ת"א 40200-03-14 תמיר-ינאי ואח' נ' קרדיש(עציר) ואח'

בפני תביעה לפינוי וסילוק יד.

רקע

1. התובעים הינם הבעלים של בית משותף המצוי ברחוב בן יהודה 190 א' בתל אביב, הידוע גם כגוש 6901, חלקה 87, ובכלל כך של דירה עורפית בת שני חדרים המצויה בקומה א' שבו וידועה כתת חלקה 5 (להלן: "הבניין" ו-"הדירה").

    

2. התובעים רכשו את הבניין ובכלל כך את הדירה בסוף שנת 2012 מאת בעליו הקודמים, משפחת דונר (להלן: "הבעלים הקודמים"), קיבלו את החזקה בו ביום 11/4/13, ונרשמו כבעליו, בלשכת רישום המקרקעין, ביום 30/10/13 (וראו נסח הרישום, נספח 1 לכתב התביעה).

    

3. בהתאם להסכם שכירות מוגנת מיום 5/7/96 שכר הנתבע 1 את הדירה למטרת מגורים (להלן: "הסכם השכירות" ו- "הנתבע", בהתאמה).

    

4. הנתבע 2 הינו בנו של הנתבע 1 והוא כבן 32 (להלן: "הנתבע 2 או "בנו").

    

    

    

   טענות הצדדים

    

5. טוענים התובעים כי הנתבע נטש את הדירה זה מכבר וכי תחתיו מתגורר בה, לסירוגין, בנו.

    

6. עוד הם טוענים כי הנתבע שיעבד את זכויותיו כדייר מוגן בדירה לטובת בנו ולטובת בתו, הגב' טל קרדיש (להלן: "בתו"), ללא ידיעתם וממילא מבלי שנתנו לכך את הסכמתם.

    

7. משכך טוענים הם כי קמה להם עילה לפינוי הנתבע מן הדירה בשל נטישה, ובמקביל כי גם בשל שיעבוד הזכויות, המהווה לכשעצמו הפרה של הסכם השכירות, קמה להם העילה לפינויו מכוח הוראת סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "החוק").

    

8. התובעים מוסיפים על האמור כי הנתבע הפר את הסכם השכירות בנדבך נוסף וכי חדל לשלם את דמי השכירות מאז חודש מאי 2013. לטענתם כל פניותיהם אליו בעניין זה, לא נענו. משכך הם טוענים כי גם כתוצאת האמור קמה להם עילה לפינוי מן הדירה.

    

9. לבסוף טוענים הם כי הנתבע 2 מחזיק בדירה ללא כל זכות שבדין וכי אף אם ייקבע כי הוא בר רשות בה, הרי שרשות זו בטלה עם הגשת התובענה דנן.

    

10. התובעים עותרים איפוא לסילוק ידם של הנתבעים מן הדירה.

     

11. במקביל הם מבקשים להתיר להם לפצל את סעדיהם כך שיוכלו בהמשך לתבוע מאת הנתבעים גם דמי שימוש ראויים כמו גם את נזקיהם.

     

12. מנגד טוענים הנתבעים כי הנתבע לא נטש את הדירה, אלא נעצר, בחשד לביצוע עבירות מס. לטענתם יש לו כל הכוונה לחזור אליה עם שחרורו, כך שמדובר בעזיבה זמנית, אשר אין בה כדי להקים עילה זו.

     

13. עוד הם טוענים כי הנתבע 2 זכאי להתגורר בדירה מכוח היותו בנו של הנתבע. לטענתם הנתבע 2 שהינו רווק, התגורר בדירה במהלך ארבע השנים שקדמו להגשת התובענה, לסירוגין, תקופה מצטברת של שנתיים וחצי, והוא מתגורר בה בקביעות במהלך השנה וחצי אשר קדמה להגשת התובענה.

