רע"פ 1905/15 שוקי משעול נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים: י' נועם; כ' מוסק; מ' בר-עם), בעפ"ג 37896-07-12, ועפ"ג 10895-10-12, מיום 5.2.2015, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש וערעור שכנגד שהגישה המשיבה, על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' שריזלי), בת"פ 2928/06, מיום 2.9.2012.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן בשנית הכולל שלושה אישומים. האישום הראשון, מייחס למבקש את העבירות הבאות: הפרת סודיות, לפי סעיף 142 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף); הפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ופגיעה בפרטיות, לפי סעיפים 2(7) ו-5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות). מעובדות האישום הראשון עולה, כי במהלך השנים 2005-2004, עת שימש המבקש כממונה על תחנת מע"מ תל-אביב 1 ו-2, ועובד ציבור כהגדרתו בסעיף 34כד לחוק העונשין, הוא מסר מידע מתיקי עוסקים במע"מ, אליהם היתה לו גישה מתוקף תפקידו, למר גבי אפללו (להלן: אפללו), הגם שהלה לא ייצג איש מן העוסקים הללו מול רשויות מע"מ.

האישום השני, מייחס למבקש את העבירות הבאות: קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין; וניסיון לקבל דבר במרמה, לפי סעיף 415 ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין. מעובדות האישום השני עולה, כי במהלך השנים 2005-2003, הגיש המבקש 3 בקשות להחזר תשלום ביטוח החובה לו היה זכאי במסגרת עבודתו, תוך שהוא טוען להוצאות גבוהות יותר מאלו ששילם בפועל. בעקבות כך, קיבל המבקש החזרים גבוהים יותר מהתשלומים אותם שילם, במסגרת פוליסות הביטוח.

האישום השלישי, מייחס למבקש את העבירות הבאות: הפרת סודיות, לפי סעיף 142 לחוק מס ערך מוסף; הפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין; ופגיעה בפרטיות, לפי סעיף 2(7) ו-5 לחוק הגנת הפרטיות. מעובדות האישום השלישי עולה, כי ביום 2.3.2005, מסר המבקש מידע הנוגע לעוסק מסויים, למר שמואל קליין (להלן: קליין), למרות שהלה לא ייצג את העוסק, וחרף העובדה שהמבקש ידע כי קליין מעוניין לפגוע בעסקיו של אותו עוסק.

1. המבקש כפר בבית משפט השלום במיוחס לו בכתב האישום, בטענה כי לא התקיים בו יסוד המחשבה הפלילית, בכל סעיפי האשמה שהופנו כלפיו. עם זאת, הודה המבקש, כי הוא נפגש ושוחח עם אפללו ועם קליין, אך טען כי הם מיודדים משכבר הימים. המבקש הדגיש, כי באותם מפגשים הוא לא מסר להם כל מידע סודי ואסור. אשר לאפללו, טען המבקש כי זה שימש עבורו מעין מודיע, מעצם העובדה שהוא נהג להעביר לו מידע על עוסקים מסויימים, בתמורה לכך שהמבקש יעביר לו מידע לגבי עוסקים אחרים. ביחס לאישום השני, הכחיש המבקש כי עשה דבר אשר נועד לקבלת כספים במרמה. בית משפט השלום ציין, כי "תגובת [המבקש] לכתב האישום מלמדת על קיום מחלוקת מצומצמת למדיי בין הצדדים, וזו התמקדה בעיקר ביסוד הכוונה המוכחש על-ידי [המבקש] ביחס לכל האישומים; ובאשר לאישום הראשון והאישום השלישי – התפרשה המחלוקת גם על שאלת סיווגו של מידע כ'מידע סודי'".

