רקע וטענות הצדדים:
1.התובעים רכשו מהנתבעת דירה, בפרוייקט שנבנה בחדרה. הנתבעת הייתה הבעלים של חלק מהזכויות במקרקעין שעליהם נבנה הפרוייקט, ובהתאם להסכם קומבינציה היתה זכאית לדירות מגורים בפרוייקט. את אחת מאותן דירות מכרה לתובעים.
בהסכם נקבע, כי מועד מסירת החזקה בדירה יהיה 1/10/14. בפועל, כך טוענים התובעים, נמסרה להם הדירה כשהיא ראויה למגורים, רק ביום 20/1/15.
2.התובעים טוענים, כי בשל האיחור במסירת הדירה הם זכאים לפיצוי המוסכם הנקוב בחוזה, בסכום של 100,000 ₪ (סעיף 20 רישא להסכם), ובנוסף לפיצוי של 4,000 ₪ לכל חודש איחור, (בהתאם לסעיף 20 סיפא להסכם). בסך הכל הוגשה התביעה על סכום של 115,000 ₪.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי יש לדחות את התביעה.
לטענתה, החזקה בדירה נמסרה לתובעים כבר ביום 18/7/14. במועד הזה חתמו התובעים על פרוטוקול מסירת הדירה והחזקה בדירה עברה לידיהם.
בנוסף טענה הנתבעת, כי התחייבותה לתשלום של 4,000 ₪ היתה באופן שסכום זה ישולם לכל תקופת האיחור ולא לכל חודש איחור, כפי שטוענים התובעים.
דיון:
3.אין מחלוקת על כך שביום 18/7/14, או בסמוך לכך, קיבלו התובעים את הסכמת הנתבעת לכך שיוכלו לאחסן את חפציהם בדירה. כנגד רשות זו הפקידו בידי ב"כ הנתבעת סך של 300,000 ₪, סכום השווה לסכום התשלום האחרון בגין הדירה. סכום זה הוחזק על ידי עורך הדין בנאמנות.
אין גם מחלוקת על כך שבמועד הזה לא היו התובעים רשאים להתגורר בדירה, מאחר שטרם הוצא טופס 4 למבנה. טופס 4 נמסר רק ביום 20/1/15.
4.הצדדים חלוקים בשאלה, אם מתן הרשות לתובעים לאחסן את חפציהם בדירה, כמוהו כמסירת החזקה בדירה. אם התשובה לשאלה זו חיובית, משמע שלא היה איחור במסירת הדירה לתובעים. בהקשר זה, טען ב"כ הנתבעת כי אף אם לא ניתן לראות את המועד 18/7/14 כמועד מסירת הדירה באופן מושלם, לא ניתן להתעלם מכך שהיתה זו מסירה חלקית של הדירה . לכן, לדעתו, על בית המשפט להתערב בשיעור הפיצוי המוסכם.
ב"כ הנתבעת טען עוד כי מאחר שבסעיף 20 רישא להסכם נקבע כי "איחור במסירת הדירה של עד 60 יום לא יהווה הפרה..." משמע, שהנתבעת היתה רשאית למסור את הדירה ביום 1/12/14, ואין למנות את האיחור במסירה אלא מהמועד הזה. כפועל יוצא מכך, טוען ב"כ הנתבעת כי אף אם יקבע בית המשפט שהדירה נמסרה רק ביום 20/1/15, מועד קבלת טופס 4, הרי שמדובר באיחור של 49 יום בלבד. גם מנימוק זה טוען ב"כ הנתבעת כי יש להתערב בשיעור הפיצוי המוסכם, מאחר שהוא אינו עומד ביחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה (סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות) בשל הפרת חוזה, תשל"א – 1970).
5.מחלוקת נוספת, נוגעת לניסוחו של סעיף 20 סיפא להסכם. בעוד שהתובעים טוענים כי נוסחו של הסעיף, וכוונת הצדדים ביחס אליו, היו כי בגין תקופת האיחור ישולם להם סך של 4,000 ₪ לכל חודש, טוענת הנתבעת כי נוסחו של הסעיף וכוונת הצדדים ביחס אליו היו כי בגין כל תקופת האיחור, תהא אשר תהא, ישולם לתובעים פיצוי בסכום כולל של 4,000 ₪.
