בן שיטרית נ' פרי ואח' - הסכם הלוואה

תיאור והשתלשלות הדברים

1.ביום 12.5.09 נחתם "הסכם הלוואה", לפיו הִלווה התובע לנתבע 1 (להלן – הנתבע) סך של 470,000 ₪, אותם התחייב הנתבע לפרוע לתובע, בתוספת ריבית בשיעור שנתי של 22%, בתוך 18 חודשים (נספח 2 לתצהיר התובע, להלן – הסכם א').

להבטחת ההלוואה התחייב הנתבע לרשום משכנתא לטובת התובע על זכויות הבעלות שלו בדירה הנמצאת ברחוב המייסדים 21/12 כפר סבא, הידועה כתת-חלקה 9 בחלקה 189 בגוש 6438 (להלן – הדירה).

יצוין, כי הנתבע היה באותה עת (ואולי הוא עדיין) בעליה הרשום היחיד בלשכת רישום המקרקעין, וכי על הדירה היתה רשומה משכנתא בדרגה ראשונה לטובת בנק אדנים למשכנתאות והלוואות בע"מ, שהתמזג לאחר מכן עם הנתבע 3 (להלן – הבנק), על סך 314,500 ₪, סכום שעמד בעת החתימה על ההלוואה על סך 220,000 ₪ (נסח הרישום צורף כנספח 4 לתצהיר התובע).

אקדים ואומר, שהנתבע אינו מתכחש לחתימתו על הסכם זה.

2.באותו היום, 12.5.09, חתם הנתבע גם על בקשה לרישום הערת אזהרה על הדירה לטובת הנתבע, כשחתימתו אושרה על ידי עו"ד עזרא יהודה (נספח 1 לתצהיר התובע). הנתבע התכחש אמנם, בכתב הגנתו לחתימה זו (סעיף 15 לכתב ההגנה), אך בחקירתו (עמ' 17-18 לפרו') הוא חזר בו מהכחשה זו ואישר גם את חתימתו זו.

3.לדברי התובע (סעיפים 5-14 לתצהירו), עוד באותו יום התברר כי יש מניעה לרשום את המשכנתא לטובתו, משום שהמשכנתא שנרשמה לטובת הבנק מונעת זאת, ולפיכך נעשה הסכם חדש שהשינוי היחיד בו הוא נוסחו של סעיף 7.1, כך שבמקום שנכתב "לעמידה בהתחייבויות הלווה ע"פ הסכם זה מתחייב הלווה ונותן הסכמתו לרשום משכנתא לטובת המלווה על מלוא זכויות הלווה בדירה... רישום המשכנתא בלשכת רישום המקרקעין ייעשה מיד לאחר חתימת חוזה זה", בא הנוסח: "לעמידה בהתחייבויות הלווה ע"פ הסכם זה, מתחייב הלווה ונותן הסכמתו לרשום הערת אזהרה לטובת המלווה על מלוא זכויות הלווה בדירה... רישום ההערה בלשכת רישום המקרקעין ייעשה מיד לאחר חתימת חוזה זה".

הסכם זה, לטענת התובע, נחתם למחרת חתימתו של הסכם א', ביום 13.5.09 (נספח 3 לתצהיר התובע, להלן – הסכם ב').

יצוין, כי בשני הנוסחים נכתב בסעיף 7.2: "מובהר כי הנכס ימושכן לטובת המלווה בסכום ההלוואה דרגה שניה לאחר בנק אדנים שלזכותו רשומה כיום משכנתא בסך 220,000 ₪".

הנתבע מכחיש את חתימתו על הסכם ב' וטוען כי החתימות הנחזות בו כשלו מזויפות.

4.התובע טען כי סכום ההלוואה נמסר על ידו לנתבע ביום 13.5.09, וכי הנתבע לא פרע את ההלוואה.

הנתבע טוען שלא קיבל דבר מהתובע, ולכן הוא גם אינו צריך לפרוע מאומה.

5.ביום 20.8.09 הגיש הנתבע בקשה למתן צו לכינוס נכסיו, וביום 13.10.09 ניתן הצו.

במסגרת הליכי הכינוס הוגשו 7 תביעות חוב בסכום כולל של כ-850 אלף ₪, בתוכם תביעת התובע לפי הסכם ההלוואה בסכום של קרוב ל-800 אלף ₪.

המנהל המיוחד שמונה פנה לתובע ואל הנתבע בבקשה לקבלת הבהרות, כשהתובע חוזר על טענותיו והנתבע חוזר על הכחשותיו.

בעקבות כך פנה המנהל המיוחד לבית המשפט של פש"ר כדי שיאשר לתובע לפתוח בהליכי מימוש המשכנתא בלשכת ההוצאה לפועל, וכן להתיר לתובע להגיש תביעה נפרדת נגד הנתבע בענין זה, כדי למנוע ממנו את הצורך להכריע בין שתי הגירסאות.

בית המשפט (כב' השופט ברנר) נענה לבקשה, "לנוכח המחלוקת העובדתית המורכבת בין החייב לנושה" והתיר לתובע (הנושה) הן לפתוח בהליכי מימוש בלשכת ההוצאה לפועל והן להגיש "תביעה רגילה" נגד הנתבע (החייב) (נספח 11 לתצהיר התובע).

6.התובע פנה תחילה להוצאה לפועל למימוש המשכנתא, אך רשם ההוצאה לפועל קבע כי לא ניתן לפתוח בהליכי מימוש משכנתא על סמך הערת האזהרה בלבד והפנה את התובע לבית המשפט המוסמך (נספח 13 לתצהיר התובע).

