תובענה למתן פסק דין הצהרתי לפיו, העברת זכויותיו של המנוח,ע. ג. (להלן - המנוח) בדירתו היחידה לנתבעת (להלן - הנתבעת או ל.) – בטלה וחסרת תוקף. כן מתבקש להורות על רישום הזכויות בדירה על שם עזבון המנוח.
המנוח התגורר לאורך שנים בדירה שברחוב -- – היא הדירה מושא התובענה (להלן – הדירה). נוכח הידרדרות מצבו הרפואי של המנוח, אי יכולתו להתגורר בגפו והחלטת הגורמים המוסמכים לכך, עבר להשתכן בבית אבות.
המנוח נפטר ביום 15.4.2014 בהיותו בן 77.
עם פטירת המנוח נודע לתובעת, בתו היחידה (להלן - התובעת או ח.), המתגוררת דרך קבע בנורבגיה, כי הוא עתיד להיקבר עוד באותו יום בערד וזאת, ביוזמת אחיינו ג. א., בעלה של הנתבעת (להלן – ג.). אחיותיו של המנוח, גב' ק. ג. וגב' ל.ב., הגישו בשמה של התובעת בקשה לבית המשפט לענייני משפחה לדחיית מועד הלווייתו במספר ימים כדי שתוכל להשתתף בהלוויה וכן לשנות את מקום קבורתו של המנוח מערד לבית העלמין בחולון. הבקשה התקבלה.
המנוח לא הותיר אחריו צוואה. במסגרת ניהול ענייני הירושה התברר לתובעת, שביום 29.4.2015, לאחר פטירת המנוח, נרשמה הערת אזהרה על זכויות המנוח בדירה לטובת הנתבעת וכי ביום 2.6.2015, הועברו הזכויות בדירה על שם הנתבעת. העברת הזכויות נעשתה על בסיס מסמך חתום על ידי המנוח (נ/1) לפיו, המנוח החליט להעניק לנתבעת ולבעלה ג. את דירתו במתנה, ללא תמורה וכהכרת תודה על הטיפול והתמיכה בו (להלן - מסמך המתנה).
התובעת מתנגדת להעברת הזכויות בדירה לנתבעת. על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעת ובעלה ג. ניצלו את מצבו הפיזי והמנטאלי של המנוח כדי שיעביר לידי הנתבעת את זכויותיו בדירה במתנה.
ביום 5.7.2015 ניתן צו מניעה זמני (להלן - צו המניעה) האוסר על כל דיספוזיציה בזכויות בדירה ועל נקיטת הליכים לפינוי התובעת מהדירה.
תמצית טענות התובעת
לטענת התובעת, הזכויות בדירה הועברו לנתבעת שלא כדין, ללא הסכמת המנוח וללא כל תמורה.
בשנותיו האחרונות היה המנוח בודד, תלוי פיזית ונפשית באחרים ואף נזקק לטיפול סיעודי מקיף. הנתבעת וג. ניצלו את מצבו של המנוח את הדמנציה החמורה בה לקה וכן את העובדה, שהתובעת מתגוררת דרך קבע בנורבגיה, שקשריה עם אביה היו מצומצמים והתנהלו בטלפונים ובביקורים שערכה בארץ מעת לעת, כדי לגרום למנוח לחתום על מסמך המתנה.
עוד לטענתה, הנתבעת וג. החתימו את המנוח בניגוד לדין וזייפו את חתימתו על גבי מסמכים שונים לצורך העברת הדירה לבעלות הנתבעת. התובעת כופרת במהימנות מסמך המתנה וטוענת, כי הוא מעשה זיוף של הנתבעת. לחלופין, אף אם חתם על מסמך המתנה וכן על מסמכים אחרים, החתימה הושגה תוך ניצול ליקויו הקוגניטיבי של המנוח.
בנוסף, אחות המנוח, אמו של ג. – גב' א. ל.א. (להלן - ל.), ניצלה את ייפוי הכוח שיש לה בחשבון הבנק של המנוח, נטלה ללא ידיעתו וללא הסכמתו סך של 80,000 ₪ והעבירה אותם לנתבעת לצורך שיפוץ הדירה.
לטענת התובעת, הנסיבות בהן הועברו הזכויות בדירה לנתבעת עולות כדי מעשים פליליים ולצד הגשת התובענה, הוגשה תלונה למשטרת ישראל.
תמצית טענות הנתבעת
לטענת הנתבעת, למרות מצבו הפיזי של המנוח שהלך והדרדר, המנוח היה צלול בדעתו ובמצב מנטלי תקין וטוב וכך גם היה בעת חתימת מסמך המתנה. היוזמה להעברת הזכויות בדירה הייתה של המנוח, לאות תודה על הטיפול והמסירות בה נהגו בו הנתבעת וג..
מערכת היחסים בין המנוח לבין בתו ח. הייתה גרועה ומנוכרת והמנוח כעס על כך, שמעולם לא התעניינה בו ולא ניהלה עמו קשר של אב ובת. המנוח ראה בנתבעת, בבעלה ובל. כבני משפחתו הקרובים, אשר טיפלו בו, סייעו לו בניהול ענייניו השונים ותמכו בו כספית. היה זה אך טבעי שירצה להעניק להם במתנה את הדירה.
המנוח היה מודע היטב לכך, שנתן את הדירה במתנה לנתבעת והביע רצונו זה בפני ל. במספר הזדמנויות. עד מותו לא חזר בו המנוח מרצונו זה.