     

14. הנתבעים מוסיפים על האמור כי הנתבע לא העביר לבנו את הזכויות בדירה, אלא התיר לו להתגורר עימו, וכי הזכויות בדירה יעברו אליו, אם ורק אם, הוא יוכר, לאחר אריכות ימים של הנתבע, כדייר נגזר.

     

15. במקביל טוענים הנתבעים כי גם לא חל כל ניתוק ברצף תשלומי דמי השכירות, שכן על פי המקובל בין הצדדים, דמי השכירות היו משולמים אחת לשנה בחודש נובמבר, לאחר שהבעלים הקודמים היו מודיעים לנתבע מה גובה דמי השכירות וכיצד עליו לשלמם.

     

    לטענתם שילמו את מלוא דמי השכירות עד לחודש נובמבר 2013, אך כאשר פנו אל הבעלים הקודמים, באמצעות באת כוחם עו"ד ארנה אבידן, בשאלה כיצד לשלם את דמי השכירות לשנת 2014, לא נענו. ליתר דיוק לטענתם מי שפנה אל עו"ד אבידן היה הנתבע 2 אשר פעל בשם הנתבע מחמת העובדה כי האחרון היה נתון במעצר.

     

    הנתבעים טוענים איפוא כי התובעים הכשילו אותם בכך שלא הודיעו להם כי רכשו את הדירה ולא נתנו בידם הוראות כיצד לשלם את דמי השכירות.

     

    מכל מקום, לטענתם ועם קבלת כתב התביעה שלחו לתובעים את מלוא התשלום עבור דמי השכירות לשנה זו.

     

16. לבסוף טוענים הנתבעים כי בהינתן העובדה שהנתבע לא הפר את הסכם השכירות הרי שאין ליתן לתובעים היתר לפיצול סעדים.

     

    עוד הם טוענים כי התובעים פועלים בשרירות ובחוסר תום לב ביודעם היטב כי נוכח מעצרו של הנתבע, הם מצויים בתקופה קשה. לטענתם בתוך כך מנסים התובעים לנשלם מזכויותיהם בשל אינטרסים כלכליים טהורים.

     

17. משכך הם מבקשים לדחות את התובענה.

     

18. לחילופין הם מבקשים כי במידה וייקבע שקמה לתובעים כי עילה לפינויים מן הדירה יושט להם סעד מן הצדק.

     

    לתימוכין הם מוסיפים כי פעלו בתום לב וכי ככל שהפרו את הסכם השכירות עשו כן בשל שגגה; כי לא קיבלו הודעה על חילופי הבעלים בדירה ולא ידעו למי להעביר את דמי השכירות; כי בשל שהות הנתבע במעצר הוא מוגבל מאד בתקשורת ואינו יכול לבצע פעולות עסקיות, לא כל שכן כאשר נתקל בחוסר שיתוף פעולה מצד הבעלים הקודמים; כי בעת החתימה על הסכם השכירות שילם הנתבע דמי מפתח בשיעור ניכר ואף הוסיף והשקיע בשיפוץ הדירה בהסכמתם המפורשת של הבעלים; וכי עם שחרורו, והיה ויאלץ לפנות את הדירה, ימצא עצמו הנתבע בפני שוקת שבורה וללא קורת גג.

     

19. להשלמת התמונה יצוין כי כבר במועד הדיון הראשון בתובענה (30/9/14), הוברר כי הנתבע שוחרר ממעצרו וכי הוא מתגורר בדירה. עם זאת התובעים עמדו על המשך בירור התובענה. בהמשך ובמועד שמיעת ההוכחות (23/12/15) הוברר כי הנתבע הוחזר שוב למעצר.

     

     

    ראיות הצדדים

     

20. מטעם התובעים העיד התובע 2, מר אמנון אלטמן. תצהיר עדות ראשית מטעמו התקבל וסומן ת/2 (להלן: "מר אלטמן")

     

    בתצהירו מסר מר אלטמן כי הוא ויתרת התובעים רכשו את הבניין בהתאם להסכם מכר מיום 19/12/12 (להלן: "הסכם המכר"); קיבלו את כלל הזכויות והחובות כלפי הדיירים המוגנים בו ביום 11/4/13; ונרשמו כבעלים בלשכת רישום המקרקעין ביום 30/10/13.