6.מטעם התובעים העידו התובעת ושני דיירים נוספים באותו בניין. מטעם הנתבעת העידו הנתבעת עצמה והקבלן שבנה את הבניין, מר יעקב פדלון.
לאחר שמיעת הראיות התברר כי אין למעשה מחלוקת עובדתית מהותית והמחלוקות נוגעות בעיקר לשאלת פרשנות, הן של הסכם המכר שנחתם בין הצדדים, והן של מסמכים אחרים, שנחתמו מאוחר יותר.
מועד מסירת הדירה:
7.טענת התובעים, לפיה האישור שקיבלו ביום 18/7/14 היה אך ורק אישור לאחסן את חפציהם בדירה, ולא כלל מתן רשות לעשות בדירה שימוש למגורים ולהתגורר בה, לא נסתרה. להיפך. הנתבעת הודתה בכך בחקירתה (עמ' 16 שו' 1, שו' 17-20). גם ב"כ הנתבעת הודה בסיכומיו בכך שהתובעים לא הורשו אז להתגורר בדירה (עמ' 25 שו' 22, 30, עמ' 26 שו' 8).
8.מכיוון שכך, נראה שכלל אין צורך להכריע בשאלה, אם באותו שלב היו בדירה מים וחשמל "זמניים", כהגדרת הקבלן פדלון. יחד עם זאת, אציין, כי ככל שנדרשת הכרעה בשאלה הזו, אני מעדיפה חד משמעית את גרסת התובעת והעדים מטעמה, על פני גרסתו של הקבלן, שהעיד מטעם הנתבעת.
עדותו של הקבלן הותירה רושם שלילי מאוד ואינני מאמינה כלל לעדותו, או לטענתו כאילו היו בדירה מים וניתן היה לחברה לחשמל "זמני".
התנהלותו של הקבלן, שעשה דין לעצמו ונכנס להתגורר בדירת הפנטהאוז בבניין, כשהוא דואג לחבר את דירתו למים ולחשמל, למרות שלא ניתן לכך אישור הרשויות, מלמדת על התנהלות לקויה, ועל זילזול בהוראות החוק, ומחזקת את טענות התובעים בעניינו, ואין צורך להרחיב. מעבר לכך, תשובותיו המתחכמות של הקבלן, כאשר נשאל אם העיכוב בקבלת טופס 4 היה קשור גם לצורך בהגשת תוכניות להכשרת חריגות בניה במבנה, מחזקות גם הן את מסקנתי אודות חוסר מהימנותו. תחילה, הסתיר הקבלן עניין זה וטען בתשובותיו כי מקור העיכוב היה רק בצורך לאשר תוכניות הנוגעות לשטח ציבורי (שצ"פ) ובמלחמת צוק איתן שהיתה בקיץ 2014 (עמ' 18 שו' 21-24). הוא אף הכחיש בתחילה שביצע חריגות בניה (עמ' 21 שו' 17). רק בהמשך, נאלץ להודות כי ביצע הגדלה ללובי הבניין, מעבר למה שפורט בתוכניות שקיבלו התר בניה ונאלץ לכן להגיש תוכניות חדשות על מנת להכשיר את החריגה (עמ' 21 שו' 18 ואילך).
די לעיין בפרוטוקול, על מנת לראות את ניסיונותיו של הקבלן להתחכם. תחילה, טען, כאמור, שלא היו כלל חריגות בניה. אחר כך טען שהבניה היתה לפי החוק, אם כי לא היתה לפי ההיתר, אחר כך טען שכלל לא היתה בניה אלא רק סגירה של שער. הגדיל הקבלן לעשות כשטען שבכלל לא ידע שהיה עליו להגיש תוכניות להכשרת השינויים שעשה. זאת, אף שהוא קבלן ותיק ובנה למעלה מ- 20 בניינים (עמ' 22 שו' 25 ואילך).
יצוין, כי חיבור הדירה לחשמל הזמני, שעה שלא ניתנה הרשאה לכך על ידי הגורם המוסמך, הוא פעולה אסורה. חיבור אסור כזה לא יכול בכל מקרה לשמש תחליף לחיבור קבע . יוצא, שאף אם הייתי מקבלת את גרסת הקבלן, כאילו הציע אפשרות כזו לתובעים – ברור שאין לזקוף לחובתם את סירובם להפר כך את החוק.
