נוכח המצב שנותר הודיעה רבקה לרשת הגנים על התפטרותה שנכנסה לתוקף לאחר חודש נובמבר 2009. רשת הגנים לא הוכיחה כי רבקה פוטרה או התפטרה במועד מוקדם יותר. פניית רבקה מחודש ספטמבר 2009, לא מלמדת כי רבקה התפטרה בחודש זה. נהפוך הוא, היא ביקשה מכתב פיטורים, ללמדך שהיא טרם הבינה כי נותקו יחסי העבודה. טענת רשת הגנים לפיה רבקה עברה לעבוד באותו גן ילדים ולכן יש בכך ללמד כי הבינה עוד קודם לכן על ניתוק היחסים, אינה יכולה להתקבל. שכן, לא נסתרה עדות רבקה כי המעבר לא היה מיידי, אלא רק כעבור שנה. בנסיבות אלה, אקבע כי יחסי העבודה שבין רבקה לבין רשת הגנים הסתיימו ביום 30.11.09.

ב.מסגרת התביעה

התובענות מעוררות סוגיות משותפות: הזכות לקבל שכר בחודשי אוגוסט כפי שמשולם לסייעות בחינוך הרשמי; הפחתת השכר בשיעור של 10%; תשלום דמי הבראה; פיגור בביצוע הפרשות לקרן הפנסיה; הפרשי פיצויי פיטורים והלנתם. כן טוענות התובעות לאחריות המדינה בשל מחדלה בפיקוח על רשת הגנים.

לרבקה יש גם תביעה לתשלום שכר עבודה לחודשים ספטמבר – נובמבר 2009.

ג.הזכאות לקבלת שכר לפי המשולם בחינוך הרשמי

ג1המסגרת המשפטית

טענות התובעות מבוססות על ההלכה שנפסקה בענין בוסי. קודם לכן נציג את הרקע המשפטי להלכה בענין בוסי:

א. מכוח חוק לימוד חובה, תש"ט – 1949, חלה חובת חינוך על כל ילד בישראל החל מגיל שלוש ועד היותו נער בן 17. המדינה אחראית למתן לימוד החובה, ועליה – ביחד עם הרשות המקומית, החובה לקיים מוסדות חינוך לשם כך. בישראל כמה וכמה סוגים של מוסדות חינוך. האבחנה הראשונה היא בין מוסד "מוכר" לבין מוסד "לא מוכר". האבחנה השניה נוגעת למוסדות חינוך מוכרים שנחלקים בין "מוסד רשמי" לבין "מוסד לא רשמי". במוסד רשמי נעשה, מכוח חוק החינוך, החינוך הממלכתי והחינוך הממלכתי-דתי.

ב. מוסדות מוכרים רשמיים הם "איבר" של המדינה וממומנים על ידה, ואילו מוסדות מוכרים לא רשמיים, דוגמת אלה שבבעלות רשת הגנים, הם בבעלות גופים פרטיים ואין, כנקודת מוצא, חובה על המדינה לשאת במימונם. חריג לאותה נקודת מוצא קבוע בסעיפים 3א(ט) ו-3א(י) לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה - 1985, אשר קובעים כי תאגיד מרכז החינוך העצמאי ותאגיד מרכז מעיין החינוך התורני בארץ-ישראל זכאים לקבל מהמדינה תמיכה "למטרות חינוך בלבד" ו"על פי קריטריונים עניניים אחידים ושוויוניים כמו לכלל ילדי ישראל".

ג. הורים רשאים לבחור אם ילדיהם ילמדו בחינוך הציבורי - במוסד חינוך מוכר ורשמי, או בחינוך "הפרטי" – במוסד חינוך מוכר שאינו רשמי. לשם כך נקבעו בחוק הוראות שונות שנועדו להבטיח כי במוסד המוכר והלא רשמי "יתקיימו תנאים נדרשים, הן באשר לעצם החזקתם של המוסדות והן באשר לתכניות הלימודים בהם". אחת ההוראות הרלוונטית לענייננו היא הוראת סעיף 11 לחוק החינוך, אשר קובעת כי:

"השר רשאי לקבוע, בתקנות, סדרים ותנאים להכרזת מוסדות לא רשמיים מוסדות חינוך מוכרים, להנהגת תוכנית היסוד בהם, להנהלתם, לפיקוח עליהם ולתמיכת המדינה בתקציביהם, אם השר יחליט על התמיכה ובמידה שיחליט".

ד. מכוח סמכות זו הותקנו התקנות "בהן נקבעו קריטריונים להכרה במוסד חינוך, כמוסד מוכר שאינו רשמי". קריטריונים אלה להכרה במוסד חינוך כמוסד מוכר שאינו רשמי נקבעו בתקנה 3 (א) אשר קובעת כך:

"מוסד חינוך לא יוכרז כמוסד מוכר אלא אם נתמלאו תנאים אלה:

(1)על המוסד ניתן רשיון לפי חוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969, או לפי פקודת החינוך, לפי הענין;

(1א)המוסד מקיים את תכנית היסוד לפי האמור בתקנה זו;

(2) הלימודים הנוספים על תכנית היסוד אושרו על ידי השר;

(2א)מספר התלמידים הצפוי בכל כיתה הוא לפי השיעור הנהוג במוסדות חינוך רשמיים;

(3)ימי הלימודים אינם יותר מ-260 לשנה ולא פחות מ-180 לשנה, ובלבד שבמוסדות שבהם מקבלים התלמידים שיכון וכלכלה נוסף על החינוך היסודי, יהיו ימי הלימוד כפי שיאשר השר;

(4)המוסד מקיים חופשות חגים כפי שאישר השר;

(5)השכלת המנהל וחבר המורים והעובדים במוסד היא לפי הנהוג במוסדות חינוך רשמיים;

(6)משכורות המורים והעובדים במוסד יהיו לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים;

(7)תנאי השיכון, הציוד והתנאים הסניטאריים במוסד מניחים את דעת השר." (הדגשה הוספה – א.א.)

הקריטריונים בתקנה 3 (א) נחלקו בפסיקה לכמה תחומים: "חלקם של התנאים נוגעים לתכני הלימוד במוסדות - לימודי יסוד ולימודים נוספים שאושרו; חלקם נוגעים ל"מעטפת הלימודית", ובהם מספר תלמידים בכיתה, מספר ימי לימוד, חופשות תנאי שיכון וכיוצא בזאת; וחלקם תנאים הנוגעים לאיכות ההוראה - ובהם השכלת המורים ותנאי שכרם".

תקנה 10 לתקנות קובעת מה דינו של מוסד לא רשמי שהפר את התנאים להכרה בו כמוסד מוכר. לענין זה מבחינות התקנות בין הפרת התנאי שבתקנה 3 (א)(1) – שאז ההכרה "תפקע", לבין הפרת יתר התנאים – שאז ההכרה "תבוטל".

ה. הקריטריון הרלוונטי לעניננו, ועל פירושו סבה המחלוקת, הוא זה הקבוע בתקנה 3 (א) (6) ולפיו על מנת שמוסד רשמי יזכה ל"הכרה" נדרש ממנו כי "משכורות המורים והעובדים במוסד יהיו לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים".

לשלמות התמונה הנוגעת לתנאי האמור בתקנה 3 (א) (6) נציין כי בשנת 2010 תוקנו התקנות באופן שהוספה לתקנת 3 תקנת משנה (ד) ובה נקבע כך:

"על אף האמור בתקנת משנה (א)(6), רשאי השר להכיר במוסד אף אם משכורות המורים והעובדים במוסד אינם לפי הכללים האמורים בה, אם המוסד מקיים תכנית הבראה שאושרה מראש ובכתב בידי משרד החינוך ושלדעת חשב המשרד התכנית מחייבת הפחתה בשכר העובדים, ובלבד שההפחתה תהיה מידתית ובהתאם לרכיבי השכר הקודם, וכן לפי נתוני העובדים והעסקתם קודם ההפחתה."

מעמדת היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה לבית הדין הארצי בענין בוסי עולה כי התיקון האמור בא לעולם "לאחר שתוכנית הבראה שגובשה לרשת הגנים בשיתוף עם משרד החינוך, נפסלה על ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, מן הטעם שתנאי השכר שנקבעו בה, היו פחותים מתנאי השכר הנהוגים במוסדות רשמיים". הכוונה לס"ק (ת"א) 502/09 הנזכר בסעיף 10 לעיל.

ההלכה בענין בוסי:

א. בענין בוסי התעוררה השאלה האם התקנות מקימות למערערות – גננות של רשת הגנים, "זכות תביעה עצמאית לתשלום משכורותיהן, לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים". 

ב. בית הדין האזורי, מותב בראשות השופטת נטע רות, השיב על שאלה זו בחיוב וקבע כי "יישום הכללים שהתווה בית המשפט העליון בפסיקתו ביחס לתכליתו של חוק חינוך ממלכתי ולתכלית התקנות שהותקנו מכוחו ומכאן – אף ביחס לאופן שיש ליישמן - צריך להוביל למסקנה, לפיה הנתבעת מחויבת, בהתאם לתקנה 3(א)(6) לתקנות חינוך ממלכתי, בהענקת תנאי שכר לעובדי הוראה במוסדותיה השווים לאלה המוענקים לעובדי הוראה במוסדות החינוך הרשמי וכי הפרה של תקנה זו מקימה עילת תביעה עצמאית לכל אחת מהתובעות". וכך נימק בית הדין האזורי את מסקנתו:

"38. ...

