שני נערים (התובע והנתבע 1), כבני 16, באותה שכבת גיל בבית הספר, מתגוררים בסמיכות זה לזה, לשניהם אין רישיון נהיגה. ביום 05.08.09 נוטל הנתבע את מפתחות הרכב השייך לצד ג' (במחלוקת האם ברשות הבעלים אם לאו) והשניים נוסעים ברכב. אחד מהם נוהג והשני- יושב לצדו. סמוך לשעה 01:40 הנהג מאבד שליטה, סוטה מנתיב נסיעתו, פוגע בעמוד תאורה שנמצא במרכז אי תנועה. מעוצמת הפגיעה הרכב מתהפך, נגרר על פני הכביש ופוגע בשני רכבים חונים (להלן: "התאונה"). שני הנערים נפצעים, התובע באורח קשה בחוליות הצוואר, נותח ואושפז כחודשיים, בעוד הנתבע נפצע קל בידו ושוחרר לאחר מספר ימים. כל אחד מהנערים טוען כי האחר הוא זה שנהג ברכב.
במחלוקת העובדתית - מי מהנערים, ילידי 1993, נהג ברכב- האם היה זה התובע (להלן: "התובע"), או נתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע" ו/או "צ'"). האם נטל הנתבע ברשות צד ג' 2 (להלן: "צד ג' מס' 2" ו/או "אנה") את מפתחות הרכב או שלא ברשות; בהנחה שהתובע לא היה הנהג – האם ידע הוא שהנתבע, הנהג, נטל את המפתחות שלא ברשות או שהיה שותף לכך, כטענת הנתבע ונתבעת 2 (להלן: "קרנית").
במחלוקת המשפטית - האם חל החריג שבסעיף 7 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק") באופן הפוטר את קרנית מחבותה לתשלום פיצוי לנפגע, לתובע – זה עניינו של פסק הדין.
בפן הדיוני - בתחילה נתבררה התביעה על ידי כב' השופט בדימוס ש' שר. כב' השופט שר נתן פסק דין חלקי כנגד הנתבע והוציא נגדו צו הבאה. התובע ועדיו נשמעו בפני כב' השופט שר. לאחר פרישתו המשיכה התביעה להתברר בפני. הנתבע צד ג' ונציג הכבאות (מר עופר חזן) נחקרו בפני והצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.
1.טענות התובע
1.1הגרסה העובדתית - לטענת התובע, ביום 05.08.2009, בשעות הלילה המאוחרות (לערך 23:00) שהה במשך שעה-שעתיים בבית חברו, רון. לאחר מכן חזר לביתו, גלש באינטרנט כשעה, התכתב עם חברו ת.א. באיי.סי.קיו. ת.א. מסר לו כי אין אף אחד בביתו והם סיכמו כי התובע יגיע לביתו של ת.א. הנמצא במרחק הליכה לא רב. בדרכו מביתו לבית חברו ת.א., פגש מספר חברים (בן, בר ועופר) ולאחר מכן עצר לידו צ' כשהוא נוהג ברכב והציע לו טרמפ. על אף שהיה התובע מרחק קצר מביתו של ת.א., כ-50 מ', שכנע צ' את התובע לעלות על הרכב "תעלה תעלה", והתובע עלה לרכב שנהג בו צ'. צ' האיץ בנהיגתו, סטה מהנתיב, סובב את ההגה לכיוונו וכתוצאה מכך- הרכב התהפך. משהתעורר התובע הוא מצא את עצמו לכוד בכיסא שליד הנהג ונזקק לחילוץ (ניסור הרכב על ידי שירותי הכבאות) ומאידך הנתבע, אשר נפצע קל בידו יצא מהרכב וברח ממקום התאונה. בעקבות התאונה נפצע התובע בכל חלקי גופו פגיעות משמעותיות, הובהל באמבולנס לבית החולים נהריה ומשם לבית החולים רמב"ם, נותח ואושפז במשך כחודשיים.
1.2זהות הנהג והאם ידע שנוהג ללא רישיון נהיגה – הנתבע, צ' הוא זה שנהג ברכב. התובע לא ידע שלצ' אין רישיון נהיגה, מאחר שראה את צ' נוהג בעבר, וכן מאחר ובשכבת גילו יש גם תלמידים בגיל 17 ובעלי רישיון נהיגה. גרסתו המאוחרת של צ', כי היה זה התובע שנהג ברכב, שעלתה לראשונה רק בחלוף 4 שנים, לאחר שניתן נגדו פסק דין והוצא צו הבאה, עומדת בסתירה לחקירתו במשטרת ישראל, שם טען צ' כי אינו זוכר מי היה הנהג. זאת ועוד, גרסת צ' כי התובע הוא זה שנהג ברכב אינה הגיונית. התובע נלכד ברכב ושירותי הכבאות חילצו אותו. על כך לימדו העדויות בתיק המשטרה, לרבות עדותו של מר רונן יפה, המתגורר בסמוך לזירת התאונה ואשר הגיע מיד למקום התאונה והעיד כי האדם שנלכד ברכב לא היה הנהג, אלא זה שישב בסמוך אליו. טענתו של צ' כי התובע התיר עצמו ממושב הנהג, בצורה אקרובטית, כשהוא פצוע קשה, טיפס מעלה למושב הנוסע וקשר עצמו ולאחר מכן נלכד ברכב עד ששירותי הכבאות חילצו אותו- אינה מתיישבת לא עם לוחות הזמנים ולא עם הגיונם של דברים.