9.סוף דבר, שאינני מאמינה כלל לעדות הקבלן. בכל מקום שזו סותרת את גרסת התובעים, אני מעדיפה באופן חד משמעי את עדותה של התובעת, שהותירה רושם מהימן מאוד, וניכר היה כי היא מדברת מדם ליבה.
10.כאמור, אין מחלוקת על כך שביום 18/7/14 קיבלו התובעים רשות לאחסן את חפציהם בדירה, אך לא יכלו באותו שלב להתגורר בה. אין גם מחלוקת על כך שהתובעים יכלו להתגורר בדירה רק החל מיום 20/1/15.
11.השאלה שיש להכריע בה היא – האם יש לראות ביום 18/7/14 את מועד קבלת החזקה בדירה.
לטעמי התשובה לשאלה זו שלילית.
12.ראשית, משום שעל פי סעיפים 10 ו- 13 ג' להסכם, ברור כי אין במועד הזה קבלת חזקה, כמשמעות מונח זה בהסכם המכר שנחתם בין הצדדים ביום 25/3/14.
על פי ההסכם, על הנתבעת למסור את הדירה לתובעים "כשהיא ניתנת לחיבור לרשתות החשמל והמים וראויה למגורים". ברור, כי ביום 18.7.14 הדירה לא הייתה במצב הזה, וכי היא נמסרה באופן הזה, רק ביום 20.1.15.
13.שנית, משום שמהתנהגות הצדדים ברור כי איש מהם לא ראה ביום 18/7/14 את מועד מסירת החזקה כמתחייב על פי ההסכם.
14.כך, עובר לקבלת ההסכמה לאיחסון החפצים בדירה דאג בא כוחה של הנתבעת להחתים את התובעים על מסמך שכותרתו "אחסון ציוד בדירה". במסמך זה הקפיד להדגיש כי הרשות שניתנת לתובעים היא אך ורק לאחסון ציוד בדירה והיא אינה כוללת את מסירת החזקה בדירה (נספח ג' לתצהיר התובעת). באותו מסמך צוין מפורשות כי "כנגד האפשרות לתת לנו לאחסן את הציוד בדירה, אנחנו מפקידים שיק בנקאי ע"ס 300,000 ₪ להבטחת תשלום מלוא התמורה בהתאם להסכם הנ"ל. השיק יימסר למוכרת במועד הגמר וכנגד מסירת החזקה בדירה, בהתאם לסעיף 13 (ג) להסכם הנ"ל". (סעיף 4 לנספח ג' לתצהיר התובעת).
15.מאותו מסמך ברור כי הצדדים לא ראו במתן הרשות לאחסן חפצים את מסירת החזקה. בהתאם, צויין באותו מסמך מפורשות, כי השיק, שהופקד בנאמנות בידיו של ב"כ הנתבעת, יימסר לנתבעת רק כנגד מסירת החזקה בדירה. ברור איפה, כי לשני הצדדים, ולעורך דינה של הנתבעת שניסח את המסמך, היה ברור כי באותו מעמד, ביום 18.7.14, אין מדובר במסירת החזקה בדירה כמשמעות מונח זה בהסכם. ואכן, השיק נמסר לנתבעת רק לאחר קבלת טופס 4, מועד שייצג עבור הצדדים את קבלת החזקה בדירה. הנתבעת הודתה בכך מפורשות בחקירתה (עמ' 15 שו' 28 ואילך).
16.ברור, שלו היו הצדדים רואים ביום 18/7/14 את מועד מסירת החזקה בדירה, הייתה הנתבעת זכאית לקבל לידיה את הסכום של 300,000 ₪, ולא היה צורך להחזיקו בנאמנות עבורה.
17.אני דוחה את ניסיונו של ב"כ הנתבעת להיתלות בכך שבנספחים ד' ו- ה' לתצהיר התובעת נרשם צמד המילים "מסירת הדירה". מסמכים אלה הם מסמכים שנחתמו מול הקבלן שבנה את הבניין ו/או בפני מי מטעמו והם נועדו לשקף את ליקויי הבניה, ככל שנמצאו כאלה, ולהבטיח בכך שהתובעים לא יוכלו להתלונן בעתיד על ליקויים שעשויים להגרם כתוצאה מאחסון החפצים על ידם.