בעקבות כך, הגיש התובע תביעתו זו.

7.יצוין, כי הליכי פשיטת הרגל של הנתבע הסתיימו בחודש מאי 2012 בהסדר, לפיו שילם הנתבע את כל חובותיו ליתר הנושים (מלבד התובע), סכום כולל של קרוב ל-50 אלף ₪ (נספחים 14 ו-15 לתצהיר התובע).

8.הנתבעת 2 (להלן – הנתבעת) היא אשתו של הנתבע.

במהלך חודש מאי 2010 הגישה הנתבעת לבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא תביעה נגד הנתבע, להצהיר כי היא הבעלים של מחצית הזכויות בדירה (תמ"ש 20705-05-10, נספח א' לתצהיר הנתבעת).

בית המשפט (כב' השופטת גרינוולד-רנד) הפנה תחילה את הצדדים לבית המשפט של פשיטת הרגל, לשם קבלת רשות לניהול ההליך, ובינתיים נתן סעד זמני, לפיו תירשם הערת אזהרה בדירה לטובת הנתבעת על מחצית הזכויות בדירה (נספח ב' לתצהיר הנתבעת).

הערת האזהרה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין ביום 9.12.10 (נסח הרישום הכולל הערה זו צורף כנספח 17 לתצהיר התובע).

יצוין, כי הנתבע נתן את הסכמתו לצו שהתבקש בתביעה.

בינתיים, הסתיימו הליכי פשיטת הרגל של הנתבע, וביום 24.9.13 נתן בית המשפט פסק דין, המצהיר כי הנתבעת הינה הבעלים של מחצית הזכויות בדירה (נספח ג' לתצהיר הנתבעת).

9.התובע והבנק הגיעו להסכם, שעיקרו הוא שהבנק לא יתנגד לרישום משכנתא לטובת הנתבע על הדירה, לאחר פרעון יתרת חוב המשכנתא שנותרה כלפי הבנק, ולצורך כך הפקיד התובע בידי הבנק ערבות בנקאית בסכום השווה לאותה יתרה (כ-50 אלף ₪, נכון לסוף חודש אוגוסט 2013).

ביום 8.9.13 ניתן פסק דין חלקי המאשר את ההסכם שבין התובע ובין הבנק.

התביעה ותמצית טענות הצדדים

10.בתביעה זו תובע התובע את הסעדים הבאים:

א.להורות לנתבע לחתום על שטרי משכנתא לטובתו על זכויותיו בדירה, כנגד סכום ההלוואה ותנאיה;

ב.להצהיר כי המשכנתא שתירשם גוברת על הערת האזהרה שנרשמה על הדירה לטובת הנתבעת;

ג.למנות את ב"כ התובע ככונס נכסים לצורך החתימה על שטרי המשכנתא ורישומה;

סעד נוסף שהתבקש בכתב התביעה הוא כספי: לחייב את הנתבע לשלם לתובע את סכום ההלוואה, בצירוף סכום הריבית על פי ההסכם, סכום של כ-900 אלף ₪, נכון ליום הגשת התביעה (6.9.12).

סעד זה נמחק בהסכמת ב"כ התובע, לאור הערת בית המשפט על כך שסעד זה, לאור שוויו, מצוי בתחום סמכותו העניינית של בית משפט השלום (עמ' 1 לפרו') ובדיון שלאחר-מכן הודיע ב"כ התובע כי התביעה הוגשה לבית המשפט המוסמך (עמ' 3 לפרו').

כן נמחקו מתיאור הסעדים האמורים ההתייחסויות לבנק, לאור ההסכם שהושג כאמור לעיל.

11.התובע טוען, כי למרות שהנתבע קיבל את סכום ההלוואה, הוא לא קיים את התחייבותו לרישום המשכנתא על הדירה וכן לא פרע את ההלוואה.

לדבריו, הנתבע חתם על שני ההסכמים א' ו-ב' במשרדו של עו"ד עזרא יהודה, וסכום ההלוואה נמסר לו ביום 13.5.09, לאחר החתימה על הסכם ב'.

התובע טוען, כי הנתבע יזם את הליכי פשיטת הרגל במכוון, כדי לחמוק מתשלום חובו אליו, אך זה הוחרג על ידי בית המשפט מאותם הליכים.

לטענת התובע, גם הנתבעת פנתה לבית המשפט לענייני משפחה לקבלת ההצהרה על מחצית זכויותיה בדירה, רק כדי להכשיל את רישום המשכנתא על כל הזכויות בדירה, וזאת בעצה אחת עם הנתבע.

בהקשר זה מפנה התובע לכך, שבאותו הליך הנתבעת היתה מיוצגת על ידי עו"ד רינון, ב"כ שני הנתבעים בתביעה זו.

לטענתו, הנתבעת איננה זכאית לרישום מחצית הזכויות בדירה על שמה.

12.הנתבע טוען כי לא קיבל מהתובע את סכום ההלוואה או כל סכום שהוא.

לדבריו, הוא נכנע ל"סחטנות וניצול לרעה" של היותו "אדם תמים וחסר נסיון בעניינים כספיים", והסכים מתוך "טיפשות ושלומיאליות" (מתוך סעיף 2 לתצהירו), לחתום על הסכם א', כדי להבטיח את תשלום חובו של אחר, אילן סבח ז"ל שנפטר בינתיים, בהבטחה שמדובר "בהליך זמני שעד אז יחזיר המנוח לתובע את חובו".

לטענתו, הוא לא חתם על הסכם ב' והחתימות הנחזות כשלו הן מזויפות.