פעולות העברת הזכויות והרישום נעשו כדין תחת פיקוחו של עורך דין טוביה מצקביץ (להלן - עו"ד מצקביץ), לו מסר המנוח ייפוי כוח בלתי חוזר. ייפוי הכוח נחתם על ידי המנוח בפני עו"ד מצקביץ שאימת את חתימת המנוח והסביר לו את משמעות ייפוי הכוח הבלתי חוזר וכן של יתר פעולות העברת הזכויות בדירה.
שיפוץ הדירה ומימונו החלקי נעשה בהסכמת המנוח.
לעניין טענות הזיוף טוענת הנתבעת, שכתב התביעה מכיל טענות עובדתיות סותרות וכי התובעת אינה יכולה לטעון, שהנתבעת החתימה את המנוח על מסמכים בניגוד לדין ובאותה עת לטעון, כי המסמכים זויפו.
עוד טוענת הנתבעת, שכתב התביעה אינו מתייחס למסמך המתנה ולפיכך, טענות התובעת באשר למסמך זה מהוות הרחבת חזית אסורה.
דיון
מהימנות מסמך המתנה
טענת הנתבעת לעניין הרחבת חזית בדבר מסמך המתנה (נ/1), נדחית. אמנם, התובעת לא ציינה במפורש בכתב התביעה, כי מסמך המתנה מזויף, אולם הועלתה טענה בדבר זיופם האפשרי של מסמכים וכפי שעולה מסעיף 4 לכתב התביעה:
"הנתבעת וג. ניצלו ככל הנראה את העובדה, כי התובעת, אשר הנו בתו היחידה של המנוח, הנה אזרחית נורבגיה ומתגוררת דרך קבע בנורבגיה וקיימה אך ורק קשר טלפוני עם אביה וביקורים מעת לעת, והחתימו את המנוח על מסמכים בניגוד לדין או חמור מכך, זייפו את חתימתו של המנוח על גבי מסמכים, על מנת שיהיה בידיהם לגזול את עזבונו הצנוע של המנוח מבתו ולהעבירו על שמם, ללא תמורה ומבלי שיהיו זכאים לעשות כן ובניגוד להוראות כל דין." (סעיף 4 לכתב התובענה)
יתרה מכך, הדיון והטענות לגבי מסמך המתנה עלו רק לאחר שהתובעת פנתה למרשם המקרקעין, בעקבות הגשת הבקשה למתן צו מניעה זמני, לצלם מסמכים, אז התגלה מסמך המתנה. קודם לכן, לא יכולה הייתה התובעת לדעת על קיומו לא כל שכן להציג טענות בדבר מהימנותו. בנוסף, טענת ההגנה נשענת על מסמך המתנה. רק לאחר שהוגש כתב ההגנה והוצג מסמך המתנה, הוגדרה חזית המחלוקת. כאשר הנתבעת מבקשת להסתמך על מסמך המתנה כדי להוכיח הגנתה, הרי שלתובעת מוקנית הזכות לטעון באשר למהימנות המסמך (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 12, עמ' 146-147, להלן - גורן).
טענת הנתבעת בעניין העלאת טענות עובדתיות חלופיות נדחית אף היא מהטעם, שמדובר בטענות שנטענו בכתב התביעה ובתצהיר התובעת למיטב הידיעה ומבלי שהעובדות לאשורן ידועות לה (גורן, עמ' 117).
התובעת טוענת, שמסמך המתנה זויף על ידי הנתבעת. התובעת מבססת את טענותיה על שלושה אדנים עיקריים: הימצאותן של שתי גרסאות שונות למסמך המתנה; לא ייתכן, שמסמך המתנה נוסח על ידי המנוח; ציר הזמנים ששרטטו עדי הנתבעת לגבי מועד קבלת מסמך המתנה וחתימתו בידי המנוח אינו מתיישב עם ההיגיון ואינו מתקבל על הדעת.
גרסאות שונות של מסמך המתנה
על מסמך המתנה, ניסוחו ואופן כתיבתו ניתן ללמוד מתצהירה של ל., שנכחה, כנטען, כאשר המנוח הכתיב לכאורה את מסמך המתנה:
"במהלך חודש יוני 2014 כשנפגשתי אישית עם ע. הוא הודה לי לג. ולל. בהתרגשות רבה. אמר לי שהוא רואה בנו את משפחתו האמיתית וכי הוא רואה בג. ול. את ילדיו וכי הוא מרגיש חובה להחזיר לנו על כל הטיפול והמאמצים והכספים שהוצאנו עליו ואז הוא אמר לי שהוא רוצה להעביר להם את הדירה שלו במתנה. הסברתי לו שאם הוא עומד על דעתו יתן את הדירה ע"ש ל. כי ג. במצב של פשיטת רגל.
בפגישה הבאה בין שנינו הוא ביקש ממני לרשום מילה במילה מה שהוא אמר. רשמתי כפי שהוא ביקש והבאתי להדפסה. בפגישה הבאה אתו הבאתי לו את המסמך מודפס, הקראתי לו והוא קרא לבד. אמר לי שיש לו אמון מלא בג. ול. וחתם עליו... את מסמך המתנה הבאתי לל. עוד באותו יום." (סעיפים 6-7 לתצהיר ל.).
המסמך שנכתב בכתב ידה של ל. (להלן - המסמך בכתב יד), עליו היא מצהירה, לא הוגש, ול. העידה בחקירתה הנגדית, שאינו מצוי בידה:
"ש. איפה הנייר הזה שרשמת מה הוא אמר?
