תא"מ 34979-10-14 כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' סימון ואח'

לפניי תביעה כספית ע"ס 7,855 ₪ בגין נזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים מיום 14.1.14. התביעה הוגשה ונתבררה בסדר דין מהיר.

בפס"ד חלקי זה יוכרעו שאלת האחריות הנזיקית לקרות התאונה ושאלת הכיסוי הביטוחי-חוזי אצל הנתבעת 2, כאשר בחינת והכרעת שאלת הנזק תיעשה בדיון עתידי ובנפרד.

הליכים עיקריים בתיק

• ביום 29.10.14 הוגשה התביעה.

• ביום 24.12.14 הוגשה כתב הגנה מטעם הנתבעת 2.

• ביום 14.1.15 הגישה הנתבעת 2 הודעה לצד שלישי נגד הצד השלישי שניר סימון (לאחר שביום 25.12.14 ניתן אישור למשלוח הודעה לצד שלישי כזו).

• ביום 2.4.15 ניתן פס"ד בהיעדר הגנה נגד הנתבעת 1.

• ביום 16.6.15 ניתן פס"ד (מותנה) בהיעדר הגנה במסגרת ההודעה לצד שלישי.

  • יצוין כי לא באה עד היום בקשה לביטול פס"ד זה, ולכן הוא עומד בתוקפו!

  • עוד יצוין, כי עפ"י הוראתי בגוף פסה"ד, המזכירות שלחה את פסה"ד בדואר רשום לצד השלישי, אך לפי אישור "המסירה" הסרוק בתיק לא בוצעה בסירה זו בפועל, משהצד השלישי לא אותר בכתובת הידועה. לשיקול דעת ב"כ הנתבעת 2 אם ראוי לבצע מסירה אישית בהקדם של פס"ד לידי הצד השלישי.

• ביום 1.7.15 בוטל פסה"ד הנ"ל מיום 2.4.15 נגד הנתבעת 1, לאחר שזו שילמה לתובעת הוצאות בסך 1,500 ₪ כפי החלטתי מיום 22.6.15.

• ביום 16.8.15 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת 1.

• ביום 30.11.15 נערך בפניי דיון שבו אמורות היו להישמע ראיות הצדדים, אך בשל כך שהשמאי המומחה מטעם התובעת לא התייצב לדיון (נתבקש להתייצב עפ"י בקשת הנתבעת 1), לא נשמעו בפועל ראיות באותו מועד, ונקבע דיון חדש.

• ביום 20.6.16 נערך בפניי דיון הוכחות נוסף.

  • גם לדיון זה לא התייצב שמאי התובעת, אך חרף כך קבעתי שבנסיבות יישמעו כל יתר הראיות, וכך היה.

  • קבעתי דיון הוכחות נוסף (ביום 6.9.16) לשמיעת שמאי התובעת בלבד.

  • הוצאתי, לבקשת התובעת ומששוכנעתי שהשמאי עשה דין לעצמו, צו הבאה נגד השמאי.

  • בתום הדיון ולקראת כתיבת פס"ד חלקי זה בשאלת האחריות והכיסוי, הוריתי לצדדים להגיש סיכומים בכתב.

• כל הצדדים (התובעת ושתי הנתבעות) הגישו סיכומיהם.

   

  הרכבים המעורבים בתאונה

   

  בתאונה מעורבים 2 רכבים:

   

  • רכב התובעת – רכב פרטי מתוצרת פורד (פוקוס) ש.י. 2009 מ.ר. 8996965.

  • רכב הנתבעות – רכב פרטי מתוצרת יונדאי מ.ר. 2103511.

     

    המחלוקות

     

    מטענות ומראיות הצדדים עולות 3 מחלוקות עיקריות:

     

    1. מחלוקת בשאלת האחריות: האם הנתבעת 1, כנהגת רכב הנתבעות במועד התאונה, אחראית בנזיקין לקרות התאונה.

