1.עסקינן בתובענה למתן פסק דין הצהרתי לפיו זכאים התובעים "להירשם כבעלים בדירה הנמצאת ברחוב טרומפלדור 20 בני ברק והנמצאת בגוש 6195 חלקה 114 תת חלקה 14 (להלן "הדירה")".
התובענה הוגשה בדרך של המרצת פתיחה ובהחלטה מיום 9.9.2015 הוריתי כי תידון "בפסים רגילים".
העובדות הצריכות להכרעה
2.ביום 20.9.1983 נכרת בין התובעים לאמה של הנתבעת, הגב' חייבי מחפוד בניה לאה (להלן: "המנוחה") הסכם למכר הדירה, אשר היתה בבעלות האחרונה.
ההסכם מחזיק שני עמודים, אשר הראשון שבהם נחזה להיות חתום על ידי המנוחה.
עוד ובנוסף נושאים שטר מכר, ייפוי כוח בלתי חוזר "למכור ולהעביר, להשכיר ולהחכיר" לתובעים את הדירה וכן טופס דווח למס שבח חתימה הנחזית להיות חתימתה של המנוחה.
3.החזקה בדירה נמסרה לתובעים בשנת 1983 ועסקת המכר דווחה לרשויות המס.
4.עסקת המכר לא הושלמה ברישום בפנקסי המקרקעין והזכויות בדירה נותרו רשומות על שם המנוחה עד ליום 30.10.2013 עת הועברו על שם הנתבעת כיורשת אמה מכוח צוואה.
5.בחודש פברואר 2015 הגישה הנתבעת כנגד התובעים תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק יד בטענה כי פלשו לדירה (תא"ק 16252-02-15 בית משפט השלום בתל אביב-יפו).
5.1התובעים הגישו בקשה למתן רשות להגן בטענה כי "רכשו את הדירה כדין, שילמו מלא תמורתה, העסקה דווחה לשלטונות המס לפני למעלה משלושים שנה, נתקבלו אישורי העברת זכויות, והמנוחה חתמה על יפויי כוח ושטרי מכר המעבירים הזכויות" על שמם.
5.2טענות אלה מונחות אף בבסיס התובענה שלפני, אשר הוגשה על ידי התובעים בעקבות הגשת התביעה לסילוק יד בבית משפט השלום.
5.3בדיון שהתקיים ביום 28.4.2015 בבית משפט השלום קיבלה הנתבעת (התובעת שם) המלצתה של כב' השופטת כ. האפט למחיקת התביעה וכך נותרה לדיון ולהכרעה התובענה שלפני.
תמצית טענות הצדדים
6.על פי הנטען בתובענה זכאים התובעים, המחזיקים בדירה חזקה ייחודית למעלה משלושים שנה, להירשם כבעלי הזכויות בה, זאת משרכשו אותה מהמנוחה כדין.
התובעים, על פי הנטען, שילמו לידי המנוחה את מלוא התמורה שהוסכמה וזו חתמה הן על ייפוי כוח המסמיך את עו"ד מקמל יעקב ז"ל להעביר את הזכויות בה על שמם, הן על שטר מכר והן על דווח למס שבח.
העסקה דווחה על ידי התובעים לשלטונות המס והגם שקיבלו אישורי מס להעברת הזכויות לא הושלם הרישום בפנקסי המקרקעין, זאת משלא הומצאו על ידם אישורי העירייה הנדרשים.
7.הנתבעת, בתה של המנוחה, כופרת בזכותם של התובעים "להירשם כבעלים בדירה", כמו גם בטענתם "כי רכשו את הדירה או שילמו תמורה כלשהי" (סעיף 20 לכתב התשובה) .
לטענתה המדובר במי שפלשו לדירה לאחר שהמנוחה עברה בשנת 1984 להתגורר בדירת עמידר, שניתנה לה במסגרת הדיור הציבורי, בה התגוררה עד לפטירתה.
עוד ובנוסף טוענת הנתבעת כי אם אומנם חתמה המנוחה על הסכם המכר, עליו סומכים התובעים, אזי נעשה הדבר "בלי דעת, תוך עושק המנוחה" ולפיכך בטל הוא (סעיף 17 לכתב התשובה).