ת. מסרתי אותו למזכירה של ל.. כי אמרתי לה תעתיקי את זה טוב, כי המצב קשה, זה לא מצב קל, לא חיכינו למתנות בכלל. לצערי אנחנו צריכים להגיע לבית משפט.
...
ש. אני מציג לך את המסמך שצורף כנספח 1 לכתב ההגנה. מה מכל זה ע. אמר לך?
ת. שהוא יש לו אמונה שלמה בג. ובל., הוא היה בידיים נאמנות, נתן את זה מכל הלב, והוא חתם לי. הדפסתי אותו יפה והוא קרא אותו ואמרתי לו, זה מה שרצית ע., הוא אמר לי כן, יש אמונה שלמה בל..
ש. את אחרי שהפקידה של ל. הקלידה את המסמך את קראת אותו לראות שזה אותו דבר כמו שהוא רצה?
ת. כן, בוודאי. אולי קצת קוסמטיקה כי אני לא למדתי בבית ספר עממי אני ניצולת שואה, המזכירה הדפיסה וסידרה.
ש. יש לך את המסמך שבכתב יד?
ת. לא. באמת שלא." (עמ' 23 - 24 לפרוטוקול).
לאור עדותה של ל. ומשלא הוגש המסמך בכתב יד, המהווה מסמך מהותי, היה זה מתבקש, שהנתבעת תזמן לעדות את המזכירה לה נטען שנמסר המסמך וזאת על מנת, שתהווה ראיה חיצונית ואובייקטיבית לגרסת ל.. אי העדת המזכירה בנסיבות אלה מקימה לחובתה של הנתבעת חזקה שבעובדה, שאילו הובאה אותה עדות, הייתה פועלת לחובתה (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602-603).
ל. העידה, שקיבלה מהמזכירה עותק מודפס יחיד, עליו החתימה את המנוח (עמ' 25 לפרוטוקול).
עדות זו עומדת בסתירה חזיתית לעובדה, שלתיק בית המשפט הוגשו שני מסמכים שונים הנחזים להיות מסמך המתנה, נושאים תאריכים שונים ותוכנם אינו זהה. דהיינו, קיימות שתי גרסאות של מסמך המתנה. שתיהן חתומות על ידי המנוח. הגרסה הראשונה נושאת את התאריך 30.6.2014 (להלן - הגרסה הראשונה), צורפה על ידי התובעת וסומנה כ- ת/1, היא הגרסה שהוגשה על ידי הנתבעת לרשויות המס לצורך דיווח על עסקת המתנה. יצויין, שהנתבעת צירפה לכתב ההגנה את טופס הדיווח לרשויות המס, אך ללא נספחיו וכך גם ללא הגרסה הראשונה. הגרסה השנייה נושאת את התאריך 2.7.2014 וצורפה לכתב ההגנה (להלן - הגרסה השנייה).
מדובר בשני מסמכי מתנה מודפסים ושונים ואין מדובר בהעתקים של אותו מסמך. מלבד ההבדל בתאריכים, קיים שוני מהותי בתוכן המסמכים.
בגרסה השנייה, הפסקה השנייה כוללת את המלל: "כמו הוצאת תעודת זהות אחרי עשרות שנים שלא הייתה לי, מפגשים מהנים בחוף הים ובמסעדות". תוספת זו לא קיימת בגרסה הראשונה.
כמו כן, הגרסה השנייה כוללת את הפסקה: "לגבי בתי ח., אף פעם לא התעניינה בי. אף פעם לא באה לבקר אותי, וכשהגיעה הגיעה מסיבות שלה ולבקר את ק. ואת הבנות שלה. אף פעם לא היה קשר של אבא ובת ואף פעם לא נהגה בי כבת". פסקה זו נעדרת מהגרסה הראשונה.
קיומן של גרסאות שונות מעמיד בספק את עדותה של ל., שהעידה, כי קיבלה לידה העתק יחיד שעליו החתימה את המנוח ולא העלתה אף בגדר אפשרות, שהחתימה אותו פעמיים על מסמכי המתנה.
הנתבעת התבקשה להבהיר, כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין עדותה של ל. לעניין קיומו של עותק מודפס אחד עליו החתימה את המנוח לבין קיומן של שתי גרסאות שונות וחתומות של מסמך המתנה:
"ש. איך את מסבירה את זה שבעמוד לפני האחרון – מסמך המתנה – מה- 30.6.14 ואילו מסמך המתנה שהגשת לבית המשפט בדיון בבקשה לצו מניעה זמני וצירפת לכתב ההגנה שלך כנספח 1 הוא לא אותו דבר. התאריך שונה?
ת. אני באמת לא יודעת.
ש. שמענו פה את גברת ל. שהוא חתם רק על נייר אחד מקור, איך את מסבירה את זה?
ת. אין לי הסבר.
ש. איך את מסבירה שהפסקה האחרונה בנספח 1 לכתב ההגנה שלך לגבי הבת ח. לא מופיעה בנוסח של הצהרת המתנה שצורף למש"ח, לא מופיע, יש לך הסבר לזה?
ת. לא. כנראה היו שני תיקים.
ש. איך את מסבירה שהפסקה השנייה במסמך של ה- 2.7.14 ארוכה יותר מהמסמך שצורף למש"ח?
ת. אני רואה שיש כאן שני העתקים.
ש. אבל ל. אמרה שהיה רק עותק אחד בתאריך ספציפי?
ת. יכול להיות שהיא טועה" (עמ' 28 - 29 לפרוטוקול).