    2. מחלוקת בשאלת הכיסוי הביטוחי-חוזי אצל הנתבעת 2: האם, בהנחה שהנתבעת 1 אחראית בנזיקין לקרות התאונה, הנתבעת 2 מחויבת גם היא, ביטוחית-חוזית, כלפי התובעת בגין נזקי התאונה, מכוח היותה בעלת ומשכירת רכב הנתבעות ובשים לב לחוזיי ולתנאיי ההשכרה הרלוונטיים.

    3. מחלוקת במישור הנזק: הנתבעת 1 מעוניינת לחקור את שמאי התובעת על חוות דעתו שצורפה לכתב התביעה, כאשר יש לציין שהנתבעת 1 לא הציגה חוות דעת שמאי נגדית מטעמה.

        

       כמבואר מעלה, בפס"ד חלקי זה יוכרעו רק שתי המחלוקות הראשונות, כאשר המחלוקת השלישית תידון בעתיד ובנפרד, בכפוף כמובן לתוצאות פס"ד זה.

        

       הראיות שהציגו הצדדים

        

       • כתבי הטענות, על נספחיהם.

       • מסמכי מסירה אישית של הזימון לדיון לשמאי התובעת (מוצג ת/1).

       • רשימת פוליסת ביטוח שהוציאה התובעת (מוצג ת/2).

       • מסמך "הודעת תשלום" מיום 23.5.14 שהוציאה התובעת (מוצג ת/3).

       • תשעה דפיי תמונות בשחור לבן של נזקי רכב התובעת, שצולמו ע"י שמאי התובעת (מוצג ת/4).

       • מסמך "קלט נהג לחוזה השכרת רכב" שהוצג מטעם הנתבעת 2 (מוצג נ/1).

       • תדפיס דוא"ל מיום 3.1.16 ובו "היסטוריית שינויים בפרטי נהג בחוזה" שהוצג מטעם הנתבעת 2 (מוצג נ/2).

       • שבע תמונות סטילס בצבע שהוצגו מטעם הנתבעת 1 (מוצג נ/3).

       • עדויות ארבעה עדים בדיון מיום 20.6.16 בפניי: מטעם התובעת – מר גנאדי מסז'ניק, כנהג רכב התובעת; מטעם הנתבעת 1 – הנתבעת 1 בעצמה, כנהגת רכב הנתבעות; מטעם הנתבעת 2 – גב' שירלי אשכנזי, כעובדת הנתבעת 2 כמנהלת הסניף שבו נעשה הסכם השכרת הרכב הרלוונטי, וגב' דניאל אשרם, כעובדת אלבר.

          

         הכרעה

          

         אדון ואכריע בשתי השאלות שבמחלוקת הנ"ל, לפי סדרן.

          

          

         הכרעה בשאלת האחריות

          

         הצדדים הציגו גרסאות סותרות לגבי אופן התרחשות התאונה, גרסאות שמנביעות, ממילא, מסקנות סותרות לגבי שאלת האחריות הנזיקית לקרות התאונה. השאלה היא האם, כגרסת התובעת, בעוד רכב התובעת עומד התנגש בו מאחור רכב הנתבעות, או שמא, כגרסת הנתבעות, בעוד רכב הנתבעות דווקא עומד התדרדר אחורה לעברו והתנגש בו רכב התובעת.

          

         בסעיף 4 לכתב התביעה נרשם כך: "ביום 14/01/2014 בשעה 17:30 או בסמוך לכך, בעוד הרכב המבוטח עוצר לפני רמזור אדום כדין, הרכב הפוגע פגע ברכב המבוטח בחלקו האחורי והסב לו נזק".

          

         בסעיף 23 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 1 נרשם כך: "מוכח האמור בסעיף 4 הכחשה גורפת מוחלטת ובפרט תטען הנתבעת 1 כי הרכב המבוטח אצל התובעת הוא הרכב הפוגע, כאשר עמד ברמזור לפני הרכב שהיה בחזקתה של הנתבעת 1, הדרדר אחורה והתנגש ברכבה של הנתבעת, נגיעה מזערית, אשר לא הסבה נזק כלשהו לרכבה של הנתבעת 1, למעט שבירה של מסגרת לוחית רישוי ועל כך דווח בדו"ח אירוע מס' 160810 אשר נקלט בפלט של הנתבעת 2 ורכבה של הנתבעת 1 מעולם לא תוקן בשל תאונה זו או אחרת!!!".