לתמיכה בטענתו זו הגיש הנתבע חוות דעת מומחה, של "מומחית לזיהוי כתב יד וזיופים" (כך מופיע בשער חוות הדעת), גב' מלי קדוש.

באשר לבקשה לרישום הערת אזהרה, כאמור לעיל, בחקירתו הוא אישר את חתימתו עליה.

טענת הנתבע היא, שמאחר והערת האזהרה נרשמה בהסתמך על הסכם ב' "המזוייף", אזי אין לה תוקף, וממילא אין תוקף גם להתחייבות לרישום המשכנתא.

לדבריו, מאחר שלא קיבל כל הלוואה מהתובע, הרי שגם אין כל תוקף להתחייבותו לרישום המשכנתא.

עוד טוען הנתבע, כי על פי ההיתר שניתן לתובע על ידי בית המשפט של פשיטת הרגל, היה עליו להגיש תביעתו זו בתוך 30 יום מיום מתן ההחלטה (6.7.11), ואילו זו הוגשה למעלה משנה לאחר מכן (6.9.12), ולפיכך יש לדחותה על הסף.

לבסוף טוען הנתבע, כי משניתן לו צו הפטר במסגרת חוק פשיטת הרגל, הרי שהוא פטור גם מתשלום החוב לתובע, ככל שהוא ישנו.

הנתבע תומך בטענותיה של הנתבעת, ולפיהן המשכנתא אינה יכולה להירשם על זכויותיה במחצית הדירה.

דיון והכרעה

התחייבות לרישום המשכנתא

13.כאמור לעיל, הנתבע מודה בחתימתו על הסכם א' (וכן גם על הבקשה לרישום הערת האזהרה) ומתכחש לחתימתו על הסכם ב'.

לצורך הדיון נניח בינתיים שהוא חתם רק על הסכם א', ונשאלת השאלה: מדוע חתם?

טוען הנתבע (סעיפים 8 ו-9 לתצהירו. יובהר, כי "המנוח" הנזכר בתצהירו של הנתבע הוא אילן סבח):

"בדיעבד נראה, כי המנוח בשיתוף פעולה עם התובע ועוה"ד עזרא יהודה ומשה ורד, בקשו לגבות חוב קודם שהגיע לתובע מהמנוח ולאחר שנוכחו כי לא יוכלו לגבות אותו מהמנוח, העבירו את האחריות לפרעון החוב על שמי על ידי עריכת הסכם הלוואה פיקטיבי ביני לבין התובע. ההסכם נחתם בתאריך 12.5.2009. מסתבר כי נהגתי בתמימות וללא שיקול דעת, והתפתתי להטעייה ולמרמה שנעשו כלפי על ידי המנוח והתובע, נעניתי לפנייתו של המנוח והתובע ועורכי הדין וחתמתי על ההסכם ועל בקשה לרישום הערת אזהרה למרות שלא קיבלתי כל כספים ולא הייתי חייב לתובע דבר.

......

חתימת הסכם ההלוואה נעשתה למראית עין לפי בקשת המנוח מתוך התחייבות מצד המנוח והמשיב כי מדובר בהליך זמני שעד אז יחזיר המנוח לתובע את חובו."

14.הנתבע אינו טורח בתצהירו (כמו גם בכתב הגנתו) לפרט, מה הקשר שלו לסבח ומדוע הסכים ליטול על עצמו חוב השייך לאחר.

אולם, גם אם נניח שהנתבע אכן לא קיבל כסף מהתובע (ואין זו מסקנתי, כמפורט להלן) וכי חבותו באה רק להחליף את חבותו של סבח לתובע, הרי שאין בכך כדי לפגום בהתחייבותו לרישום המשכנתא להבטחת פרעון חבותו.

סעיף 3(א) לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 (להלן – חוק המשכון) קובע, כי "מישכון נוצר בהסכם בין החייב לבין הנושה", וסעיף 24 מגדיר את "החייב - ... לרבות בעל נכס שמושכן כערובה לחיובו של אדם אחר". ואכן, סעיף 12, שכותרתו "מישכון להבטחת חיובו של אחר" נועד למקרה שבו מִשכן א' נכס שלו לטובת הנושה בגין חובו של ב' (ראו: פרופ' יהושע ויסמן, חוק המשכון, תשכ"ז-1967, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי, להלן – ויסמן, עמ' 80-81).

15.יתירה מזו, סעיף 1(א) לחוק המשכון קובע כי "מישכון הוא שעבוד נכס כערובה לחיוב". "חיוב" ולא "חוב", ומכאן המסקנה שתוכנו של החיוב המובטח במשכון אינו חייב להיות דווקא "חוב" כספי, אלא גם כל "חיוב" אחר, שבעל המשכון התחייב לקיימו (ויסמן, עמ' 44-46), ובכלל זה התחייבות בעל המשכון לדאוג לפרעונו של חוב שחייב צד שלישי לנושה.

16.המסקנה לענייננו עד כאן, היא, שגם אם תתקבל גירסת הנתבע, לפיה, למרות האמור בהסכם ההלוואה, הוא לא קיבל מהתובע כל סכום כסף שהוא, וכי התחייבותו בהסכם באה כדי להבטיח "זמנית" את פרעון חובו של סבח, הרי שאין בכך כדי לגרוע מתוקף התחייבותו לרישום המשכנתא על הדירה לשם הבטחת פרעון החוב.

אזכיר בהקשר זה, כי התחייבותו לרישום המשכנתא על הדירה נכללה בצורה מפורשת וברורה בסעיפים 7.1 ו-7.2 להסכם א', שהנתבע אינו מכחיש כי חתם עליו, כאמור.

