תביעה לאכיפת פסקי דין בנתינתם בארה"ב - פס"ד למזונות קטינה פס"ד להוצאות משפט לטובת האשה

האם יש להכריז על שני פסקי דין של בית המשפט העליון בקליפורניה, ארה"ב, אשר ניתנו בעניין הצדדים בנושא של מזונות קטינה ובנושא של הוצאות משפט, כפסקי דין בני אכיפה בישראל.

א' – העובדות והרקע להליך:

1. התובעת והנתבע, בני זוג לשעבר, נישאו זו לזה כדמו"י ביום 17.6.02. ביום 13.6.02, עובר לנישואי הצדדים, נחתם בין הצדדים הסכם ממון אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית משפט זה בתמ"ש 25910/02.

יוער כי שני הצדדים אזרחי מדינת ישראל, בעוד שהתובעת מחזיקה גם באזרחות אמריקאית.

2. במהלך חודש אוקטובר 2002, מספר חודשים לאחר נישואיהם ואישור הסכם הממון, עברו הצדדים להתגורר בארה"ב, וביום 8.2.04 נולדה בתם היחידה של הצדדים... (להלן: "הבת").

3. ביום 15.6.07 ובעקבות סכסוך שנתגלע בין הצדדים, פנתה התובעת לבית המשפט בקליפורניה בתביעות כנגד הנתבע, שעניינן: גירושין, מזונות הבת, מזונות אשה, משמורת הבת ורכוש. בתום ההליכים בבית המשפט בקליפורניה, ניתנו פסקי דין, בין היתר, בעניין מזונות הבת ובחיוב הנתבע בהוצאות משפט.

4. ביום 21.6.07, ובעת שהנתבע שהה עדיין בארה"ב, פנה הנתבע לבית הדין הרבני בחיפה, באמצעות ב"כ הקודם, בתביעת גירושין, אליה כרך את נושא הרכוש. התובעת טענה כנגד סמכות בית הדין הרבני לדון ברכוש, וטענתה נדחתה. ערעור שהוגש בעניין זה לבית הדין הרבני הגדול נדחה אף הוא.
5. בשנת 2009 עזב הנתבע את ארה"ב, שם מתגוררות הבת והתובעת דרך קבע, וחזר להתגורר בישראל. ביום 14.7.10 ובמסגרת הליכי הגירושין בהם נקט הנתבע, התגרשו הצדדים זה מזה בבית הדין הרבני בישראל.

6. ביום 18.5.11 ניתן פסק דין מאת בית המשפט בקליפורניה (להלן: "פסק הדין הראשון"), בו נקבע לענייננו, בין היתר, כי:

• א. הנתבע יישא במזונות הבת בסך של 1,418$ לחודש וכן במחצית תשלומי בריאות, העשרה ועלויות טיפול בבת;
• ב. הנתבע יישא מזונות-עבר הבת בסך של 32,920.15$, ובתוספת ריבית מצטברת בשיעור החוקי;
• ג. הנתבע יישא בעבור 'דמי טיפול' בבת בסך של 3,000$, בתוספת ריבית מצטברת בשיעור החוקי;

7. ביום 22.5.13, בחלוף כשנתיים ממתן פסק הדין הראשון, ניתן פסק דין נוסף בעניין רכוש הצדדים מאת בית המשפט בקליפורניה (להלן: "פסק הדין השני"), בו נקבע לענייננו, בין היתר, כי:

• א. על הנתבע לשלם סך של 25,000$ בעבור תשלום שכ"ט עו"ד;
• ב. על הנתבע לשלם סך של 100,000$ "לתובעת או ישירות לעורכי דינה";
• ג. לנתבע חוב קודם בסך של 62,450$ בעבור שכ"ט.

8. אוחזת בשני פסקי הדין הנ"ל, פנתה התובעת לבית משפט זה ביום 31.12.14 ועתרה לאכוף את פסקי הדין בהתאם לחוק לאכיפת פסקי חוץ, התשי"ח -1958 (להלן: "החוק").

9. בין לבין, ניתן על ידי פסק דין בתביעת הנתבע לחיוב התובעת לפצותו בסך של 600,000 ₪ בגין נזקים שגרמה לו התובעת, לפי טענתו, מניהול הליכים משפטיים בארץ ובארה"ב. בפסק דיני מיום 1.12.15 דחיתי את תביעתו זו של הנתבע (תמ"ש 27213-01-10).

10. כל ניסיונותיי להביא את הצדדים לכדי הסדר, ולאו דווקא אך בעניין שעל הפרק, לא עלו יפה. משכך, ניתן פסק דין זה.

ב'- טענות הצדדים:

11. להלן עיקר טענות התובעת:

• שני פסקי הדין עומדים בדרישות סעיפים 3 ו- 4 לחוק, ולכן יש להכריז עליהם כניתנים לאכיפה בישראל;
• פסקי הדין אינם ניתנים לערעור;
• פסקי הדין ניתנו במדינה, שלפי דיניה בתי המשפט שם היו מוסמכים לתתם;
• פסקי הדין אינם סותרים את תקנת הציבור והם בני ביצוע;
• חוות דעת של מומחה לדין הזר מטעם התובעת, עו"ד שמואל אוברסקי, אשר צורפה לתובענה מצדדת בטענות התובעת.

12. להלן עיקר טענות הנתבע:

• דין התביעה להידחות מטעמים פרוצדוראליים, ואלו הם:

• אי צירוף מסמכים מחד, ומנגד, צירוף מסמכים בחסר - לא צורפו כדין כל המסמכים לפי תקנות 354-355 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984 (להלן: "תקסד"א"), כגון העתק מאושר של פסקי הדין וכן התרגומים שצורפו אינם נכונים. הבקשה והתצהיר שצורף לתביעה לוקים בחסר רב, בין היתר של מלוא הרקע העובדתי והוכחת הדין הזר; בנוסף, על גבי פסקי הדין קיים רישום בכתב יד שאינו חלק מפסק הדין ולכן חתימת האפוסטיל המאשרת, לכאורה, את פסקי הדין, אינה כדין;
• חוות הדעת שצורפה לא נערכה על ידי מומחה - המומחה, הוא עו"ד שהוסמך במדינת ניו–יורק ואילו פסק הדין ניתן במדינת קליפורניה. בנוסף, המומחה לא נחשף לכל העובדות והמסמכים הקשורים בהליכים שבין הצדדים, ובעיקר לא נחשף להליכים שהתקיימו בבית הדין הרבני בישראל;