ראשית - אי עמידתה של הנתבעת (כמוסד הנהנה מתמיכה ציבורית) בתנאי - המחייב הענקת תנאי שכר שווים לעובדיה כפי הנהוג במוסדות החינוך הרשמי – עלול לפגוע קשות בהשגת היעדים של חוק חינוך ממלכתי. שכן, העסקת עובדי הוראה בתנאים ירודים ופחותים מהמקובל בחינוך הרשמי עלולה להוביל לכך שעובדי הוראה בעלי כישורים נאותים ידירו את רגליהם ממוסדות החינוך של הנתבעת ובכך תפגע רמתם של מוסדות אלה ותמנע השגתם של יעדי החינוך הממלכתי כפי שהוגדרו בחוק.

שנית - אי עמידתה של הנתבעת כמוסד הנהנה מתמיכה ציבורית בתנאי המחייב הענקת תנאי שכר שווים לעובדיה כנהוג במוסדות החינוך הרשמי ובכלל זאת, הימנעות מהענקת תנאים שנועדו לתמרץ את עובדי ההוראה להשתלם ולהרחיב את השכלתם – עלול אף הוא להוביל לפגיעה ברמתם של מוסדות הנתבעת בהשוואה למוסדות הרשמיים.

מכאן – שאי עמידה זו בחובה להענקת תנאי שכר שווים לאלה המקובלים בקרב עובדי הוראה עלול להביא גם לפגיעה ברמת ההשכלה ובאיכות החינוך של הילדים המתחנכים בנתבעת.

משמעות הדברים היא - שבהבטחת רמתם של מוסדות מוכרים שאינם רשמיים – זאת, בין היתר, ע"י קביעת כללים המסדירים את תנאי ההעסקה של עובדי ההוראה המועסקים בהם – יש כדי לתרום להשגת היעדים שהוגדרו בחוק חינוך ממלכתי גם במוסדות המוכרים שאינם רשמים.

39.למותר לציין כי לעובדי ההוראה המועסקים במוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים ובכללם אף הנתבעת, יש אינטרס ישיר בהגנה על רמתם החינוכית והפדגוגית של המוסדות בהם הם מועסקים ועל יישום מיטבי של תכלית חוק חינוך ממלכתי במוסדות הללו.

מכאן – שככל שהנתבעת מפרה את הוראות התקנות, הרי שקמה לכל עובד ועובד עילת תביעה; קרי – זכות משפטית לדרוש את יישומם של הכללים הנהוגים ביחס לתנאי העסקה של עובדי ההוראה בחינוך הרשמי, כך שכללים אלה יחולו אף לגביהם." (הדגשות הוספו – א.א.)

מוסיף בית הדין האזורי ומציין שני שיקולים נוספים: הראשון, הענקת זכות תביעה עצמאית לעובדים מכוח תקנה 3 (א) לתקנות מגבירה את יעילות אכיפת הוראותיה; השני, הגברת יעילות האכיפה מקדמת את השוויון בין סוגי המוסדות המוכרים – הרשמיים והלא רשמיים. נביא את הדברים מפי בית הדין האזורי:

"נוסיף, כי מסקנה זו היא המתבקשת אף נוכח שיקולי מדיניות שמטרתם להוביל לאכיפה יעילה של הוראות חוק חינוך ממלכתי והתקנות שהותקנו על פיו. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח חולשתה של המדינה באכיפת הכללים שהיא עצמה התוותה כפי שאלה מצאו ביטויים בתקנות חינוך ממלכתי. זאת, כעולה מפסיקתו של בית המשפט העליון הנוגעת לחולשתם של אמצעי האכיפה של הרשות המבצעת, המתקשה לאכוף את הכללים המעוגנים בתקנות חינוך ממלכתי ביחס למוסדות שאינם רשמיים.

40.כן יאמר - כי אכיפה יעילה של הוראות חוק חינוך ממלכתי והתקנות שהותקנו על פיו - ובמיוחד נוכח חולשת מנגנוני האכיפה של המדינה - יש כדי לקדם את עקרון השוויון. שכן, אי עמידתה של הנתבעת, הנהנית מתמיכה ציבורית בדרישת התקנות – מקנה לה יתרון על פני מוסדות אחרים אשר עומדים בתנאי התקנות באופן המגביל, מטבע הדברים, את היקף פעילותם.

עוד יאמר - כי אי עמידתה של הנתבעת בדרישת התקנות – המחייבות הענקת תנאי שכר שווים לעובדיה כפי הנהוג במוסדות הרשמיים וזאת - כל עוד היא נהנית מתמיכה שמקורה מתקציב המדינה – יוצרת אפליה בינה לבין מוסדות אחרים שאינם נהנים מתקציב המדינה עקב אי עמידה בתנאים הללו." (הדגשות הוספו – א.א.)

ג. על החלטת בית הדין האזורי הוגש הערעור כאמור. בית הדין הארצי, בדעת הרוב מפי השופטת רוזנפלד, דחה את הערעור. בית הדין הארצי קובע אמנם כי התקנות אינן מקימות עילת תביעה עצמאית ונפקות הפרתן היא במישור המנהלי. אך לתקנות נפקות במישור יחסי עובד ומעביד שבין המוסד הלא רשמי המוכר לבין עובדיו. וכך מסבירה השופטת רוזנפלד את קיומה של הנפקות כאמור:

"בעצם פנייתו של מוסד חינוך אל משרד החינוך, בבקשה להכיר בו כמוסד מוכר שאינו רשמי, וודאי בעצם קבלת הטבות על יסוד ההכרה שהתבקשה, טמונה התחייבות מפורשת וברורה של המוסד למילוי אחר תנאי ההכרה, ולענייננו, התחייבות למילוי התנאי בדבר תשלום משכורות העובדים על פי המקובל במוסדות החינוך הרשמיים. התחייבות כזו היא בבחינת מובן מאליו, באשר היא העומדת ביסוד ההכרה, ועליה לאמיתו של דבר מושתתת קבלת ההטבות הכספיות הכרוכות בהכרה. התחייבות זו של המוסד, אומנם ניתנת למשרד החינוך, אך היא משקפת באופן ברור התחייבות של המוסד כלפי כלל הציבור, שמשרד החינוך אינו אלא נאמן שלו, וממנו הוא שואב את כוחו." (הדגשה הוספה – א.א.)

מוסיפה השופטת רוזנפלד וקובעת כי:

"בנוסף, ככל שמדובר בעובדי המוסד המוכר שאינו רשמי, אצלם ודאי נמצאת הציפייה הסבירה והלגיטימית כי מעסיקם שהתחייב לכך, פועל על פי תנאי ההכרה בהם הוא מחויב, וממלא אחריהם."

לבסוף מסכמת השופטת רוזנפלד כך:

"מכלל הניתוח שנערך אודות פעולתה של הרשת כגוף ציבורי ומחויבותה לתנאי בדבר תשלום משכורות העובדים כמקובל במשרד החינוך מחד, וציפייתם הסבירה והלגיטימית כי הרשת פועלת על פי תנאי ההכרה בה, מאידך, מתבקשת מסקנה אחת. המסקנה המתבקשת לדעתי היא, כי הדרישה שבסעיף 3(א)(6) לתקנות מוסדות מוכרים לתשלום שכר העובדים "לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים", מגלמת בחובה התחייבות של המוסד לשלם לעובדיו שכר לפי השיעורים והכללים הנהוגים במשרד החינוך. משכך, היא מהווה תנאי מכללא בהסכמי ההעסקה של העובדים." (הדגשות הוספו – א.א.)

יצויין כי השופטת רוזנפלד קובעת שלכאורה הדיון בשאלה האמורה מיותר שכן, מסעיף 44 להחלטת בית הדין האזורי, כמו גם מעמדת רשת הגנים, עלה כי הלכה למעשה שילמה רשת הגנים לגננות את השכר לפי המקובל לגבי עובדי הוראה במוסדות הרשמיים.

לסיכום, עמדת הרוב בענין בוסי קבעה כי תקנה 3 (א)(6) לתקנות צריכה להתפרש כמקנה לעובדי המוסד הלא רשמי המוכר את הזכאות לתנאי העבודה החלים במוסדות הרשמיים. מוסיפה השופטת רוזנפלד וקובעת כי:

"ככל שמתעוררת מחלוקת לעניין אופן החלתו של הסדר משכורת כזה או אחר על מוסד מוכר שאינו רשמי, ואין היא באה על פתרונה, לרבות בסיוע משרד החינוך, כי אז כדרכן של מחלוקות מעין אלו, הן תיפתרנה בהכרעה שיפוטית, לרבות בשים לב לעמדת משרד החינוך בסוגיה המתעוררת."

