1.תביעה כספית בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1972, בתאונת עבודה נטענת שאירעה ביום 14.3.13, במסגרת עבודתו אצל הנתבעת.
נסיבות ואחריות
נסיבות:
2.הנתבעת היא חברה העוסקת בתחום פינוי פסולת לתחנות מעבר. אחד ממנהלי הנתבעת והמצהיר מטעמה הוא מר יחזקאל כהן.
3.התובע עבד אצל הנתבעת כנהג משאית.
4.התובע העיד כי ביום 14.3.13, במהלך עבודתו, הוא נדרש לפרוק באמצעות משאית שרוולים מלאים בקרטון דחוס למכולה סטאטית, ובסיום הפעולה לכסות את המכולה. השרוולים הונחו בתוך דחסנית ניידת שהייתה על גבי המשאית. המכולה הייתה שקועה בתוך האדמה, וגובהה מעל פני הקרקע היה כ- 2.5 מ' (תצהירו של התובע וכן פרו' עמ' 5).
אני קובעת כי גובה המכולה היה בערך 2.5 מ', כדברי התובע. העד מטעם הנתבעת, מר כהן, לא סתר את העדות בנושא זה. התובע העיד כי המכולה גבוהה ממנו (התובע בגובה 1.80 מ' לערך) (עמ' 6 ש' 4). ההערכות של התובע באשר לגובה נעו בטווח זה, ואיני רואה כל משמעות לכך שבחוות דעת הרופא מטעמו נרשם כ- 2 מ', או לכך שבטופס ההודעה על פגיעה בעבודה נרשם 3 מ' (הטופס לא הוגש). מדובר בגובה מוערך, כאשר הנתונים סובבים סביב המספר בו התובע נקב בעדותו. כאמור, מדובר במכולה המשמשת לעבודתה השוטפת של הנתבעת, ולו רצתה הנתבעת לחלוק על הגובה, הייתה לה אפשרות לעשות כן באמצעות הגשת תמונה, לא כל שכן באמירה פשוטה של המצהיר מטעמה. אמירה כאמור לא הובאה, ולשאלה בחקירה הנגדית התובע הסביר שנוכח נפח המכולה, לא ייתכן שהייתה בגובה של 1.5 מ' (עמ' 7 ש' 17 – 18).
לפי עדותו של התובע, שרוול אחד במשקל של כ- 60 ק"ג נכנס למכולה רק בחלקו. התובע נחקר באשר למשקל השרוול. גם כאן עדותו לא נסתרה, והתובע סיפק בסיס הגיוני להערכתו (עמ' 8 ש' 18 – 19). גם בעניין זה המצהיר מטעם הנתבעת לא מצא לנכון להתייחס בתצהירו למשקלו של השרוול. לפיכך, אני מקבלת את עדותו של התובע אף בנקודה זו.
כפי שיובהר בפרק האחריות, איני סבורה כי המחלוקת בנושא הגובה המדויק או משקל השרוול משנה את התוצאה המשפטית, משום שהפעולה שביצע התובע, כפי שביצע אותה, היא מסוכנת ללא שום קשר לנתונים אלו, ועל כך בהמשך.
התובע טיפס על גבי דופן המכולה, בניסיון לדחוף את השרוול במלואו לגוף המכולה ולכסותה. הטיפוס למכולה נעשה באמצעות סולם הנמצא בצד המכולה. פעולת הדחיפה נעשתה באמצע המכולה (במקום שבו המשאית נמצאת) (עמ' 7 ש' 25 – 29). בחקירתו הנגדית, התובע העיד כי משך (ולא דחף) את השרוול (עמ' 9 ש' 1 – 5). תוך כדי ביצוע ניסיון זה, התובע נפל מדופן המכולה, מגובה של כ- 2.5 מטרים, ונפגע בידו השמאלית שהיא ידו הדומיננטית ובבית החזה.
5.לא הובאה עדות נוספת בנושא אופן התרחשות התאונה. עדותו של כהן תמכה רק בכך שהתאונה אירעה, שכן כהן אישר שהגיע למקום התאונה לאחר שהתובע דיווח על אירוע התאונה (עמ' 27 ש' 27 ואילך). אף שכהן אישר בעדותו כי הוא ישב עם התובע בבית החולים, ובירר עמו את נסיבות התאונה (עמ' 28 ש' 1 – 2), כהן לא העלה בתצהירו טענה לפיה התובע מסר גרסה שונה או סותרת בזמן אמת.