          

         בסעיף 8 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2 נרשם כך: "מוכח האמור בסעיף 4 לכתב התביעה. מוכח אירוע התאונה, נסיבותיו ואופן תיאורו. מבלי לפגוע בכלליות ההכחשה דלעיל תטען הנתבעת כי האחריות לאירוע התאונה מוטלת במלואה על הנהג ברכב מבוטח התובעת מ.ר. 8996965".

          

         ניתוח מכלול הראיות מביאני למסקנה, לפיה גרסת התובעת לגבי אופן התרחשות התאונה עדיפה על פני גרסת הנתבעות, ולכן, לפיה הנתבעת 1 אחראית בנזיקין לקרות התאונה, באופן בלעדי. ואלו נימוקיי:

          

         • מצאתי את עדותו של נהג רכב התובעת מהימנה ומשכנעת יותר מאשר עדותה של נהגת רכב הנתבעות.

         • עד התביעה עמד באופן משכנע בחקירתו וגרסתו הברורה, התומכת באופן מלא בגרסת התובעת הנ"ל, לא נסתרה. יצוין כי העד נשאל בחקירתו אם הכביש במקום היה בשיפוע (בעלייה) והשיב שאינו זוכר שיפוע כזה. ואכן, בתמונות מוצג נ/3 שהוצגו לעד לא נראית כל עלייה, ואם בכלל, נראה שיפוע במורד דווקא בכיוון שבו עומדים הרכבים המצולמים בתמונות. דרך אגב, העד, בהגינותו, לא סתר את טענת השיפוע/העלייה עפ"י התמונות שהוצגו לו בחקירתו, ומשלא זיהה את המקום המצולם בתמונות, פשוט אמר שאינו מזהה המקום. אני מוצא עובדה זו לזכותו, מאחר שהעד יכול היה בקלות רבה להיאחז בצילום (הצילום מחזק את גרסתו הנ"ל), אך מאחר שלא זיהה המקום המצולם, לא עשה זאת.

         • לא מצאתי לסמוך על עדותה של הנתבעת 1 בכל הנוגע לאופן התרחשות התאונה. הנתבעת 1, כעדה, הקפידה ממש לאורך כל הדרך לסייג את גרסתה בדבר הידרדרות רכב התובעת לאחור לעבר רכבה, ואמרה שיכול להיות ושככל הנראה שהוא הידרדר. אמירה מסויגת זו, באופן כה עקבי, מלמדת בבירור שהנתבעת 1 לא שלימה עם גרסה זו ולא עומדת מאחוריה, ומדובר, במקרה הטוב, בהשערה בלבד של הנתבעת 1. כך כבר בטופס ההודעה על התאונה שמסרה הנתבעת 1 לנתבעת 2 (ראו נספח 8 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 1) כשנרשם שם "יכול להיות שהדרדר אחורה". כך בתצהירה מיום 3.6.15 של הנתבעת 1 בתמיכה לבקשתה לביטול פסה"ד הנ"ל כשאמרה "ככל הנראה הדרדר אחורה", וכך גם בעדותה הפותחת במשפט במלל חופשי שלה כשאמרה "ככל הנראה הוא הדרדר". יש לתמוה על כך שהנתבעת 1 נצרכת להשערה ולגרסה מסויגת, שהרי מבטה אמור להיות מופנה קדימה והיא אמורה הייתה לראות היטב מה נעשה לפניה, כולל אם רכב מדרדר לאחור לכיוונה בשעה שהיא בעמידה (נטענת).