דחיית התובענה מחמת התיישנות
8.הנתבעת עתרה בבקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות.
לשיטתה, משאין חולק כי עסקת המכר, שנכרתה בשנת 1983 בין המנוחה לתובעים, לא הסתיימה ברישום, הרי שבידי האחרונים "לכל היותר זכות חוזית" ומשכך אין תחולה להוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 ובהתאם להוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 התביעה התיישנה.
9.התובעים עותרים לדחיית עתירתה זו של הנתבעת הן מהטעם שאין היא יכולה להישמע בטענה, אשר המנוחה היתה מנועה מלהעלות בנסיבות בהן קיבלה את מלוא התמורה, מסרה את החזקה בדירה וחתמה על כל מסמכי ההעברה, והן מהטעם שזכות התובעים הנה זכות קניינית (העסקה הושלמה לבד מרישומה בלשכת רישום המקרקעין) עליה חלה הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 .
10.דין טענת ההתיישנות להידחות בשים לב לנסיבות שבאו לפני ולאור הפסיקה הנוהגת.
10.1כאמור, על פי חוזה המכר שהוצג נכרת בין התובעים למנוחה הסכם להעברת זכויותיה בדירה והגם שהתובעים מחזיקים בדירה ונוהגים בה מנהג בעלים מאז שנת 1983, העסקה לא הושלמה ברישום.
בנסיבות אלה, על פי ההלכה הנוהגת, כפי שנקבעה בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199, אוחזים התובעים כרוכש בזכות "מעין קניינית", זכות קניין שביושר "תוצרת הארץ" (ראה ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קריית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נ' עיריית קרית אתא, סעיף 9 לפסק הדין).
זכות זו שבידם מקימה בינם לבין המנוחה כמוכרת יחס של נאמנות קונסטרוקטיבית (ראה ע"א 1249/03 חנא נ' ח'אזן), כך שאין עוד להשקיף "על מערכת היחסים שבין הצדדים באספקלריא של דיני החוזים בלבד, ולתוך המשוואה מצטרפים דיני הנאמנות", על כל הנובע ומשתמע מכך לעניין החלת דיני ההתיישנות (ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קריית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נ' עיריית קרית אתא).
10.2התובענה שלפני אינה אלא תביעה לאכיפת החיוב להעניק זכות במקרקעין ומשכך תקופת ההתיישנות הינה 25 שנה כהוראת סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (ראה ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3) 487, ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קריית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נ' עיריית קרית אתא).
10.3לפיכך ובשים לב להוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 יש, איפוא, לבחון באם חלפו 25 שנה מיום שנולדה עילת התביעה, אותו מועד בו יחל מניין תקופת ההתיישנות.
10.4בחינה זו תעשה בראי "דיני הנאמנות" לפיהם, על פי הפסיקה הנוהגת, יושהה מרוץ תקופת ההתיישנות בנסיבות של נאמנות קונסטרוקטיבית כל עוד הנאמן אינו כופר בנאמנות או כל עוד הוא אינו מפר את חובת הנאמנות ויחודש – יחל רק משעה שהנאמן כופר בנאמנות או מפר חובותיו (ראה ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קריית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נ' עיריית קרית אתא).
10.5בעניין שלפני אין חולק כי התובעים, כבעלי זכות שביושר להירשם כבעלי הזכויות בדירה, מחזיקים בה מאז שנת 1983 והמנוחה, אשר במערכת היחסים אל מולם מעמדה כ"נאמן", לא חלקה עד לפטירתה בחודש אפריל 2004, משך כעשרים שנה, על זכותם להחזיק בדירה ו/או להירשם כבעלי הזכויות בה.
עם פטירת המנוחה באה הנתבעת כיורשת בנעליה ורק בחודש פברואר 2015, למעלה מעשר שנים לאחר פטירת המנוחה, כפרה, לראשונה, בנאמנות, קרי; בזכותם של התובעים להחזיק בדירה ולהירשם כבעלי הזכויות בה, זאת בהגשתה את התביעה לסילוק יד (ראה ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קריית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נ' עיריית קרית אתא, סעיף 20 לפסק הדין).
ממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות ואך נהיר הוא כי זו לא חלפה.