     

    עוד מסר כי מיד עם חתימת הסכם המכר ובדומה גם מיד עם קבלת החזקה נשלחה לנתבע הודעה בדבר ההסכם, בדבר זהות הבעלים החדשים ובדבר קבלת החזקה (הספח 3א' ונספח 4 לת/2).

    לא רק זאת אלא שלטענתו ולאחר חתימת הסכם המכר, נפגשו הוא עצמו והתובעת 1, גב' ינאי, עם הנתבע, הציגו את עצמם בפניו והבהירו לו בעל פה כי התובעים הינם בעלי הזכויות החדשים בבניין ובכלל כך בדירה.

     

    לטענתו מסר להם הנתבע בפגישה זו כי בדירה מתגורר גם בנו, ואכן בהמשך לכך פגשו גם בנתבע 2, אשר הגיע למקום רכוב על אופניו והציג עצמו בפניהם.

     

    מר אלטמן מדגיש איפוא כי כמו שאר דיירי הבניין גם הנתבע וגם בנו ידעו אודות חילופי הבעלות והכירו את הבעלים החדשים.

     

    חרף האמור, כך הוא מוסיף ומוסר, לא שילם להם הנתבע את דמי השכירות ומכתב דרישה שנשלח אליו בחודש פברואר 2014 חזר כ- "לא נדרש" (העתק מכתב הדרישה – להלן: "מכתב הדרישה" – צורף כנספח 5 לת/2).

     

    לטענתו לא שילם הנתבע את דמי השכירות לכל הפחות מחודש נובמבר 2013, ורק לאחר הגשת התובענה ביקש לעשות זאת, אלא שאז סירבו לקבל אותם ממנו בטענה כי הסכם השכירות הופר על כל המשתמע.

     

    במקביל טוען מר אלטמן כי לא התובעים ולא הבעלים הקודמים התירו לנתבע להלין ולא כל שכן לשכן בדירה את בנו ובוודאי גם לא התירו לו להעביר את זכויותיו לאחר.

     

    לדבריו חוקר פרטי שנשכר מטעמם מצא כי הנתבע איננו גר בדירה לכל הפחות מיום 24/3/10 ועד מועד הגשת התובענה וכי בנו שינה את כתובתו במשרד הפנים לכתובת הדירה.

     

    עוד העלו ממצאים אלו כי עוד ביום 26/1/197 שיעבד הנתבע את זכויותיו המוגנות בדירה לטובת בנו ובתו. (לראיה צירף בעניין זה מסמכים מרשם המשכונות – נספח 9 לת/2).

     

21. עוד העיד מטעם התובעים החוקר הפרטי, מר רונן רז (להלן: "החוקר הפרטי"). תצהיר עדות ראשית מטעמו, לרבות 3 דו"חות המתעדים את ממצאי חקירה הוגשו וסומנו ת/1.

     

    החוקר הפרטי מסר כי מחקירתו עלה שהנתבע איננו מתגורר בדירה והוא עציר בבית המעצר "הדרים" מאז יום 8/7/13.

     

    עוד מצא כי בבעלותו מזה שנים רבות לפחות עוד נכס אחד נוסף המצוי ברחוב בן יהודה 32 בתל אביב, קומה 6 חדר 625, וכי לנכס זה (כמו גם לנכס נוסף של גרושתו) מקושרים גם מספרי הטלפון שלו.

     

    לדבריו ביקור בבניין (הבניין נשוא התובענה) העלה כי לא הנתבע ולא בנו נוטלים חלק בתורנויות ניקון הנערכות על ידי כל הדיירים.

     

    עם זאת הוא מאשר כי כלל החשבונות השוטפים בדירה רשומים על שם הנתבע.