6.אמנם עדותו של התובע הייתה עדות יחידה, אך התובע הותיר רושם מהימן, והאירוע כפי שתיאר לא נסתר בחקירה נגדית ארוכה ואף מבלבלת (ר' למשל עמ' 7, עמ' 8 ש' 4 – 6, עמ' 9 ש' 8 – 10, עמ' 9 ש' 8 – 10 ועמ' 11 ש' 23 – 25, ש' 29 – 32, עמ' 12 ש' 27 – 28, עמ' 13 ש' 17 - 20). גם כאשר התגלו סתירות מסוימות (להן אתייחס בהמשך), דבר שאינו כה נדיר בתביעות נזיקין, התובע לא ניסה לתרץ אלא התייחס באופן עקבי לאמת כהווייתה כפי שהוא רואה אותה (למשל עמ' 10 ש' 5 – 6, עמ' 12 ש' 6 - 10). התובע הותיר רושם כללי של מי שמפנה את מרצו לעבודה ולהמשך חייו, ולא ל"תביעות" (עמ' 11 ש' 7 – 12, עמ' 18 ש' 19 – 20, עמ' 19 ש' 11 – 12, עמ' 23 ש' 12 - 13). בחלקים ניכרים מהעדות התובע השיב תשובות כנות, אף אם אינן נוחות לעניינו, ללא ניסיון לצבוע את המציאות באור קודר מהדרוש, בצורה מאוזנת ומעוררת אמון (עמ' 20 – 21, עמ' 23 ש' 15 ואילך).
7.בעדותו המהימנה של התובע תומך טופס בל/250 שנחתם על ידי נציגת הנתבעת (עמ' 26 ש' 14 – 20). מדובר בטופס ראשוני, הנדרש לצורך כיסוי מתן טיפול רפואי (עמוד ראשון במוצג נ/3 למוצגי הנתבעת). בטופס זה צוין: "בזמן העברת תכולה של מכולה (דחסנית) למכולה של 24 קוב מעדתי ונפלתי לאחור". מדובר במסמך בחתימת הנתבעת. הנתבעת לא הסתייגה מהאמור במסמך זה, ואף הגישה אותו. מדובר בהודאת בעל דין לכל דבר ועניין. למצער, מדובר במסמך שתומך באופן ברור בכך שהגרסה הראשונית שנמסרה למעביד תואמת את עדותו של התובע.
8.בראי האמור לעיל, איני רואה מקום לדחות את התביעה עקב שינויי גרסאות, שלטעמי הם מינוריים ומוסברים. אשר לפער בין "דחיפה" של השרוול לבין "משיכה" שלו (בין תצהיר עדות ראשית לבין החקירה הנגדית), לפי תיאורו של התובע, השתכנעתי כי מדובר באותה פעולה. התובע למעשה ביקש לשחרר את השרוול התקוע ולהעבירו מהדחסנית למכולה. בכיוון הדחסנית מדובר במשיכה. בכיוון המכולה מדובר בדחיפה. מדובר בשינויי נוסח ותו לא.
טופס ההודעה על פגיעה בעבודה לא הוגש, אך לפי החקירה הנגדית נרשם שם מפי התובע: "עליתי על המכולה כדי לכסות אותה והחלקתי מגובה 3 מ' בערך על יד שמאל ועל הצלעות" (עמ' 9 ש' 19 – 20). כפי שהסביר התובע, פעולת הכיסוי הייתה אמורה להגיע לאחר שחרור השרוול (עמ' 12 ש' 13 – 16). אין מדובר בפעולה שונה לגמרי מסדר הפעולות שהיה על התובע לבצע, אלא בתיאור לא מדויק, כפי שהתובע עצמו הודה. לכן, אינני מוצאת שדי בניסוח שגוי, שניתן בזמן שהתובע היה בתקופת ההחלמה הסמוכה לתאונה, כדי לשלול את גרסתו של התובע.
אין ממש בטענה בדבר גרסה אחרת שנמסרה לנציג הנתבעת (מר יחזקאל כהן). מר כהן בתצהירו לא התייחס כלל לגרסה שונה או אחרת שנמסרה. לו התובע מסר גרסה סותרת, ניתן היה לצפות שגרסה כאמור תובא בתצהירו של מר כהן. התובע שלל את האפשרות שמסר גרסה כזו (עמ' 9 ש' 8 – 10) ואף הסביר שלא סביר שנכנס לפרטים מיד לאחר התאונה במהלך פינויו לטיפול רפואי ובעודו סובל מכאבים (עמ' 11 ש' 24 – 25, עמ' 13 ש' 5 - 6). עליי לציין כי בשום מקום התובע לא טען, כי אינו זוכר את פרטי התאונה. הנתבעת בסיכומיה הפנתה לעמ' 9 ש' 13, אך שם התובע ציין כי לא זכור לו שמסר לכהן גרסה אחרת מזו שהעיד עליה. במקום אחר, התובע ציין כי אינו זוכר מה בדיוק מסר לכהן בעת שפונה לטיפול רפואי (עמ' 13 ש' 17 – 18). מנגד, לאורך כל החקירה הנגדית, התובע חזר בפרוטרוט על הגרסה המתייחסת לנסיבות התאונה עצמה.