18.אותו נספח ג', מציין לכן במפורש כי "הסכמת המוכרת לאחסון הציוד היא בכפוף לעריכת פרוטוקול מסירה בין ה"ה סולומון והקבלן, עדן לבונה בע"מ". יוצא, שהמונח "פרוטוקול מסירה" הוא מונח שהצדדים השתמשו בו אף שהדגישו כי מדובר רק בהסכמה לאחסון ציוד.
אין לייחס איפה משקל כלשהו, לכך שבמסמכים שנחתמו מול הקבלן, נעשה שימוש במונח "מסירת דירה".
19.אני קובעת אפוא שהחזקה בדירה, כמשמעות מונח זה בהסכם שבין הצדדים, לא נמסרה לתובעים ביום 18/7/14. היא נמסרה להם רק ביום 20/1/15, המועד בו התקבל טופס 4 לבניין.
הפיצויים המוסכמים:
20.לאור זאת, יש לבחון את טענות הצדדים ביחס לסעיף 20 להסכם.
באותו סעיף קבעו הצדדים כדלקמן:
"צד שיפר הסכם זה ישלם לנפגע פיצויים מוסכמים בסך 100,000 (מאה אלף) ₪, וזאת בלא לפגוע בזכות הנפגע לכל סעד חוקי אחר בגין ההפרה.
מוסכם כי איחור במסירת הדירה של עד 60 יום לא יהווה הפרה אך הקונה יהיה זכאי לקבלת דמי שכירות ראויים בסך 4,000 ₪ למשך תקופת האיחור."
21.התובעים טוענים כי מאחר שמועד המסירה הנקוב בסעיף 10 להסכם הוא 1/10/14, ובפועל נמסרה להם הדירה רק ביום 20/1/15, ממילא מדובר באיחור של כ- 4 חודשים.
הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי את האיחור יש למנות רק מיום 1/12/14, שכן ההסכם קובע כי איחור במסירה של עד 60 יום לא יהווה הפרה.
22.אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעת.
אכן, הצדדים הסכימו כי "איחור במסירת הדירה של עד 60 יום לא יהווה הפרה", ואולם איחור מעבר לתקופה הזו מהווה הפרת הסכם. משהופר ההסכם בשל האיחור, זכאי הצד הנפגע לפיצוי מהיום שבו התחייב המפר למסור את החזקה, ולא מתום הארכה. למסקנה דומה הגיע גם בית המשפט העליון בע"א 4337/02 ירמיהו עיני חברה לבניין בע"מ נ' קואופ צפון היפרשוק רשתות שיווק בע"מ ואח':
"הלכה היא, כי כאשר קבעו הצדדים בחוזה שביניהם, כי איחור של תקופה מסויימת לא ייחשב כאיחור המהווה הפרת חוזה, פרשנות בתי המשפט לעניין הפיצוי במקרה של הפרה הינה, כי איחור מעבר לתקופה שנקבעה מהווה הפרת החוזה, ומשהופר החוזה, זכאי הצד הנפגע לפיצוי מהיום שבו התחייב המפר למסור את החזקה, ולא מתום הארכה, אלא אם קבעו הצדדים אחרת".
ואכן, לאורה של הלכה זו, קבע גם בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 649/95 אלוני רחמים ויפה ואח' נ' יפת השמש – חברה לבניין והשקעות בע"מ:
"במקרה בו האיחור היה מעבר לתקופה אשר נקבע בחוזה שלא תחשב כהפרה, לא תקוזז התקופה הנ"ל (ארכת החסד) והאיחור ייחשב כהפרה מאותו יום אשר נקבע בחוזה כולל "תקופת החסד" שניתנה לנתבעת".
הדברים יפים ממש כאילו נכתבו לצורך התיק שבפני.
23.הצדדים הסכימו, כי איחור של עד 60 יום לא יהווה הפרה, ואולם, מאחר שהאיחור במסירה עלה על 60 יום, באופן שהדירה לא נמסרה לתובעים עד ליום 1/12/14 אלא נמסרה להם רק ביום 20/1/15, מונים את האיחור מיום המסירה כפי שנקבע בחוזה, היינו, מיום 1/10/14.
