רע"פ 8464/14 מדינת ישראל נ' ניר עזרא

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.             שתי בקשות רשות ערעור – מזה ומזה – על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא א' פרקש והשופטים מ' י' הכהן ומ' בר-עם) בע"פ 30907-03-14 מיום 28.10.14, אשר קיבל חלקית את ערעור המשיב וזיכה אותו מעבירה של חדירה לחומר מחשב, בה הורשע בבית משפט השלום בירושלים (השופטת ח' מ' לומפ) בת"פ 31579-11-11 מיום 27.5.13; כן נדחה ערעור המדינה על זיכויו של המשיב מעבירה לפי סעיף 4 לחוק המחשביםבת"פ 40102-06-10 בבית משפט השלום בירושלים (השופט א' רון) ביום 12.2.12. מוקד הפרשה – פרשנותן הראויה של עבירות מחשב.

רקע והליכים קודמים

ב.             המשיב (להלן עזרא) הוא יליד 1988; ביום 5.5.11 הוגש נגדו כתב אישום בת"פ 40102-06-10. לפי המתואר בכתב האישום, עזרא חדר בחמישה מקרים לחשבונות בנק של אחרים באמצעות סיסמאות שנמסרו לו שלא כדין, וכן תואר מקרה נוסף בו ניסה לעשות זאת ללא הצלחה. בשל כך ייחס לו כתב האישום, בין היתר, חמש עבירות על סעיף 4 לחוק המחשבים ועבירה אחת של ניסיון בעניין סעיף זה. בית משפט השלום (השופט א' רון) הרשיע את עזרא בעבירות לפי חוק הגנת הפרטיות וחוק העונשין, אך זיכה מעבירות של חדירה לחומר מחשב שלא כדין לפי סעיף 4 לחוק המחשבים, תוך שנקבע כי מעשיו לא כללו חדירה לחומר מחשב כהגדרתו בחוק. קרי, למידע הניתן לעיבוד על-ידי מחשב בלבד. עוד נקבע, כי יש לפרש את העבירות לפי חוק זה באופן מצמצם (הכרעת הדין מיום 12.2.12).

א.             בנוסף, בת"פ 31579-11-11, ביום 19.5.11 הוגש נגד עזרא כתב אישום הכולל ארבעה אישומים. לפי המתואר באישום הראשון, בתאריך לא ידועפירסם הודעות באתר אינטרנט המיועד לפצחנים (האקרים בלע"ז), בהן ביקש לקבל פרטי חשבונות בנק וכרטיסי חיוב. בעקבות זאת, מיום 29.4.09 ועד ליום 1.3.10, קיבל המשיב מספר רב של פרטי כרטיסי חיוב מחו"ל. בשל כך ייחס כתב האישום לעזרא עבירה של רישום מאגר מידע ושימוש בו – עבירה לפי סעיף 8 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981. לפי המתואר באישום השני, בחודש אוגוסט 2009 השתמש עזרא בפרטי כרטיסי החיוב שברשותו כדי לרכוש ז'יטונים וירטואליים מאתר הימורים בסך 29,610 ש"ח. בשל כך ייחס לו כתב האישום עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לפי המתואר באישום השלישי, בחודש אוגוסט 2009 ניסה עזרא להשתמש בפרטי שניים מכרטיסי החיוב שברשותו כדי לרכוש באינטרנט טפסי הימורים. בשל כך ייחס לו כתב האישום שתי עבירות של ניסיון לקבלת דבר בנסיבות מחמירות. לפי המתואר באישום הרביעי, בתאריך לא ידוע פרסם עזרא הודעה נוספת באינטרנט, בה ביקש לקבל פרטי חשבונות בנק ישראליים. בעקבות זאת, קיבל עזרא מאדם לא ידוע את פרטיהם של ארבעה או חמישה חשבונות בנק. ביום 15.7.10 השתמש עזרא בפרטי חשבון הבנק של פלונית והעביר מחשבונה סכום של 3,000 ש"ח; הכל – כמובן – ללא ידיעתה והסכמתה. בשל כך ייחס לו כתב האישום עבירה של חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת – עבירה לפי סעיף 5 לחוק המחשבים; גניבה – עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 415 לחוק זה. ביום 27.5.13 הרשיע בית משפט השלום את עזרא בעבירות רישום מאגר מידע ושימוש בו; הונאה בכרטיס חיוב בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו-1986; ניסיון להונאה בכרטיס חיוב; קבלת דבר במרמה; וחדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת לפי סעיף 5.

ב.             לצרכי גזר הדין ולבקשת הצדדים, בוטלה טכנית ההרשעה בת"פ 31579-11-11 והועברה לת"פ 40102-06-10. גזר הדין ניתן במאוחד על-ידי השופט רון. ביום 2.2.14 ניתן גזר-הדין בעניינו של המבקש, והושתו עליו ארבעה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות. עוד נגזרו על המבקש 6 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 2,250 ש"ח ופיצוי למתלוננים.

ג.              שני ערעורים – מזה ומזה – הוגשו בבית המשפט המחוזי. ביום 28.4.14 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המדינה וקיבל חלקית את ערעור עזרא; זאת תוך שנקבע, כי רק חדירה "לקרביו של המחשב" מקימה את יסודות העבירה של חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת. קרי, חדירה ל"שפת המחשב" שאינה קריאה על-ידי בני-אדם. בית המשפט המחוזי זיכה את עזרא מעבירה של חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת (סעיף 5 לחוק) והותיר על כנו את זיכויו מעבירה של חדירה לחומר מחשב שלא כדין (סעיף 4 לחוק); העונש נשאר על כנו. מכאן בקשת רשות הערעור.

בקשות רשות הערעור

ד.             כאמור, הוגשו שתי בקשות ערעור – מזה ומזה. בקשת רשות ערעור מטעם המדינה הוגשה ביום 11.12.14, וביום 27.4.15 הוגשו טיעונים מורחבים בעניין זה. הבקשה אינה כוללת טיעונים באשר לעונש, אלא מתמקדת בזיכוי עזרא מעבירות של חדירה לחומר מחשב, לפי סעיפים 4 ו-5. להלן נשתמש בביטוי "עבירה", שכן היסודות הנוגעים לחדירה למחשב המצוים בסעיף 4 רלבנטיים גם לסעיף 5 (נעמוד להלן על ההבדל בין הסעיפים). המדינה טוענת, כי יש לפרש את העבירה בצורה תכליתית, כך שתחול על כל מקרה של התחברות לחומר מחשב ללא הסכמת בעליו; זאת, שכן יש צורך בהגדרה רחבה שתתאים לאופי המגוון והדינמי של ההתנהגות האסורה. עוד נטען, כי כל חדירה למחשב מקימה את יסודות העבירה, כיון שהיא משפיעה בהכרח גם על "שפת המחשב". מטעם עזרא נטען, כי פרשנות המדינה רחבה מדי, ותוביל לתוצאות לא רצויות, דוגמת הרשעת אדם שהדליק מזגן – הפועל באמצעות מחשב – ללא רשות. עוד נטען, כי פרשנות המדינה אינה מסתברת, שכן המשתמש במחשב לרוב אינו מודע לכך שמעשיו משפיעים על "שפת המחשב", ולפיכך אין אפשרות להרשיעו בעבירה. עזרא טוען, כי המחוקק העדיף במודע את המונח "חדירה לחומר מחשב" על-פני "חדירה למחשב", מתוך כוונה להגביל את תחולת העבירה למקרים חמורים בלבד.