למעשה, לפי גרסתו של התובע (הגרסה היחידה שהובאה), הוא אמר למר כהן שנפל מדופן המכולה לרצפה (עמ' 11 ש' 29 – 30), וגרסה זו מתיישבת היטב עם תיאור נסיבות התאונה מפי התובע, כפי שהובא לעיל בדיון.
9.לסיכום: אני קובעת שהתאונה אירעה כפי שתיאר התובע וזאת נוכח גרסתו שהייתה מהימנה בעיניי, העובדה שהמצהיר מטעם הנתבעת לא טען שנמסרה גרסה שונה בזמן אמת, והעיגון לגרסה בטופס בל/250 בחתימת הנתבעת.
אחריות:
10.התובע העיד כי במסגרת עבודתו אצל הנתבעת הוא לא קיבל מעולם כל תדריך בטיחות או הדרכה כיצד לבצע באופן נכון עבודה זו, ולא היה כל גורם שפיקח על עבודתו זו. כמו כן, לא הועמדו לרשותו אמצעי עזר לביצוע העבודה, וגם על גבי המכולה לא הותקן סולם בצדה הרחב כדי לאפשר גישה נוחה.
בחקירתו הנגדית, התובע ציין כי הדחסנית הספציפית שבה טיפל במועד התאונה, הייתה "בעייתית" בעת ריקונה, עקב אופי הפסולת שהיה בה (עמ' 14 ש' 5, 24, עמ' 14 ש' 31 – עמ' 15 ש' 2).
11.כהן, מנהלו הישיר של התובע במועד התאונה, העיד כי הוא אישית העביר לתובע הדרכה בנושא נהלים ובטיחות. לפי עדותו, אחת לכמה חודשים התובע, ככל עובדי הנתבעת, קיבל הדרכות בנושא בטיחות על ידי קצין הבטיחות בחברה. בנוסף, מר כהן ציין שהנתבעת מבצעת בדיקות שגרתיות והדרכות בטיחות, והיא אף מקפידה על כך.
לפי עדותו של כהן, התאונה אירעה כתוצאה מפעולותיו של התובע, שנעשו בניגוד לנהלים ולהוראות שקיבל. כהן ציין כי לצורך כיסוי המכולה, התובע נדרש להשתמש בסולם הצדדי המרותך למכולה.
כהן הוסיף כי טענת התובע לפיה נדרש עובד נוסף לצורך העבודה, אינה נכונה, מה גם שהתובע מעולם לא העלה דרישה זו לפניו, ואף לא ציין כי יש לו בעיה עם סוג העבודה.
12. הדין קובע חובת זהירות של מעביד כלפי עובד. במסגרת חובת הזהירות של המעביד כלפי עובדו, עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על אמצעי הזהירות הדרושים. מעביד אינו יוצא ידי חובתו באמירה סתמית בדבר "זהירות" שנדרשת בעבודה (ר' למשל ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 451 (1988)).
בענייננו, אין ספק שהתאונה היא תוצאה של שיטת עבודה לא נכונה. האפשרות שתכולת הדחסנית לא תתרוקן במלואה, היא אפשרות שניתן לצפותה על נקלה, ולפי עדותו של התובע, אף התרחשה מספר לא מבוטל של פעמים. המעביד לא סיפק אמצעים לטפל בתקלה זו באופן בטוח. כך למשל, לו הותקן סולם נוסף שיאפשר גישה למכולה מהמקום שבו מתבצעת פריקת התכולה של הדחסנית, היה התובע מבצע את הפעולה באופן בטוח יותר, ולא כאשר הוא עומד על גבי המכולה הגבוהה, ללא כל תמיכה או אחיזה נוספת בידיו. במאמר מוסגר, אציין כי דעתי אינה נוחה אף מאפשרות זו. אינני משוכנעת כלל וכלל כי די היה בסולם כדי לבצע פעולה הכרוכה במשיכה או דחיפה, שכן פעולה זו מטבעה עלולה לערער את שיווי המשקל. מכל מקום, ברור שביצוע העבודה בדרך של עלייה מאולתרת על המכולה ושחרור ידני של השרוול שנתקע, מהווה שיטת עבודה פסולה ומסוכנת. לא למותר לציין, כי זה מכבר הפסיקה התייחסה לשיטת עבודה בגובה כרשלנית כאשר אין לתובע אחיזת יד בטוחה, אף אם העובד נמצא בגובה נמוך מ- 2 מטרים (בע"א (מחוזי תל אביב - יפו) 2822/00 רזון בנימין נ' חרות בע"מ ואח' (19.10.03)).
אין לפניי כל טענה של המעביד לפיה התייחס למצב דברים כזה. אין לפניי כל טענה של המעביד לפיה אסר עלייה על המכולה או עמידה עליה. אין לפניי כל טענה של המעביד לפיה וידא כי הנחיות כאלו (שלא ניתנו) מקוימות הלכה למעשה. להזכיר, לא די במתן הנחיות (שלא הוכח כי ניתנו), אלא יש לוודא שהן מיושמות בפועל.