ד. למעלה מן הדרוש ראוי להעיר כי בית הדין הארצי כרך בהנמקתו את דבר התקצוב של המוסדות הלא רשמיים המוכרים. לפי החקיקה, למעט במקרה של "החינוך העצמאי" ו"מעיין החינוך", אין חובה לתקצב מוסד חינוך לא רשמי מוכר. לפיכך ולכאורה בלבד, אין קשר הכרחי בין קיומו של תקצוב לבין המסקנה המשפטית הנוגעת לתקנה 3 (א)(6) לתקנות.

ה. דעת המיעוט בענין בוסי, מפי סגן הנשיאה פליטמן, כתוארו אז, חלקה על המסקנה של דעת הרוב. בקליפת אגוז, סבר סגן הנשיאה כי אין לפרש את תקנה 3 (א) (6) כקובעת זהות בין תנאי העבודה של עובדי המוסד הרשמי המוכר לבין תנאי העבודה של עובדי המוסד הלא רשמי המוכר.

ו.רשת הגנים עתרה לבג"ץ כנגד פסק הדין בעניין בוסי. העתירה אמנם נדחתה בפסק דין מיום 8.4.13. אך נימוקי הדחיה מעוררים לכאורה קושי באשר לנפקותו של פסק הדין בענין בוסי, ולפיכך אביא את פסק דינו של בג"צ כלשונו:

"לא ראינו הצדקה להתערבות של בג"ץ בעניין נשוא העתירה. בית הדין הארצי קבע, בין השאר, כחלק מהנמקותיו בדעת הרוב, כי התנאי בדבר תשלום משכורות כמקובל במוסדות החינוך הרשמיים הפך להיות תנאי מכללא בהסכמי העבודה עם עובדיו של מוסד החינוך המוכר שאינו רשמי (ראו פסקה 64 לפסק דינה של השופטת ר' רוזנפלד).

מבלי להיכנס לכל השאלות האחרות העשויות להתעורר, די בכך כדי שהעתירה תדחה מאותה קביעה עובדתית לגבי תוכן יחסי העבודה שבין העותרת לבין המשיבות 16-2, וזאת על-פי כללי ההתערבות המקובלים עלינו בכגון דא." (הדגשות הוספו – א.א.)

עיון בעמדת הרוב בענין בוסי מעלה כי הקביעה אודות הפיכת הוראות תקנה 3 (א)(6) לתקנות לתנאי מכללא בחוזי העבודה של עובדי המוסד הלא רשמי והמוכר היא קביעה משפטית נפרדת מהקביעה העובדתית לפיה הלכה למעשה באותו מקרה שילמה רשת הגנים את השכר לפי המקובל לגבי עובדי הוראה. קביעה משפטית זו לא בוטלה והיא עומדת על כנה ומחייבת את הערכאות הנמוכות.

ג2טענות הצדדים

טענת התובעות היא לזכאות להשוואת "תנאי שכרן" לשכר של סייעות בחינוך הרשמי, והלכה למעשה – לסייעות ברשויות המקומיות. טענתן מכוונת בעיקרו של דבר לתשלום שכר בחודשי אוגוסט הגם שבחודש זה הגן אינו פעיל.

רשת הגנים סבורה כי יש לדחות תביעה זו של התובעות. בקליפת אגוז טוענת רשת הגנים כך:

א.מכוח תקנה 3 (א) (6) אין זכאות להשוואה;

ב.גם אם יש זכאות עקרונית להשוואה, הרי שזו חלה רק על עובדי הוראה ולא על יתר העובדים, ובכללן סייעות לגננת;

ג.גם אם יש זכאות עקרונית להשוואה, במקרה של התובעות אין חובת השוואה, שכן הן עבדו בגנים לא מוכרים, וככל שהוכרו – אזי הן זכאיות ל"השוואה" רק לשנים בהן קיבלו הגנים הכרה;

ד.הזכאות להשוואה לא קמה לפני המועד שקדם להלכה שנפסקה;

ה.חובת ההשוואה לא חלה על רכיבי התביעה להם טוענות התובעות – שכר חודש אוגוסט.

ו.הסכמת התובעות לתנאי שכרן גוברת על הזכאות הנטענת.

ג3הכרעה

(א)האם התקנה מקימה זכאות להשוואה?

טענת רשת הגנים מבוססת על עמדתו של סגן הנשיאה בעניין בוסי. לאור סעיף 18 לסיכומי רשת הגנים, נראה כי הטענה נטענה במועד בו טרם הוכרעה העתירה כנגד ההלכה בעניין בוסי. על כל פנים ולמען הזהירות, טענה זו אין לקבל. בית הדין הארצי קבע את אשר קבע בעניין בוסי, ובהתאם נפסקת ההלכה. לפי קביעת דעת הרוב – תקנה 3 (א) (6) לתקנה הפכה לתנאי מכללא בתנאי העבודה של עובדי מוסד מוכר שאינו רשמי, דוגמת רשת הגנים. בג"צ מצא לדחות את עתירת רשת הגנים על יסוד הקביעה העובדתית לפיה רשת הגנים שילמה לגננות לפי תנאי השכר בחינוך הרשמי, מבלי לדחות את הקביעה המשפטית האמורה. משכך הלכתו של בית הדין הארצי על מכונה עומדת ודומה שגם היועץ המשפטי לממשלה משלים עם הפרשנות הנוכחית. לא בכדי תוקנה תקנה 3 לתקנות והוספה לה תקנה 3 (ד). לו רצה מחוקק המשנה לפעול כפי הפירוש לו טען היועץ המשפטי לממשלה, כי אז התקנות היו מתוקנות בדרך אחרת.

למעלה מן הדרוש אציין כי מעיון בתלושי השכר הספורים של התובעות שצורפו לתיק עולה כי שכרן של התובעות שולם לפי רכיבי שכר הנהוגים לגבי תשלום שכרן של סייעות ברשויות המקומיות. כך למשל, בתלוש השכר של רבקה לחודש 12/06, מצויין כי שכרה משולם לפי "דירוג: מנהלי ציבורי, דרגה: דרגה 4 – ט"ז, ותק: ..". זאת ועוד, באותו תלוש שכר (וגם באחרים) מופיעים רכיבי שכר הנהוגים לגבי דרוג מנהלי ברשויות המקומיות, ובכללם "תוספת איזון" שחלה ברשויות מקומיות. דהיינו, הלכה למעשה, הגם שהדבר לא מצוין במפורש בהסכמי ההעסקה, נהגה רשת הגנים לשלם לסייעות (כמו לגננות) בהתאם למקובל בחינוך הרשמי. על כל פנים, משרשת הגנים עוררה את השאלה המשפטית הנוגעת לנפקות התקנה (להבדיל מהתנהגות שהיא פרי הסכמה דו צדדית או חד צדדית) אין מנוס מלהדרש אליה. טעם נוסף לצורך להדרש אליה, נעוץ בשאלת המנגנון האפשרי לסטיה מהוראות אותה תקנה.

(ב)האם הזכאות להשוואה חלה גם על עובדים שאינם מורים?

כאמור, רשת הגנים טוענת כי את תקנה 3 (א) (6) לתקנות יש לפרש כמי שחלה אך ורק על "עובדי חינוך" – כפי הגדרתם בחוק הפיקוח, ולא כמי שחלה על סייעות לגננות. טענה זו של רשת הגנים אין לקבל. גם המדינה סבורה כי אין לקבל טענה זו של רשת הגנים.

לשון תקנה 3 (א) (6) לתקנות ברורה וענינה "השוואה" הן בהתייחס ל"מורים" והן בהתייחס ל"עובדים". וכך קובעת התקנה: "משכורות המורים והעובדים במוסד יהיו לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים" (הדגשות הוספו – א.א.). לו לא הבחינה התקנה בין מורים לבין עובדים ולו כיוונה התקנה רק לעובדי חינוך – מן הסתם היה נעשה שימוש רק בביטוי "מורים" או "עובדי הוראה" או "עובדי חינוך". במקרה שכזה לא היה כל צורך בביטוי הנוסף "עובדים". קבלת הפירוש לו טוענת רשת הגנים תוביל לכך שלמילה "והעובדים" בנוסח התקנה לא תהיה כל משמעות. חזקה כי המחוקק לא משחית מילותיו לריק.

זאת ועוד, גם מבחינת תכלית התקנה אין מקום להבחין בין המורים לבין יתר העובדים בבית הספר. התקנה נועדה להבטיח כי כח האדם במוסד החינוכי הלא רשמי לא יפול ברמתו מכוח האדם במוסד החינוכי הרשמי. כח אדם זה מהווה את מכלול סגל ההוראה. הדברים נכונים שבעתיים דווקא בגן הילדים בו הסייעת מהווה הלכה למעשה לפחות 50% מכוח ההוראה בגן הילדים.

להלן התייחסות לטענות נוספות של רשת הגנים:

א.סמכות השר לפי חוק החינוך – רשת הגנים טוענת, אמנם בשפה רפה, טענה כללית ממנה משתמע כאילו תקנה 3 חורגת מההסמכה בסעיף 34 לחוק החינוך. לטענה זו אין יסוד, סעיף 34 אמנם מפרט נושאים לגביהם מוסמך השר להתקין תקנות, ובין נושאים אלה אכן אין בנמצא התייחסות לתנאי ההכרה במוסדות שאינם רשמיים. אלא שסעיף 11 לחוק החינוך, שצוטט בסעיף 13 ג' לעיל, הוא זה שמסמיך את השר במפורש לקבוע "סדרים ותנאים להכרזת מוסדות לא רשמיים כמוסדות חינוך מוכרים". מכאן, שהשר לא חרג מסמכותו בהתקינו את תקנה 3 לתקנות.