הנתבעת ועדיה לא הציגו הסבר משכנע להימצאותם של שני מסמכי מתנה. הנתבעת פטרה עצמה מדיון בסיכומיה בשאלת קיומם של שתי גרסאות למסמך המתנה בכך שטענה להרחבת חזית. אולם, כאמור לעיל, טענה זו נדחית.
קיומן של שתי גרסאות שונות בתוכנן של מסמך המתנה, כאשר בד בבד נטען כי היה רק עותק מודפס אחד עליו חתם המנוח, מטיל צל כבד על הנסיבות הנטענות בדבר חתימת המנוח על מסמך המתנה.
האמנם המנוח ניסח את מסמך המתנה, כנטען?
ל. חזרה והדגישה מספר פעמים בחקירתה הנגדית, שהמנוח הוא שניסח והכתיב לה את תוכן מסמך המתנה, אולם האופן בו הציגה את הדברים עורר ספק לגבי נכונותם. כך בלשונה:
"ש. מה קרה לאחר הפגישה שהוא אמר לך שהוא רוצה לתת לג. ולל. את הדירה, את סיפרת להם על זה?
ת. לא.
ש. מה עשית עם זה?
ת. קודם כל זה כאב לי. אני לא עשיתי שום דבר, זה נשמר פה, בלב. זה היה רגע עצוב, זה לא היה רגע משמח שאח שלי חתם, אני ידעתי זו התח. האחרונה שלו. סליחה, לא חתם דיבר. זה מה שאני אומרת. (עמ' 23 לפרוטוקול, הדגשה הוספה).
בתחילה העידה, ש"זה לא היה רגע משמח שאח שלי חתם" ומיד לאחר מכן חזרה מדבריה: "סליחה, לא חתם דיבר". התיקון המיידי מעורר תהייה ועולה אפשרות, שהפגישות שתיארה ל., במהלכן הביע לכאורה המנוח את רצונו להעניק לל. וג. את הדירה במתנה, לא התקיימו, וכבר בפגישה הראשונה החתימה אותו ל. על מסמך המתנה, שנוסח והודפס מבעוד מועד כדי שהמנוח יחתום עליו עם כניסתו לבית האבות.
אפשרות זו עולה בקנה אחד עם העובדה, שמסמך המתנה הראשון נושא את התאריך 30.6.2014, שהוא המועד בו נכנס המנוח לבית האבות למגורי קבע (ולא כנופשון זמני). במועד זה גם נחתם ההסכם עם בית האבות (נ/6, להלן – הסכם בית האבות).
לא זו בלבד, הנוסח המשפטי של מסמך המתנה מעורר קושי רב בקבלת הגרסה, שהמנוח הוא שניסח אותו. זאת בעוד, שעדי שני הצדדים עמדו על כך, שהמנוח לא ניהל את ענייניו אלא היה זקוק לעזרתם של אחרים. יצויין, שהמנוח לא חתם בעצמו על הסכם בית האבות והוא נחתם על ידי ל..
אין זה מתקבל על הדעת, שמנוח הכתיב לל. את נוסח מסמך המתנה והניסיון לייחס לו את ניסוחו פוגם בגרסת הנתבעת ובני משפחתה.
ציר הזמנים על-פי גרסת עדי הנתבעת
ל. מסרה בחקירתה ציר זמנים ממנו ניתן ללמוד על המועד בו חתם לכאורה המנוח על מסמך המתנה:
"ש. הפגישה שע. אמר לך שהוא רוצה לתת לך את הדירה שלו במתנה הייתה בבית האבות אחרי שחתמת על ההסכם הזה, נ/6?
ת. כן. הוא ייכנס לבית האבות בלי הסכם?
ש. כמה ימים אחרי שהוא נכנס לבית האבות הוא פגש אותך ואמר לך את מה שאת טוענת שהוא אמר לך – שהוא רוצה לתת לג. ולך את הדירה במתנה?
ת. זה בימים הראשונים שלו בבית האבות. הוא אמר לי כשביקרתי אותו, היה במצב רוח טוב יותר, כנראה שהשפיעה עליו הסיטואציה אז הוא התחיל לספר לי, פתח את הלב שלו, הוא סיפר לי שהוא אהב מישהי מאוד בהרצליה, אני לא מכירה אותה.
ש. אחרי שהוא אמר לך את זה מה עשית?
ת. את האמת, הייתי בהלם, לא חיכינו לשום תמורה, לשום דבר, לא חסר לנו כלום, מצבנו מצוין, רצינו להציל אותו.
...
ש. באותה פגישה שהוא אמר לך את זה כתבת משהו?
ת. לא. הוא אמר לי ל. תשמעי, אני לא אשכח מה עשה לי ג., לא היה עושה בן לאבא שלו, עם עזרת אשתו שנתנה לו אור ירוק עם ילדים קטנים והוא צריך לבוא לבקר אותו בבית חולים, לפנות למוסדות, לבנות את הבית מחדש, זה לא קוסמטיקה.
...
ש. את אומרת לנו שהייתה פגישה אחת ביניכם שע. אמר שהוא רוצה לתת את הדירה לג.?
ת. כן.
ש. לאחר מכן הייתה פגישה שנייה בעניין הדירה?
ת. כן.
ש. מה היה בפגישה השניה?