הנתבעת הסתפקה בעדות כללית ביותר על כך שניתנו הדרכות והנחיות. ההנחיות לא פורטו. כאשר נציג הנתבעת התבקש לפרט מה הן ההנחיות שניתנו, הוא התייחס לנושאים בלתי רלבנטיים לתאונה (החתמת תעודות משלוח, קסדות – עמ' 26 ש' 30 – עמ' 27 ש' 2). אף שקיימים מסמכים כתובים לפי הנטען (עמ' 27 ש' 4), הם לא הוצגו. בנתונים אלו, אף אין צורך להידרש לעובדה לפיה לא הובאו עדים נוספים קיימים: קצין הבטיחות שמר כהן הזכיר בעדותו, או נהגים שעשויים היו לתמוך בעדות הכללית. מכל מקום, אותם נהלים נטענים אינם רלבנטיים לאופן התרחשות התאונה. גם הנושא הספציפי של כיסוי המכולה אינו רלוונטי, שכן, כאמור, התאונה לא התרחשה בזמן כיסוי המכולה, אלא בזמן ניסיון לשחרר שרוול שהיה תקוע בדחסנית. ההתייחסות של כהן להדרכה האוסרת טיפוס על המכולות הייתה לתקופה שלאחר התאונה (עמ' 28 ש' 16 – 21, ור' שם כאשר כהן מתייחס לכך שביקש מעובד לצלם את המכולה מושא התאונה, כלומר: מדובר בנושא שהנתבעת נתנה עליו את הדעת לאחר התרחשות התאונה). למותר לציין, שאף לו הוכח כי ניתנו הוראות האוסרות טיפוס על מכולות, אין כל טענה לפיה מאן דהוא וידא שהנחיות אלו מיושמות הלכה למעשה.
אני דוחה באופן מוחלט את הטענות בדבר עמדת העובד ומעשיו. החובה לספק אמצעים בטוחים, להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולוודא קיומם היא חובה המוטלת על המעביד. לפי הדין, עובד אינו אמור להיות בעל כישורים של מנהל עבודה. יתרה מכך, חזרה ושנתה הפסיקה על כך שתשומת לבו של העובד נתונה לביצוע עבודתו, ועל כך שאין לשלול את האחריות כאשר העובד, בלהט עבודתו, חרג מכללי הזהירות והבטיחות, לא כל שכן, כאשר לא הוכח שכללים כאלו ניתנו. הבנתו של התובע ביחס לכללי הזהירות או ביחס לכללים המשפטיים החלים (עמ' 15 ש' 15 – 17 למשל) אינה הדין ואינה מחליפה את הדין.
13.תביעות מסוג התביעה דנא מוכרעות בבתי המשפט כדבר שבשגרה ללא חוות דעת בטיחות. לכן, אינני מקבלת את טענותיה של הנתבעת לפיהן יש משקל כלשהו לאי הגשת חוות דעת בטיחות. הטלת דרישה גורפת להגשת חו"ד בטיחות לא רק שתגרום להכבדה ניכרת על ניזוקי גוף, אלא שאין לה הצדקה לגופו של עניין. לפני בית המשפט תלי תילים של פסיקה, שקבעה וקובעת אמות מידה ברורות ביחס לחובות המוטלות על המעביד, ודי באמות המידה המפורטות לעיל כדי לקבוע כי הנתבעת התרשלה בקיום חובותיה כמעבידה. למעלה מהצריך, אציין כי הנתבעת לא דיווחה על התאונה, כפי שנדרש לפי סעיף 3 לפקודת תאונות ומחלות משלח-יד (הודעה), 1945 (עמ' 31 ש' 17 – 18), ובכך מנעה את חקירת התאונה על ידי הגורמים המקצועיים האמונים על כך.
14.אשר לאשם התורם:
אם לא הוכח שניתנו נהלים או הוראות רלבנטיים, ממילא אין מקום לטענה לפיה התובע פעל בניגוד לנהלים. מכאן, אין מקום לטענת אשם תורם.
הפסיקה קבעה כי יש לדקדק עם המעביד באשר להטלת אחריות, ולהקל עם העובד. לכך מספר טעמים ובין היתר פערי הכוחות בין הצדדים וההבנה כי עובד עלול לטעות בלהט ביצוע עבודתו, תוך שאינו נותן דעתו לביטחונו האישי (ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח', פ"ד נט (3) 66, בעמ' 81). לשם ההמחשה, בע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' חנני גוזלן (12.9.10) הוטל אשם תורם בשיעור 20% על עובד שהיה מנהל עבודה והיה ממונה על אכיפת כללי הבטיחות במפעל.