ב.תקנה 8 (א) לתקנות – תקנה 8 (א) לתקנות, שמצויה בפרק הרביעי לתקנות שעניינו "תמיכת המדינה", קובעת כי:

"רצה בעל מוסד בתמיכת המדינה, יצרף לבקשתו לשר את הצעת התקציב של המוסד לשנת הלימודים הבאה ויכלול בה פרטים מלאים ונכונים על התקן, המצבה ומשכורות המורים ועל הוצאות המוסד לשירותים ולבנינים וכן פרטים ומסמכים להוכחת עמידתו בתנאים המפורטים בתקנה 9."

לטענת רשת הגנים, מכוח התקנה האמורה היא לא נדרשת לפרט בבקשתה להכרה במוסד החינוכי את שכר העובדים שאינם עובדי הוראה. מכאן למדים, כך לפי הנטען, שאת הביטוי "עובדים" בתקנה 6 (א) (6) יש לפרש כמתייחס גם הוא לעובדי הוראה ולא לעובדים באופן כללי. טענה זו אין בידי לקבל. צודקת המדינה כי הפרק הרביעי לתקנות עוסק בתקצוב ולא בתנאים להכרה במוסד כמוסד מוכר שאינו רשמי. השר רשאי לקבוע תנאים שונים להכרה במוסד ולתקצוב המוסד. כפי שכבר צויין, שאלת ההכרה במוסד החינוך עומדת על רגליים עצמאיות ונפרדות משאלת תקצובו.

ג.סמכות השר לפי חוק הפיקוח – לטענת רשת הגנים סמכות השר לגבי עובדים במוסדות חינוך היא רק בכל הנוגע ל"עובדי חינוך" כהגדרתם בחוק הפיקוח, דהיינו "מי שעוסק בבית ספר ועיקר עיסוקו בו הוא בהוראה או בחינוך וכן מי שעוסק בפיקוח על הוראה או חינוך". לטענת רשת הגנים לשר אין סמכות לגבי יתר העובדים שמוגדרים בחוק הפיקוח כ"עובדי שירות", קרי: "מי שעוסק בבית ספר ואיננו עובד חינוך". לטענת רשת הגנים, בנסיבות אלה אין כל הגיון בכך שהשר יתערב בתנאי העבודה של מי שהם "עובדי שירות", ולכן את הביטוי "עובדים" בתקנה 3 (א) (6) לתקנות יש להבין כמתייחסת ל"עובדי חינוך": מי שעוסק בהוראה ובפיקוח. טענה זו אין לקבל. ראשית, האבחנה בין "עובד חינוך" לבין "עובד שירות" נעשתה רק בשנת 1969 עת חוקק חוק הפיקוח. רשת הגנים לא הראתה שבשנת 1953, עת הותקנו התקנות, היתה קיימת אבחנה שכזו; שנית וזה העיקר – העובדה כי מסגרת הפיקוח המקצועי של השר מיוחדת ל"עובדי החינוך", אינה סותרת את סמכותו לפי סעיף 11 לחוק החינוך לקבוע בתקנות כי מוסד שמבקש להיות מוכר כמוסד חינוך מוכר ידרש לקיים תנאים מסויימים לגבי ביחס לעובדיו שאינם "עובדי חינוך".

ד. טוענת רשת הגנים שקבלת פירוש התובעות תוביל "באחת להכללת מאות עובדי מאות עמותות שונות ברחבי הארץ לחסות תחת תנאי עבודה הנוגדים את הוראות ההסכמים האישים והסכמים קיבוצים מגזרים במשק" (סעיף 35 לסיכומי רשת הגנים). לא ברור הקושי עליו מצביעה רשת הגנים. ככל שגוף מבקש שהמוסד החינוכי שהוא מנהל יוכר לפי חוק החינוך, הרי שעליו לעמוד במטלות שנקבעו לכך בתקנות. חזקה על השר כי תנאים שקבע משקפים את התנאים הדרושים כדי להבטיח שהמוסד החינוכי שמבקש להיות מוכר יעמוד ברמה הנדרשת ממוסד חינוכי, ובכלל זה במעטפת שמסביב לעבודת החינוך, לרבות יתר העובדים.

ה.טענה נוספת של רשת הגנים שנוגעת להעדר חובת השוואה בנוגע לתובעות נוגעת לכך שתנאי הכשירות מהסייעות ברשת, ובכללן התובעות, נופלים מתנאי הכשירות הנדרשים בחינוך הרשמי. לטענת רשת הגנים, כדוגמא, לפי התקשי"ר נדרשת הסייעת ל- 12 שנות לימוד ולהתחייבות לסיים קורס סייעות בשנתיים הראשונות לעבודה. גם טענה זו דינה להדחות. ככל שאכן הסייעות ברשת לא עומדות בתנאי הכשירות הנדרשים בחינוך הרשמי, אין הדבר מוביל לכך שאין להן זכאות לביצוע ההשוואה. יאמר שדווקא טענה זו של רשת הגנים מלמדת עד כמה חשובה ההשוואה. שכן, לא מן הנמנע שאי העמידה בתנאי הכשירות של כח האדם המגוייס לתפקיד הסייעות, ככל שאכן כך הוא מבחינה מערכתית, היא תוצאה של כוונה לשלם שכר שנופל מזה של החינוך הרשמי. תשלום שכר שווה יבטיח מן הסתם גם שוויון ברמת כח האדם. כך או כך: לא מצאתי בתקנות כי ההשוואה קשורה בקשר כזה או אחר להכשרה; סעיף 104.411 לחוקת העבודה מציין כי יכולה להקלט סייעת לגננת עם 10 שנות לימוד, אך לאור הקבוע בסעיף 25.421 ס"ק 4 לחוקת העבודה הדבר ישפיע על יכולתה לעבור את מתח הדרגות למשרתה (4 - 6).

בסיכומיה הפנתה רשת הגנים לעדותו של מר פינסקי בהליך אחר וכן לחוברת מידע (זכותון) שהוצאה על ידי העמותה שמטעמה ניתן הייצוג לתובעות – עמותת איתך-משפטניות למען צדק חברתי. לא ברור כיצד זה מפנה רשת הגנים בסיכומיה לראיות שלא הוגשו לבית הדין, וכל זאת ללא נטילת רשות מקדימה. משכך, אין מקום להתייחס לטענות המבוססות על אותן ראיות חדשות.

לאור האמור נקבע בזאת כי הזכות להשוואה חלה גם על עובדים במוסד החינוכי שאינם מורים, ובכללן סייעות בגני הילדים.

(ג) האם במקרה הפרטני של התובעות אין חובת השוואה?

רשת הגנים טוענת שגם אם קיימת חובת השוואה היא אינה חלה על התובעות, שכן חובת ההשוואה מתייחסת רק למי שהועסק במוסד חינוך מוכר שאינו רשמי, ואילו גני הילדים בהם עבדו התובעות לא היו מוסדות מוכרים.

אכן חובת ההשוואה מכוח התקנה מתייחסת למוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים. משכך, מוסד חינוך שאינו "מוכר" לא חלה לגביו התקנה. ואם כך - התקנה לא יוצרת, בדרך של "תנאי מכללא", זכאות להשוואה. עוד אני מוכן להניח שככלל הנטל להוכיח כי מוסד חינוך הוא מוסד מוכר, מוטל על הטוען לכך.

במקרה זה אני סבור כי הורם הנטל להוכיח, ולו לכאורה, כי גני הילדים בהם הועסקו התובעות היו מוסדות מוכרים. ואסביר, הטענה כאילו גני הילדים בהם הועסקו התובעות לא היו מוסדות מוכרים עלתה בעת דיון ההוכחות. ב"כ רשת הגנים הודיעה לבית הדין שתוך 7 ימים ממועד הדיון תודיע רשת הגנים "האם שני הגנים נשוא התביעה היו בשנים הרלוונטיות לכתב התביעה, בבחינת מוסדות מוכרים שאינם רשמיים, ואם היה להם רשיון". הודעה כאמור לא נמסרה לבית הדין, ומכאן מתבקשת המסקנה כי אכן גני הילדים בהם עבדו התובעות היו מוכרים בכל התקופה הרלוונטית.

לאור האמור נקבע בזאת כי חובת ההשוואה חלה גם ביחס לגני הילדים בהם הועסקו התובעות.

(ד)האם הזכאות להשוואה קמה רק מהמועד בו נפסקה ההלכה בעניין בוסי?

דין טענת רשת הגנים בעניין זה להדחות. נקודת המוצא העקרונית, היא שהלכה שיפוטית, אפילו חדשה, פועלת הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית. בנסיבות חריגות של הסתמכות על הלכה משפטית ישנה יתכן כי הלכה חדשה תחול באופן פרוספקטיבי בלבד.