• דין התביעה להידחות מטעמים מהותיים, ואלו הם:
  • התובעת לא הוכיחה את התקיימותו של התנאי שבסעיף 3(1) לחוק, בעניין סמכות בית המשפט הזר ליתן את פסקי הדין שהוגשו לאכיפה;
  • התובעת לא הוכיחה את התקיימותו של התנאי שבסעיף 3(3) לחוק, וכשלטענת הנתבע, אכיפת פסקי החוץ תהא בניגוד לתקנת הציבור;
  • התובעת לא הוכיחה את התקיימותו של התנאי שבסעיף 3(4) לחוק, הוכחת היות פסק הדין שניתן, בר ביצוע במדינה שבה הוא ניתן;
  • התובעת לא הוכיחה את התקיימותו של התנאי שבסעיף 4(א) לחוק, לעניין הדדיות באכיפת פסקי דין בין קליפורניה לישראל. התובעת העלימה מבית המשפט את העובדה שבית המשפט בקליפורניה סרב להכיר בפסק דין שניתן על ידי בית הדין הרבני בישראל, בעניין רכוש הצדדים, ובכך יש כדי להצביע על היעדר ההדדיות, כאמור;

הכרה ואכיפה בפסקי הדין שניתנו בקליפורניה, לעומת היעדר אכיפה והכרה בפסקי הדין שניתנו בישראל על ידי בית המשפט בקליפורניה, מהווה פגיעה חמורה בנתבע שמשמעותה חוסר שוויון וכשל שוק, הן בהיבט הפרטי והן בהיבט הציבורי;

• לחלופין, אף בהתקיים התנאים שבסעיף 3 בחוק, לנתבע עומדות הגנות סעיף 6 לחוק, המחייבות שלא לאכוף את פסקי הדין, מאחר ו:

• פסקי החוץ הושגו במרמה ותוך הצגת מצגי שווא מצד התובעת, ובהתעלם מההליכים שהתקיימו בישראל, כגון הליך הגירושין והגט שניתן ביום 14.7.10, ולכן אין לאוכפם, תוך הפנייה לסעיף 6(1) לחוק;
• פסקי החוץ ניתנו בחוסר סמכות נוכח החלטת בית הדין הרבני מיום 27.4.08, בדבר היותו הפורום הנאות והנכון, תוך הפנייה לסעיף 6(3) לחוק;
• פסק הדין השני ניתן בחוסר סמכות ובניגוד להחלטת בית הדין הרבני מיום 24.2.11, באותו עניין ובין אותם בעלי דין, תוך הפנייה לסעיף 6(4) לחוק;

• באשר לפסק הדין השני טען הנתבע כי אין מקום להיעתר לבקשת התובעת לאכוף את פסק הדין השני ביחס לשכר הטרחה, מהנימוקים הבאים:

• מאחר ופסק הדין השני עניינו בחלוקת רכוש בין הצדדים, ומאחר שעניין זה כבר נדון בבית הדין הרבני ובהתאם להסכם הממון שנחתם ואושר בין הצדדים, הרי שאין לאכוף פסיקת הוצאות בגין ניהול הליך נוסף בעניין שכבר נדון והוכרע בישראל שנתיים קודם למועד מתן פסק הדין השני.
• לחלופין, שכר טרחת עורכי דינה של התובעת, הוא זכות השייכת לעורכי הדין ולא ישירות לתובעת.

ג'- דיון והכרעה ביחס לפסק הדין הראשון:

13. כבר בפתח פרק זה, אני מוצא לנכון לציין כי הגעתי לכלל דעה ומסקנה כי יש להורות על אכיפת פסק הדין הראשון כפי שנדרש, ועל דחיית העתירה לאכיפת פסק הדין השני, ואנמק.

תחילה, אבחן האם התובעת עמדה בדרישות תקנות 354-355 לתקסד"א וכן בדרישות סעיפים 3-4 לחוק ולאחר מכן, אבחן את טענות ההגנה של הנתבע בהתאם לסעיף 6 לחוק.

ג1 – האם התובעת עמדה בתנאי תקנות 354-355 לתקסד"א?

          (א)  אי צירוף מסמכים, וצירוף מסמכים בחסר:

14. לטענת הנתבע, מאחר ובפסקי הדין שצורפו מתנוסס רישום בכתב יד על גבי הפסק, הרי שיש בכך כדי לפגום באותנטיות של פסקי הדין. נוסף על כך, טען הנתבע כי התרגומים שצורפו לפסקי הדין אינם אותנטיים.

15. באשר לתיקונים שבכתב יד הסבירה התובעת כי מדובר בשינויים שהשופט חתום עליהם וכי זהו הנוהל וזוהי הפרקטיקה המקובלת בבתי המשפט בארצות הברית (ר' עמ' 43 לפרוטוקול, ש' 28 – עמ' 44 לפרוטוקול, ש' 10).

כן הצהירה התובעת בפניי כי ככל שתובא ראיה לכך כי פסקי הדין מזויפים או לא נכתבו על ידי בית המשפט בקליפורניה במלואם, הרי שהיא מסכימה לדחיית התביעה ומוותרת מראש על כל תביעה למזונות מאת הנתבע (עמ' 44 לפרוטוקול, ש' 29-33).

16. על כן, הוצע לנתבע להביא ראיה על כך שפסקי הדין מושא התביעה מזויפים או לא אותנטיים, אך ב"כ הנתבע השיב כי לנתבע אין אפשרות להיכנס לארצות הברית.

17. לנוכח מחלוקת באשר לאותנטיות של פסקי הדין, ומאחר והנושא הוא במומחיות אשר איננה מצויה בידי בית המשפט, הוריתי על מינויו של עו"ד אדווין פרידמן כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה מטעם בית המשפט"), ליתן חוות דעת בשאלה האם פסקי הדין אשר הוגשו בצירוף האפוסטיל לאכיפה, הם פסקי דין אותנטיים שאושרו כדין על ידי הרשות המוסמכת בארצות הברית והאם אכן זוהי הפרקטיקה בבתי המשפט בארה"ב.

18. ביום 26.4.16 הוגשה חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ובה קבע המומחה, כי:

"פסקי הדין אשר הוגשו מבית המשפט הסופריור בלוס אנג'לס הינם אותנטיים ואושרו כדין. יצוין כי על אף שאישורי אפוסטיל ניתנו כדין, על מנת לפסול לחלוטין את האפשרות כי האישור נתלש מפסק דין אחר ומוצמד לפסקי הדין שהוגשו, יש לבצע בדיקה בלשכתה של פקידת בית המשפט בלוס אנג'לס ולהשוות בין פסקי הדין המופקדים במזכירות ופסקי הדין שהוגשו".

19. חרף כי הנטל הראשוני להוכחת רכיב זה מוטל על שכמה של התובעת, משמסקנתו של המומחה מטעם בית המשפט תומכת בגרסת התובעת, עובר הנטל לסתור את האמור לשכמו של הנתבע.

20. על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט לא הוגשו שאלות הבהרה; המומחה לא נתבקש להגיע לחקירה על חוות דעתו ולא הוגשה השגה כלשהי על חוות הדעת מטעם מי מהצדדים, וכן לא הוגשה על ידי הנתבע כל ראיה שיש בה כדי לסתור את ממצאי חוות הדעת וכן לא הוגשה חוות דעת מטעמו. בנסיבות אלו, מצאתי לנכון לאמץ את מסקנות חוות הדעת של המומחה שמונה על ידי, ולקבוע כי פסקי החוץ אשר הוגשו לאכיפה – פסק הדין הראשון ופסק הדין השני - הם אותנטיים.