אם כך נאמר ביחס למנהל עבודה, על אחת כמה וכמה בענייננו, ואין כל משמעות, מבחינת הפסיקה, לכך שהתובע היה עובד ותיק (לפי הנספח לתחשיב התובע, התובע החל לעבוד אצל הנתבעת ביום 1.6.08, כך שמדובר בוותק של פחות מ- 5 שנים במועד התאונה). אם התובע ביצע את אותו נוהל רשלני מאות פעמים, כטענת הנתבעת, אין בכך אלא כדי להעיד על כך שהנתבעת לא הקפידה ולא וידאה שיטת עבודה תקינה.
15.לסיכום, קיימת אחריות של הנתבעת, כמעבידה, לתאונה, ואין מקום להטלת אשם תורם.
הנזק
פגיעות וטיפולים
16.כתוצאה מהתאונה נגרם לתובע שבר ברדיוס המרוחק ביד שמאל. התובע טופל במיון שם בוצע שחזור והותקן בגבס. בהמשך, התובע פנה שוב לחדר המיון, ואז אובחן שבר מרוסק תוך פרקי ברדיוס דיסטלי וכן שבר בעצם האולנה המרוחקת. התובע אושפז מיום 17.3.13 ועד ליום 29.3.13. במהלך האשפוז נותח והשבר קובע. לאחר הסרת הגבס התובע טופל בפיזיותרפיה ובריפוי בעיסוק.
הנכות
17.ד"ר קלגנוב, המומחה מטעם התובע, קבע לתובע נכויות כדלקמן:
15% נכות אורתופדית, לפי סעיף ליקוי 35 (1) (ב) – (ג), בגין כאבים במפרק שורש כף יד שמאל, הגבלה בתנועות המפרק.
5% נכות פלסטית, לפי סעיף ליקוי 75 (1) (א) – (ב).
18.ד"ר ז'טלני, המומחה מטעם הנתבעת, קבע לתובע נכויות כדלקמן:
7% נכות אורתופדית, לפי סעיף ליקוי 41 (10) ה' מותאם, בגין הגבלה קלה בתנועות שורש כף יד שמאל.
0% נכות פלסטית, צלקת שאינה מפריעה, לפי סעיף ליקוי 75 (1) א'.
19.ביום 8.5.16 הצדדים הודיעו כי הם מסכימים לנכות אורתופדית בשיעור 11%, וכי נושא הצלקת יוכרע על ידי בית המשפט. בהיעדר כל טענה של מי מן הצדדים בנושא זה, אני רואה להעמיד את הנכות הפלסטית על הממוצע - 2.5%.
נתוני שכר
20.התובע נהג משאית במקצועו.
21.לאחר התאונה, התובע לא שב לעבוד כשנה וחצי. בהמשך, התובע שב לעבוד במסגרת הנתבעת למשך חודש, ולאחר מכן החל לעבוד כנהג מחליף בחברת מ.נ. פינוי פסולת (עמ' 4 ש' 19, עמ' 15 ש' 19 – 20, עמ' 25 ש' 9 - 10).
22.התובע העיד כי בעקבות התאונה לא עלה בידו לשוב לעבודה משך כשנה וחצי. במהלך תקופת ההחלמה, הנתבעת זימנה אותו לשימוע טרם סיום העסקה, ובהמשך פיטרה אותו. הוצג מכתב ההזמנה לשימוע מיום 23.6.13 עקב היעדרות ממושכת וכן מכתב פיטורין מיום 25.6.13.
23.התובע שב לעבוד בחודש 9/14 אצל הנתבעת, אך לאחר כחודש עבודתו שם הופסקה. ביום 26.10.14 החל לעבוד בחברת מ.נ. פינוי פסולת במשרה הכוללת עבודה משרדית לצד נהיגה במשאית, במעמד של "נהג מחליף".
24.שכרו של התובע בשנת 2012, לפי אישור המוסד לביטוח לאומי רציפות, שצורף למוצגי הנתבעת, עמד על סך של 108,221 ₪ ברוטו, ובממוצע – 9,018 ₪ לחודש.
25.שכרו של התובע ברוטו עובר לתאונה לפי תלושים היה:
בחודש 1/13 – סך של 9,191 ₪
בחודש 2/13 – סך של 9,401 ₪.
כלומר, סך ממוצע של 9,296 ₪ לחודש.
שכרו הרבע שנתי לפי המוסד לביטוח לאומי עמד על סך של 27,070 ₪ (9,023 ₪ לחודש).
26.בשים לב לנתונים אלו, אני מעמידה את השכר עובר לתאונה על סך של 9,100 ₪ לחודש, משוערך להיום (הצמדה) – 9,153 ₪.
27.שכרו של התובע לאחר התאונה בחברת מ.נ. פינוי פסולת:
לפי תלוש חודש אוקטובר 2015 ברוטו מצטבר עמד על סך של 110,494 ₪, כלומר, ממוצע של 11,049 ₪ לחודש.