10.6אוסיף כי גם אם יהא מי שיבקש לראות בעצם העברת הזכויות בדירה ורישומן על שם הנתבעת מכוח צוואת המנוחה כאקט של כפירה בזכויות התובעים ו/או כהפרת חובת הנאמנות, הרי שמשהדבר כלל לא הובא לידיעת התובעים בזמן אמת אין, לדידי, למנות את מירוץ תקופת ההתיישנות ממועד זה (אוקטובר 2013), מה גם שאם יימנה מאותה עת עדיין אין לטענת ההתיישנות תקומה.
דחיית התובענה מחמת שיהוי
11.בסיכומיה עתרה הנתבעת לדחיית התביעה מחמת שיהוי בהגשתה, כשלטענתה היה בשיהוי כדי לגרום לה לנזק ראייתי וללמד כי התובעים "ויתרו, או זנחו או התייאשו מכל זכות (מוכחשת) שהיתה בידם".
12.טענה זו לא נטענה על ידי הנתבעת בכתב התשובה שהגישה (שימש ככתב הגנה לאחר שהתובענה הועברה ל"פסים רגילים") ואף לגופה דומה עלי כי אינה ראויה בנסיבות העניין כולו.
עיתוי הגשת התובענה נקבע, הלכה למעשה, על ידי הנתבעת בהגישה את התביעה לסילוק ידם של התובעים מהדירה.
אלמלא עשתה כן וכל עוד לא היה מובא לידיעת התובעים דבר העברת רישום הזכויות בדירה על שם הנתבעת, דומה כי התובענה כלל לא היתה מוגשת על ידם.
התובעים החזיקו בדירה ועשו בה מנהג בעלים ללא כל עוררין במשך עשרות שנים, כאשר רישום הזכויות על שם המנוחה לא "הטריד" אותם. התנהלותם זו אין בה משום ביטוי "לויתור או ייאוש של הקונה" וגם אם גרמה במידה מסוימת לנזק ראייתי לנתבעת, כנטען על ידה, הרי שהוא זניח בשים לב לראיות הקיימות, כפי שיבוארו בהמשך.
נטל הוכחת טענת השיהוי רובץ לפתחה של הנתבעת וזו לא השכילה, לדידי, להוכיח קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות קבלת טענתה, לרבות חוסר תום לב מצד התובעים (ראה ע"א 410/87 עזבון המנוחה ליברמן ז"ל ע"י יורשיה נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749).
ראיות התובעים
13.לתמיכה בתביעה העיד התובע 1, אשר עדותו הראשית נערכה בתצהיר מיום 4.11.2015 (ת/1).
על פי האמור בתצהיר רכשו התובעים מעם המנוחה את הדירה בשנת 1983 ושילמו לידי האחרונה את מלוא התמורה בהתאם לחוזה המכר שהוצג (נספח ד' לתצהיר).
כנגד מלוא התשלום הועברה החזקה בדירה לתובעים, המחזיקים בה עד עצם היום הזה והעסקה דווחה לשלטונות המס-
"רכשנו את הדירה מאת המנוחה כדין לפני למעלה משלושים שנה, שילמנו את מלוא התמורה למנוחה, דיווחנו על העסקה לשלטונות המס, קיבלנו אישורי מס להעברת הזכויות (מס שבח ומס רכישה), המנוחה חתמה על ייפוי כוח המסמיך את עו"ד מקמל יעקב ז"ל להעביר הזכויות על שמנו ואף חתמה על שטר מכר המעביר הזכויות משם המנוחה על שמנו. ושוב נציין כי מעולם המנוחה לא ערערה ו/או טענה כל טענה כנגד העסקה"
(סעיף 27 ל- ת/1)
14.על נסיבות אי השלמת העסקה ברישום בספרי המקרקעין, הצהיר התובע 1 כי בשל מצבו האישי והכלכלי, לא טיפל "בהסדרת והשלמת העברת הזכויות על" שמו ושם רעייתו ואף כיום חב הוא חובות לעיריית בני ברק (סעיף 16 ל- ת/1)
15.התובע 1 נדרש לחקירה על תצהירו ודומה כי גרסתו לא נסתרה.