למעלה מזה אני סבור, כפי שיפורט בהמשך, כי הנתבע קיבל מהתובע את סכום הכסף הנזכר בהסכם ההלוואה, וכי לנתבע היו קשרים עסקיים עם סבח.

תוקף הערת האזהרה

17.טוען הנתבע, כי מאחר והערת האזהרה נרשמה בהתאם להסכם ב', שחתימותיו עליו זויפו, הרי שגם הערת האזהרה שנרשמה על פיו, אין לה תוקף משפטי.

גם כאן, אניח לצורך הדיון בטענתו זו בלבד כי הנתבע אכן לא חתם על הסכם ב'.

18.ראשית, גם אם אין תוקף משפטי להערת האזהרה שנרשמה על זכויותיו של הנתבע בדירה לטובת התובע, הרי שאין בכך כדי לפגום בתוקף התחייבותו לרישום המשכנתא לפי הסכם א', עליו חתם. התחייבות זו היא עצמאית ואיננה תלויה ברישומה או אי-רישומה, בתוקפה או בחוסר תוקפה של הערת האזהרה.

19.שנית, בהתאם לסעיף 126(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין), הערת האזהרה יכולה להירשם גם על פי בקשת מי שזכאי לפי ההתחייבות שניתנה.

מכאן, שגם אם נכונה טענתו של הנתבע כי הוא לא התחייב לרשום את הערת האזהרה, התחייבות הנזכרת במפורש רק בהסכם ב', הרי שהתובע היה זכאי לרשום את הערת האזהרה לפי התחייבות הנתבע כלפיו בהסכם א' לרשום את המשכנתא לטובתו.

20.שלישית, בהתאם לסעיף 126(א) הנ"ל, ההתחייבות, שבקשר אליה ניתן לרשום הערת אזהרה, איננה חייבת לעלות מתוך הסכם מפורש, אלא גם מתוך "מסמך אחר".

בענייננו, הנתבע הודה, כאמור (סעיף 8 לתצהירו ועמ' 17 לפרו'), כי חתם על הבקשה לרישום הערת האזהרה (נספח 1 לתצהיר התובע), וכך העיד גם עו"ד עזרא יהודה שאימת את חתימתו של הנתבע באותה בקשה (סעיף 3 לתצהירו).

די בהסכמתו שבבקשתו זו לרישום הערת האזהרה לטובת התובע על זכויותיו בדירה, כדי לתת תוקף להערת האזהרה (ראו: פרופ' מיגל דויטש, קנין, כרך ד', עמ' 27, 37, 51-52).

21.יתירה מזו, בחקירתו בבית משפט השלום תל-אביב-יפו בתביעה אחרת (ת.א. 38806-02-12) שהתנהלה בין אביו של הנתבע ובין אחיו של התובע בהקשר דומה, שעוד אתייחס אליה בהמשך, אישר הנתבע כי הוא עצמו דאג לרישום הערת האזהרה בלשכת רישום המקרקעין (עמ' 23 לפרו', מוצג ת/3).

ככל הנראה נעשה הדבר כדי להראות לתובע שהערת האזהרה נרשמה ולקבל את כספי ההלוואה, כפי שאפרט בהמשך.

אם הנתבע עצמו דאג לרישום הערת האזהרה, כיצד הוא יכול להתכחש לתוקפה?

שאלת מסירת כספי ההלוואה לנתבע והקשר של הנתבע לסבח

22.אומר, כי מלכתחילה גירסתו, העמומה כשלעצמה, של הנתבע, בדבר נסיבות חתימתו על ההסכמים, או לכל הפחות על הסכם א' "הבלתי מוכחש", איננה סבירה.

אם אכן, כל שביקשו התובע וסבח הוא להחליף את המשכנתא שרבצה על דירתו של סבח, בקשר לחוב שהיה לו כלפי התובע, במשכנתא שתוטל על דירת הנתבע להבטחת אותו חוב, וזאת כדי לאפשר לסבח למכור את הדירה לשם תשלום אותו חוב (דבר שנעשה סמוך לאחר מכן, כפי שספר ותיאר הנתבע בתצהירו, סעיף 8), מדוע נוסח הסכם, לפיו ניתנה הלוואה כספית לנתבע, שעליו להשיבה? הרי ניתן היה לנסח בפשטות הסכם שיתאר את מטרת רישום המשכנתא על דירת הנתבע כפי שהוא תיאר!

23.גירסת הנתבע סותרת כמובן את המסמך, עליו הוא חתם, ואין נפקא-מינה לענין זה האם הוא חתם על הסכם א' בלבד או גם על הסכם ב', שכן בשניהם נכתב בסעיף 3: "מוסכם בין הצדדים כי סכום ההלוואה יינתן ללווה עם חתימת הסכם זה, ובמועד חתימתו על הסכם זה מאשר הלווה כי קיבל את סכום ההלוואה לעיל" (סכום ההלוואה, 470,000 ₪, מצוין בסעיף 2 בשני ההסכמים).

גירסה זו נטענת, אפוא, נגד מסמך בכתב, בניגוד לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני, והנתבע לא הוכיח את התקיימות אחד החריגים לסתירתו של המסמך שבכתב (ראו: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורת 2009, עמ' 1507 ואילך).

24.עדותו של הנתבע בהקשר לאי קבלת כספי ההלוואה (בניגוד לאמור במסמך עליו חתם, כאמור) היא גם עדות יחידה של בעל דין, שבית המשפט הפוסק על פיה נדרש לפירוט מיוחד, בהתאם לסעיף 54(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. הנתבע לא סיפק כל נימוק או פירוט נוסף, שבית המשפט יוכל להישען עליו. ההפך מכך.