ת. הוא פגש אותי וישבנו, הבאתי לו דברים שהוא אוהב, הוא שאל אותי אם אני זוכרת מה דיברנו בפעם הראשונה, הוא אמר לי בקשר לדירה, אמרתי לו נכון אולי הוא לא היה מרוכז אולי פליטת פה, אני שמעתי וזהו. לא סיפרתי לאף אחד. בפגישה השנייה, ישבנו דיברו ורשמתי את מה שהוא אמר לי. שהוא יעביר את הדירה שלו במתנה לג. אז עניתי לו שג. בפשיטת רגל ולא יכול לקבל על עצמו את הדירה אבל אשתו בתמונה אתה יכול לרשום באמונה שלמה לל. כלתי, אז הוא אמר לא משנה לי בשבילי זה אותו דבר.....
...
ש. כמה ימים אחרי הפגישה השנייה הגעת לע. להחתים אותו על המסמך המודפס, נספח 1 לכתב ההגנה?
ת. יומיים, אני חושבת. שלושה ימים. (עמ' 22-24 לפרוטוקול)
גרסת ל. אינה מתיישבת עם התאריכים אותם נושאים מסמכי המתנה לפי אי אלו משתי הגרסאות שהוגשו. מסמך המתנה נחתם ביום 30.6.2014 (בגרסה הראשונה) ולכל המאוחר ב- 2.7.2014 (בגרסה השנייה), אלא שמדברי ל., מאז נכנס המנוח לבית האבות ביום 30.6.2014 ועד לחתימת מסמך המתנה על ידי המנוח, היא קיימה עמו שני מפגשים במהלכם הביע את רצונו להעניק את המתנה ורק במפגש השלישי הציגה לו את מסמך המתנה המודפס לחתימה. כאמור, ציר הזמנים שהתוותה ל. במהלכו הביע המנוח את רצונו בשני מפגשים שונים ובמפגש שלישי חתם על מסמך המתנה, בלתי אפשרי. חישוב אריתמטי של מספר הימים בין פגישה לפגישה כפי שתואר על ידי ל. מוביל למסקנה, ש"תהליך" הכנת מסמך המתנה ארך מספר ימים לכל הפחות, זאת בעוד שהתאריך על גבי המסמך מוביל למסקנה, כי שלושת המפגשים "נערכו" באותו יום, דהיינו ביום - 30.6.2014 לפי מסמך המתנה בגרסה הראשונה. לחלופין, ששלושת המפגשים נערכו לכל היותר תוך יומיים, לפי מסמך המתנה בגרסה השנייה.
הנתבעת כשלה בהצגת ציר זמן הגיוני ממנו ניתן ללמוד על השתלשלות האירועים, כיצד ומתי נחתם מסמך המתנה.
זאת ועוד, עדי הנתבעת התקשו להשיב לשאלות שהוצגו להם לעניין מסמך המתנה ולא ידעו להסביר, מדוע ישנם שני מסמכי מתנה שונים בתאריכם ובתוכנם. הנתבעת לא תמכה את גרסתה באמצעות ראיות אובייקטיביות, לרבות עדים שאינם בעלי עניין, והיא תלויה על בלימה.
חתימות המנוח על המסמכים
התובעת לא הציגה חוות דעת לעניין מהימנות החתימה על מסמכי המתנה וכן על מסמכים נוספים הנוגעים להעברת הזכויות בדירה לנתבעת.
הנתבעת הגישה את תצהירו של עו"ד מצקביץ כמי שליווה את העברת הזכויות בדירה. מתצהירו עולה, שע. חתם בפניו על ייפוי כוח בלתי חוזר וכן על "טופס הצהרה למיסוי", לשם העברת הזכויות בדירה על שמה של ל. בהתאם למסמך המתנה.
לעניין מעורבותו של עו"ד מצקביץ טענה התובעת, שאין לראותו כמי שאינו צד בעניין וכי עו"ד מצקביץ והנתבעת הם שותפים עסקיים. התובעת הוסיפה, כי עו"ד מצקביץ שיתף פעולה עם הנתבעת וכי מעולם לא פגש את המנוח ולא אימת את חתימתו על המסמכים.
התובעת תמכה טענות אלה בשיחת טלפון, שנערכה בין ב"כ התובעת לבין עו"ד מצקביץ, במהלכה ציין עו"ד מצקביץ, שמעולם לא פגש את המנוח. וכפי שעולה מתמליל השיחה:
"עו"ד גונן: רגע... רגע....... אתה לא, אתה לא פגשת את ג.ג.ג. אף פעם?
עו"ד טוביה: לא
עו"ד גונן: לעולם לא פגשת את א..... את ע. ג.ג.ג.?
עו"ד טוביה: נו, אתה שואל כבר פעם רביעית
עו"ד גונן: כי זה לא הגיוני שלא פגשת את ג., כי... כי אתה חתמת.... חתמת בשמו על דברים.
עו"ד טוביה: אני לא חתמתי בשמו על דברים, .....
עו"ד גונן: אתה מייצג את ל.? את ע. .ג. לא ייצגת?
עו"ד טוביה: ייצגתי?
עו"ד גונן: כן? ייצגת את ע.ג. באיזשהו עניין?
עו"ד טוביה: לא ......
עו"ד גונן: אף פעם לא פגשת אותו והוא לא חתם בפניך על כלום?
עו"ד טוביה: בפני לא, בפני ל. הוא חתם..." (נספח 14 לתצהיר התובעת)
בהמשך ובתגובה לשיחת הטלפון האמורה, הוחלפו מספר מכתבים בין ב"כ התובעת לבין עו"ד מצקביץ שציין, כי דבריו נאמרו מתוך בלבלול ומחשבה, שב"כ התובעת התכוון לאחיו של המנוח, מ. ג., והסביר, כי הבלבול נבע בין היתר לאור העובדה, ששעתיים קודם לכן דיבר עליו עם ג. (תצהיר עו"ד מצקביץ וכן עמ' 34 לפרוטוקול).