     

    במקביל הוא מוסר כי על פי ממצאיו מי שמתגורר בדירה בקביעות הינו הנתבע וכי בתוך כך מתגוררת בה גם חברתו לחיים.

     

    החוקר הפרטי מסר גם את ממצאיו לפיהם שיעבד הנתבע את זכויותיו בידרה לטובת בנו ובתו ביום 26/1/97.

     

22. לבסוף העידה מטעם התובעים עוה"ד אורנה אבידן, מי שייצגה את הבעלים הקודמים וטיפלה בכל ענייניהם, ואשר מסרה כי עמדה בקשר טוב עם הנתבע; כי בעת מכירת הבניין לא הייתה כל טענה כנגד זכויותיו המוגנות; כי דמי השכירות אכן שולמו במשך השנים אחת לשנה וכי בסך הכל לא היו לבעלים הקודמים בעניין זה טענות כנגד הנתבע;

     

    אך גם כי בעת מכירת הבניין הודע דבר המכירה, בין היתר גם לנתבע, וכי לאחר שמכתב שנשלח אליו בעניין זה (נספח 3א' לתצהיר ת/2) חזר, יצרה עימו קשר טלפוני ולבקשתו העבירה לו את המכתב בפקס. עם זאת לא היה בידה להציג אישור אודות קבלת הפקס, או אף אישור לאיזה מספר הוא נשלח.

     

    עוד העידה כי הנתבע 2 מעולם לא פנה אליה בדרישה לקבל פרטים להיכן להעביר את דמי השכירות, אלא שוחח עימה פעם אחת בשעת ערב מאוחרת ולא מקובלת; טען כי הוא בנו של הנתבע וביקש, לאור חילוקי דעות עם הבעלים הקודמים בקשר לתשלומים המגיעים להם, לקבל העתק של חשבונית/קבלה אחרונה בגין תשלום ששולם להם. לדבריה והיות שלא ידעה מיהו המדבר, ביקשה כי הנתבע יתקשר אליה באופן אישי, או שיועבר אליה ממנו ייפוי כוח אשר ובו תפורט גם בקשתו. מכל מקום לדבריה הנתבע 2 לא השאיר לה כל פרטים והיא הניחה כי אם יידרש ממנה דבר מה תבוא בעניין זה פנייה נוספת (ראו פרוטוקול הדיון מיום 23/12/15 – להלן: "פרוטוקול" – עמ' 25 ואילך).

     

23. מטעם הנתבעים העיד הנתבע עצמו. תצהיר עדות ראשית מטעמו הוגש וסומן נ/4.

     

    הנתבע הדגיש בעדותו כי עם גירושיו בשנת 1996, העביר לרעייתו לשעבר את כלל הזכויות בדירה בה התגורר עד אותה עת שניהם ברחוב שמשון 3 בתל אביב; שכר מאת הבעלים הקודמים את הדירה (הדירה נשוא התובענה) ובתוך כך שילם בגינה דמי מפתח בסך של 95,000 $ (45,000 $ מהם ששולמו לבעלים הקודמים); וכי מאז הוא מתגורר בה ברציפות ואף נושא בכל הוצאותיה.

     

    לטענתו חרף האמור הוא רשום במשרד הפנים כמי שגר ברחוב נווה שאנן 10 בתל אביב, אך זאת בשל הרצון לחמוק מנושיו ועל רקע הסתבכותו הכללית.

     

    בחקירתו הנגדית הוסיף על האמור כי הרישום השגוי במשרד הפנים עזר לו לחמוק מרשות המיסים (פרוטוקול עמ' 84).

     

    עוד העיד כי שיפץ את הדירה בעלות של כ- 35,000 $.

     

    לדברי הנתבע אין לו כל דירה אחרת והוא מעולם לא התכוון לעזוב אותה.

     

    עוד לדבריו בשל מעצרו נעדר מן הדירה למן יום 8/7/13 אך מיד עם שחרורו ביום 23/9/14 שב אליה ללא כל כוונה לעזוב.