בעדותו בחקירה הנגדית העיד כי טרם רכישת הדירה התגוררה משפחתו "דלת מול דלת" עם המנוחה וכי היא מי שלקחה אותו ואת רעייתו לעו"ד מקמל ז"ל לצורך עריכת הסכם המכר, אשר נחתם לפניו, כאשר החזקה בדירה, שהיתה במצב רעוע ללא גג, נמסרה עם השלמת מלוא תשלום התמורה.
בהתייחס לתמורה ששולמה העיד כי שילם "למנוחה את מה שהיא ביקשה לפי גודל הדירה 18 מ"ר" כשבעסקה מעורב עו"ד, שנבחר על ידה (עמ' 9 לפרוטוקול ישיבת יום 11.2.2016).
16.עוד ובנוסף נשאל התובע 1 על דמותה של המנוחה (שאלות שכיוונו להוכחת הטענה בדבר מצבה הנפשי ותפקודה הלקוי) והעיד על יחסו אליה ואל בתה, היא הנתבעת-
"ש.אתה זוכר את המנוחה
ת.בטח אני זוכר אותה לטוב, היא הייתה אישה טובה.
ש.אתה זוכר איך היא הייתה נראית מודברת, איך הייתה לבושה
ת.כמו שאני לבוש אישה מהשורה
ש.אתה זוכר שהייתה תמיד מסתובבת עם סל
ת.לא זוכר
ש.אתה זוכר שיפרת לי שהיו שכנים תחמנים שקראו לה מכשפה ושאלו אותך למהאתה עוזר לה
ת.כן, אני דיברתי איתך בחוץ
ש.אתה זוכר שעזרת לתובעת בתור ילדה
ת.כן, שכונות טובה למה לא ? גם עכשיו אני עוזר לאנשים
ש.קנית לדבורה כילדה מוצרים
ת.כשהיא הייתה באה אלינו כשכנה נתתי לה כמו לבת שלי ... אני לא מוצא בזה דבר רע. להיפך אתה צריך לדעת שעשיתי דבר טוב ואיך אתה בא היום נגדי ?"
(עמ' 8 לפרוטוקול ישיבת יום 11.2.2016)
17.עדות התובע 1 על רכישת הדירה מעם המנוחה נתמכת בהסכם המכר הנחזה להיות חתום על ידי המנוחה (עמוד אחד מתוך שניים - נספח ד' ל- ת/1), בשטר מכר הנחזה להיות חתום על ידי המנוחה (נספח ו' ל- ת/1), בייפוי כוח בלתי חוזר הנחזה להיות חתום על ידי המנוחה (נספח ה' ל- ת/1), באישור לרישום בפנקסי מקרקעין – מס שבח מקרקעין ומס רכישה (נספח ז' ל- ת/1) ובהצהרה דווח על מכירת/רכישת זכות במקרקעין, שהוגשה למס שבח מקרקעין בזמן אמת, הנחזית להיותה חתומה על ידי המנוחה (ראה החלטה מיום 03.01.2016 על צירוף כראיה – בקשה מס' 8).
ראיות הנתבעת
18.לתמיכה בגרסת ההגנה העידה הנתבעת, אשר עדותה הראשית נערכה בתצהיר מיום 25.11.2015 (נ/1).
הנתבעת, ילידת 1980, מי שמלאו לה אך שלוש שנים במועד הרלוונטי לתביעה, גוללה את "תולדות חייה" (סעיף 4 ל- נ/1), לרבות הקשר החלקי עם אמה, המנוחה, אשר התקשתה בגידולה כאם חד הורית.
19.למסד העובדתי המונח בבסיס התביעה – עסקת מכר שהושלמה, למעט רישום בפנקסי המקרקעין – התקשתה הנתבעת, מטבע הדברים, להתייחס בעדותה ולהציב גרסה נוגדת, זאת משהיתה באותה עת קטנה שבקטנים.
לפיכך עדותה אינה אלא הכחשה כללית וגורפת, אשר אינה נתמכת בכל ראיה בעלת משקל-
"אני מכחישה את כל הטענות והעובדות הכלולות בהמרצת הפתיחה שהוגשה כנגדי, בעיקר מחוסר ידיעה, למעט אותן עובדות או טענות אשר אודה בהן במפורש...