במקרה שלפנינו, רשת הגנים לא השכילה להצביע על קיומה של "הלכה ישנה", ומכל מקום לא הוכחו אותן נסיבות חריגות של הסתמכות על הלכה משפטית ישנה שעשויות להקים קביעה כי הלכה שנפסקה תחול פרוספקטיבית בלבד.

(ה)הזכות, מכוח התקנה, לקבל שכר בחודש אוגוסט

סעיף 104.511 לחוקת העבודה קובע כי:

"מכסת החופשה השנתית שתנתן לסייעת לגננת בקיץ היא כמכסת החופשה השנתית של יתר העובדים ברשות המקומית, לסייעות לגננות שלהן ותק של חמש שנות עבודה ויותר כסייעת לגננת באותה רשות מקומית, נקבע בזה כי בעודף הזמן שבין תום חופשתן השנתית לבין פתיחת שנת הלימודים הן תהיינה מועסקות בעבודה מתאימה על-ידי הרשות המקומית ותהיינה זכאיות לתשלום של 12 חודשי משכורת מלאים אף אם אין הן מועסקות שלא מרצונן בזמן העודף."

הנה כי כן סייעות לגננות בעלות ותק של 5 שנים ויותר באותה רשות מקומית זכאיות לקבל, בחינוך הרשמי, תשלום שכר עבור אותו חלק בחודש אוגוסט בהן הן אינן שוהות בחופשה שנתית הגם שגן הילדים אינו פעיל באותו פרק זמן זה.

אשר לסייעות שהוותק שלהן פחות מחמש שנים קובע סעיף 104.512 לחוקת העבודה כי:

"מומלץ בפני הרשות המקומית לדאוג שתהיה לסייעות לגננות בעלות ותק בעבודה של 5-1 שנים תעסוקה גם בעודף הזמן שבין תום חופשתן השנתית לבין פתיחת שנת הלימודים."

כאמור, תקנה 3 (א) (6) לתקנות קובעת כי "משכורות המורים והעובדים במוסד יהיו לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים". האם מכוח הוראה זו יש להחיל על התובעות את הוראת סעיף 104.511 לחוקת העבודה.

לטעמינו בגדרם של "הכללים" הנהוגים במוסדות החינוך הרשמיים לתשלום משכורת העובדים יש למנות גם את הכלל, החל על מי שמועסקת 5 שנים ויותר, בדבר תשלום משכורת בחודש אוגוסט בעד פרק הזמן שעולה על החופשה השנתית הגם שהגן אינו פעיל באותו פרק זמן, ובלבד שבאותו פרק זמן היתה התובעת מוכנה ומזומנה לעבוד.

(ו)משמעות הסכמת התובעות לתנאי העסקתן

אחת הטענות שמועלות על ידי רשת הגנים נוגעת להסכמן התובעות לתנאי העסקתן. בהעתקי החוזים שהציגה רשת הגנים לא מפורטים תנאי ההעסקה. במקרה אחד צויין כי המשכורת והתנאים הסוציאליים יהיו כנהוג ברשת הגנים. כך או כך, התובעות ידעו מה תנאי עבודתן ויש לראותן כמסכימות להם.

טענה זו אין בידי לקבל:

א.אכן הקביעה של בית הדין הארצי לפיה תנאי העבודה במוסדות רשמיים הפכו, מכוחה של תקנה 3 (א)(6) לתקנות, ל"תנאי מכללא" בחוזי העבודה של עובדי המוסדות המוכרים הלא רשמיים עלולה ליצור קושי ממבט ראשון. שכן, לכאורה הקביעה בדבר התנאי מכללא היא רק "תחנה אחת" בדרך אל היעד הסופי, כלשונו של השופט חשין בבג"צ איתנה ניב. התחנה הבאה היא השאלה בדבר מעמדה הנורמטיבי של אותו "תנאי מכללא", או במדויק יותר - האם יש בכוחו של עובד המוסד הלא רשמי המוכר ל"וותר" על זכאותו מכוח אותו "תנאי מכללא".

ב.לטעמי, אין דרך לפרש את פסק הדין בענין בוסי אלא כמכוון לתשובה שלילית. אמנם בפסק הדין בענין בוסי לא ניתן לתשובה זו הסבר עיוני, אך ההסבר העיוני ברור וגלוי על פני הדברים. זו גם הדרך המשתמעת מהנמקת בית הדין האזורי בענין בוסי. לטעמי הסכם עבודה בו מוותר העובד על זכויותיו מכוח תקנה 3 (א)(6) לתקנות, הוא "חוזה פסול" כמשמעו בסעיף 30 לחוק החוזים, אשר קובע לאמור: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל". ונסביר:

ג.על השאלה אימתי יחשב חוזה ל"בלתי חוקי" במובן של סעיף 30 לחוק החוזים אמר הנשיא ברק בבג"צ זגורי את הדברים הבאים:

"אי החוקיות ... מוסקת מהוראות חקוקות שונות. הוראות אלה קובעות היתרים ואיסורים הקשורים בהסכמים. פרשנותן של הוראות אלה, על רקע תכליתן, מאפשרת נקיטת עמדה בשאלה, אם חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו נוגד אותם חוקים הוא חוזה "בלתי חוקי", כמשמעות הדיבור "בלתי חוקי" בסעיף 30 חוק החוזים (חלק כללי). ודוק: לא כל איסור שבחוק הופך את החוזה ל"בלתי חוקי", ובכך מכניס את החוזה המפר את הוראות החוק לגדר של סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי). לעתים לא נועד האיסור אלא להטיל סנקציה אישית על המתקשרים, בלי לפגוע בתוקף ההסכם. האיסור על כריתת החוזה עשוי להתפרש כאיסור הגורר אחריו תוצאה "אישית" לבר-חוזית (מעין תוצאה "in personam") ולא תוצאה חפצית (מעין תוצאה "in rem") הפוגעת בחוזה עצמו."

ובהמשך:

"פרשנות חוק לשם מתן תשובה לשאלת "אי-חוקיות" החוזה שנכרת בניגוד להוראותו, אינה שונה מכל פרשנות חוק אחרת. על בית המשפט לבחון את לשון החוק לאור תכליתו; על בית המשפט לאתר את הערכים, האינטרסים והמטרות החברתיות אשר החוק נועד להגשים; על בית המשפט להכריע בשאלה אם הגשמתם של ערכים, אינטרסים ומטרות חברתיות אלה מתיישבת עם הכרה בהמשך תוקפו של החוזה – אשר כריתתו, תוכנו או מטרתו הם בניגוד להוראות החוק.

ד.כאמור בפסק הדין בענין בוסי הוראת תקנה 3 (א) (6) לתקנות שייכת לקטגוריית ההוראות שנועדו להבטיח את איכות ההוראה במוסדות החינוך הלא רשמיים והמוכרים. בית הדין הארצי ציין כי:

"מקובלים עלי דברי בית הדין האזורי בדבר החשיבות הטמונה בקיום התנאים שבתקנות, ובכללם התנאי בדבר תשלום משכורות כמקובל במוסדות החינוך הרשמיים במדינה, לצורך השגת יעדי החינוך בישראל, כפי שנקבעו בחוק חינוך ממלכתי. אכן, כקביעת בית הדין האזורי, באי שמירה על תנאי שכר נאותים יש חשש "שעובדי הוראה בעלי כישורים נאותים ידירו את רגליהם ממוסדות החינוך של הנתבעת ובכך תפגע רמתם של מוסדות אלה", ותפגע רמת ההשכלה והחינוך של הילדים המתחנכים בהם." (הדגשה הוספה – א.א.)

יתרה מזאת, וכפי שציין בית הדין האזורי:

"אי עמידתה של הנתבעת, הנהנית מתמיכה ציבורית בדרישת התקנות – מקנה לה יתרון על פני מוסדות אחרים אשר עומדים בתנאי התקנות באופן המגביל, מטבע הדברים, את היקף פעילותם.

עוד יאמר - כי אי עמידתה של הנתבעת בדרישת התקנות – המחייבות הענקת תנאי שכר שווים לעובדיה כפי הנהוג במוסדות הרשמיים וזאת - כל עוד היא נהנית מתמיכה שמקורה מתקציב המדינה – יוצרת אפליה בינה לבין מוסדות אחרים שאינם נהנים מתקציב המדינה עקב אי עמידה בתנאים הללו."

ה.על רקע אלה ובהעדר הצדקה לסטיה מהתקנות מוצדק לפרש את הוראת תקנה 3 (א)(6) לתקנות באופן שעריכת הסכם עבודה עם עובד תוך הפרת הוראתה תכתים את חוזה העבודה באי חוקיות כמשמעה בסעיף 30 לחוק החוזים. תוצאה זו עולה גם בקנה אחד עם המגמות הפועלות מקום בו עסקינן בחוזה לא חוקי: "מגמת ההרתעה ומגמת הצדק. מגמת ההרתעה מיועדת לחינוך הציבור ולשמירה על החוק ומכוונת למניעת כריתתם של חוזים פסולים. מגמת הצדק מיועדת לאיזון האינטרסים של הצדדים לחוזה". תוצאה זו גם עולה בקנה אחד עם המיוחד בתחום משפט העבודה המתאפיין בא-סימטריות בכוחם של המתקשרים בו – באופן שמעניק לעקרון של חופש החוזים משקל פחות. במקרה הנוכחי לא הוצגה כל הצדקה לסטיה מהחובה לשלם שכר בחודש אוגוסט גם בעד פרק הזמן שעולה על החופשה השנתית הגם שהגן אינו פעיל באותו פרק זמן.