יוצא, שהדירה נמסרה לתובעים באיחור של כ- 4 חודשים (3 חודשים ו- 20 יום).
24.התובעים טוענים כי בשל האיחור הזה הם זכאים לפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם, בסכום של 100,000 ₪.
הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם מופרז ונקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.
25.בבוא בית המשפט לבחון אם יש מקום להתערב בפיצוי מוסכם שנקבע בהסכם, עליו להתחשב במספר גורמים. לעניין זה יש משמעות לכך שההסכם מנוסח באופן שסכום הפיצוי המוסכם אינו מוגבל, ואמור להשתלם בכל מקרה של הפרה. לכאורה, יש בכך משום שיקול להתערבות בית המשפט בפיצוי. זאת, מאחר שבתי המשפט נטו יותר להתערב כאשר היה מדובר בתניה גורפת, הקובעת פיצוי אחיד ושווה בגין כל הפרה של ההסכם, להבדיל מתניה שהגבילה את הפיצוי המוסכם רק לחלק מההפרות ובעיקר לאותן הפרות שהן יסודיות. (גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, בעמ' 594-597).
26.יחד עם זאת, יש לזכור כי ככלל נקבע כי התערבות בית המשפט בפיצוי המוסכם צריך שתהיה מצומצמת באופן ש"כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתוקפו". (ע"א 300/77 רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבניין ופיתוח בע"מ, פדי לב 3, 682,686).
27.במכלול השיקולים יש להביא בחשבון גם את העובדה ש"מועד מסירת הדירה הוא מעיקרי הסכם מכר דירה. לכן, אם הקבלן לא עמד במועד, יש לראותו כמי שהפר את ההסכם באופן יסודי" (ת"א (מחוזי ת"א) 2530/05 שושנה בית עדה נ' מאיה א.א.מ. נכסים בע"מ).
ההפרה במקרה שבפני בוטה, גם בשים לב לאיחור הניכר במסירה. אין מדובר באיחור של מספר ימים, אלא באיחור של מספר חודשים.
28.ב"כ הנתבעת הפנה בטיעוניו לתשובה שנתנה התובעת כשנשאלה אם "כשחתמתם על ההסכם הזה חשבת איזה נזק יכול מבחינה כספית להגרם לך אם לא תקבלי את הדירה בזמן?" (עמ' 6 שו' 5-6). התובעת השיבה בשלילה ומכאן מבקש ב"כ הנתבעת להסיק כי הסכום שנקבע בפיצוי מוסכם אינו משקף את הנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת ההסכם, כתוצאה מסתברת של ההפרה.
אינני מקבלת טענה זו.
התובעת, בהגינותה, ציינה כי כלל לא חשבה על האפשרות שההסכם יופר באופן שבו הדירה תימסר לה באיחור כה ניכר. למעשה, על חומרת ההפרה, ועל המשמעות המכרעת שייחסה התובעת למועד המסירה, ניתן ללמוד מתשובתה לפיה "אם הייתי חושבת על זה לא הייתי מגיעה לבניין הזה" (עמ' 6 שו' 9).
29.כאמור, על פי רוב, לא יתערב בית המשפט בשיעור הפיצוי המוסכם:
"בפסיקה הודגש כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות להפחית פיצוי מוסכם רק במקרים חריגים וכי הפחתה כזו הינה מצומצמת ונדירה.
ראה: ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ (ניתן ביום 23.08.15, פורסם בנבו).
נקבע, כי "קיים חופש פעולה יפה לצדדים בקביעת הפיצוי המוסכם, והפסיקה מכבדת חופש פעולה זה" (פרופ' מ' דויטש, פרשנות הקודכס האזרחי, חלק א עמ' 358).
יחד עם זאת, מצאתי כי במקרה שבפני התקיימו נסיבות מיוחדות, המצדיקות התערבות בשיעור הפיצוי המוסכם. זאת, לנוכח העובדה שאמנם היה איחור במסירת הדירה , ואולם, עוד לפני המועד הנקוב בהסכם, התובעים קיבלו רשות לאחסן את חפציהם בדירה.