[לאימוץ חוו"ד של מומחה שמונה על ידי בית המשפט, ר' ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות בע"מ (פורסם בנבו, 28.10.10); א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 468 (2013)]

21. באשר לטענת הנתבע כי המסמכים לוקים בחסר עובדתי - עיון בכתב התביעה אשר הגישה התובעת מעלה כי הכתב מכיל עובדות באשר ליחסי בני הזוג, קיומם של הליכים משפטיים בקליפורניה ואת קיומם של פסקי הדין מושא התביעה, אותם מבקשת התובעת לאכוף. במסגרת בקשתה של התובעת מנמקת זו את תביעתה בהתאם לאמור בחוק. באשר לדין הזר, עניין שאינו במומחיותה, מצרפת התובעת חוות דעת משפטית של עד המומחה בדין של מדינת קליפורניה.

22. אף אם כתב התביעה אינו מפורט דיו, מאחר ועניינם של הצדדים נפרש בפניי עוד במסגרת התביעה שהגיש הנתבע כנגד התובעת בשנת 2010, וכשלמעשה העובדות הרלוונטיות לצורך אכיפת פסקי הדין פורטו בכתב התביעה דכאן ובנספחים אשר צורפו לו, הרי שאין לראות פגם בכתב התביעה בנוסח שהוגש ואף אם תאמר כי קיים פגם, אין בכוחו לאיין את התביעה.

(ב)  האם חוות הדעת שצורפה נערכה על ידי מומחה?

23. כאמור, לכתב התביעה צירפה התובעת את חוו"ד עו"ד אוברסקי, אשר נערכה ביום 29.12.14. חוות הדעת קובעת כי מתקיימים בפסקי הדין מושא התביעה, התנאים הקבועים בחוק אשר מאפשרים הכרזה על פסקי הדין כאכיפים בישראל.

24. כבר עתה יובהר כי אינני מקבל את טענת הנתבע באשר למיהות המומחה לדין הזר מצד התובעת. עו"ד אוברסקי פירט בחוות דעתו את ניסיונו בתחום חוות דעתו, כעו"ד מוסמך בארה"ב ובישראל, וכמי שעסק בכל תחומי המשפט האזרחי, כולל דיני משפחה בארה"ב. כן פירט המומחה כי לצורך חוות דעתו הונחו בפניו פסקי הדין מושא פסק הדין. עו"ד אוברסקי שב על הדברים גם בחקירתו הנגדית שנערכה באמצעים חזותיים, ביום 8.6.16 (ר' עמ' 52 לפרוטוקול, ש' 19-21), ולא הובאה בפני כל ראיה לסתור את הדברים.

25. בע"א 6796/97 ברג יעקב ובניו (רהיטים בע"מ) נ' ברג איסט אימפורט, פ"ד נד(1), 697 (2000), נקבע:

"עורך-דין או משפטן העוסקים – בין בפרקטיקה, בין באקדמיה ובין בדרך אחרת – בשיטת המשפט שאותה צריך להוכיח, הינם בעלי כישורים לשמש כעד מומחה שניתן להוכיח באמצעותו דין זר" (שם, עמ' 707).

[כמו כן, ר': מ' שאוה בספרו, טיבו ואופן הוכחתו של  הדין הזר במשפט האנגלו - אמריקאי ובמשפט הישראלי, בעמ' 740, לפיו מומחה לדין זר יכול להיות אחד מתוך שלושה: "1.עורך-דין (או שופט) העוסק או עסק בפרקטיקה במסגרת אותה שיטת משפט, שמדובר בה; או 2.משפטן, התופס עמדה רשמית, הדורשת – ומשום כך גם מניחה – ידיעה משפטית במסגרת אותה שיטת משפט, שמדובר בה (גם כאשר לא עסק בפרקטיקה); או 3.אדם אחר (אף אם אינו משפטן), אשר מפאת מקצועו או עיסוקו ניתנה לו ההזדמנות לרכוש לו ידיעה בחוק הנדון."]

26. בנסיבות העניין, כשהמומחה מטעם התובעת, עו"ד אוברסקי נושא על כתפיו שנים של פעילות בפרקטיקה בשיטת המשפט האמריקאית, כולל במדינת קליפורניה, יש בכך כדי לענות על הדרישות של מומחה לדין הזר, ככל שבית המשפט מתרשם כי העד אכן מומחה בתחום, וכך התרשמתי.
27. מכאן לדיון בחוות דעת עו"ד אוברסקי; לטענת הנתבע לא הונחו בפני עו"ד אוברסקי מלוא המסמכים הקשורים בהליכים המשפטיים שניהלו הצדדים. בעניין זה ציין המומחה בחוות דעתו כי לנגד עיניו הונחו עותק מאושר של פסק הדין של בית המשפט בקליפורניה מיום 18.5.11, וכן של פסק הדין מיום 22.5.13, ומסמך של מחלקת גבייה ומזונות של מערכת בית המשפט של מדינת קליפורניה מחודש נובמבר 2014 לגבי גובה הסכום שטרם שולם על ידי הנתבע, בצירוף ריבית פיגורים לפי חוקי מדינת קליפורניה בגין אי תשלום במועד.

28. בחקירתו, הצהיר עו"ד אוברסקי כי לצורך חוות דעתו הונחו בפניו מסמכים נוספים וכך בלשונו: "ראיתי את כל החומר כחלק מההגשה, אבל המסמכים הרלוונטיים מבחינה משפטית לצורך מתן חוות הדעת, ציינתי מה הם וגם אמרתי עכשיו מספר פעמים" (עמ' 53 לפרוטוקול, ש' 31-32). בהמשך חקירתו, כאשר נשאל עו"ד אוברסקי האם ידע כי בין בני הזוג התנהלו בישראל הליכים משפטיים נוספים לאלו שבקליפורניה, השיב כי לא ידע שבאותה עת התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים נוספים בישראל אך, לשיטתו, אין לכך כל משקל לעניין חוות דעתו ביחס לאפשרות אכיפת פסקי החוץ בישראל (עמ' 55 לפרוטוקול, ש' 9-23).

29. אף אני סבור, כי בכל הכבוד, אין להליכים שהתקיימו או לא התקיימו בישראל כדי לפגום במסקנות חו"ד עו"ד אוברסקי. יש לזכור כי המומחה מטעם התובעת אינו נושא תפקיד שיפוטי ולא הוא מכריע האם יש לאכוף פסק או לא לאכוף פסק, אלא עליו להציג בפני בית המשפט תשתית עובדתית-משפטית, אשר בכוחה להביא לאכיפת הפסק.

30. ככל שלנתבע טענות הגנה משום התקיימות הליכים בישראל ו/או משום מתן החלטות שיפוטיות בישראל, אשר לשיטתו של הנתבע, יש בהן כדי למנוע אכיפת הפסק הזר, הרי שהדבר לא למומחה אלא לבית המשפט ולבית המשפט בלבד. אין זה מתקבל על הדעת ואין זה סביר כי המומחה יאלץ להפגין כישורי שיפוט או כישורים אחרים, מעבר למה שדורש החוק.