ו.על רקע המסקנה הנוגעת למהותו של חוזה עבודה המנוגד להוראת תקנה 3 (א)(6) לתקנות – כחוזה לא חוקי, ברי כי חלות לגביו התוצאות הקבועות בסעיפים 31 וכן 19 ו- 21 לחוק החוזים, ובכלל זה הפרדת חלקי ההסכם ופסילת אותו החלק בו נקבעו תנאים הפחותים מאלה להם היה זכאי העובד מכוח התחייבות המעביד במסגרת קבלת ההכרה כמוסד מוכר.

ז.האמור נכון, קל וחומר משרשת הגנים לא הצביעה על הצדקה לאי תשלום השכר בחודשי אוגוסט או על כך שלסייעות, ובכללן התובעות, צמחה תועלת אחרת כנגד אי תשלום השכר כאמור.

לאור האמור נקבע בזאת כי התובעות זכאיות לתשלום שכר בחודש אוגוסט בעד פרק הזמן שעולה על החופשה השנתית הגם שהגן אינו פעיל באותו פרק זמן, ובלבד שבאותו פרק זמן היתה התובעת מוכנה ומזומנה לעבוד.

ג4מן הכלל אל הפרט

כאמור, הזכאות ביחס לחודשי אוגוסט היא למי שהועסקה 5 שנות העסקה ומעלה ברשת הגנים. לגבי אסתר, שהחלה לעבוד ברשת הגנים בחודש ספטמבר 2002, מדובר בחודשים אוגוסט 2008 ואוגוסט 2009 (עד ליום 22 לחודש). לגבי רבקה, שהחלה לעבוד ברשת הגנים בשנת 1981, מדובר בכל חודשי אוגוסט בהן עבדה בשבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה, דהיינו מחודש אוגוסט 2003 ואילך.

הזכאות היא לתשלום שכר בחודש אוגוסט בעד פרק הזמן שעולה על החופשה השנתית הגם שהגן אינו פעיל באותו פרק זמן. מכסת החופשה השנתית נקובה בסעיף 30 לחוקת העבודה, ולפיה מי שעובד 6 ימי עבודה בשבוע זכאי משנת עבודתו השישית ואילך לחופשה שנתית של 26 ימי עבודה (כחודש לוח). הוא הדין אשר למי שהוא בדרגה 4 ומעלה אף אם אין לו ותק של 6 שנים. לפנינו לא התבררה שאלת מכסת החופשה של סייעות לגנים ברשת הגנים, ומכל מקום הוכחו מכסות החופשה השנתית שניתנו לתובעות או מועד ניצולן – בחודש אוגוסט או במועד אחר. הנטל להוכיח מוטל על רשת הגנים ונטל זה לא הורם. לפיכך, נתייחס אל חודש אוגוסט כולו כאל חודש במהלכו זכאיות היו התובעות לתשלום שכר עבודה.

זכאות התובעות כפופה לכך שבאותו פרק זמן בחודש אוגוסט הן היו מוכנות ומזומנות לעבוד. טענת התובעות כי היו מוכנות ומזומנות לעבוד באותו פרק זמן לא נסתרה על ידי רשת הגנים.

רשת הגנים טענה כי יש להפחית את דמי האבטלה ששולמו לתובעות, אלא שרשת הגנים לא הוכיחה בכל הנוגע לתקופת הזכאות מתי שולמו לתובעות דמי אבטלה ובאיזה שיעור. דמי האבטלה ששולמו לאסתר בגין חודש אוגוסט 2007 ממילא אינם נוגעים לתקופת הזכאות. לא נסתרה טענת אסתר כי התביעה לדמי אבטלה בגין חודש אוגוסט 2008 לא הוגשה, ולכן מן הסתם לא שולמו דמי האבטלה.

עוד מוסכם על התובעות כי יש להפחית מהשכר האמור את התשלום שקיבלו עבור ימי הערכות, ככל שאלה שולמו. הנטל להוכיח תשלומם מוטל על רשת הגנים, ונטל זה לא הורם, למעט בהתייחס לחודש אוגוסט 2009 לגביו הוכיחה רשת הגנים כי במשכורת חודש אוקטובר 2009 שילמה לאסתר עבור ימי הכנת גן הילדים סך של 289.8 ₪.

אשר לאסתר – לפי נספח כ' לתצהיר מר רייך שכרה לחודש יולי 2008 וחודש יולי 2009 עמד על סך של 3,118 ₪. לפיכך, בגין חודש אוגוסט 2008 וחלק מחודש אוגוסט 2009 זכאית אסתר לשכר עבודה בסך של 5,404 ₪, ובניכוי הסכום ששולם (290 ₪) ליתרה של 5,114 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה המתוקן (3.8.09) ועד למועד התשלום בפועל.

אשר לרבקה – לפי נספח כ' לתצהיר מר רייך שכרה לחודש יולי 2008 עמד על סך של 3,394 ₪. מדובר בשכר לפי היקף משרה של 81%. מכאן ששכרה לפי 88% הוא 3,687 ₪. לפיכך, בגין חודשי אוגוסט לשנים 2003 – 2007, קודם לירידה בהיקף משרתה מ- 88% ל- 81%, זכאית רבקה לסך של 18,435 ₪ (5 X 3,687); בגין חודש אוגוסט 2008 היא זכאית לסך של 3,394 ₪; בגין חודש אוגוסט 2009 היא זכאית לשכר לפי שכר חודש יולי 2009 – 3,118 ₪. סה"כ – 24,947 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (17.12.09) ועד למועד התשלום בפועל.

ד.הזכאות להחזר הפחתת השכר בשיעור של 10%

לאור הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה רשת הגנים, החלה האחרונה בחודש אפריל 2003 להפחית לעובדיה, ובכללן לתובעות, 10% מהשכר. לטענת התובעות הסכמתן להפחתה האמורה ניתנה לתקופה מוגבלת – עד לחודש אוקטובר 2004, ואף על פי כן, רשת הגנים המשיכה להפחית משכרן גם לאחר מכן וזאת מבלי שהיקף עבודתן פחת. לפיכך, עותרות התובעות לחייב את רשת הגנים לשלם להן את ההפחתה לתקופה נובמבר 2004 ועד לחודש אוגוסט 2008 – הוא המועד בו פחת היקף משרתן במקביל להפחתה בשכר.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי בנסיבות הקיימות דין התביעה ברכיב זה להדחות, ואסביר: ככלל הסכמת העובד לתשלום שכר ותנאי עבודה הפחותים מהמתחייב לפי תקנה 3 (א) (6) לתקנות לא ינתן לה תוקף, באשר – בהעדר צידוק לכך, יחשב הדבר לחוזה פסול כמשמעו בסעיף 30 לחוק החוזים. אלא שבמקרה, זה הסכמת התובעות להפחתת השכר לא עמדה בחלל ריק והיא ניתנה כנגד "תמורה".

מלכתחילה היה ברור לתובעות כי נוכח מצבה הקשה של רשת הגנים, ללא ההסכמה להפחתה לא תוכל רשת הגנים להמשיך ולפעול או להמשיך ולהעסיקן. בשל כך ניתנה הסכמתן המפורשת של התובעות בשנת 2003 להפחתה בשכרן. התובעות מודעות לדבר היטב וזו הסיבה שהן אינן תובעות את הפחתת השכר לתקופה שעד לחודש אוקטובר 2004.

אלא שגם לגבי התקופה המאוחרת לחודש אוקטובר 2004 ידעו התובעות על ההפחתה, לא מחו כנגדה ולמעשה הסכימו לה בהתנהגות. התובעות ידעו שככל שלא תסכמנה להפחתה לא תהיה לרשת הגנים מנוס מפיטוריהן. הדבר קיבל משנה תוקף עת פנתה רשת הגנים לעובדיה, ובכללן לתובעות, בחודש יוני 2007 וביקשה את ההסכמה להפחתה בשכר שעוגנה בהסכם קיבוצי עם הסתדרות המורים של אגודת ישראל (הסכם קיבוצי שבדיעבד נפסל – ולכן, אין בו לכשעצמו משום הסכמה להפחתה). עוד נכתב, שככל שאין הסכמה להפחתה תאלץ רשת הגנים לפטר את העובד, והעובד, ובכללן התובעות, הוזמנו לשימוע מקדים לפיטורים ככל שלא תהיה הסכמה להפחתה. התובעות לא התייצבו לשימוע.

לעניין זה ראוי להביא את עדותה של רבקה, דווקא בחקירתה החוזרת. וכך היא העידה:

"ש: האם נדרשת באחד הכנסים לחתום על הורדת שכר?

ת: אני לא זוכרת. אני זוכרת שהגיע לגן מכתב בענין הזה והיו כמה טפסים ואמרו מי שלא תחתום יש לה סיכוי להיות מפוטרת אני חתמתי והגננת לידי לא חתמה. זה היה סוף מאי לפני שנתיים שלוש ארבע. אני חתמתי כי לא רציתי ללכת הביתה."