אכחיש כי המבקשים זכאים להירשם כבעלים בדירה, וכן כי רכשו את הדירה או שילמו תמורה כלשהי...
אני מכחישה כי המבקשים רכשו את הדירה, כי שילמו תמורה, וכי נכרת חוזה מכר בין הצדדים...
מוכחש כי המבקשים קיבלו את החזקה בדירה מאת אימי ז"ל אלא הם פלשו אליה לאחר שעברנו להתגורר הדיור הציבורי כך מסתבר לפי הלו"ז. מוכחש כי המבקשים שילמו תמורה כלשהי . לא נמצא כל זכר לתשלום תמורה כלשהי, לא אז (נוכח מצבה הכלכלי המחפיר של אימי ז"ל כל השנים) ולא היום (לא נמצאו כספים כלשהם) ..."
(סעיפים 20 ואילך ל- נ/1) (ההדגשה שלי – ש.י.)
20.בעדותה בחקירה הנגדית נדרשה הנתבעת להכחשתה את העסקה כולה, כמו גם לטענתה בדבר פלישת התובעים לדירה, ודומה כי לא היה עוד מנוס מלפניה אלא להודות כי הדבר כלל אינו בידיעתה -
"לשאלות בית המשפט:
ש.... על סמך מה את מכחישה את רכישת הדירה, את התשלום ואת החוזה
ת.כמו שאמרתי אני לא בדיוק יודעת מה קרה. אני כן זוכרת שהיה המון כעס סביב הנושא של הדירה. כעס של אמא שלי.
ש.מדוע לא כתבת זאת בתצהיר שהיה כעס סביב נושא הדירה של אמא שלך ושל דוד שלך. מדוע שומעים זאת לראשונה
ת.אני לא יודעת
ש.סעיף 24 לתצהירך – מוכחש שהם קיבלו חזקה בדירה ואת טוענת שהם פלשו עליה (צ"ל: "אליה" – ש.י.). על סמך את אומרת את הדברים הקשים האלה בתצהירך
ת.(העדה מחייכת) – אני לא ממש מחייכת. זו מבוכה. קשה לי עם המילה פלשו. אבל לאור כל הדברים הלא ברורים, הנחנו שזה מה שקרה"
(עמ' 11 לפרוטוקול ישיבת יום 11.2.2016) (ההדגשה שלי – ש.י.)
21.לאחר הגשת סיכומי התובעים ולאור הערות שהושמעו במהלך הדיון עתרה הנתבעת לאפשר לה להגיש "ראיות הזמה" ובכללן להעיד מטעמה את דודה, הרב עזרא מחפוד (אחיה של המנוחה), מי שהיה בקשר עם אימה וטפל בענייניה לאורך שנים.
הבקשה נדחתה מהנימוקים שפורטו בהחלטה מיום 28.2.2016וכך נותרה עדותה של הנתבעת, עדות יחידה, הנעדרת כל משקל ראייתי של ממש, הן באשר לנסיבות מגוריהם של התובעים בדירה לאורך שנים והן באשר למצבה הנפשי של האם, אשר לא הוכח כדבעי באמצעות הגשתה של חוות דעת מומחה ערוכה כדין.
בענין זה מוצאת אני להקדים ולהעיר כי לא מצאתי לסמוך על פסק דינה של כב' השופטת ד"ר מ. אגמון- גונן שניתן בשנת 2008 בעניין אחר, במסגרתו נדרשה למצבה הנפשי של המנוחה בשנות ה- 2000, בסמוך לפטירתה.
כך נותרו טענותיה החלופיות של הנתבעת ולפיהן הסכם המכר נחתם "בלי דעת תוך עושק המנוחה" ללא כל תמיכה ואישוש, באופן שלא הוכחו כדבעי.
דיון והכרעה
22.לאחר שנתתי דעתי למכלול כולו, באתי לכלל דעה כי התובעים השכילו להרים את הנטל המוטל על שכמם ולהוכיח במאזן הסתברויות טענתם בדבר רכישת הדירה כדת וכדין מעם המנוחה.
מהראיות שבאו לפני הוכח ועל כך אין עוררין כי התובעים מחזיקים בדירה מאז שנת 1983 ונוהגים בה מנהג בעלים.