31. חשוב לציין כי אמנם הדין איננו מטיל על הנתבע חובה להגיש חוות דעת נגדית, שכן נטל ההוכחה במשפט זה הינו על התובעת. יחד עם זאת, אין משמעות הדבר כי לנתבע היתר לשבת מבלי מעש, לטעון כנגד חוות הדעת ולא להעלות כל טענה פוזיטיבית ביחס להליך זה. בכל הכבוד, לא אוכל לראות בעין יפה התנהלות של בעל דין הצופה מהצד על ההליך משל ההליך לא נוגע לעניינו כלל. לעניין זה, ר' דבריו של כב' השופט י' עמית בע"מ (חי') 403/06 פלוני נ' פלונים (פורסם בנבו, 8.3.07), לאמור: "הדין המהותי הולך אחר הדין הראייתי, ועל בעל דין להוכיח טענה המקדמת את עניינו... במקרה שלפנינו, המשיבה היא הטוענת לפגמים שנפלו בייפוי הכוח, ועליה הנטל להוכיח טענתה" (שם, סעיף 17 לפסק הדין).
32. לפיכך, הגעתי לכלל דעה כי אין הנתבע יכול להיבנות מטענות נגד חוות הדעת לעניין הדין הזר ובה בשעה לא להגיש חוות דעת נגדית ולא לעשות דבר בניסיון לבירור הדין הזר אותו הוא טוען, לא כל שכן, כאשר לאיש נגישות זמינה לעורכי דין אמריקאים, אשר ייצגו אותו בהליכים שהתקיימו בקליפורניה.

33. מכל המקובץ, מצאתי לנכון לאמץ את חוות הדעת של עו"ד אוברסקי.

34. כמו כן, הריני לקבוע כי התובעת עמדה בתנאיי תקנות 354-355 לתקסד"א.

ג2 – האם התובעת עמדה בתנאיי סעיפים 3-4 לחוק?

35. לאחר שהתובעת צלחה את הוראות תקנות 354-355 לתקסד"א, על מנת שתזכה בתביעתה עליה לעמוד בתנאים המפורטים בסעיפים 3-4 לחוק, וכשנטל ההוכחה להתקיימות התנאים המצטברים בסעיף אלו מוטל על כתפיה. אם וככל שהתובעת עמדה בנטל זה הרי שהנתבע יוכל להתגונן באמצעות ההגנות הקבועות בסעיף 6 לחוק, וכשהנטל להוכחות ההגנות הללו יוטל על שכמו.

36. להלן אבחן את תנאיי סעיפים 3-4 לחוק.

(א)  סעיף 3(1) לחוק - האם בית המשפט האמריקאי היה מוסמך לתת את הפסק?

37. הדרישה לקיומה של סמכות שיפוט על פי סעיף 3(1) לחוק מתייחסת לסמכות במובנה הבין לאומי, היינו סמכותו של בית משפט בארצות הברית לדון בתביעה (ר' ע"א 4721/95 רימון נ' E.L Leasing co. פ"ד נ(5) 99 (1997)). הדין הינו מן המפורסמות שאינו מצריך ראיה, אולם לא כך ביחס לדין הזר. הדין הזר, מחייב הבאת ראיה על ידי הטוען להחלתו של הדין הזר (ר' ע"א 406/62 סלים ששון זילכה נ' נעים יוסף, פ"ד יז 904, (1963) 909; מ' שאוה, טיבו ואופן הוכחתו של הדין הזר במשפט האנגלו-אמריקאי ובמשפט הישראלי, עיוני משפט ג (תשל"ד) 725, 736).

38. בעניין זה קבע המומחה מטעם התובעת כי פסק הדין הראשון ניתן בסמכות לפי סעיפים 4320-4326 וסעיפים 4050-4076 לחוקי המשפחה של קליפורניה. כאמור, הנתבע לא הביא כל ראיה לסתור את חוות דעת המומחה אוברסקי. כל שהציג הנתבע הוא פסקי הדין הרבניים שקובעים, לטענתו, כי בית הדין הרבני הוא הפורום הנאות והמוסמך לדון בעניינם של הצדדים.

בעניין זה, אבקש להפנות להחלטת בית הדין הרבני מיום 27.4.08 הסותרת חזיתית את טענת הנתבע, לאמור: "שני הצדדים מסכימים כי עניני מזונות האשה והבת וכן ענין משמורתה יידונו בבית המשפט בארה"ב" (שם, עמ' 10 להחלטה).

39. חרף כי די בכך לדחות את טענת הנתבע לחוסר סמכותו של בית המשפט האמריקאי, עיון בראיות ובחומר הנמצא בפניי, מעלה כי בעת שהנתבע התדיין עם התובעת בקליפורניה הוא לא כפר כלל ועיקר בסמכות בית המשפט האמריקאי לדון בעניינם של הצדדים.

כך, למשל, הנתבע הגיש לבית המשפט האמריקאי כתבי בי-דין (ולרבות, בקשות) וכן נכח בחלק מהדיונים שהתקיימו בעניינם של הצדדים וראיה לכך ניתן למצוא גם בפסק הדין השני, בו נרשם: "... השתתף [הנתבע – י' ש'] בצורה מלאה ופעילה. למעשה גם לאחר [שהאיש] בחר להיעדר מהליכים נוספים, בו מצא בית המשפט את [האיש] כמבזה את בית המשפט... וציווה על מאסרו, [האיש] באמצעות עורכי דינו המוכשרים, בבית משפט זה השיג צו המניח את ברירת המחדל שלו בצד בעתירתה המתוקנת של [האישה], ולאחר מכן התדיין באופן פעיל במשפט בנושאי דמי מזונות הילד, רכוש, חובת נאמנות ושכר טרחת עורכי הדין. למרות שבית המשפט דחה הרשאה [לאיש] להשתתף בדרך של שיחת טלפון או סקייפ, הוא, למרות כל זאת, היה מיוצג בצורה טובה במשפט" (עמ' 1 לתרגום, תחת 'מבוא').

40. נוסף על כל האמור, ר' גם פסק דיני בתמ"ש 27213-01-10 אשר ניתן בעניין הצדדים ובו נקבע באופן פוזיטיבי כי הפורום המתאים לבירור ענייניהם של הצדדים היה בבית המשפט בארה"ב (ר' סעיפים 20 ו- 29 לפסק הדין).

41. אשר על כן, אני מוצא את טענתו של הנתבע לחוסר סמכותו של בית המשפט האמריקאי כמשוללת כל יסוד, סותרת החלטות שניתנו ואף סותרת את התנהלותו הדיונית של הנתבע.

42. לפיכך אני קובע שהתובעת עמדה בנטל שבסעיף 3(1) לחוק.

(ב)  סעיף 3(2) לחוק - האם הפסק ניתן עוד לערעור?