1.3בעלי הרכב, צד ג' 2 – לטענת התובע, אנה, שהייתה לעת ההיא בת זוגתו של קרוב משפחתו של צ', נתנה לצ' את מפתחות רכבה; חלקה, לכל הפחות, הוא בידיעה. היא הניחה את מפתחות הרכב על השולחן באולם חתונות ומשכך, לא נקטה אמצעים יעילים למניעת השימוש ברכב. על פי הפסיקה, התנהלותה זו מעידה על הסכמה לשימוש ברכב. לטענת התובע, עדותה של אנה אינה אחידה, שכן קיימות סתירות בין עדותה בבימ"ש אל מול עדותה במשטרה: - באשר להשארת המפתחות (בתיק או על השולחן), באשר לשאלה מתי ומדוע נסעה לזירת התאונה לפני הגשת התלונה במשטרה, לוחות הזמנים, מידת היכרותה עם צ', ועוד. כל אלה מובילים, לטענתו, למסקנה כי אנה הייתה שותפה בידיעה או שנתנה רשות מכללא לצ' ליטול את מפתחות הרכב. לחילופין, אם לא תתקבל טענתו זו ממילא הוא לא ידע שצ' נטל את המפתחות ללא הרשאה.
1.4נטל ההוכחה – לטענת התובע הוא הניח שלצ' יש רישיון נהיגה, מאחר וראה אותו נוהג בפעמים קודמות. בוודאי שלא ידע, לטענתו, כי צ' נוהג ללא רשיון נהיגה. צ' והוא לא היו חברים קרובים. תשובותיו של צ' בחקירה הנגדית מלמדות על כך. הוא לא ידע להשיב על שאלה אחת הקשורה לחייו, מלבד שם אמו המופיע בתיק המשטרה. גם אם יוכח כי ידע שלצ' אין רישיון נהיגה, עדיין הוא לא ידע שהרכב ניטל על ידי צ' ללא רשות וזו הסוגיה העיקרית שבענייננו. לטענתו, הנטל להוכיח כי אין הוא זכאי לפיצוי מכוח סע' 7 לחוק, היינו, כי השימוש ברכב היה ללא רשות וכי התובע ידע על כך, מוטל על קרנית, והיא לא עמדה בנטל זה. קרנית לא הוכיחה שהתובע ידע על כך, ומכאן שלא חל החריג לחוק – סעיף 7(2) לחוק הפוטר את קרנית מתשלום פיצויים לנפגע תאונת דרכים.
2.טענות הנתבע 1 - צ'
2.1הגרסה העובדתית – הנתבע טוען, כי הוא והתובע חברים מילדות; הנתבע הזמין את התובע להשתתף בחתונת קרוב משפחתו והתובע שכנע אותו לקחת מפתחות הרכב. הנתבע לקח את מפתחות הרכב של צד ג' ללא רשותה. לא הנתבע הוא זה שנהג ברכב אלא התובע, אשר לאחר התהפכות הרכב התיר עצמו ממושב הנהג ועבר למושב הנוסע. לטענת הנתבע אין לתת אמון בגרסת התובע ועדיו שכן אין היא הגיונית- לא מבחינת לוחות הזמנים ולא מבחינת המקום – התובע טוען כי יצא מביתו סמוך לשעה 24:00 והתאונה אירעה בשעה 01:40; המרחק בין בית התובע לבית חברו, על פי טענת התובע, הינו כ-20 דקות. זאת ועוד, התובע טען כי צ' אינו חברו. אם כך, מדוע עלה לרכב, במיוחד כאשר מרחק הנסיעה שטוען לו התובע קצר ביותר. התובע לא ביסס עדותו. לטענתו, הוא נפגש בדרך עם מספר חברים (בן, בר ועופר) אך נמנע מלזמנם למתן עדות. התובע בחר להעיד רק את חברו ת.א., איתו לא נפגש בסופו של דבר ואין כל תיעוד לשיחה הנטענת שהתקיימה ביניהם. גם את חברו רון, אצלו שהה התובע באותו ערב, לא זימן התובע למתן עדות. הימנעות התובע מלזמן עדים רלוונטיים משליכה על אמינותו ומחלישה את טענותיו. התובע בחר לזמן את נציג הכבאות, מר עופר חזן, אשר עדותו לא תרמה במאומה שהרי העד לא זכר לאיזה צד התהפך הרכב ולא יכול היה לדעת מי היה הנהג ברכב בזמן אמת, בעוד שעדות הנתבע סבירה והגיונית. הנתבע הודה בדברים הפועלים לרעתו:- שתיית אלכוהול, נטילת מפתחות ללא רשות והסכמה לנסיעה ברכב ללא רישיון. ההסבר שנתן הנתבע לשינויים בחקירתו במשטרה אל מול עדותו בבית המשפט הם בשל אובדן זיכרון כתוצאה מהתאונה וכן כי לא רצה 'להפיל' את התובע, שהיה אז חברו.
לטענת הנתבע, עדות צד ג' מחזקת את טענתו כי הוא לקח את מפתחות הרכב ללא רשות. עדותה של צד ג' לא נסתרה.