25.כנגד עדותו היחידה בנדון של הנתבע ניצבות, נוסף להודאת הנתבע בהסכם ההלוואה כאמור, עדויותיהם של התובע בדבר מסירת הכסף ביום 13.5.09 ועדות דומה של משה לוי, שעל פי תצהירו ועדותו בבית המשפט (עמ' 8-12, 19-20), נכח במועד חתימת ההסכם ובמועד מסירת הכספים.

התובע סיפר (סעיפים 1-7 לתצהירו ועדותו, עמ' 13-19) כדלקמן: הסכם א' נחתם במשרדו של עו"ד עזרא יהודה, כשבאותו מעמד נוכחים, מלבדו, הנתבע עצמו, משה לוי שהלווה לו קודם לכן חלק (משה לוי העיד על 300 אלף ₪ - עמ' 8 לפרו') מכספי ההלוואה שניתנו לנתבע, וכן גם אילן סבח, שהיה בקשרים עם הנתבע. הנתבע והוא חתמו על ההסכם, לאחר שעו"ד יהודה הסביר להם את תוכנו, והנתבע חתם גם על הבקשה לרישום הערת אזהרה.

עוד באותו יום התברר כי לא ניתן לרשום את המשכנתא לטובתו מחמת המשכנתא בדרגה ראשונה הרשומה לטובת הבנק. לפיכך התבקש עו"ד יהודה לתקן את סעיף 7.1 להסכם, כך שבמקום שתירשם המשכנתא לאחר חתימת ההסכם, תירשם הערת אזהרה בדבר ההתחייבות לרישום המשכנתא, כשהדבר יתאפשר.

עו"ד יהודה תיקן את נוסח ההסכם כמבוקש, ולמחרת שבו כל אותם שנמנו לעיל ונפגשו במשרדו של עו"ד עזרא, והוא והנתבע שבו וחתמו על הסכם ב'.

הנתבע עצמו (כאמור לעיל) פעל לרישום הערת האזהרה, שאכן נרשמה ביום 13.5.09 כפי שהדבר רשום בנסח שצורף (נספח 4 לתצהיר התובע), וגם כספי ההלוואה נמסרו לנתבע באותו היום.

כספי ההלוואה נמסרו בכסף מזומן שהביא התובע, והדבר נעשה ברכבו של משה לוי.

כך העיד גם משה לוי. יצוין, שעל פי בקשת בית המשפט, משה לוי יצא מהאולם קצת לאחר תחילת עדותו של התובע (עמ' 15 לפרו'), למרות שכבר סיים את מתן עדותו, ולבקשת בית המשפט הוא שב לאולם, נחקר שנית על הדברים שהעיד התובע ואימתם (עמ' 19-20 לפרו').

26.עו"ד יהודה העיד אף הוא (תצהירו ועדותו, עמ' 12-17).

לדבריו, הוא התבקש לנסח את ההסכם, לבקשתו של סבח.

הוא אישר, שהתובע והנתבע חתמו בפניו על ההסכם, לאחר שזיהה אותם לפי תעודות הזהות. לשאלה, אם הכיר את משה לוי השיב בשלילה (עמ' 14).

הוא לא זכר אם נעשו שני הסכמים בקשר לעיסקה זו, אך זיהה את הניסוח שלו בשניהם (עמ' 15).

הוא גם לא זכר מדוע היה צורך לערוך שני הסכמים, אך בדיעבד הוא מבין שהדבר נעשה משום שהתעוררה בעיה כלשהי ברישום (עמ' 17). כן העיד שמסירת הכספים לא נעשתה בפניו (גם התובע ומשה לוי אינם טוענים זאת, כאמור).

אני סבור שאין לתת משקל ממשי לכך שעו"ד יהודה העיד שהוא אינו מכיר את משה לוי. עו"ד יהודה טרח להדגיש פעמים אחדות (עמ' 14-15), שהוא אינו זוכר פרטים רבים מאותה פגישה, הן משום שהדבר אירע לפני כחמש שנים וחצי והפגישה היתה קצרה, והן משום שמאז נעשו על ידו פעולות רבות הדומות לאלה. רק לאחר שהוצגו לו המסמכים, הוא החל להיזכר בעיקרי הדברים. סביר, לאור זאת, שיזכור את סבח שהיה לקוחו הקבוע ואת הצדדים שחתמו על ההסכם: התובע והנתבע, ולא יזכור את משה לוי שלא היה לקוחו ושלא חתם על ההסכם.

27.במהלך הראיות אף הוצג אישור שהוציא הבנק באותו יום, 13.5.09, בדבר היתרה העומדת לסילוק משכנתא (ת/5).

הנתבע הכחיש אמנם כי הוא פעל להוצאת אישור זה (עמ' 20), אך בוודאי שהבנק לא היה נותן את האישור לאיש אחר, מלבד הנתבע, מפאת החיסיון הבנקאי שהוא מחויב לו.

28.הנתבע העלה בכתב הגנתו ובתצהירו שלל טענות, כדי להצדיק את חתימתו על ההסכם (ועל הבקשה לרישום הערת האזהרה), החל מ"רמאות, סחטנות וניצול לרעה" של היותו "אדם תמים וחסר נסיון בענייני כספים" שהוטחו כלפי כל יתר המעורבים, ועד תיאור התנהגותו כ"טיפשות ושלומיאליות" (סעיף 2 לתצהירו). כך גם כינה את התובע ואת אחיו "כנופיה של נוכלים, רמאים, חלפנים וסוחרי כספים של השוק האפור" (סעיף 3 לתצהירו).