בהחלט ייתכן, שעו"ד מצקביץ אימת את חתימת המנוח על ייפוי הכוח ועל מסמך הדיווח לרשויות המס ולא ל., כפי שמשתמע משיחת הטלפון. אולם, העובדה שהמנוח חתם על ייפוי הכוח עומדת במנותק ובנפרד לחתימה על מסמך המתנה. העברת הזכויות לנתבעת קמה מכוח מסמך המתנה וכך גם ייפוי הכוח. משקיים ספק כבד ביחס למסמך המתנה הרי שנשמט הבסיס לייפוי הכוח ולא ניתן לעשות בו שימוש.
נוכח טענות התובעת באשר למצבו הרפואי, הנפשי והקוגניטיבי של המנוח, עולה שאלת כשרותו לחתום על מסמכים, לכתחילה. ככל שהמנוח לא היה כשיר לדעת ולהבין על מה הוא חותם, אין תוקף לחתימה והעברת הזכויות בדירה - בטלה.
האם הייתה למנוח "גמירת הדעת"
הפן הנורמטיבי לעניין "גמירת הדעת במתן המתנה"
לטענת הנתבעת, כאשר ניתנה מתנה ונותן המתנה נפטר לאחר מכן, מדובר בתובענה נגד עזבון ופרשנות המתנה כמוה כפרשנות צוואה. לשיטתה, יש לראות במסמך המתנה כצוואה ויש לכבד את רצון המנוח. טענת הנתבעת בעניין זה נדחית. אין בסיס לטענת הנתבעת ואין לראות מתנה כצוואה. המתנה היא חוזה. כך נקבע בע"א 495/80 ברקוביץ' ואח' נ' קלימר, פ"ד לו(4) 57, 61:
"המתנה, כמו המכר, היא חוזה. היא משתכללת על-ידי הצעה וקיבול. היא עסקה דו-צדדית. היא אינה פעולה משפטית חד-צדדית, כמו צוואה או הרשאה".
לטענת הנתבעת, היוזמה למתן המתנה הייתה של המנוח ולמעשה עד פטירתו לא חזר בו המנוח ממתן המתנה. בכך למעשה מדגישה הנתבעת את "גמירת דעתו".
חוק המתנה, תשכ"ח – 1968 (להלן – חוק המתנה), אינו מתייחס לסוגיית גמירת-הדעת. על פי ההלכה, מתנה כמוה כחוזה וחלים עליה דיני החוזים, כל עוד לא קיימת בחוק המתנה הוראה, שאינה עולה בקנה אחד עם דיני החוזים הכלליים (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582, 595, להלן – עניין בראשי).
הלכה היא, שאם לא הייתה לנותן המתנה "גמירת הדעת" להתקשר בחוזה המתנה, הוא ניתן לביטול. בענייננו, יש לבחון, האם במועד החתימה על מסמך המתנה, מנעה פגיעה קוגניטיבית של המנוח, נותן המתנה, גיבוש של גמירת דעת. זו שאלה עובדתית ביסודה (ע"א 1109/99 ברקוביץ' נ' ברקוביץ', מיום 14.7.1999).
בעניין בראשי נקבע, כי גמירת דעת מזוהה עם הכוונה ליצור קשר משפטי מחייב, רצון מגובש, כוונה רצינית והחלטית ליצור התחייבות (עניין בראשי, בעמ' 596 וההפניות שם). בית המשפט (כב' השופטת ד' בייניש) עומד על מהותה של גמירת הדעת בחוזה המתנה:
"המבחן להתקיימותה של גמירת-דעת הוא מבחן חיצוני-אובייקטיבי, מבחן שנועד להעניק הגנה להסתמכות המתקשר ולקיים את הוודאות העסקית והביטחון המסחרי. במסגרת מבחן זה יש להביא בחשבון את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת החוזה ולאחריו, ולבחון על-פי קנה-המידה האובייקטיבי את המתקשרים עצמם.
"קנה המידה האובייקטיבי אינו של אדם חיצוני, זר להתקשרות, אלא של המתקשרים עצמם, שאת מעשיהם, דבריהם, התנהגותם, יש להעביר במשקפת הסבירות, ולשאול אם מתקשר סביר במעמדם היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם, כי הם אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה" (פרידמן וכהן [19], בעמ' 157).
כאשר דנים אנו בעיסקת מתנה, המבחן האובייקטיבי-חיצוני אינו מאבד מתקפותו, אולם עלינו להביא בחשבון כי ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחתת בעומדה אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה.
...
בחוזה מתנה, כאשר שוקל בית-המשפט אם ראויה עמדתו של מקבל המתנה להגנה, יביא בחשבון את מהותו של חוזה המתנה כחוזה חד-צדדי, אשר המקבל הוא הנהנה העיקרי (אם לא היחיד) ממנו." (עניין בראשי, עמ' 596-597)
לאור העובדה, שענייננו במתנה שניתנה ללא תמורה, יש לתת משקל רב לגמירת דעתו של נותן המתנה, המנוח, קל וחומר כאשר מדובר על מתנה במקרקעין (ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' גולדנברג, מיום 20.7.1995). בפרט, כאשר נותן המתנה נפטר ומהימנותו של מסמך המתנה מוטלת בספק.