     

    הנתבע הוסיף על האמור כי בנו התגורר לסירוגין עמו ועם אמו בדירתה ברחוב שמשון, אך כי מאז ראשית שנת 2012 הוא מתגורר עמו בקביעות. בעניין זה הוא טוען כי ביום 31/12/13 רק שינה בנו את כתובתו במשרד הפנים.

     

    במקביל חזר הנתבע על הטענה כי הבעלים הקודמים, ועו"ד אבידן הכשילו אותם לאחר שלא מסרו להם פרטים לאן להעביר את דמי השכירות, לאחר חילופי הבעלות ואישר כי ביקש מבנו לפנות אליה.

     

    כן טען כי לא קיבל כל פנייה בכתב מטעם התובעים.

     

    עם זאת בחקירתו הנגדית אישר, בחצי פה כי קיבל מאת עו"ד ארנה אבידן פקס המודיע לו על השינוי בזהות הבעלים (פרוטוקול עמ' 93-94) (אותו נספח 3א' לת/2)

     

    לבסוף חזר גם על בקשתו להושיט לו סעד מן הצדק, היה וייקבע כי הפר את הסכם השכירות.

     

    לתימוכין צירף הסכם העברת זכויות בינו ובין הדיירים הקודמים בדירה; העתקי קבלות בגין חשבונות שוטפים; אישור בדבר מועד שחרורו ממעצר (נספח ה' לנ/4); אישור תשלום דמי שכירות עד לחודש נובמבר 2013 (נספח ט' לנ/4); ומסמכים נוספים אותם מצא כרלוונטיים להגנתו.

     

    עם זאת לא צורפו קבלות המלמדות על שיפוץ או עלות שיפוץ שנעשה על ידי הנתבע בדירה.

     

24. כן העיד הנתבע 2. תצהיר עדות ראשית מטעמו הוגש וסומן נ/3. אשר חזר על כלל האמור.

     

25. עוד העיד מר עודד טנקוס (נ/1) שהינו מכר של הנתבעים מזה שנים ומסר כי ביקר אותם בדירה פעמים רבות.

     

    בחקירה נגדית השיב כי אין הוא יודע על דירות נוספות בהן התגורר הנתבע וכי הוא תמיד מצא אותו בדירה נשוא התובענה (פרוטוקול עמ' 52).

     

26. לבסוף העיד מטעם הנתבעים מר גיל מלמד (נ/2) שכן בבניין המתגורר בו משנת 1983, אשר העיד מידיעה אישית כי הנתבע נכנס לגור בדירה בשכירות מוגנת בשנת 1996 וכי למעט בתקופת מעצרו, הוא מתגורר בה ברציפות, מאז אותו מועד. לדבריו הנתבע 2 הצטרף לאביו בשנים האחרונות.

     

    העד השיב בחקירה נגדית כי בחודש אוקטובר 2014 עזב את דירתו בבניין לאחר 31 שנות מגורים בה, על רק חילוקי דעות עם התובעים שהינם הבעלים החדשים של הבניין. עם זאת הכחיש טענה כי רב עימם או איים עליהם והדגיש כי לאור רצונם להעלות את דמי השכירות, החליט לעזוב את הדירה תוך שהוא מבהיר כי ייקח עימו מזגנים ומחוברים שהינם רכוש שלו (פרוטוקול עמ' 55 ואילך).

     

     

    דיון

     

    נטישה

     

27. נטל הוכחת הטענה כי הנתבע נטש את הדירה מוטל על כתפי התובעים.

     

28. עיון בדו"חות אותם ערך החוקר הפרטי מלמד כי:

     

    • ביום 4/7/13 בשעה 10:00 וביום 9/7/13 בשעה 15:00 לא היה כל מענה בדירה.

    • שיחה באינטרקום עם שכנה בבניין (משפחת מלמד) העלתה כי בבניין מתגוררת משפחת גולן.

    • מי מן הנתבעים אינו מופיע ברשימת תורנות ניקיון של הדיירים.