הנתבע לא נמנע מלייחס גם לעורכי הדין שטיפלו בעריכת ההסכם וההחתמה עליו (ועל טופס הבקשה לרישום הערת האזהרה) שיתוף פעולה עם אלה שרימוהו, לטענתו (סעיף 8 לתצהירו).

לעיתים כרך את סבח המנוח בחבורת האנשים שהתנכלו לו (סעיף 2 לתצהירו), ולעיתים הוא הציבו לצד אלה שסבלו ממעשיהם של התובע ואחיו (סעיף 3 לתצהירו).

אולם, ככל שהנתבע הרבה בתיאורי ובכינויי גנאי של כל המעורבים האחרים וככל שהוא הרבה בתיאור אומללותו, כך קימץ בפירוט עובדות ובמתן ראיות שיתמכו בכל אלה.

כיצד הוא נסחט ומתי? מי בדיוק איים עליו? מה היתה התרמית, הרי גם על פי דבריו הוא ידע לשם מה נועד ההסכם? ובכלל, מה הקשר שלו לסבח, לתובע, לעו"ד עזרא יהודה ולכל יתר המעורבים? מה הניע אותו, אם אין לו כל קשר לאלה ולכספים שניתנו, לחתום על הסכם, שלפיו הוא מתחייב לפרוע הלוואה בסכום של מאות אלפי שקלים, אותה – לגירסתו – לא קיבל כלל, ולרשום משכנתא על ביתו להבטחת פרעונה?

מאומה בהקשר זה לא פירט הנתבע, ומהראיות שהתבררו עולה כי לא לחינם בחר הנתבע שלא לגלות את כל הידוע לו.

29.מחקירתו של הנתבע בתיק שנדון בבית משפט השלום (ת/3) עולה, שבינו ובין סבח התקיימו קשרי עבודה קבועים. הנתבע שכר מסבח מוניות תמורת תשלום (ת/3 - עמ' 15), והם בחנו אפשרות להקים חברה משותפת של "השכרת מוניות והפעלה לנהגים" (ת/3 - עמ' 16), אפשרות שלא התממשה עקב מותו של סבח.

עוד התברר שלקראת מימושה של אפשרות זו, אף נפתחה חברה, שבעלי מניותיה היו הנתבע עצמו ואדם נוסף בשם אריה כהן, שאף הוא נפטר בינתיים (ת/3 - עמ' 17).

גם בחקירתו כאן אישר הנתבע, כי הוא וסבח רצו להקים עסק משותף (עמ' 20).

קשריו של הנתבע עם סבח התקיימו למרות שהנתבע ידע שסבח עוסק (לדברי הנתבע) גם במתן הלוואות "בשוק האפור" (ת/3 - עמ' 15, 19), אותה "אשמה" שהטיח כלפי התובע ואחיו.

30.בתצהיר שהגיש הנתבע במסגרת התביעה שהתנהלה בבית משפט השלום (ת/2), הוא ציין כי סבח הפנה אותו לתובע ולאחיו יוסי בן שטרית (שהנתבע סבר שהוא אביו של התובע), כדי לקחת מהם הלוואה כספית, כאשר הכספים יושקעו בשותפות העסקית שהם התכוונו להקים. סביר מאד, אפוא, שההלוואה שנלקחה במסגרת העיסקה שנדונה שם וההלוואה שנלקחה במסגרת העיסקה שנדונה כאן נלקחו לשם אותה מטרה – השקעה בשותפות העסקית. הנתבע סיפר כאן חצי אמת: סבח אכן היה קשור לעיסקה זו, אך לשם מימוש העיסקה המשותפת לו ולנתבע, האחרון אכן נטל הלוואות מהתובע ומאחיו.

כן התברר מחקירתו כאן (עמ' 20), שהתובע הובא לעו"ד יהודה על ידי סבח, איתו היה בקשרים עסקיים כאמור.

כך אישר, כאמור, גם עו"ד יהודה בעדותו (עמ' 13-15).

בחקירתו בתיק שנדון בבית המשפט השלום העיד הנתבע, כי עוד קודם לעיסקה זו הגיע למשרדו של עו"ד יהודה בקשר לעיסקה אחרת שקדמה לזו, היא העיסקה נשוא אותו תיק (ת/3 – עמ' 21-22).

כלומר, אין זה מצב שבו הנתבע "נגרר" להגיע לעורך דין שפעל מטעמו של התובע, אדרבא, התובע הוא שהגיע לעורך דין שיצג את סבח, שהיה בקשרי עבודה הדוקים עם הנתבע, כמתואר לעיל.

עו"ד יהודה אישר שלא הכיר קודם לכן את התובע (עמ' 14). אמנם, עו"ד יהודה העיד שם שלא הכיר את אלה שחתמו על ההסכם, כלומר גם את הנתבע, אך הנתבע עצמו העיד, כאמור, שכבר היה במשרדו בקשר לעסקה קודמת.

31.העובדות שהוכחו אינן עולות גם בקנה אחד עם התיאור, שבחר הנתבע ליחס לעצמו, כאמור: תמים, חסר נסיון בעניינם כספיים, הנוהג בטיפשות ובשלומיאליות (סעיף 2 לתצהירו). הוכח שלנתבע היה נסיון קודם בעניינים כספיים, בחן אפשרות להקמת שותפות עסקית ואף פעל, יחד עם אחר, להקמת חברה שתפעיל את העסק.

32.בהקשר למהימנותו של הנתבע, הפנה ב"כ התובע להליך שהתנהל בבית משפט השלום.