בהכרעת דינו בנוגע לאישום הראשון, ציין בית משפט השלום, כי "הפרשה שעומדת לדיון היא פרשה יוצאת דופן. זאת, במידה רבה בשל אופי התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט. הראיות המרכזיות שהניחה המאשימה ביחס לאישומים כולם, ולאישום הראשון בפרט, הן קלטות חזותיות (וידיאו) וקלטות שמע (אודיו) – תוצרי האזנת סתר שבוצעה במשרדו של [המבקש] במקום עבודתו בבניין המכס ביפו. בקלטות מתועדים בדיוק מירבי המפגשים והשיחות שקיים הנאשם במשרדו עם אפללו". בית משפט השלום הוסיף וקבע, כי הידיעות שמסר המבקש לאפללו ביחס לתשעה עוסקים, כוללות פרטים אישיים ועסקיים, אשר נשאבו מתיקי העוסקים במערכת הממוחשבת, לה יש למבקש גישה מתוקף תפקידו, ועל-כן מדובר ב"ידיעות סודיות". בית משפט השלום דחה את טענת המבקש בדבר היותו של אפללו מודיע, בקובעו כי טענה זו לא הוכחה ואף הופרכה על-ידי המשיבה. בית משפט השלום קבע עוד, כי "מעשי מסירת הידיעות לאפללו, לגביהן חלה חובת סודיות, מהווים פגיעה באמון הציבור בעובדי הציבור, פגיעה בטוהר המידות של פקידי הציבור, ובעיקר פגיעה באינטרס הציבור שעליו היה [המבקש] מופקד [...] המסקנה האחת והיחידה היא, [שהמבקש] פעל משיקולים זרים, שבבסיסם יחסי ידידות עמוקים עם אפללו". בנוסף, קבע בית משפט השלום, כי "הוכחה מעבר לכל ספק הפגיעה בפרטיותם של ארבעה עוסקים". לפיכך, הרשיע בית משפט השלום את המבקש, במסגרת האישום הראשון, בעבירות הבאות: הפרת חובת סודיות, לפי סעיף 142 לחוק מס ערך מוסף (ריבוי עבירות); מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין (ריבוי עבירות); ופגיעה בפרטיות, לפי סעיף 2(7) ו-5 לחוק הגנת הפרטיות (ארבע עבירות).

אשר לאישום השני, קבע בית משפט השלום, כי "עובד מדינה הזכאי להחזר הוצאותיו מאוצר המדינה, הוצאות ביטוח רכב בכלל זה, אמור להראות ולהוכיח מה היו הוצאותיו למעשה. דומני, כי מיותר להדגיש שעליו להראות ולהוכיח מה היו הוצאותיו האמיתיות והכנות". בית משפט השלום שוכנע, כי המבקש היה מודע לכך שהחזר ההוצאות שביקש היה מנופח במכוון, ולא שיקף את ההוצאות שהוצאו על-ידו בפועל, בגין הביטוח המקיף שעשה. בית משפט השלום הוסיף וקבע, כי "אחת לאחת נדחו והופרכו הטענות שהעלה [המבקש], שרובן טענות כבושות, ולא הצליחו לקעקע כמלוא הנימה את המסד הראייתי שהניחה [המשיבה]". לפיכך, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירות הבאות: קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין; וניסיון לקבל דבר במרמה, לפי סעיף 415 ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין.

מכאן עבר בית משפט השלום לדון בראיות שהוגשו בנוגע לאישום השלישי. בית משפט השלום שוכנע, כי המבקש מסר לקליין נתונים סודיים לגבי עוסק מסויים, ובכלל זאת דיווחיו למע"מ ומחזור עסקיו, בהיותו מודע לכך שקליין איננו מייצג את העוסק, ואף מבקש לפגוע בו. בית משפט השלום קבע, כי הוכחו מעבר לספק סביר יסודות העבירה של מרמה והפרת אמונים, אשר יוחסה למבקש, שכן, כאשר "נכנס [המבקש] למאגר מידע שלא למטרה לשמה קיים המאגר, הוא עשה שימוש לרעה בסמכותו, וביצע מעשה שרירותי שפגע בזכותו של אחר שהמידע מתייחס אליו, והפר את פרטיותו". לפיכך, הרשיע בית משפט השלום את המבקש, במסגרת האישום השלישי, בעבירות הבאות: הפרת חובת סודיות, לפי סעיף 142 לחוק מס ערך מוסף; מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין; ופגיעה בפרטיות, לפי סעיף 2(7) ו-5 לחוק הגנת הפרטיות.