חישוב הנזק
הפסדי שכר לעבר והפסד כושר השתכרות לעתיד
הפסדי שכר לעבר:
28.אני מוצאת כי התובע הוכיח שהייתה הצדקה לתקופת אי-הכושר הארוכה. אמנם התובע לא זכר את הפרטים, אך ציין שהקביעה ניתנה על ידי רופא תעסוקתי (עמ' 21 ש' 24 ואילך).
עדותו של התובע נתמכה במסמכים שהוגשו לתיק.
לפי מסמכי המוסד לביטוח לאומי, לתובע אושרו נכויות כדלקמן:
תקופת אי כושר מיום 15.3.13 – 8.6.13.
נכויות זמניות:
מיום 9.6.13 עד ליום 31.10.13 – נכות בשיעור 70%;
מיום 1.11.13 עד ליום 31.3.14 – 30%;
התובע הוכר כנכה נזקק (100%) עד ליום 31.3.14;
מיום 1.4.14 עד ליום 30.6.14: 20%;
החל מיום 1.7.14 – נכות בשיעור 10%;
חוות הדעת של ד"ר קלגנוב תומכת בכך. ד"ר קלגנוב התייחס לתיעוד של רופא תעסוקתי, לפחות עד אמצע חודש ינואר 2014.
בהתחשב באופי הפגיעה, בטיפולים הממושכים שדרשה ובמקצועו של התובע הדורש כשירות בידו השמאלית, שלכל הפחות לא תסכן אותו או את ציבור המשתמשים בדרך, אני מוצאת שנכותו התפקודית בתקופה שבה הנכות הרפואית עלתה על 20%, הייתה מלאה, וכך גם הפגיעה ההשתכרותית. למותר לציין, כי מנגד, התובע קיבל תגמולים בשיעור גבוה יותר (עקב ההכרה בו כ"נכה נזקק", לפי תקנה 18א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956), וכל התגמולים ינוכו במלואם.
לאחר מכן, אף שהתובע שב לעבוד רק בחודש 9/14 (ולכן ההפסדים מלאים), אני רואה לפסוק פיצוי לפי הנכות הרפואית בלבד. זאת, מאחר שלתקופה זו אין תיעוד התומך באובדן מלא של יכולת ההשתכרות.
נוכח עקרונות אלו, הפיצוי לעבר יהיה כדלקמן:
מיום התאונה ועד ליום 31.3.14 (12.5 חודשים): 114,413 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (1.10.13) – 118,297 ₪.
לתקופה 1.4.14 – 30.6.14 – לפי 20% נכות: 5,492 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (15.5.14) – 5,640 ₪.
לתקופה 1.7.14 ולמשך חודשיים (עד שהתובע שב לעבוד) – לפי 10% נכות: 1,831 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (1.8.14) – 1,877 ₪.
סך הכול הפסדי שכר לעבר – 125,814 ₪.
29.במהלך שמיעת הראיות, התברר כי בתקופת אי הכושר התובע עסק במכירת בגדים מביתו. אתייחס כעת לנקודה זו, שכן יש לה השלכה לגבי מספר טענות של הנתבעת ביחס להפסדיו.
התובע העיד כי עבד כעצמאי עובר לתאונה, כמוכר בגדים (בערך שלוש שנים לפני התאונה). המכירה התבצעה מרכב לאחר שעות העבודה (עמ' 15 ש' 28 – עמ' 16 ש' 2). ההשתכרות מאותה עבודה, לפי עדותו, הייתה מזערית (עמ' 16 ש' 9). כאשר נשאל האם עבד במכירת בגדים במהלך התקופה שבה היה בבית, התובע שלל זאת, והסביר כי לא יכול היה לנהוג (עמ' 16 ש' 3 – 4, 10 - 11).
בהמשך, לאחר שהתובע עומת עם פרסום בפייסבוק, בדבר הצעה למכירת בגדים, התובע אמר שעסק במכירה של בגדים בביתו, יחד עם אשתו, שהעסק היה שלה. לפי עדותו, החל לעסוק בכך כחצי שנה לאחר התאונה (עמ' 17 ש' 11 - 12). עוד לפי עדותו, הוא נסע עם אשתו מדי פעם לדרום תל אביב, להביא סחורה (כאשר האישה היא מי שנהגה והביאה את הסחורה) (עמ' 17 – 18). התובע הוסיף כי העסק לא צלח (עמ' 16 ש' 21 – 32). לפי בקשת ב"כ הנתבעת, התובע הציג מסמכים המתייחסים לעסק בין השנים 2013 – 2015, שנשלחו על ידי רואה החשבון של התובע, במהלך ההפסקה. מסמכים אלו לא הוגשו, לכן לא אתייחס אליהם. מסיבה זו, לא אתייחס אף להסברים שנתן רואה החשבון, טלפונית, כאשר התבקשו ממנו מסמכים נוספים.