בנסיבות שכאלה, כאשר אין מדובר ב"ויתור" של עובד, אלא ב"עיסקת חבילה" במסגרתה העובד מקבל תמורה כנגד ויתורו, לא ניתן לקבוע כי סטיה מהוראות תקנה 3 (א) (6) לתקנות מהווה חוזה פסול. באשר לחוזה שכזה יש הצדקות הנעוצות במצבה הכלכלי של רשת הגנים. אין לקבל את הטענה לפיה רשת הגנים פעלה בכל הנוגע להפחתת השכר בחוסר תום לב.

אין בידי להסכים לטענת התובעות כי אין ליתן תוקף להסכמתן כאמור, נוכח פערי הכוחות שבינן לבין רשת הגנים. בנסיבות הנוגעות להפחתה, אין מקום שלא ליתן תוקף להסכמה. התובעות היו מודעות לזכותן, הבינו את המחיר הכרוך בהעדר הסכמה, ולכן אין מקום שלא ליתן לה תוקף.

עוד אוסיף כי התובעות לא הוכיחו כי השכר המופחת ששולם להן היה נמוך משכר המינימום.

לאור האמור, התביעה להחזר שכר שהופחת נדחית.

ה.דמי הבראה

לטענת רבקה לא שולמו לה דמי הבראה לשנים 2003 – 2007 ובשנים 2008 – 2009 שולמו לה דמי הבראה חלקים. לטענת אסתר לא שולמו לה דמי הבראה לשנים 2002 – 2007 וכן לשנת 2009 ובשנת 2008 שולמו לה דמי הבראה חלקיים. אין טענה מצד רשת הגנים כי דמי ההבראה הנתבעים שולמו. טענותיה הן במישור של העדר זכאות, התיישנות ושיהוי.

קודם להכרעה בחילוקי הדיעות בדבר הזכאות של התובעות, יש להדרש תחילה לשאלת המקור הנורמטיבי המסדיר את תשלום דמי ההבראה לסייעות לגננות המועסקות ברשת הגנים. תקנה 3 (א) (6) לתקנות קובעת כי "משכורות המורים והעובדים במוסד יהיו לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים". לפיכך, תחילה יש לקבוע האם דמי הבראה הם בגדר "משכורת" כמשמעה בתקנה האמורה. אם כן – יש מקום לבחון מהם השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים; אם לא – יש לבחון האם חל מקור נורמטיבי אחר כגון הסדר קיבוצי ברשת הגנים או שמא צו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעסיק בדמי הבראה (להלן – צו ההרחבה הכללי). רק לאחר קביעת הזכאות ניתן לבחון טענות הגנה כגון התיישנות ושיהוי.

לטעמי, את הביטוי "משכורת" בתקנה האמורה יש לפרש לאור תכליתה, באופן רחב באופן דומה להגדרת שכר עבודה בחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, דהיינו ככלל התשלומים המשולמים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו. רק שוויון בתנאי ההעסקה במובנם הרחב יבטיח את הגשמת תכלית התקנה לאפשר שוויון ברמתו של כוח העבודה המועסק במוסדות החינוך. מכאן, שהתובעות זכאיות לדמי הבראה בהתאם לשיעורים ולכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים ביחס לסייעות בגני ילדים, קרי – בהתאם לקבוע בחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, הן לעניין מכסת הימים והן לעניין תעריף יום ההבראה.

נוכח הקביעה דבר המקור הנורמטיבי – חוקת העבודה, ממילא נדחות טענות רשת הגנים ככל שהן נוגעות לצו ההרחבה הכללי, ובכללן הטענה לזכות פדיון בגין השנתיים האחרונות בלבד. מעיון בחוקת העבודה עולה כי אין בהן מגבלת צבירה או פדיון. לטעמי, בהיות דמי ההבראה, זכות נילוות מהסוג של ההשתתפות בהוצאות (ההבראה) של העובד (סעיף 37 לחוקת העבודה), הרי שאין מקום להחיל עליהן את ההלכה בדבר פדיון וצבירה הנוגעות לזכויות נילוות, בדיוק כמו שלא מחילים על החזרי הוצאות נסיעה או אש"ל את כללי הפדיון והצבירה. משכך, גם אין לי צורך להדרש לטענת התובעות לפיה תביעתן לדמי הבראה הוגשה טרם ניתוק יחסי עובד – מעביד, ולכן גם מטעם זה אין להחיל עליהן את הנפסק בעניין זדה.

לאור האמור יש לבחון את זכאות התובעות למכסת ימי הבראה:

א.אסתר - בין השנים 2003 – 2007 ובשנת 2009 היה ויתקה של אסתר פחות מ- 10 שנים. בהתאם לקבוע בחוקת העבודה בותק של עד 10 שנים זכאית אסתר ל- 9 ימי הבראה לשנה. לפיכך, בהתחשב בכך שאסתר עבדה בשנת 2002 רק 4 חודשים ובשנת 2009 רק 8 חודשים, היא זכאית ל- 54 ימי הבראה.

ב.רבקה - בין השנים 2003 – 2007 היה ויתקה של רבקה 22 – 26 שנים. בהתאם לקבוע בחוקת העבודה לשנים 22 – 24 זכאית רבקה ל- 12 ימי הבראה לשנה ולאחר מכן ל- 13 ימי הבראה לשנה. לפיכך היא זכאית ל- 72 ימי הבראה עבור השנים 2003 - 2007.

נכון לחודש יוני 2009 עמד תעריף יום הבראה ברשויות המקומיות (ובשירותה ציבורי בכלל) על סך של 383 ₪.

אשר לאסתר, עבור השנים 2002 – 2007 (5.33 שנים) היא זכאית לדמי הבראה בסך של 18,384 ₪ (383 X 48). לא הובאו נתונים לגבי חלקיות משרה בשנים אלה.

עבור השנים 2008 – 2009 (1.67 שנים) זכאית אסתר ל- 15 ימי הבראה ששוויים הוא 5,745 ₪ (383 X 1.67) - ובהתחשב בחלקיות המשרה בשנים אלה (81%) סך של 4,653 ₪.

מעיון בנספח כ' לתצהיר מר רייך עולה כי בחודש יוני בשנים 2008 ו- 2009 שולמו לאסתר דמי הבראה בסכום מצטבר של 5,297 ₪,

לאור המקובץ, אסתר זכאית לדמי הבראה בסך של 17,740 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה המתוקן (3.8.09) ועד למועד התשלום בפועל.

אשר לרבקה, עבור השנים 2003 – 2007 (5 שנים) היא זכאית לדמי הבראה בסך של 27,576 ₪ (= 383 X 72) - ובהתחשב בהיקף משרתה (88%), לסך של 24,267 ₪. משבכתב התביעה היא תבעה סכום של 20,974 ₪ לא ניתן לפסוק לה מעבר לכך, ולכן אין לנו צורך להדרש לקיומם של הפרשים, אם בכלל, לשנים 2008 – 2009. לאור האמור רבקה זכאית לדמי הבראה בסך של 20,974 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (17.12.09) ועד למועד התשלום בפועל.

ו.קרן פנסיה

אין חולק כי החל מחודש יולי 2008 ועד לשנת 2009 (כולל) לא בוצעו מלוא ההפרשות לקרן הפנסיה של התובעות. התובעות עתרו לחייב את רשת הגנים לבצע את מלוא ההפרשות. בגין אי ביצוע ההפרשות כאמור נוהל הליך משפטי ובמסגרתו תבעה מגדל – חברת הביטוח המנהלת את קרן הפנסיה בה חברות התובעות, את רשת הגנים (עב 7906/09). במסגרת התובענה נתבעו גם דמי הגמולים בגין התובעות כאן. מעיון במערכת נט המשפט עולה כי התובענה האמורה הסתיימה ביום 29.4.14 בפשרה שפרטיה לא מצויים במערת נט המשפט ואשר קיבלה תוקף של פסק דין.

בנסיבות אלה דרך המלך היא לקבוע כי על רשת הגנים להעביר לקרן הפנסיה את חלק העובד וחלק המעביד שלא הועברו מחודש יולי 2008 ועד לסיום העבודה של התובעות, וזאת על יסוד הסכומים המפורטים בריכוז השכר השנתי לשנים 2008 ו- 2009 של התובעות – נספח כ' לתצהיר מר רייך נתון המתייחס לניכוי חלק העובד בק"ג. וזאת ככל שסכומים אלה לא הועברו זה מכבר למגדל במסגרת הסכם הפשרה האמור. ככל שמסיבה כלשהי קרן הפנסיה תסרב לקבל את הסכומים כאמור, ישולמו אלה לידי התובעות, לפי העניין.

אציין כי התובעות לא צרפו לתצהיריהן תחשיב מפורט ומלא של דמי הגמולים ולכן אין ביכולתו של בית הדין ליתן פסק דין כספי. מתלושי השכר לא ניתן ללמוד מהו חלק המעביד (תגמולים ופיצויים) ומה ממנו הועבר. בנסיבות אלה וכדי לחסום את השלמת הבירור העובדתי, אין מקום ליתן פסק דין כספי לכאן או לכאן ויש להסתפק באמור בסעיף 60 לעיל. ככל שיהיו חילוקי דיעות כספיים בין הצדדים תהיה רשאית מי מהתובעות להגיש תובענה מתאימה.