43. המומחה מטעם התובעת קבע כי פסקי הדין אינם ניתנים לערעור. כאשר נשאל הנתבע האם יזם הליך של ערעור לפסקי הדין מושא התביעה, השיב כי הוא לא הגיש כל ערעור מטעמו על פסקי הדין, וכי הוא לא יכול היה לערער כיוון שעזב את ארה"ב ושהה בישראל במועד (עמ' 64 לפרוטוקול, ש' 26- 27).

בעניין זה, ציין המומחה בחקירתו כי ניתן לנהל הליכים של ערעור גם מבלי להיות נוכח בפועל (עמ' 57 לפרוטוקול, ש' 10), כך שלא ניתן לקבל את טענת הנתבע לפיה לא יכול היה לערער על פסקי הדין משלא שהה בארה"ב במועד וביתר שאת נוכח העובדה שהנתבע היה מיוצג על ידי עורכי דין במסגרת ההליכים שהתקיימו בארה"ב.

44. עוד אציין כי בריחה או עזיבה של בן זוג את המדינה בה היה מקום מושבם הקבוע של בני הזוג לא תסייע בידו להימלט מסמכות בית המשפט ולא תסייע לו להפקיעה, ולכן טענת הנתבע לפיה משעזב את ארה"ב הרי שלא יכול היה לערער על פסק הדין נראית חסרת תום לב ואין זה נכון או ראוי להתיר לאיש לפרוק מעליו, באופן חד צדדי, את סמכות בית המשפט (השווה: בג"צ 1480/01 מאלינה אסתר חג'ג' נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נ"ה(5) 214, 229 (2001)).

45. לפיכך, אני קובע כי התובעת עמדה בנטל שבסעיף 3(2) לחוק.

(ג)  סעיף 3(3) לחוק - האם הפסק ניתן לאכיפה ואינו סותר את תקנת הציבור?

46. טוען הנתבע כי פסק הדין הראשון לא ניתן לאכיפה משום היותו בלתי צודק. מוסיף הנתבע כי לא ייתכן שהוא ישלם מזונות ולא ייפגש עם ביתו הקטנה. עוד טוען הוא להיותו של הפסק סותר את תקנת הציבור וזאת מכיוון שאכיפה תהיה בלתי צודקת ובסתירה לחובת תום הלב וערכי החברה.

47. באשר להיותו של הפסק ניתן לאכיפה; עסקינן בפסק דין העוסק במזונות קטינה ואין כל מחסום מפני אכיפתו. אין המדובר, למשל, בפסק דין הצהרתי או כזה שלא ניתן לאכיפה על ידי רשויות האכיפה בישראל.

48. באשר לטענתו הנוספת של הנתבע, כי הפסק נוגד את תקנת הציבור; בהתאם לדין, רק לעתים נדירות תידחה אכיפת פסק חוץ בטענה זו, לא כל שכן, כאשר הטענה המרכזית נסמכת על חשש מ"אי צדק" (ר' ע"א 1137/93 גרטרוד אשכר נ' טימון היימס, פ"ד מח(3) 641, 653 (1994)).

כאשר הפסק מובא לאכיפתו בבית משפט ישראלי, אין זה מתפקידו של בית המשפט הישראלי לבחון האם ניתן בהתאם לערכים של "צדק" וכו', וכדברי כב' השופט ויתקון בע"א 221/78 עובדיה נ' כהן, פ"ד לג (1) 293 (1979): "אנו, בדוננו בשאלה אם יש או אם אין להכיר בפסק-חוץ, אין אנו יושבים כערכאת ערעור, ונטייתנו היא לכבד את הפסק כמות שהוא ולא להרהר אחרי מידותיו" (שם, עמ' 296).

49. בכל הכבוד, הפכתי והפכתי בטענות הנתבע ולא הבנתי כיצד אכיפת פסק דין למזונות קטינה מאת אביה נוגד את תקנת הציבור, ועל זאת יישאל התם: הלא אי תשלום מזונות קטינה והותרתה לחסדי אחרים, הם-הם הנוגדים את תקנת הציבור?!

50. באשר לטענתו של הנתבע לפיה יש לברר את תביעת המזונות של הקטינה בישראל; תחילה, ובכל הכבוד, לא זו הסוגיה ולא זה העניין שעומדים על הפרק. בדונו באכיפת פסק זר, בית המשפט לא שואל עצמו האם התובע יכול לקבל את הסעד בערכאות משפט במדינת ישראל אם לאו. לשאלה זו אין כל משמעות בדין ולא מצאתי לה כל תימוכין בדין, ולא בכדי. למען הסר ספק, אין בכך כדי להביע דעתי בייחס לכל תביעה אשר תוגש, ככל שתוגש, בעניינים הנגזרים ממזונות הקטינה וכל תביעה שתוגש תידון בהתאם לדין בלבד.

51. לפיכך, אני קובע כי התובעת עמדה בנטל שבסעיף 3(3) לחוק.

(ד)  סעיף 3(4) לחוק - האם הפסק הוא בר ביצוע במדינה בה הוא ניתן?

52. לטענת התובעת, פסק הדין הראשון בר ביצוע בארצות הברית, אלא שמאחר והנתבע עזב לישראל הרי שאין בו תועלת ללא מתן פסק דין לאכיפה בישראל. אמנם, עו"ד אוברסקי לא פירט 'ברחל בתך הקטנה' האם פסקי החוץ בני ביצוע בקליפורניה אך כעולה ממסקנתו אין כל מניעה לאכוף את פסקי החוץ בישראל בהתאם לתנאים שבחוק.

53. כאמור, הנתבע לא הביא כל ראיה שיש בה כדי להפריך את תצהירה של התובעת, שלפיו נתקיימו כל תנאי סעיף 3 הנדרשים לאכיפת הפסק. המומחה מטעם התובעת נחקר על חוות דעתו, בחקירה נגדית, אך לא נשאל במפורש על היעדר אפשרות לאכוף את הפסק בנסיבות העניין.

54. אכן, חובת ההוכחה כי נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק רובצת על כתפיו של מי שמבקש את אכיפת פסק החוץ, אולם בנסיבות העניין נראה כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה בבקשתה לאכוף את פסקי החוץ בכל הנוגע לסמכותו של בית המשפט ואילו הנתבע לא הצליח לסתור את ראיותיה של התובעת בעניין זה.

55. לפיכך, אני קובע כי התובעת עמדה בנטל שבסעיף 3(4) לחוק.

(ה)  סעיף 4(א) - האם קיימת הדדיות בין שתי שיטות המשפט המחייבת את אכיפת הפסק?

56. נוסף על האמור בסעיף 3 בחוק, ובטרם מתן צו לאכיפת פסק חוץ יש לבחון האם הבקשה עומדת גם בדרישת ההדדיות שבסעיף 4(א) בחוק.