מצבו הקוגניטיבי של המנוח בזמן עריכת מסמך המתנה והחתימה על מסמכים
לשיטת הנתבעת, גמירת דעתו של המנוח נתמכת בעובדה, שלא חזר בו ממתן המתנה, גם לאחר שיחות עם בני משפחתו. אולם, כאמור, גמירת הדעת של אדם נבחנת, בין היתר, על פי כושרו ויכולתו הקוגניטיבית, המוטלים בספק, בעניינינו.
התובעת טוענת, שבמשך זמן רב וחודשים רבים לפני מותו היה המנוח תלוי פיזית ונפשית באחרים ואף נזקק לטיפול סיעודי מקיף. התובעת מוסיפה, שהמנוח לא היה כשיר ולקוי ברמה הקוגניטיבית עקב דמנציה.
התובעת לא הציגה חוות דעת רפואית לעניין כשירותו של המנוח. עם זאת, הציגה מסמכים רפואיים שונים מהם עולה בבירור, שהמנוח לא היה כשיר, סבל מתפקוד קוגניטיבי לקוי והוגדר כ"דמנטי". מהמסמכים הרפואיים שצורפו ניתן לראות, כי כבר ביום 23.6.2014 המנוח אובחן כחולה בדמנציה- DEMENTIA ודיכאון – DEPRESSION, הוא סירב לשתף פעולה כיוון שהיה עייף (ת/2, ת/5, ת8, ת/9, ת/10).
הנתבעת טוענת, כי לא הוגשה חוות דעת רפואית ועל כן לא עמדה התובעת בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכחת אי כשירות המנוח. טענת הנתבעת אינה מתקבלת. בנסיבות העניין, עם פטירת המנוח אין עוד אפשרות להעמידו לבדיקה בפני מומחה רפואי. ממילא ובשל מות המנוח, היה המומחה נאלץ להישען ולחוות דעתו על סמך מסמכים רפואיים הקיימים ולמעשה דעתו המקצועית נשענת על כלי משני.
מהראיות שהוגשו עולה, שהמנוח היה במצב רפואי ירוד ובמועדים הרלוונטיים למחלוקת בין הצדדים אושפז באופן תדיר בבית חולים, עד לפטירתו מספר חודשים לאחר מכן.
בנסיבות אלה ולאור העובדה, שענייננו במתנה במקרקעין, שניתנה על ידי המנוח ללא תמורה, קיימת חשיבות רבה לכך שעו"ד מצקביץ אשר קיבל לידיו את ייפוי הכוח הבלתי חוזר להעברת הזכויות בדירה, יבחן בעצמו את כושרו הקוגניטיבי של המנוח.
ניתן להקיש לענייננו מתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, תשל"ז - 1977 הרלוונטית לאדם המאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כדלהלן:
"לא יתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית-חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון".
ג. עצמו העיד, כי בכוונתם הייתה למנות למנוח אפוטרופוס. ג. ציין בחקירתו הנגדית, כי המנוח היה זקוק להשגחה תמידית ולא יצא מהבית או מבית האבות למעט לצורכי אשפוז (עמ' 45 לפרוטוקול). בנוסף העיד, כי שקל להתמנות לאפוטרופוס על המנוח:
"שקלנו את העניין כיוון שהגענו למצב בריאותי די אבסורדי שע. במשך תקופה קצרה התמוטט 3 פעמים ברחוב, בכל פעם מזעיקים אותי מערד, ע. לא מקבל תרופות בתקופה הזו ומצבו הגופני ירוד ביותר ואז באמת התלבטתי והתייעצתי עם עובדות סוציאליות, ואמרנו שבמידה שנגיע למצב שהוא ממש מזיק לעצמו יכול להיות שנצטרך למנות לו אפוטרופוס..." (עמ' 48 לפרוטוקול).
הנתבעת ובני משפחתה היו מודעים למצבו הרפואי הקשה של המנוח, הפיזי והמנטאלי, בעת החתימות על המסמכים. בנסיבות אלה, יש מקום לשקול העברת נטל ההוכחה בדבר כשירותו הקוגניטיבית של המנוח לכתפי הנתבעת. ולכל הפחות, אין מקום לעמוד על הדרישה להצגת חוות דעת רפואית מטעם התובעת.
הנתבעת טוענת, כי "הצגת כל המסמכים הרפואיים בחקירה (ת/2, ת/5, ת8, ת/9, ת/10) אינה מוכיחה דבר בדבר כושרו הקוגניטיבי של המנוח. שום מסמך מאלו אינו מהווה בדיקה קוגניטיבית שלו אלא המילה 'דמנציה' מוזכרת כמחלת רקע" (סעיף 18ו. לסיכומיה, הדגשה במקור).
טענות הנתבעת בעניין זה נדחות. הוגשו מספר מסמכים רפואיים בהם קיימת אבח. באשר למצבו הקוגניטיבי הירוד של המנוח ודי בהם כדי להטיל ספק בגמירת דעתו של המנוח. המסמכים הופקו לאחר אשפוזו של המנוח בגין מחלת ריאות, אולם העובדה, שהדבר נרשם כמחלת רקע אינה פוגעת בעצם האבח. הרפואית. טענות הנתבעת בדבר קיומה של דמנציה כ"מחלת רקע", וניסיונה להטילה בספק חוטאות למצבו הרפואי של המנוח. הצגת הדמנציה כמחלת רקע נועדה לסייע לצוות הרפואי המטפל בבעיה קונקרטית, תוך הכרה של מצבו הכללי של המטופל ובכלל זה מחלות קיימות אשר יש להביאן בחשבון.