כן אוכל להתייחס להחלטת בית המשפט, שניתנה לבקשתו של ב"כ הנתבעת, שעתר לאפשר לנתבעת פרק זמן לבדוק את המסמכים. לפי אותה החלטה (פרו' עמ' 36 - 37), מסמכי ההשתכרות מהעסק היו על שמה של רעייתו של התובע ולא על שמו של התובע, ומסיבה זו הם בלתי רלבנטיים לחלוטין לתובענה זו.
כעת, אתייחס להשגות השונות שהעלתה הנתבעת בנושא זה, שבכולן אין ממש לטעמי.
א.התרשמתי בבירור כי אותו "עסק" היה ניסיון מסוים להשלמת הכנסה, משותף לתובע ולרעייתו. ניתן להתרשם כי ה"עסק" לא היה משמעותי, ולראיה, למרות קיומו של ה"עסק" לפחות שלוש שנים לפני התאונה, התובע המשיך להחזיק במשרה מסודרת כנהג משאית גם לפני התאונה, וכך גם כיום.
ב.מדובר ב"משוואה" שהנעלם הקיים בה זהה בשני הצדדים, ולפיכך בלתי רלבנטי. במה דברים אמורים? לפי הראיות, התובע עבד גם כשכיר וגם ב"עסק" לפני התאונה. במשמע, ניתן היה במצב הדברים הרגיל לפסוק לתובע הפסדי השתכרות לעבר גם בגין הכנסתו כשכיר וגם בגין הכנסתו ב"עסק". העובדה שהתובע לא דרש רכיב זה (כפי שממהרים לדרוש במקומותינו, וגם ביחס להכנסות בלתי מדווחות), מלמדת שדובר בהכנסה זניחה לכל היותר. מכל מקום, מובן כי לא ניתן מהצד האחד להימנע מפסיקת הפסדי שכר בגין ה"עסק" (אלא רק בגין ההכנסה ממשכורת) ומהצד השני, לקזז הכנסות וירטואליות שהתקבלו ב"עסק" בתקופת אי הכושר.
ג.כאמור, לאחר קבלת מסמכי ההשתכרות המתייחסים לעסק, איש מהצדדים לא ביקש להגישם, עובדה המדברת בעד עצמה, וצוינה במפורש בהחלטת בית המשפט (עמ' 37). חזקה על הנתבעת, כי לא הייתה נמנעת מהבאת ראיה העשויה להפחית את הפיצוי המגיע בתיק, ואין זאת אלא שהסיבה נעוצה בכך, שלא היה במסמכי ההשתכרות (של האישה, וגם אם נייחס אותם לתובע) כדי לשנות את תמונת ההפסדים לעבר.
ד.לבסוף, ההתרשמות הברורה של בית המשפט הייתה כי התובע הוא איש עבודה. מדובר בנהג משאית שנדרש לשימוש בשתי ידיו, והמוסד לביטוח לאומי ראה להכיר בו כ"נכה נזקק" לתקופה ממושכת. בתקופה זו התובע לא יכול היה לחזור לעבוד כנהג משאית, עבודה הכרוכה בשימוש משמעותי ומכביד בידיו. התובע לא ראה לנכון לשבת בטל, באפס מעשה מוחלט, ומדי פעם התלווה לאשתו כאשר רכשה בגדים בדרום תל אביב, או הציע למכירה בגדים בביתו. אין בכך כדי ללמד על כך שהתובע היה מסוגל לעבוד, לבטח לא בעבודתו כנהג משאית.
אם כן, אין בכך שהתובע עסק באופן ספורדי במכירת בגדים בביתו (כסיוע לעסק של רעייתו) כדי לשנות את תמונת הנזק ביחס לעבר.
הפסד כושר השתכרות לעתיד:
30.לפי עדותו של התובע, הוא סובל עד היום מכאבים עזים ומהגבלות תנועה בידו השמאלית, ואלו מקשים עליו בעבודתו, בתחזוקת משק הבית ובביצוע פעולות יומיומיות. התובע ציין כי הוא נאלץ לצאת להפסקות תדירות ולעתים להיעדר מעבודתו. התובע העיד כי עקב אילוצי פרנסה, הוא נאלץ לעבוד שעות רבות, בעבודות פיסיות שמעצימות את כאביו ומגבלותיו. לפיכך, התובע טען כי הוא נמצא בסיכון ממשי לאבד את מקום עבודתו.