באותה תביעה, נדון הסכם הלוואה שנעשה בין אחיו של התובע, יוסף בן שטרית ובין הנתבע ביום 9.3.09 (כלומר, כחודשיים קודם להסכם הנדון כאן).

נוסח אותו הסכם (מוצג ת/1) דומה למדי לנוסח ההסכמים הנדונים כאן.

לפי אותו הסכם, נטל הנתבע הלוואה בסך 120,000 ₪, ולהבטחת פרעונה הוא התחייב לרשום משכון על זכויות אביו ברשיון הפעלתה של מונית מסוימת (סעיף 7.3 להסכם), וזאת מתוקף יפוי כח נוטריוני שקיבל מאביו, פריאן מורד.

התביעה שם הוגשה על ידי אביו של הנתבע נגד אחיו של התובע, שבה טען אביו שבנו, הנתבע, עשה ביפוי הכח שימוש, שלא לשמו הוא ניתן.

הנתבע לא היסס לתמוך בעמדת אביו, כלומר: לטעון שאכן חרג מתחום ההרשאה, והעיקר לענייננו הוא שגם שם הוא טען טענה דומה למה שטען כאן, כי לא קיבל את כספי ההלוואה (ת/2 - סעיף 5), וכי מדובר "במעשה מרמה ועוקץ" שנעשה על ידי אחיו של התובע (הנתבע שם) וסבח (ת/2 - סעיף 8).

בית המשפט (כב' השופטת גרוסמן) דחה את גירסאותיהם של הנתבע (כאן) ושל אביו ודחה את התביעה שהגיש אביו (ת/4).

החתימה על הסכם ב'

33.כאמור לעיל, מאחר שלא היתה, ועדיין אין, כל מניעה לרשום משכנתא על הדירה לטובת התובע מכח הסכם א', שהנתבע אינו מתכחש לחתימתו עליו, ומאחר, שכאמור לעיל, ניתן היה לרשום הערת אזהרה על סמך אותו הסכם, ובוודאי שעל סמך הבקשה לרישום הערת האזהרה, שהנתבע הודה כי הוא חתם עליה, הרי שאין חשיבות ממשית בדיון בשאלה, האם הנתבע חתם גם על הסכם ב'.

34.בהקשר זה הוצגה חוות דעתה של "המומחית לזיהוי כתב יד וזיופים" גב' מלי קדוש.

זו בחנה את החתימות הנחזות להיות של הנתבע בהסכם הלוואה ב' מול חתימותיו הבלתי מוכחשות בהסכם א' ומסמכים נוספים, ומסקנתה היא: "ברמת סבירות גבוהה (כ-90%) שהחתימות במחלוקת המיוחסות למר גלעד פרי הן לא אותנטיות כי אם מזויפות" (עמ' 3 לחוות הדעת).

למסקנה זו הגיעה גב' קדוש על סמך הממצאים הבאים: לחץ כתיבה שונה, ציר כתיבה שונה, פרישה שונה במרחב, עיצוב אותיות שונה ועוד.

35.גב' קדוש נחקרה על חוות דעתה (עמ' 25-26). עיקר מאמציו של ב"כ התובע, בחקירתו את גב' קדוש ובסיכומיו, היה לשכנע, כי אין מדובר בחתימות שונות של אנשים שונים, אלא במספר חתימות המצויות בתוך "מטווח החתימה" של הנתבע, כלומר: בהבדלים מסוימים של אותה חתימה. גב' קדוש שללה זאת ועמדה על ממצאיה ומסקנותיה.

36.לא השתכנעתי מטיעוניו בנדון של ב"כ התובע.

אוסיף, שגם בעין "בלתי מקצועית" ניתן להתרשם מהבדלים בולטים שבין החתימות על הסכם א' ובין אלה שבהסכם ב'.

לא אוכל, לכן, לשלול את מסקנותיה של גב' קדוש.

אזכיר, כי התובע לא טרח להגיש חוות דעת נגדית, למרות שניתנה לו ההזדמנות לעשות כן (פרוטוקול והחלטה מיום 5.11.13, עמ' 4-6 לפרו').

מסקנתי היא, לכן, שלא הוכח שהנתבע חתם בעצמו על הסכם ב'.

37.יחד עם זאת, אין לשלול את האפשרות, שסבח הוא שחתם על הסכם ב' במקומו של הנתבע, אפשרות שהנתבע בעצמו העלה (סייפת סעיף 11 לתצהירו), כשהדבר נעשה בידיעתו ובהסכמתו של הנתבע, שהרי שניהם היו מעוניינים בקיומה של אותה עסקה, ומאחר והנתבע כבר הסכים לחתום על הסכם כמעט זהה.

38.אוסיף, כי לא היה כל מניע לתובע "לזייף" (בעצמו או באמצעות אחר) את חתימותיו של הנתבע על הסכם ב'. שהרי, הסכם ב' לא שינה דבר מהתחייבויותיו של הנתבע לפי הסכם א', ובכלל, לא שינה דבר מתנאי אותו הסכם, והשינוי היחיד בו היה טכני בלבד.

39.כך או כך, מסקנתי, כאמור, היא, שהנתבע חתם על הסכם א', שכל תנאיו העיקריים זהים לאלה של הסכם ב', חתם על הבקשה לרישום הערת האזהרה, קיבל את כספי ההלוואה, התחייב לרשום משכנתא על הדירה להבטחת פרעונה, פעל בעצמו לרשום את הערת האזהרה, ואף המציא לתובע אישור מהבנק בדבר היתרה לסילוק ההלוואה לבנק – דברים שנעשו באותו יום שבו נחתם הסכם ב', ואין כל נפקא מינה להכרעה הנדרשת בסוף פסק הדין לשאלה, האם הנתבע חתם בעצמו גם על הסכם ב' נוסף לחתימתו על הסכם א', או שחתם על הסכם א' בלבד.