    • בן של משפחת מלמד מסר לחוק הפרטי כי הנתבע מגיע לדירה לעיתים נדירות וכי מי שמתגורר בה הוא בנו.

    • בעל סטודיו מחוץ ללובי הבניין מסר לחוקר כי אינו מכיר את הנתבע ולמיטב ידיעתו מתגורר בדירה בנו.

    • הנתבע 2 אישר באוזני החוקר הפרטי כי הוא המתגורר בדירה וטוען כי אין הוא מצוי בשום קשר עם אביו.

    • הנתבע שוהה במעצר מיום 8/7/13.

    • על שם הנתבע רשום עסק מורשה ברחוב בלפור 45 בבת ים. העסק אינו פעיל.

    • הנתבע 2 מסר לחוקר הפרטי בשיחה נוספת כי אין הוא יודע מה כתובת מגוריו האחרונה של אביו שכן הוא החליף דירות שכורות בתקופה האחרונה.

    • משרדו של הנתבע מצוי ברחוב בן יהודה 32 קומה 6 ואין הוא משמש לו למגורים. נכס זה מצוי בבעלותו.

    • הנתבע שיעבד את זכויותיו בדירה לטובת בנו ובתו.

    • הנתבע 2 התגורר בדירה בקביעות בתקופה שבין 16/12/13 לבין 17/3/14.

       

29. בכל הכבוד אין בממצאים אלה כדי תמיכה בטענה כי הנתבע נטש את הדירה, לא כל שכן ללא כוונה לחזור אליה, ואף לא כדי תמיכה שאין הוא מתגורר בה מזה שנים.

     

30. לא למותר להדגיש בעניין זה כי אין בעובדה שלא היה מענה בדירה בשתי הזדמנויות כדי ללמד על נטישה, בוודאי לא כאשר באחד הביקורים כבר היה הנתבע במעצר; כי לא די בעדות החוקר הפרטי בדבר דברים ששמע מפי השכנים, וכי בעניין זה צריך היה להביא את אותם השכנים לעדות ובתוך כך לאפשר את חקירתם הנגדית; כי אין בעובדה שהנתבעים לא נרשמו בלוח תורנות הניקיון כדי ללמד דבר; וכי נוכח התסבוכת בה מצא עצמו הנתבע בשנים האחרונות ובכללה העובדה כי ביקש לחמוק מנושיו ומרשות המיסים, ניתן להבין מדוע לא נידב הנתבע 2 כל פרטים אודות מקום הימצאו, או מדוע אף מסר בעניין זה מידע מטעה.

     

31. על האמור יש להוסיף כי כל מאמצי החוקר הפרטי לא העלו היכן גר הנתבע בכל אותן שנים בהן על פי הטענה נטש את הדירה.

     

32. מנגד מצאתי כאמינה גם את עדות הנתבע וגם את עדות בנו לפיה למעט תקופת שהותו במעצר התגורר הנתבע בדירה ברציפות.

     

33. תימוכין בעניין זה נמצאו גם בעדותם של מר גיל מלמד ושל מר עודד טנקוס, אשר חרף הדופי שמצאו התובעים להטיל בהם, מצאתי גם את עדותם כאמינה. אוסיף בעניין זה כי אינני רואה כיצד נגרע דבר מה מעדותם, אלא בקריאה מגמתית וסלקטיבית של דבריהם. מכל מקום עדים אלו הבהירו כי הנתבע ובהמשך גם בנו מתגוררים במושכר, ואף הדגישו כי להם לא ידוע דבר אודות הטענה כאילו הנתבע עובר בין דירות שונות.

     

34. תוצאת האמור אני קובעת כי הנתבע מעולם לא נטש את הדירה (ובכלל כך גם לא בשנים אשר קדמו למעצרו) וכי הגם שנעצר בוודאי שלא הוכח כי אין בכוונתו לשוב אליה או כי לא יוכל לעשות כן. נהפוך הוא (וראו גם ד' בר-אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהדורה שניה, 2014) (להלן: "בר-אופיר"), 125, 127.