         • הדברים שתיארה הנתבעת 1 בעדותה כדברים שנעשו ונאמרו בין הנהגים המעורבים מיד לאחר התרחשות התאונה תומכים בגרסת התובעת דווקא: הנתבעת 1 נותרה, בכוונה ומבחירה, לשבת ברכבה ולא לצאת ממנו. לא כך מתנהג אדם שהיה קורבן לתאונה; נהג רכב התובעת, הוא, דווקא הוא ורק הוא, היה זה שצעק על הנתבעת 1 על אשמתה. יש להניח שאם התאונה הייתה מתרחשת כפי גרסת הנתבעת 1, היא הייתה, לכל הפחות, עונה לו, אך בעדותה לא סיפרה הנתבעת 1 על מענה לאותן צעקות האשמה; הנתבעת 1 התמקדה מיד במצב הרכבים ולדבריה "לרכב שלו לא קרה כלום". גם אמירה כזו אופיינית לאדם שרואה עצמו אשם ומנסה לגמד את ממדי האירוע במישור הנזק.

         • הנתבעת 1 אישרה בעדותה כי לא ראתה בעיניה את רכב התובעת מדרדר לאחור לעברה. הסברה לכך אינו משכנע (ראו בתחתית עמ' 16 לפרוטוקול).

            

           הכרעה בשאלת הכיסוי הביטוחי-חוזי

            

            

           אין חולק כי הנתבעת 2 הינה בעלת רכב הנתבעות ואין חולק כי במועד התאונה השכירה הנתבעת 2 את הרכב לשוכר (לקוח) בשם "סימון שניר – אופטימייז סיסטם", הוא הצד השלישי הנ"ל שנגדו ניתן פסה"ד הנ"ל בהיעדר הגנה, בחוזה השכרה מס' 333202941. המחלוקת היא בשאלה, האם הנתבעת 1 נחשבת כמורשית נהיגה ברכב עפ"י תנאי השכרת הרכב והאם הנתבעת 2, כמשכירת הרכב, מחויבת בחבות ביטוחית כלפי התובעת, כמבטחת או כמעין מבטחת של הנתבעת 1 ושל רכב הנתבעות, והכל בשים לב לכך שהנתבעת 1 לא הייתה רשומה במועד התאונה במסמכי הנתבעת 2 כנהגת מורשית ברכב הנתבעות לפי חוזה ההשכרה הנ"ל.

            

           על בסיס התשתית העובדתית והראייתית שהוצגה בתיק ולאחר יישום של הדין הרלוונטי על תשתית זו, באתי למסקנה, לפיה הדין עם התובעת ועם הנתבעת 1, כלומר יש לקבוע, בנסיבות המקרה, שהנתבעת 2 מחויבת לעמוד ביטוחית, כלפי התובעת, מאחורי הנתבעת 1.

            

           על חבותן הביטוחית של חברות השכרת רכב בישראל הזדמן לי לכתוב לאחרונה בהרחבה בפס"ד שאמור להיות מוכר לנתבעת 2 – פס"ד בתא"מ (שלום ת"א) 3489-11-13 אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ נ' ביקוב (פורסם בנבו, 24.4.16). לא אחזור כאן על כל הדברים ורק אציין, כי באותו פס"ד הראיתי שכל חברות ההשכרה בישראל מחויבות עפ"י דין בהענקת תנאי ביטוח ממש שלא נופלים מתנאי ביטוח לפי הפוליסה התקנית, משמע הפוליסה הקבועה ב תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו – 1986.

            

           אך עדיין, גם על בסיס מצב דברים זה, שבו יש לראות את הנתבעת 2 כמחויבת בתנאי הפוליסה התקנית (לרבות חבות כלפי צד שלישי כמתחייב גם מהוראות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח), יש להמשיך לדון בטענת הנתבעת 2 לפיה עפ"י חוזה ההשכרה שנעשה לא הייתה הנתבעת 1 מורשית לנהוג ברכב הנתבעות ולכן הנתבעת 2 לא אמורה להעניק כיסוי ביטוחי לנהיגתה ברכב, כלפי התובעת.