57. דרישת ההדדיות שבחוק היא דרישה כללית, של שיטת המשפט, ולא דרישה פרטית המחייבת את ההדדיות במקרה האישי (פרסונלי בלע"ז). מושכלות יסוד הן כי שיטת המשפט האמריקאית ושיטת המשפט הישראלית הינן שיטות אשר פועלות בשיטה הדדית זו עם זו.

בעניין ההדדיות חשוב לציין כי הנטל להוכחת אי ההדדיות מוטל לשכמו של הנתבע (לעניין זה ר' ע"א 3081/12 דאבל קיי מוצרי דלק (1996) בע"מ נ' גזפרום טרנסגז אוכטה בע"מ, (פורסם בנבו, 9.9.14, פיסקה 49 לפסק הדין)).

58. הנתבע טען כי לנוכח החלטת בית המשפט בקליפורניה מיום 20.8.10, אשר בה נקבע כי בית המשפט לא יידרש לצווים והחלטות של בית הדין הרבני, בעניינם של הצדדים הרי שלא מתקיימת ההדדיות באכיפה.

59. החלטת בית המשפט בקליפורניה צורפה לכתב התביעה. עם זאת, רק ביום 6.7.16, ולאחר הגשת הסיכומים הוגשה בקשת הנתבע לצירוף התרגום של ההחלטה. ביום 28.7.16, ולאחר שהוגשה תגובת התובעת הוריתי שהתרגום לא יהווה חלק מהחומר שבפניי וזאת להבדיל מההחלטה עצמה, אשר, כאמור, צורפה לכתב ההגנה והייתה חלק מטיעוניו של הנתבע בפני.

60. רק בסיכומי הנתבע הובאו בפניי, במלואן, טענותיו של הנתבע בעניין זה, לאמור כי אין להתייחס לדרישת ההדדיות כדרישה כללית, אלא כדרישה להדדיות קונקרטית ופרסונלית. בכל הכבוד, טענה זו לא אוכל לקבל משני טעמים עיקריים: האחד – הנתבע עצמו הסכים לסמכות בית המשפט האמריקאי לפסוק בעניין מזונות הקטינה ולכן מושתק מלטעון אחרת. השני – בהתאם לדין, דרישת ההדדיות היא מערכתית ולא אישית (ר' סעיף 57 לעיל).

61. בנסיבות אלו ולנוכח הגישה המקלה לעניין דרישה זו והנטל המוטל לפתחו של הנתבע אני קובע כי הבקשה לאכיפת פסק הדין הראשון עומדת אף בדרישת ההדדיות.

62. לסיכום ביניים; התובעת עמדה בנטל שבסעיף 3, על כל תתי סעיפיו וכך גם באשר לדרישת ההדדיות שבסעיף 4 לחוק, ולפיכך התובעת זכאית בדין לאכיפת פסק הדין הראשון.

          ג3 – האם לנתבע עומדות ההגנות שבסעיף 6 לחוק?

63. מאחר והתובעת עמדה בכל תנאיי האכיפה, כאמור לעיל, רשאי הנתבע להתגונן מפני האכיפה באמצעות ההגנות הקבועות בסעיף 6 לחוק, וכשהנטל להוכחתן על שכמו של הנתבע (ר' ע"א 1137/93 גרטרוד אשכר נ' טימון היימס, פ"ד מח(3) 641, 647 (1994)).

(א)  סעיף 6(א)(1) לחוק – האם הפסק הושג במרמה?

64. בע"א 490/88 המוטראן קופטי נ' אחמד מוחמד מחמוד עדילה, פ"ד מד(4) 397 (1990), התייחס בית המשפט העליון לטענת מרמה כלפי פסק דין, לאמור: "... טענת המירמה תישמע רק אם מסתמכת היא על אירוע מאוחר שהתרחש לאחר פסק הדין; על גילויה של ראיה חדשה שלא הייתה ידועה, ולא הייתה יכולה להיות ידועה, בעת ההתדיינות; או על ראיה חיצונית למשפט עצמו הנוגעת ל"מעשה רמאות אשר בוצע בניהול המשפט... אם צלחה טענה זו - יבוטל פסק הדין" (שם, עמ' 407).

65. אוסיף כי בפסק דין זה התמודד בית המשפט העליון עם טענה לאבחנה בין מרמה בפסק חוץ לבין פסק מקומי, בציינו את הדין האנגלי, לאמור: "...לגבי פסק-דין זר מאפשר המשפט המקובל האנגלי לטעון מירמה כנגד הכרה בפסק-דין זר, אפילו מבוססת המירמה על דבר פנימי, כגון עדות שקר באותה התדיינות... ואפילו נדונה הטענה בדבר עדות שקר בהליך הזר... ויתרה מכך, טענת המירמה תישמע, גם אם היא מבוססת על ראיה שהייתה ידועה לבעל הדין בעת ההליך הזר, והוא בחר אז שלא להעלותה" (שם).

בסופו של יום, החליט בית המשפט העליון שלא לאמץ את האבחנה שבדין האנגלי, לאמור: "... אין אנו רואים מקום לשוני בעניין זה בין פסק-דין מקומי ופסק-דין זר" (שם, עמ' 409).

מן המקובץ עולה זהות בין טענת מרמה בפסק מקומי ובין טענת מרמה בפסק זר.

66. מהי אותה מרמה בה נקטה התובעת, לשיטתו של הנתבע? ובכן, לשם כך אין עלי אלא להפנות לחקירתו הנגדית של הנתבע, בה השיב: "התובעת אומרת דברים שאין קשר בינם לבין המצאות [צ"ל "המציאות" – י' ש'], לדוגמא התגרשו ב-14.07.10. היא חוזרת בחזרה לארה"ב ואומרת לא התגרשנו ואומרת בכתב, זה לא מרמה?! היא אומרת- הגעתי לישראל והוא לא רצה לראות את הילדה- היא שכחה לספר גם שם שהיא הוציאה נגדי צו הרחקה כי הלכתי לבית של אבא שלה וחיכיתי על מדרכה כדי להגיד שלום לבת שלי, אין לי אפילו תמונה.

          את כל הבקשות היא הגיש על מנת שתראה שהיא מסכנה ובישראל לא עושים צדק לנשים. היא אמרה שברבני לא עושים צדק לנשים. זה חלק קטן מהמרמה." (עמ' 66 לפרוטוקול, ש' 12- 19).

67. עם כל ההבנה למצבו של הנתבע, טענות המרמה אותן הוא טוען, מתייחסות כולן ל- "דבר פנימי", כלשון בית המשפט העליון, כמצוטט לעיל (ר' עמ' 14 לעיל, שורות 30-31), שאין בהן כדי להקים תשתית להוכחת מרמה.

למעלה מן הצורך, אציין כי טענה לפיה הפסק ניתן במרמה היא טענה המצריכה הצגת תשתית עובדתית מפורטת אשר מעידה על המרמה. בעניין דכאן, וכאמור, הצדדים היו מיוצגים בהליכים בארה"ב, הנתבע לא הגיש ערעור על פסק הדין ובכל אופן, לא הובאה בפני כל ראיה לקבוע כי הפסק הושג תחת מרמה.