הנתבעת כעשר שנים לאחר פטירת אמה (2004), המנוחה, "גילתה" כי הדירה רשומה על שם אמה וכיורשת העבירה את רישום הזכויות בה על שמה.
מאז שנת 1983 ועד להגשת התביעה לסילוק יד בשנת 2014, איש לא פנה אל התובעים בדרישה כלשהי או בטענה כי פלשו לדירה ואין המדובר בדירתם.
בהינתן אלה דומה עלי כי עצם החזקה והשימוש בדירה במשך עשרות בשנים מהווה ראיה נסיבתית כבדת משקל לאמיתות גרסת התובעים.
23.לכך חוברת עדותו של התובע 1, שהינה העדות היחידה שנמסרה מידיעה אישית, עדות שהותירה בי רושם מהימן ואותנטי, כשאל מולה ניצבת עדותה של הנתבעת, החסרה, לדידי, כל משקל ראייתי (ראה הדיון לעיל).
התובע אומנם התקשה, בשל חלוף השנים הרבות, להיזכר בפרטים הנוגעים לביצוע התשלום ואף להציג ראיות בעניין זה, אך עם זאת עלה בידו להביא עותק מהסכם המכר וממסמכים נוספים הקשורים בביצוע העסקה, הנחזים כולם להיות חתומים על ידי המנוחה. מסמכים אלה הינם עדות מזמן אמת לביצועה של עסקת המכר.
24.ערה אני לטענת הנתבעת בסיכומיה לפיה לא הוכחה חתימתה של המנוחה על הסכם המכר, כמו גם על יתר המסמכים שהוצגו ואשר נחתמו אגב העסקה, טענה אשר ראוי היה לה אלמלא נטענה.
24.1יגעתי, טרחתי ולא מצאתי הצהרה מפורשת של הנתבעת כי החתימה הנחזית להיות חתימתה של המנוחה, איננה חתימתה, קרי; זויפה.
בבסיס הכחשתה של הנתבעת את הסכם המכר שהוצג מונחת הטענה כי העמוד השני כלל לא נחתם על ידי המנוחה, זאת להבדיל מהטענה, אשר לא נטענה, כי החתימה על גבי העמוד הראשון זויפה-
"אני מכחישה כי המבקשים רכשו את הדירה, כי שילמו תמורה, וכי נכרת חוזה מכר בין הצדדים וכאמור לעיל. בית המשפט הנכבד מופנה לכך שכלל אין חתימה של אימי ז"ל על עמ' 2 לחוזה המכר שצורף כ"נספח ד'" ...."
(סעיף 23 ל- נ/1) (ההדגשה שלי – ש.י.)
"לסיכום אני מכחישה באופן גורף את גרסת המבקשים ... אדגיש כי אני מכחישה שאימי ז"ל חתמה על הסכם המכר (אין כלל חתימה בעמוד השני), כי היא חתמה על יפוי כוח לביצוע מכר של הדירה (אין מי שיעיד כיום על נסיבות החתימה ..."
(סעיף 38 ל- נ/1) (ההדגשה שלי – ש.י.)
מכאן, בהעדר ידיעה פוזיטיבית כי אין המדובר בחתימת אמה המנוחה, באה הצהרתה של הנתבעת בתצהירה לפיה שומרת היא על זכותה "לקבל את מסמכי המקור, ולשלוח אותם למומחה מטעמי שיבדוק את אמינותם ואת אמינות החתימה של אימי ז"ל" (סעיף 23 ל- נ/1).
יוער כי במהלך הדיונים שהתקיימו בתובענה לא מצאה הנתבעת לעתור לקבלת מסמכי המקור.
24.2לא זו אף זו.
בעדותה בחקירה הנגדית נאלצה הנתבעת (וחבל שכך) להודות כי טענותיה ביחס לחתימת אמה, המנוחה, נטענו בעלמא-
"ש.אמרת בסעיף 38 לתצהירך שאת מכחישה שהאם חתמה על ההסכם
ת.את זה אני לא זוכרת
ש.את מכחישה בסעיף 38 שהיא חתמה על ייפוי כוח. גם את זה את זוכרת ?
ת.אין לנו דרך לדעת"
(עמ' 11 לפרוטוקול ישיבת יום 11.2.2016) (ההדגשה שלי – ש.י.)