            

           טוענת הנתבעת 2, כי מאחר שהנתבעת 1 לא הייתה רשומה מלכתחילה בחוזה ההשכרה כנהגת מורשית, אין לה כיסוי ביטוחי, ולכן אין לחייב את הנתבעת 2 בהענקת כיסוי ביטוחי במקרה זה כלפי התובעת, שאחרת יהיה בכך כדי לרוקן מתוקף וממשמעות את חוזי ההשכרה, שבהם נוהגות חברות השכרה להגביל בשם ובכמות את הנהגים המורשים. למרות שהתובעת ולמעשה גם הנתבעת 1 חולקות על הנתבעת 2, אני סבור שיש ממש בעמדה עקרונית זו של הנתבעת 2, לפיה, גם במשטר שבו מחויבת חברת השכרת רכב לפוליסה התקנית, עדיין בכוחה המשפטי לצמצם ולהגביל את התקשרותה החוזית (ולכן גם הביטוחית) לנהגים מסוימים בלבד. זאת, בדומה לאפשרות הנפוצה לצמצם ולהגביל את הנהגים המורשים גם בפוליסות ביטוח ממש, לעיתים רק לנהג אחד ויחיד נקוב בשם. עקרון חופש החוזים אמור לאפשר ולהתיר זאת. ואולם, במקרה שלנו, סבורני שאין באפשרות ההגבלה העקרונית הנ"ל כדי להועיל לנתבעת 2, מאחר, שבנסיבות המקרה הקונקרטיות שלנו, נחה דעתי שהנתבעת 1 כן הייתה מורשית נהיגה ברכב הנתבעות עפ"י תנאי השכרת הרכב, למרות רישומיה של הנתבעת 2 (שאפשר אף שאינם משקפים באופן מדויק את כוונת הצדדים מלכתחילה), באופן מהותי ועפ"י מכלול הראיות והאינדיקציות שהוצגו. להלן נימוקיי:

            

           • הנתבעת 1 עשתה בפועל שימוש קבוע ברכב הנתבעות, וזאת בהמשך לשימוש קבוע שעשתה ברכב קודם, גם הוא רכב שהושכר ע"י הנתבעת 2 לעסק משפחתי של קרובה של הנתבעת 1. הנתבעת 1 העידה על שימוש קבוע זה, והנתבעת 2 לא סתרה זאת בראיות.

           • הנתבעת 1 העידה, ועדותה זו לא נסתרה, כי בעת התאונה (ואף קודם לכך) נהגה ברכב הנתבעות מתוך הבנה שהיא מורשית נהיגה בו, והרושם הברור הוא שאכן הנתבעת 1 הייתה תחת הרושם הכן והאותנטי לפיו היא מורשית נהיגה ברכב ואין כל בעיה בנהיגתה ברכב. ניתן אמנם להקשות ולומר שראוי היה לנתבעת 1 גם לוודא פורמאלית שאכן היא רשומה כנהגת מורשית ברכב (כפי שהייתה רשומה כך לגבי רכב קודם), אך במכלול הדברים והנסיבות המתוארים ע"י הנתבעת 1, ומשמדובר בסידור קבוע ונמשך, במסגרת משפחתית-עסקית, ומול אותה חברת השכרה, ניתן לקבל, ולו בדוחק, את הסברה של הנתבעת 1, לפיו היא לא מצאה כל צורך לערוך וידוא פורמאלי כזה.

           • הנתבעת 1 העידה כי יום לאחר מועד התאונה היא דיווחה לנתבעת 2 על התאונה, והנתבעת 2 קיבלה דיווח זה, רשמה אותו במסמכיה (ראו דו"ח האירוע שצורף כנספח 8 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 1) ולא עשתה דבר (עפ"י הראיות שהוצגו) נוכח ידיעתה כי ברכב המדובר נעשה לכאורה שימוש ע"י נהגת בלתי מורשית. סביר שאילו אכן הנתבעת 1 לא הייתה מורשית, הייתה הנתבעת 2 מתריעה על כך ופועלת בגין כך, אולם כזאת לא עשתה הנתבעת 2, עפ"י הראיות שהוצגו.