ז.שכר עבודה של רבקה לחודשים ספטמבר – נובמבר 2009

כאמור רבקה עתרה לחייב את רשת הגנים לשלם לה שכר עבודה לחודשים ספטמבר – נובמבר 2009. בנסיבות בהן לא נותקו יחסי העבודה שבין עובד למעסיקו והעובד מוכן ומזומן לעבוד, הוא זכאי לתשלום שכר עבודתו.

רבקה ביססה את תביעתה על שכר של 3,638 ₪. לטעמי, השכר בגין חודשים אלה לא יכול לעלות על השכר בגין החודשי יולי ואוגוסט 2009 – 3,118 ₪. לפיכך בסך הכל זכאית רבקה לשכר עבודה בסך של 9,354 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (17.12.09) ועד למועד התשלום בפועל.

נוכח חילוקי הדיעות על הזכאות, לא מצאתי לנכון לחייב את רשת הגנים בתשלום פיצויי הלנת שכר.

ח.פיצויי פיטורים והלנתם

ח1אסתר

רשת הגנים לא הוכיחה את הפסקות העבודה ואת היקפי המשרה השונים בהם עבדה רבקה, בנסיבות אלה היא זכאית לחישוב פיצויי פיטורים לפי שכרה ערב הירידה בהיקף המשרה ל- 81%, וזאת לגבי התקופה שקדמה (6 שנים), ולפי שכרה בסוף יחסי העבודה לגבי התקופה שלאחר הירידה (ספטמבר 2008 – אוגוסט 2009; 1 שנה). משהשכר לחודש יולי 2008, בעד 81% משרה, עמד על סך של 3,118 ₪, הרי שהשכר עבור 88% הוא – 3,387 ₪. כפועל יוצא, אסתר זכאית לפיצויי פיטורים בסך של 23,440 ₪ (= 3,387 X 6 + 3,118 X 1). אסתר עתרה בכתב תביעתה המתוקן לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 23,198 ₪ בלבד, ולפיכך לא יפסק לה סכום העולה על הסכום הנתבע.

ביום 10.10.11 שילמה רשת הגנים לאסתר פיצויי פיטורים בסך של 9,650 ₪. לפיכך, זכאית אסתר להפרש פיצויי פיטורים בסך של 13,548 ₪.

לא הוברר מהו הסכום שנצבר בקרן הפנסיה של אסתר על חשבון פיצויי פיטורים והאם הוא הובא בחשבון תשלום פיצויי הפיטורים. ככל שנצבר שם סכום שלא נכלל בתשלום פיצויי הפיטורים, יופחת סכום זה מן ההפרש.

ח2רבקה

רשת הגנים לא הוכיחה את הפסקות העבודה ואת היקפי המשרה השונים בהם עבדה רבקה, בנסיבות אלה היא זכאית לחישוב פיצויי פיטורים לפי שכרה ערב הירידה בהיקף המשרה ל- 81%, וזאת לגבי התקופה שקדמה (27 שנים), ולפי שכרה בסוף יחסי העבודה לגבי התקופה שלאחר הירידה (ספטמבר 2008 – נובמבר 2009; 1.25 שנים). כפועל יוצא, רבקה זכאית לפיצויי פיטורים בסך של 102,123 ₪ (= 3,638 X 27 + 3,118 X 1.25).

כעולה מסעיפים 41 ו- 42 לתצהירה של רבקה בחודש יוני 2010 שולם לה על חשבון פיצויי הפיטורים סכום של 72,600 ₪, וכעבור חודשיים, בחודש אוגוסט 2010, בשל טעות שגילתה חשבת השכר, שולם לה סכום נוסף של 14,743 ₪. סה"כ 87,343 ₪. לפיכך, רבקה זכאית לקבל הפרש פיצויי פיטורים בסך של 14,780 ₪.

לא הוברר מהו הסכום שנצבר בקרן הפנסיה של רבקה על חשבון פיצויי פיטורים והאם הוא הובא בחשבון תשלום פיצויי הפיטורים. ככל שנצבר שם סכום שלא נכלל בתשלום פיצויי הפיטורים, יופחת סכום זה מן ההפרש.

ח3פיצויי הלנת פיצויי פיטורים

בהתחשב בכלל נסיבות העניין, ובכלל זה המצוקה הכספית ומהותה של רשת הגנים כמוסד ללא כוונת רווח, החלטתי כי להפחית את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים להפחית לשיעור של הפרשי ההצמדה והריבית כחוק ממועד סיום העבודה בתוספת סכום של 7,500 ₪ לאסתר וסכום של 10,000 ₪ לרבקה. סכומים אלה, כערכם ביום מתן פסק הדין, מהווים, בהתחשב בסכומים ששולמו עד כה ובהפרשים שטרם שולמו, כפעמיים וחצי הפרשי ההצמדה והריבית בגין קרן פיצויי הפיטורים.

ט.פיצויי הלנת שכר עבודה

בסיכומי התובעות הוספה תביעה לפיצויי הלנת שכר עבודה בגין הלנות שכר במהלך שנת 2009. מדובר ברכיב תביעה שלא נכלל בכתב התביעה ודי בכך כדי לדחותו.

י.התביעה כנגד המדינה

לטענת התובעות, המדינה ידעה כי רשת הגנים סוטה מהוראת תקנה 3 (א) (6) לתקנות וכי לא פעל לאכיפת הוראה זו בדרך של הפקעת ההכרה במוסדות החינוך של רשת הגנים כמוסדות חינוך מוכרים או בדרך של הפסקת התקצוב. לפיכך, כך לפי הטענה, הפרה המדינה את חובת הפיקוח ובכך צמחה לתובעות כנגדה עילת תביעה בגין הפרת חובה חקוקה.

לא מצאתי בטענת התובעות כל ממש. לטעמי גם אם יקבע כי המדינה הפרה חובה חקוקה, הרי שחיקוק לא נועד לטובת התובעות או עובדות המוסד החינוכי אלא לטובת התלמידים שבו. תכלית תקנה 3 (א) (6) לתקנות אינה להטיב עם עובדי מוסד החינוך, אלא לוודא לטובת הלומדים כי כוח ההוראה והעבודה בו לא יפול מזה שמלמד במוסדות הרשמיים. די בכך כדי לקבוע שלא מתקיים יסוד חיוני מבין היסודות שנדרש הוכחתם בתביעה לפי עילה של הפר חובה חקוקה.

יא.סוף דבר

תביעת התובעות כנגד המדינה נדחית. כל אחת מן התובעות תשלם למדינה הוצאות משפט בסך של 2,500 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 45 ימים, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

אשר לתביעת התובעות כנגד רשת הגנים, נקבע כך:

א.התביעה לשכר בגין חודשי אוגוסט – רשת הגנים תשלם לאסתר סך של 5,114 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה המתוקן (3.8.09) ועד למועד התשלום בפועל; ולרבקה סך של 24,947 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (17.12.09) ועד למועד התשלום בפועל.

ב.התביעה להחזר הפחתות השכר (10%) - תביעת שתי התובעות נדחית.

ג.התביעה לדמי הבראה – רשת הגנים תשלם לאסתר סך של 17,740 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה המתוקן (3.8.09) ועד למועד התשלום בפועל; ולרבקה סך של 20,974 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (17.12.09) ועד למועד התשלום בפועל.

ד.התביעה בקשר לקרן הפנסיה – ניתן בזה סעד הצהרתי וצו עשה כאמור בסעיף 60 לעיל.

ה.שכר עבודה לחודשים ספטמבר – נובמבר 2009 – רשת הגנים תשלם לרבקה סך של 9,354 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (17.12.09) ועד למועד התשלום בפועל.

ו.הפרשי פיצויי פיטורים – רשת הגנים תשלם לאסתר סך של 13,548 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.09 ועד למועד התשלום בפועל; ולרבקה סך של 14,780 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.09 ועד למועד התשלום בפועל.

ככל שבקרן הפנסיה של אסתר או רבקה נצבר שם על חשבון פיצויי הפיטורים סכום שלא נכלל בתשלום פיצויי הפיטורים, יופחת סכום זה מהפרש פיצויי הפיטורים לו זכאית אסתר או רבקה, לפי העניין.

ז.התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים – רשת הגנים תשלם לאסתר סך של 7,500 ₪ ולרבקה סך של 10,000 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 45 ימים ממועד קבלת פסק הדין. לא ישולמו במועד, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ח.התביעה לפיצויי הלנת שכר עבודה – נדחית.

הסכומים שעל רשת הגנים לשלם לאסתר ולרבקה ישולמו תוך 45 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

לאור התוצאה, על רשת הגנים לשלם לכל אחת מן התובעות, תוך 45 ימים ממועד קבלת פסק הדין, הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪. סה"כ – 12,000 ₪. לא ישולמו הסכומים הנ"ל במועד, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

טרם נעילה, שלוחה לצדדים התנצלות בית הדין על העיכוב במתן פסק הדין.

על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ח תשרי תשע"ה, (12 אוקטובר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.