25.בהינתן האמור לעיל, מששוכנעתי כי הסכם המכר נחתם על ידי המנוחה, אשר אף חתמה על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת הבעלות על שם התובעים וכי אלה מלאו חיוביהם על פי ההסכם, לרבות דווח על העסקה לשלטונות המס וקיבלו חזקה בדירה, כך שנהגו בה מנהג בעלים משך עשרות בשנים ללא כל עוררין מצד המנוחה או מי מטעמה (לרבות דודה של הנתבעת, אשר על פי תצהירה דאג לאמה בחייה ויותר מכך אף מחזיק בטענה כי הדירה ניתנה לו על ידי מנוחה במתנה – ראה לענין זה בקשה מס' 8 שהוגשה בתום שמיעת הראיות להבאת " הזמה"), מתחייבת, לדידי, המסקנה כי עסקינן בעיסקה "כמעט מושלמת", אשר רק נימוקים כבדי משקל במיוחד, אשר לא באו לפני, עשויים להצדיק שלילת זכותם של התובעים להשלים את העיסקה על דרך רישום הזכויות בה על שמם (ראה: ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49).
26.כל אותן תהיות שמעלה הנתבעת בסיכומיה באשר לכשרותה של העסקה הנטענת, מטעויות סופר, דרך חסר בחתימות ועד לאי התאמה לעניין שווי הדירה בין המצוין במסמכים השונים, אין בהן כשלעצמן ואף לא במצטבר כדי לגרוע מכובד משקלה של הראיה הקריטית, לשיטתי, והיא מגוריהם של התובעים בדירה במשך עשרות בשנים מבלי שנטען על ידי המנוחה או מי מטעמה ל"פלישה" - חזקה שלא כדין.
27.זאת ועוד.
אין חולק כי המנוחה עזבה את דירתה בשנת 1983 לטובת מגורים במסגרת הדיור הציבורי ולראיה הציגה הנתבעת את הסכם השכירות אל מול עמידר (נספח 4 ל- נ/1).
זכותה של המנוחה לדיור ציבורי היתה מותנית בכך שאין לה קורת גג אחרת ועל כך הצהירה בחתימת ידה (חתימה אשר אינה מוכחשת על ידי הנתבעת), עובר לחודש אוגוסט 1983 (בהתאמה לחתימת הסכם המכר מול התובעים)-
"הואיל והשוכר (לאה חייבי – ש.י.) מצהיר בזה כי אין לו קורת גג אחרת שתשמש למטרת מגורים לו ולמשפחתו ..."
הצהרתה זו של המנוחה, לה הנתבעת אינה מתכחשת, מעידה כאלף עדים על כי הסכם המכר אותנטי וכי העסקה הושלמה בתשלום והחזקה בדירה הועברה כדין לתובעים, כך שלמנוחה לא היתה עוד "קורת גג אחרת שתשמש למטרת מגורים" והיא והנתבעת בנעליה מושתקים מלטעון אחרת.
28.הנתבעת בסיכומיה עתרה לדחיית התובענה משני טעמים נוספים- מהטעם שהתובעים הפרו את הסכם המכר ומהטעם כי בוטל כדין על ידי הנתבעת.
טענות אלה לא בא זכרן בכתב התשובה וממילא לא היו בגדרה של המחלוקת שהונחה לפני להכרעה ועל כן אין אני מוצאת להידרש להן.
סוף דבר
29.העולה מן המקובץ הוא כי דין התובענה להתקבל ולפיכך ניתן בזה פסק דין הצהרתי לפיו התובעים זכאים להירשם כבעלים של הדירה ברחוב טרומפלדור 20 בני ברק, הידועה כגוש 6195 חלקה 114 תת חלקה 14 .
הנתבעת תישא בהוצאות התובעים (החזר אגרת המשפט ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום) ובשכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין.
30.בשים לב לכל שבואר ונקבע בפסק הדין, ומשאין בו, לדידי, משום פגיעה חמורה בפרטיותה של הנתבעת ו/או המנוחה (ראה סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984), אינני מוצאת לחסות פרטי זהותן של השתיים.
המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.
ניתן היום, ב' אייר תשע"ו, 10 מאי 2016, בהעדר הצדדים