           • הנתבעת 2 גם הציגה עמדה לפיה רכב הנתבעות ניזוק בתאונה, ותוקן, אך הנתבעת 2 לא תבעה מהנתבעת 1 פיצוי בגין נזק זה, בניגוד למצופה.

           • הוכח שכחודשיים לאחר מועד התאונה הוסיפה הנתבעת 2 את הנתבעת 1, ברישומי הנתבעת 2, כנהגת מורשית ברכב הנתבעות, וזאת ללא כל בירור וקושי או תוספת עלות (עפ"י הראיות שהוצגו), וניתן לראות בכך ביטוי מובהק לכך שרישומיה של הנתבעת 2 הינם טכניים בלבד, לפחות בכל הנוגע להרשאתה של הנתבעת 1 לנהיגה לפי חוזה ההשכרה המדובר. עדות הנתבעת 2 העידו כי הוספה מאוחרת זו של הנתבעת 1 כנהגת מורשית נעשתה בעקבות כך, שרק באותו מועד (כחודשיים לאחר התאונה) נודע במקרה לנתבעת 2 שהנתבעת 1 נוהגת בפועל ברכב, אך, כאמור לעיל, כבר ביום שלאחר התאונה נודע לנתבעת 2 על כך שהנתבעת 1 נוהגת ברכב (מדו"ח הרכב). מכל מקום, הנתבעת 2 גילתה בכך דעתה ועמדתה, לפיה ראוי שהנתבעת 1 תירשם במסמכי הנתבעת 2 כנהגת מורשית, משמע הנתבעת 2 מסכימה לראות בנתבעת 1 כנהגת מורשית, ו"תגלית" של הנתבעת 2 (על כך שהנתבעת 1 נוהגת ברכב) לא הייתה בבחינת הפרת חוזה ההשכרה או בבחינת מעשה אסור (חוזית) כלשהו. אחת משתי עדות הנתבעת 2 העידה במפורש שהליך הוספתה של הנתבעת 1 כנהגת מורשית הוא "הליך טכני" (ראו שורה 30 בעמ' 26 לפרוטוקול).

           • הוכח שלגבי רכב אחר שהשכירה הנתבעת 2 לעסק המשפחתי של קרוב הנתבעת 1 כן הייתה הנתבעת 1 רשומה מלכתחילה כנהגת מורשית, וזאת כנראה לגבי חוזה במספר זהה.

              

              

             לסיכום

              

             אני קובע כי הנתבעת 1 אחראית בנזיקין לקרות התאונה, באופן בלעדי.

              

             אני קובע כי קיים כיסוי ביטוחי-חוזי אצל הנתבעת 2, כלפי התובעת, וכי מכוח כיסוי זה מחויבת הנתבעת 2 לשלם לתובעת כל מה שייקבע, ככל שייקבע, שהנתבעת 1 מחויבת לשלם לתובעת.

              

             כמפורט מעלה, נותר להכריע בשאלת הנזק, ולשם כך קבוע דיון נוסף בתיק.

              

             המלצתי החמה לצדדים (כולם) היא להגיע להסכמה מחוץ לכותלי ביהמ"ש, ללא צורך בדיון נוסף וללא צורך בהכרעה שיפוטית נוספת.

              

             מובהר, כי במידה שיידרשו דיון נוסף והכרעה שיפוטית נוספת, ובמידה שאקבע בסופו של יום שיש לקבל התביעה, כי אז צפוי חיוב בהוצאות בשיעור גבוה בהרבה מהמקובל בתיקי נזקי רכב פשוטים, בשים לב למשאבים החריגים שהושקעו בתיק זה וגם בשים לב לתוצאת פס"ד חלקי זה.

              

             פס"ד חלקי זה יישלח לכל הצדדים.

              

             התיק לא ייסגר והדיון הנוסף הקבוע בתיק לא ייבוטל, בשלב זה.

              

              

             ניתן היום, י"ד אב תשע"ו, 18 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.