68. לא זו אף זו, אף אם נצא מנקודת הנחה שכל דבריו של הנתבע אמת וצדק, לא מצאתי כי יש בהם כדי להניח תשתית כלשהי לפיה פסק הדין לעניין מזונות הקטינה ניתן מתוך מרמה.

69. לפיכך, מצאתי לדחות טענת הגנה זו.

(ב)  סעיף 6(א)(2) לחוק – האם לנתבע ניתנה ההזדמנות להליך הוגן?

70. במסגרת סיכומי הנתבע, הוסיף זה טענת הגנה נוספת, תוך שהוא מפנה לסעיף שבכותרת, לאמור כי מאחר ולא ניתנה לו אפשרות לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק אותו מבוקש לאכוף - הרי שאין לאוכפו.

71. טענה זו לא בא זכרה בכתב הטענות של הנתבע ואף אם נטענה בשולי טענותיו הרי שהובאה במלואה רק בסיכומיו, ויש לראות בכך הרחבת חזית אסורה. כך או כך, ובהתאם לראיות שנפרשו בפני, לנתבע היה יומו המלא בבית המשפט האמריקאי, הוא יוצג על ידי עורכי דין ולעצם בריחתו מארה"ב לישראל אין דבר עם טענתו זו (השווה גם לעיקרון המשפטי העולה מסעיף 28(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים").

72. למעלה מן הצורך, יוער כי אף אם הוטל על הנתבע צו עיכוב יציאה מן הארץ, כטענתו בסעיפים 113- 116 לסיכומיו, הרי, שכאמור, הנתבע היה מיוצג והוגשו מטעמו מסמכים וכתבי בי דין שונים, מה גם שכאשר הנתבע עזב את ארה"ב לא הייתה לו כל כוונה לשוב אליה, כך שבכל הכבוד, לא ברור על מה ולמה סבור הנתבע כי יש לקבל טענתו זו.

73. לפיכך, מצאתי לדחות טענת הגנה זו.

(ג) סעיף 6(א)(3) לחוק – האם הפסק ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו?

74. לפי סעיף זה, פסק חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט כי הפסק ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו על-פי כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי החלים בישראל, וכך טוען הנתבע. כאשר נשאל הנתבע בחקירתו מדוע בית המשפט בקליפורניה אינו מוסמך ליתן פסקי החוץ, השיב הנתבע כי יש לפנות בעניין זה לעורך דינו, כיוון, שלדבריו, הוא אינו משפטן (עמ' 66 לפרוטוקול, ש' 22).

75. הינה כי כן, טענת הנתבע נטענה בלשון רפה וללא כל תימוכין.

76. אשר על כן, ובשים לב גם באמור בסעיפים 37-42 לעיל, מצאתי לדחות טענת הגנה זו.

ג4 – סיכומו של פסק הדין הראשון:

77. מכל המקובץ לעיל, הריני לקבוע כי פסק הדין הראשון עומד בכל התנאים שבסעיפים 3-4 לחוק. ההגנות שבסעיף 6 לחוק לא עומדות לנתבע, ולכן אני קובע כי יש לאכוף את פסק הדין הראשון לעניין מזונות הקטינה.

ד'- דיון והכרעה ביחס לפסק הדין השני:

78. באשר לפגמים הפרוצדורליים אשר להם טען הנתבע ובהתאם לתקנות 354-355 לתקסד"א, והן ביחס לחוות דעת עו"ד אוברסקי, הרי שהדיון שבסעיפים 14-34 לעיל רלוונטי גם לעניין פסק הדין השני ומאחר שדחיתי את טענות הנתבע כאמור, הרי שקביעתי דלעיל רלוונטית ותקפה גם לצורך הדיון בפסק הדין השני.

79. מכאן לדיון בטענות הנתבע לדחיית אכיפת פסק הדין השני מטעמים מהותיים;

לטענתו, מאחר וביום 24.2.11 ניתנה בתיק מספר 573960/2, החלטת בית הדין הרבני בישראל בעתירת הנתבע בעניין רכוש הצדדים (להלן: "החלטת בית הדין הרבני"), הרי שפסק הדין השני ניתן באותו עניין ומהווה כפל הליכים ואין להידרש לאכיפתו, כל שכן מאחר והתובעת ביקשה לאכוף רק את החלק המתייחס לחיוב הנתבע בהוצאות שכר טרחת עורכי הדין של התובעת וכשזכות זו אינה מוקנית לה, אלא לעורכי דינה.

מוסיף הנתבע לאמור כי הפורום המוסמך לדון בענייני הרכוש בין בני הזוג הוא בית הדין הרבני, כך בהתאם להחלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 27.4.08, ובהתאם להחלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 18.3.09, בערעור. חרף זאת, בהחלטת בית המשפט בקליפורניה מיום 20.8.10 נענה האחרון לעתירת התובעת שלא להכיר בצווים והחלטות של בית הדין הרבני ביחס לרכוש, ובהמשך לזאת ניתן פסק הדין השני.

80. עיון בהחלטת בית הדין הרבני מעלה כי במסגרת ההליכים שניהלו הצדדים בפני בית הדין הרבני, בין היתר בענייני רכוש הצדדים, נקבע כי: "הבעל וב"כ הצהירו שהבעל מוכן לתת לאשה את כל הרכוש שיש לו בארה"ב או בכל מקום אחר בעולם למעט אותו סכום שהיה שייך לבעל קודם הנישואין. הבעל אף קבל בקנין בפני בין דין על כך" וכי בית הדין מצא לפסוק כי הסכם הממון שבין בני הזוג, תקף.

81. לתובעת, משיקוליה שלה, לא היה די בהחלטת בית הדין הרבני והיא בחרה להמשיך בהליכים שבעניין הרכוש בקליפורניה.

82. בסופו של יום, ולאחר ניהול ההליכים בקליפורניה, ניתן פסק הדין השני שתוצאתו בעניין הרכוש הייתה שהתובעת חייבת לשלם לנתבע סך של 4,289$, וזאת לאחר תחשיב שביצע בית המשפט בקליפורניה בהתאם לסך רכוש הצדדים והכספים שמגיעים לנתבע מהתקופה שבטרם הנישואין.

83. יובהר כי בחקירתה השיבה התובעת כי במסגרת ההליך שהתקיים בקליפורניה, אשר קדם לפסק הדין השני, עתרה התובעת ל-"סכום שמראה בסופו של דבר משהו כמו 22 מיליון [בדולרים – י' ש'] וזה משהו משוערך על בסיס הנכסים שהיו [לאיש] ולי... בסופו של דבר כשנגמר ההליך קיבלתי את כל רשימת הנכסים הזאת, אולי לא כולה, חלק היה בהסכם וחלק היה ברשימה שלא קיבלתי ממנה. קיבלתי את הרשימה שהנכסים קיימים ללא ערך. מכיוון  [שהאיש] לא היה וברח מכל ההליך, לא הייתה לי אפשרות להוכיח ערך נכון ליום הפרידה וניתן לראות בפסקי הדין שלא יכולתי להוכיח ערך..." (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 16-25). אף בהחלטת בית הדין הרבני צוין כי התובעת טענה במסגרת ההליך כי "לבעל רכוש של עשרות מיליונים דולרים בארה"ב וחברות שונות", ועל אף הסכומים שבגינם עתרה התובעת, התוצאה שאליה הגיע בית המשפט בקליפורניה הייתה כי התובעת היא זו שאמורה לשלם לנתבע סך של 4,289$, לפי הסכם הממון שבין הצדדים ובהתאם לראיות שהוצגו בפני בית המשפט הזר.