     

     

    אי תשלום דמי שכירות

     

35. דייר חוקי איננו מעמיד את עצמו בסכנת פינוי אלא אם כן הימנעותו מתשלום דמי שכירות מגיעה לידי ניתוק של המשכיות התשלומים. לא כל הפסקה בתשלום דמי השכירות נותנת לבעל הבית עילת פינוי נגד דיירו החוקי. עילה זו תקום רק כאשר הפסקת התשלום תהפוך לעניין של קבע (וראו בר-אופיר, 2).

     

36. תוצאת האמור הינה כי אף אם אקבל את טענת התובעים לפיה הודע לנתבע אודות הסכם המכר ואודות העברת החזקה בבניין (טענה שלאור הודאת הנתבע עצמו בעדותו, גם אם בחצי פה, ניתן היה לקבלה) ואף אם אקבל את טענתם כי הודעו לו פרטי התובעים כבעלים החדשים של הבניין, עדיין לא אוכל לקבוע כי בשל אי תשלום דמי השכירות מחודש נובמבר 2013 ועד מועד הגשת התובענה, חל הנתק הנדרש בהמשכיות התשלומים.

     

    ודוק: בעניין זה שימת הלב לנספח ט לתצהיר הנתבע נ/4 המעלה כי בחודש פברואר 2013 (10/2/13) הוא שילם את דמי השכירות עד לסוף חודש אוקטובר. שימת הלב גם לעדות עו"ד אורנה אבידן שנזכרה לעיל ואשר אף על פיה מעולם לא הייתה כנגד הנתבע טענה בגין תשלום דמי השכירות.

     

37. תוצאת האמור אני דוחה את הטענה לפיה קמה לתובעים עילה לפינוי הנתבעים מן הדירה בשל אי תשלום דמי שכירות.

     

     

    העברת הזכויות בדירה לנתבע 2 ומשכון הזכויות

     

38. משקבעתי כי הנתבע לא נטש את הדירה אלא המשיך לגור בה ברציפות, למעט בתקופת מעצרו, לא ניתן לקבוע כי הנתבע מסר את זכות השימוש בדירה לבנו (וראו בר-אופיר, 23(2), שכן דייר המרשה לאחר להשתמש במושכר מבלי להוציא מידיו שלו את החזקה, אינו מפר את התנאי האוסר עליון למסור את השימוש במושכר (שם, 27).

     

39. מובן גם כי אין לקבל טענה לפיה אסור לנתבע להרשות לבנו לגור עימו וראו: ע"א 4100/97 רינדר נ' ויזלטיר פ"ד נב(4) 580).

     

40. עם זאת וכפי שגם יודע היטב הנתבע 2 (וראו סעיף 7 לכתב ההגנה) לנתבע 2 אין כל זכות בדירה וזכויותיו בה ייבחנו רק לאחר אריכות ימים ושנים של אביו הנתבע.

     

41. בדומה אין כל משמעות לעובדה כי הנתבע משכן את זכויותיו בדירה.

     

42. נוגע ללב בעניין זה ההסבר אותו נתן לפיו רצה ליצור מציאות בה הוא מותיר משהו לילדיו (פרוטוקול עמ' 98), עם זאת ברי כי אין הוא יכול להותיר בידיהם אלא את מה שיש לו, כפי שברי כי זכויות מוגנות אינן עוברות בירושה אלא בהתאם להוראות החוק.

     

43. מכל מקום אין בעצם המשכון משום הפרה של הסכם השכירות, ואין הדבר אסור בחוק. משכך גם לא קמה כתוצאת האמור כל עילת פינוי.

     

     

    סוף דבר

     

44. התובענה נדחית על כל חלקיה.

     

45. התובעים ישלמו לנתבעים את הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

     

    מזכירות בית המשפט תשלח לצדדים את העתק פסק הדין בדואר רשום.

    ניתן היום, כ"ג אדר א' תשע"ו, 03 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.