הליכי פשיטת הרגל

40.אין ממש בטענת ב"כ הנתבע, לפיה היה על התובע להגיש תביעתו זו בתוך 30 יום מיום מתן החלטתו של כב' השופט ברנר, ומשלא נעשה כך, תביעתו צריכה להידחות מטעם זה.

כב' השופט ברנר לא קבע בהחלטתו (נספח 11 לתצהיר התובע) מועד להגשת התביעה.

גם אם היה נקבע מועד כאמור, לא די בכך כדי לגרום לדחיית התביעה, במיוחד שעה שקודם להגשתה של התביעה ניסה התובע לפעול ישירות למימוש המשכון באמצעות ההוצאה לפועל, בהתאם לאותה החלטה, ורק לאחר שרשם ההוצאה לפועל דחה את הבקשה, מהטעם שלא ניתן לפעול למימוש המשכון על סמך הערת האזהרה בלבד, הוגשה תביעה זו.

41.וכן אין ממש בטענת ב"כ הנתבע, לפיה "ההפטר" שניתן לנתבע מתשלום חובותיו שנוצרו קודם למועד צו הכינוס, פוטר אותו גם מתשלום החוב הנדון בתביעה זו, או מרישום המשכנתא שנועדה לשם הבטחת/מימוש אותו חוב.

בפרוטוקול בפני בית המשפט של פשיטת הרגל שבו הוצג הסדר הנושים של הנתבע עם יתר נושיו (נספח 15 לתצהיר התובע), צוין במפורש על ידי ב"כ המנהל המיוחד, כי תביעת החוב של התובע "הוחרגה" מהסדר הנושים, ומכאן שגם "צו ההפטר" אינו מתייחס לתביעה זו.

הנתבעת 2

42.לא ניתן להתעלם מהתחושה, שההליך בבית המשפט לענייני משפחה נועד אך ורק כדי להקשות על התובע ברישום המשכנתא על הדירה.

כאמור, הנתבע נתן את הסכמתו לצו ההצהרתי שביקשה הנתבעת: כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה.

כן תצוין העובדה, שבא כוחה של הנתבעת (התובעת שם) הוא גם בא כוחם של הנתבעים כאן.

גם בגירסתה של הנתבעת בבית משפט זה התגלו בקיעים כשבתצהירה היא טוענת (סעיפים 2-3) שהדירה נרכשה על ידה ועל ידי בעלה, הנתבע, במשותף, ואילו בחקירתה (עמ' 23) היא סיפרה שהיא ניתנה להם במתנה וללא תמורה על יד גיסה, אחיו של הנתבע.

43.אך אין בכל אלה כדי להועיל לתובע, ולשווא טרח התובע בהמצאת אסמכתאות ובהעלאת טענות משפטיות, שיתמכו בטענתו, כי הנתבעת איננה זכאית להירשם כבעלת מחצית מהזכויות בדירה.

שכן, בית המשפט לענייני משפחה כבר אמר את דברו בענין זה, וביום 24.9.13 נחתמה על ידו פסיקתא, המצהירה על זכויותיה של הנתבעת במחצית הדירה (נספח ג' לתצהיר הנתבעת).

התובע טוען, שהוא לא שותף לאותו הליך, וכי הדבר נעשה ללא ידיעתו.

גם אם טענותיו של התובע בענין זה הן נכונות, אינני משמש ערכאת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה.

אעיר, כי התובע ידע על ההליך שנפתח על ידי הנתבעת בבית המשפט לענייני משפחה, לפחות עד מועד הגשת כתב התביעה דנן, 6.9.12, ואילו חפץ בכך היתה לו שהות להגיש שם בקשה מתאימה, הרבה לפני שניתן פסק הדין שקבע את זכויותיה של הנתבעת בדירה, כשנה לאחר מכן.

כך או כך, כל עוד פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה עומד בעינו, יש לפעול על פיו ואינני מוסמך לתת הוראה הסותרת את שנקבע בפסק הדין.

44.המסקנה היא, שזכותו של התובע לרישום המשכנתא יכולה להתממש רק ביחס לזכויותיו של הנתבע בדירה ולא ביחס לזכויותיה של הנתבעת בדירה.

תוצאה

45.בהתאם לכל האמור לעיל, אני מחליט, כדלקמן:

א.אני מורה לנתבע 1 לחתום על שטר משכנתא בדרגה שניה למשכנתא הרשומה לטובת הבנק, לטובת התובע, על זכויותיו בדירה הידועה כגוש 6438 חלקה 189 תת-חלקה 19, שסכום הקרן בה ויתר תנאיה הם כקבוע בהסכמי ההלוואה שנחתמו בין התובע ובין הנתבע.

ב.אני ממנה את ב"כ התובע, עו"ד רונן שחר, ככונס נכסים לצורך החתימה על שטר המשכנתא – אם הנתבע 1 יסרב לעשות כן בתוך 45 יום מיום מתן פסק הדין – וכן לצורך ביצוע כל הנדרש לשם רישום המשכנתא בלשכת רישום המקרקעין.

ג.הסעד המופנה כלפי הנתבעת 2 נדחה, ואני שב ומפנה למסקנה שבסעיף 44 לעיל.

46.הנתבע 1 ישלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

בקשר לנתבעת 2, לאור ההערות שצוינו לעיל, ולמרות דחיית התביעה נגדה, אינני פוסק הוצאות.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ו, 08 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.