בכך הלכה הנתבעת לקראת התובעים, כשאפשרה להם לאחסן בדירה את חפציהם, כחודשיים וחצי לפני שהגיע המועד למסירת הדירה על פי ההסכם. אין מקום, לדעתי, להתעלם מנתון זה.
והשווה: ע"א 4630/04 קניונים נכסים ובנין בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ (ניתן ביום 13.12.06, פורסם בנבו).
30.לאור כל זאת, החלטתי להפחית את הפיצוי המוסכם, כך שיעמוד על מחצית מהסכום שהצדדים הסכימו עליו בהסכם, היינו, על סכום של 50,000 ₪.
31.נותר לדון בטענות הצדדים ביחס לפיצוי של 4,000 ₪, שנקבע בסעיף 20 סיפא להסכם.
התובעים טענו כי על פי אותו סעיף מגיע להם פיצוי בסכום של 4,000 ₪ לכל חודש איחור. לטענתם, אמנם המילה "לחודש" אינה מופיעה בסיפא של סעיף 20 ואולם, כוונת הצדדים היתה שהתובעים יהיו זכאים לתשלום חודשי בסכום של 4,000 ₪.
הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי לסכום של 4,000 ₪ זכאים התובעים באופן חד פעמי ולכל משך תקופת האיחור, תהא התקופה אשר תהא.
32.אני מעדיפה את גרסת התובעים על פני גרסת הנתבעת.
למסקנה זו אני מגיעה, גם על סמך לשונו של החוזה וגם על סמך כוונת הצדדים, כפי שהיא עולה מלשונו ומתוכנו של החוזה.
בהסכם נקבע כי התובעים יהיו זכאים "לקבלת דמי שכירות ראויים בסך 4,000 ₪ למשך תקופת האיחור".
מניסוח זה ברור, לטעמי, כי מדובר על תשלום חודשי. אם לא כן, לא היו הצדדים משתמשים במינוח "דמי שכירות ראויים", מונח שמשמש, כדבר שבשגרה, להגדיר תשלום חודשי.
33.זאת ועוד, הסכום שנקבע, נועד לשמש לתובעים דמי שכירות על מנת לשכור דירה חלופית. עובדה זו ברורה מכך שהצדדים עשו שימוש במונח "דמי שכירות".
מעבר לכל אלה – אין כל היגיון בכך שיוסכם על תשלום חד פעמי, שלא יהיה קשור בדרך כלשהי לתקופת האיחור או למשך הזמן שבו יימשך האיחור.
קבלת טענת הנתבעת באשר לפרשנות הנכונה, תביא לתוצאה שאינה הגיונית ואינה מתקבלת על הדעת, ולפיה אין שום קשר בין תקופת האיחור ואורכה של התקופה הזו, לבין הסכום שיקבלו התובעים.
34.הפרשנות, לפיה זכאים התובעים לפיצוי של 4,000 ₪ בלבד, בין אם מדובר באיחור של ימים ספורים ובין אם מדובר באיחור של חודשים רבים (או שנים רבות..), היא פרשנות שאינה הגיונית. היא אינה מתיישבת עם העובדה שהצדדים ציינו כי הסכום נקבע כ"דמי שכירות ראויים", ואינה מתיישבת עם כוונת הצדדים כפי שהיא עולה מן ההסכם. יתרה מזו, לו היו הצדדים מתכוונים לפיצוי חד פעמי, שאינו קשור כלל במשך תקופת האיחור, מדוע היה צורך להוסיף את הפיצוי הזה על הפיצוי המוסכם שנקבע כבר בסעיף 20 רישא? אין זאת, אלא שהפיצוי של דמי השכירות הראויים נועד לתת לתובעים פיצוי נוסף, שיחושב על פי משך האיחור במסירת הדירה.
35.מאחר שהאיחור במסירה נמשך 3 חודשים ועוד 20 ימים, זכאים התובעים לפיצוי בסכום של 14,666 ₪.
סיכום:
36.סוף דבר, שאני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סכום של 64,666 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובעים בגין התביעה (אגרות מסירות ושכר עדים), ועל כל אלה בשכ"ט עו"ד לתובעים בסכום של 11,348 ₪.
המזכירות תעביר לצדדים עותק מפסק הדין.
ניתן היום, י"א שבט תשע"ו, 21 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.