84. לאור כל האמור, פסק הדין השני רק מחזק את המסקנה כי לעניין זה הופיע הנתבע בפני בית הדין הרבני ואף בפני בית המשפט האמריקאי בתום לב ובידיים נקיות, וכי דווקא התובעת הייתה זו שביקשה להמשיך ולנהל הליך נוסף שלא לצורך.

85. בפסק הדין אשר הובא בסעיף 30 לסיכומי הנתבע פש"ר (ת"א) 2193/08 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' Gold & Honey (1995) L.P (פורסם בנבו, 30.10.08), נקבע כי:

"...אין ספק כי בקשה להכרה בפסק זר הינה פעולה משפטית. לכן, הייתי נוטה לומר כי גם אם חוסר תום לב או התנהגות שלא בדרך מקובלת אינם בגדר עילה עצמאית לאי אכיפה או הכרה של פסק דין זר, הרי שבהחלט ניתן לתת לכך משקל בשיקול הדעת, אותו בא בית משפט להפעיל יחד עם כל התנאים הנוספים אשר צויינו על ידי לעיל" (עמ' 29 לפסק הדין).

לפיכך, ובהתאם לסעיף 61(ב) לחוק החוזים, אשר קובע כי: "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחויבים, גם על פעולות משפטיות שאינם בבחינת חוזים ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה", הרי שעל הבקשה להכרה בפסק דין זר יש להחיל את חובת תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים, אשר לפיו: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה."

86. בעניין תום הלב והתנהגות הצדדים, ציין בית המשפט בקליפורניה בפסק הדין השני כדלהלן (הדגשות לא במקור):

"בית המשפט מוצא כי שני הצדדים עסקו בהתדיינות בלתי הגיונית ויקרה, כולל הגשות של בקשות משפטיות בלתי נחוצות, כשלו בשיתוף פעולה במצגות ההוכחות ופעולה אשר עיכבה את הפתרון האפקטיבי של המקרה. מקור עיקרי לעיכוב בלתי נחוץ הייתה התנהלותו של [האיש] בישראל, כולל פעולותיו אשר עיכבו את שובה של [האישה] לארצות הברית. אולם בתיק הנוכחי לא יכול בית המשפט לקבוע יותר אשמה על צד אחד או משנהו. אין בית המשפט יכול גם למצוא כי צד אחד או השני עיכב את יישוב המקרה בצורה בלתי הגיונית. האיבה מצד שני הצדדים עיכבה או מנעה הצעות הגיוניות ליישוב הסכסוך" (עמ' 3, ס' 5 לתרגום פסק הדין השני).

ובהמשך:

 "שני הצדדים השקיעו זמן ניכר בנושאים שאולטימטיבית עירבו יותר זמן ומשאבים משהיה מוצדק...שני הצדדים התייחסו להתדיינות זו כאל משפחה משפטית שווה [כך בתרגום – י' ש'] למלחמת עולם שלישית ושני הצדדים נושאים באחריות לעלות הגבוהה המסתכמת בקרוב ל-700,000$" (שם, עמ' 4, פיסקה ראשונה, הדגשות לא במקור).

חרף האמור לעיל, פסק בית המשפט האמריקאי בעבור התובעת שכ"ט כפי שנרשם בפסק הדין השני.

87. בשים לב לעובדה כי, בכל הכבוד, ההליך הרכושי שהתנהל בארה"ב כנגד הנתבע התברר להיות הליך נפל, שנוהל על ידי התובעת בדרך שיש טובות ממנה, בלשון המעטה, אני קובע כי הדרישה לאכוף את פסק הדין השני, היא עמידה על "זכות" שלא בתום לב ואין בדעתי לכבדה.

88. מעבר לנדרש, יש ממש בטענות הנתבע לאמור כי החיוב בשכר טרחת עורכי דינה של התובעת, הוא חיוב לטובת צד ג' (קרי, עורכי דינה) ולכן, לשיטתו של הנתבע, אין לתובעת זכות תביעה עצמאית בנוגע לרכיב זה. בעניין זה הצהירה התובעת בחקירתה הנגדית כי הסכום שיש לשלם לעורכי דינה בארה"ב הוא "סכום [שהאיש] מחויב לשלם לטרופ אנד טרופ" (עמ' 36 לפרוטוקול, ש' 7). דהיינו, אף לשיטת התובעת, החוב נפסק לטובת עורכי דינה של התובעת ולכן היריבות לעניין זה היא בין משרד עורכי הדין לבין הנתבע, ולא בין התובעת לבין הנתבע.

89. כך או כך, וכאמור לעיל, מצאתי את הדרישה לאכוף את פסק הדין השני כחסרת תום לב וכבלתי צודקת בנסיבות העניין ולאור מסקנתי זו, מתייתר הדיון ביתר תנאי החוק לעניין אכיפת פסק החוץ, הוא פסק הדין השני, בין לפי סעיפים 3-4 לחוק ובין לפי סעיף 6 לחוק.

90. אשר על כן, הריני לדחות את עתירת התובעת לאכוף את פסק הדין השני, כפסק חוץ הניתן לאכיפה בישראל.

91. בטרם נעילה, אני מוצא לנכון לציין כי במסגרת סיכומיו של הנתבע טען הנתבע מני טענות אשר לא בא זכרן בכתב הטענות אשר הגיש, כגון הטענה להפחתת החיוב בדמי המזונות נוכח שינוי נסיבות. בנוסף טוען הנתבע כי הוא איננו מתראה עם הבת בעטית התובעת, האם, ולשיטתו, יש לראות בכך הגנה מפני אכיפה.

92. בכל הכבוד ועם כל ההבנה למצבו של הנתבע, האב, לסוגיות אלה אין משקל בבואי להחליט האם להכריז או לא להכריז על פסק חוץ כפסק אכיף. יחד עם זאת, ייתכן כי לטענותיו של האב תימצא אכסניה מתאימה יותר, ומבלי לקבוע דבר וחצי דבר בעניין.

ה- סיכומם של דברים:

93. מכל המקובץ לעיל, הריני להורות כי:

• התביעה לאכיפת פסק הדין הראשון בייחס למזונות הבת - מתקבלת.

• התביעה לאכיפת פסק הדין השני בייחס להוצאות משפט - נדחית.

• לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.

• ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ו, 31 יולי 2016, בהעדר הצדדים.