אין מחלוקת שהתובע שב לעבוד. כפי שפירטתי בתחילת פסק הדין, התרשמתי מכנותו של התובע. אני מקבלת את עדותו, לפיה הוא זוכה להתחשבות מסוימת במקום העבודה (עמ' 18 – 20). הנתבעת, שהיה באפשרותה להתייחס לכושר עבודתו של התובע (שכן לפי הראיות בתום תקופת אי הכושר התובע שב לעבוד במסגרת הנתבעת למשך חודש), שתקה בנקודה זו. כך או כך, גם בהינתן שניזוק שב לעבודה, יש מקום לפסיקת פיצוי גלובאלי בגין אובדן כושר השתכרות. עבודתו של התובע היא עבודה פיסית, הכוללת נהיגת משאית ופריקת מכולות (עמ' 19). הנכות היא בידו הדומיננטית של התובע (ר' חו"ד המומחים). לו ניכרה ירידה בהשתכרות, היה מקום לפסוק פיצוי בגובה החישוב האקטוארי. בהתחשב בכך שעסקינן בסיכון לפגיעה בהשתכרות, בקו המקובל בפסיקה ביחס לפסיקת פיצוי גלובאלי, בנתוני השכלתו של התובע, הכשרתו, מקצועו (שאינו ניהולי אלא פיזי) ואופי הנכות, אני רואה לפסוק פיצוי לפי מחצית החישוב האקטוארי משכרו העדכני (כ- 11,000 ₪) (לקחתי בחשבון נכות אורתופדית בשיעור 11% בלבד, ללא הנכות הפלסטית) (המקדם – 193):
11,000 X 11% X 193 X 50% = 116,765 ₪
31.לפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד יש להוסיף הפסדי פנסיה, בהתאם לפסיקה הקיימת, בשיעור 12% - סך של 29,109 ₪. טענת הנתבעת בדבר אי הוכחת הפרשה לפנסיה נוגדת הן את הדין (פנסיית חובה והפסיקה בעקבות החוק - ר' ע.א. 8930/12 הפניקס הישראלי נ' צחי טוויג (31.7.14)) והן את הראיות (בתלושי השכר שהוגשו קיימת הפרשה לפנסיה).
32.בפסיקת הפיצוי לא ראיתי מקום להתחשב בנכות שבה התובע לוקה בגין הפגיעה בברכו. לפי מסמכי המוסד לביטוח לאומי שהוצגו על ידי הנתבעת, מדובר בנכות שנקבעה עקב תאונת עבודה שאירעה בשנת 2002. על אף נכות זו, התובע הוכיח יכולת השתכרות מסוימת לפני התאונה, 10 שנים ויותר לאחר התאונה הקודמת. כלומר, כל סכנה לפגיעה נוספת ביכולת ההשתכרות האמורה קשורה לתאונה מושא התביעה.
עזרה והוצאות
33.התובע העיד כי הוא מתקשה בביצוע פעולות יומיומיות שגרתיות, ובכלל זה בניהול משק ביתו. התובע ציין כי אינו מעסיק עזרה בשכר עקב חסרון כיס. עוד העיד כי בעקבות התאונה הוציא כספים רבים לתרופות, לטיפולים, לאביזרים ולנסיעות, והוא צרף קבלות חלקיות על כך.
34.בהתחשב בתקופת אי הכושר הממושכת ובאופי הפגיעה (שני שברים, שהצריך אשפוז, ניתוח וגיבוס), יש מקום לפסיקת עזרה באופן גלובאלי, אף אם לא הועסקה עזרה בשכר, וזאת בגין עזרת מיטיבים והוצאות מעבר למה שמשולם על ידי המוסד לביטוח לאומי. לקחתי בחשבון כי מדובר בתאונת עבודה, ובשים לב לכך, אני מעמידה את הפיצוי ברכיב עזרה והוצאות לעבר על סך של 15,000 ₪.
35.נוכח גובה הנכות האורתופדית, איני רואה מקום לפסוק פיצוי נוסף בגין עזרה או הוצאות לעתיד.
כאב וסבל
36.בגין נכות בשיעור 11% אורתופדית ו- 2.5% פלסטית, בהתחשב באשפוז, בתקופה שבה התובע היה באי כושר ולאחר מכן בתקופה בגינה נקבעו נכויות זמניות, אני מעמידה את הפיצוי ברכיב זה על סך של 60,000 ₪.
סיכום הנזק
37.סך הנזק המגיע לתובע הוא סך של 346,688 ₪.
ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי
38.מדובר בתאונת עבודה, ולכן יש לנכות את מלוא התגמולים ששולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי.
39.סכום התגמולים המפורטים במסמכי המוסד לביטוח לאומי, שהוגשו בתיק המוצגים של הנתבעת, בצירוף הצמדה וריבית למועד מתן פסק הדין, מגיע לסך של 122,062 ₪.
40. אשר על כן, סך הנזק המגיע לתובע בניכוי התגמולים הוא סך של 224,626 ₪.
סוף דבר
41.אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 224,626 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 52,563 ₪, נכון להיום. בנוסף, הנתבעת תישא בהוצאות המשפט (אגרה ושכר מומחים), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד היום. סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
5129371
54678313
המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים – בדואר.
ניתן היום, י"ג טבת תשע"ז, 11 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.