מהמסמכים הרפואיים שהוגשו עולה, כי לאורך תקופה ממושכת ולכל הפחות במהלך התקופה שבין 23.6.2014 (ת/8) ועד ליום 24.3.2015 (ת/2) אושפז המנוח מספר פעמים ובכל אחד מהאשפוזים נקבע, כי המנוח סובל מדמנציה.
יודגש, אף אם נלך לגישת הנתבעת, המבקשת לעמוד על ההבדל בין מחלת רקע לבין אבחון, הרי שכבר ביום 23.6.2014 (ת/8) אובחן המנוח כסובל מליקוי קוגניטיבי שבא לידי ביטוי "בהפרעה קלה בהתמצאות ו/או בזיכרון". דהיינו, כבר במועד זה וקודם לחתימה לכאורה על מסמך המתנה אובחן המנוח כמי שסובל בבעיה בכושרו הקוגניטיבי. אף אם מדובר בליקוי קל, הרי שדי בכך כדי להטיל ספק באשר לכשירותו לקבל החלטה מהותית בדבר זכויותיו, בפרט כאשר מדובר בפעולה שמותירה אותו ללא קורת גג.
לא זו גם זו, בתעודת סיכום שחרור מאשפוז מיום 24.11.2014 (ת/5) נכתב, כי המנוח נכנס לאשפוז ביום 17.11.2014, דהיינו יום לאחר שחתם על ייפוי הכוח לעו"ד מצקביץ. באותו מסמך ותחת הכותרת של "מחלה נוכחית" מצוין בין היתר: "בן 76, עם ירידה קוגניטיבית, דימנציה??". באותו מסמך, תחת "הכותרת בדיקה גופנית בקבלה – מערכת העצבים – פרוט מצב הכרה", מצוין: "בהכרה מלאה, אינו מתמצא בזמן, במקום ובסיטואציה". בהמשך, תחת הכותרת "מהלך ודיון" מצוין, בין היתר: "לסיכום מדובר בחולה בן 76, דמנטי, ברקע המחלות שבכותרת (לפי תיעוד המערכת)". יודגש ובהתייחס לטענת הנתבעת לעניין מחלת רקע, במסגרת אותו מסמך, המחלה דמנציה, לא הוכנסה תחת הכותרת של מחלות רקע, אלא כאבח. על סמך בדיקות שבוצעו במסגרת האשפוז.
עוד יצויין, כי הסכם בית האבות עליו חתומה ל., מעורר אף הוא תהייה באשר למצבו הקוגניטיבי של המנוח, שכן ככל והמנוח היה כשיר, מדוע לא חתם בעצמו על הסכם בית האבות.
בנסיבות אלה, ובפרט כאשר הנתבעת הייתה מודעת למצבו הרפואי, היה עליה לוודא ולהבטיח שהמנוח כשיר ולהבטיח באופן מלא את גמירת דעתו למתן המתנה. משלא עשתה כן, הדבר עומד לחובתה.
יתרה מכך, ביום 18.3.2015, ל. וג. הוציאו את המנוח מבית החולים בעודו מאושפז ולקחו אותו לארוחת צהריים ומשם למשרדו של עו"ד מצקביץ. עובדה שהתבררה רק בחקירת הנתבעת ולא עלתה בתצהירים.
משלא חש בטוב ניגש עו"ד מצקביץ לרכב ושוחח עם המנוח בדבר המסמכים שיש לחתום עליהם, בעודו יושב ברכב. משנוכחו, כי המנוח עייף, החליטו שלא להחתימו וכי עו"ד מצקביץ ימשיך במלאכת החתימה מכוח ייפוי הכוח שניתן לו.
הנתבעת וג. הוציאו את המנוח במיוחד מבית החולים לצורך חתימה על טפסים משפטיים. אף אם היה הדבר מלווה בטיול ובארוחת צהריים כפי שהעידו, הרי ברור וניכר, כי אדם בן 77 אשר נמצא באשפוז בבית חולים, וכאשר הם עצמם העידו, שהיה עייף ותשוש, אינו יכול לחתום על טפסים וכלל לא ברור מה הבין ומה הפנים ממה שהוסבר לו.
זאת ועוד, טענת הנתבעת, שהמנוח לא חזר בו מהמתנה גם לאחר ששוחח עם בני משפחה, פועלת לחובתה. שיחות אלה מחזקות את טענות התובעת בדבר אי כשירותו של המנוח. במועד שיחות אלה, המנוח, כך לפי מסמך המתנה, כבר העניק לנתבעת את הזכויות בדירה. למשל, בשיחה שניהל המנוח עם הגב' נ.פ. ציין, כי ג. ביקש ממנו להעביר אליו את הדירה, אך הוא סירב לבקשתו (תמליל שיחה צורף כנספח 17 לתצהיר צ. פ.). יודגש, כי הנתבעת ויתרה על זכותה לחקור את גב' פ. על תצהירה ועל השיחה עם המנוח.
דבריו אלו של המנוח עומדים בניגוד מוחלט לטענה, שהעביר מרצונו את הדירה לנתבעת חודשים רבים לפני מועד השיחות. העובדה, שלא ציין בפני נ. את העובדה, שהעניק את הדירה לנתבעת במתנה ואף טען, כי סירב לבקשתו של ג., מצביעה על האפשרות, שלא היה מודע לכך, שכבר נתן את הדירה במתנה לל. ולג..
לאור כל האמור המסקנה המתבקשת היא, שהתובעת השכילה להוכיח במידה מספקת העדר גמירת דעת של המנוח, עת חתם על מסמך המתנה והמסמכים הנוספים.
החתימה לכאורה על מסמכי העברת הזכויות בדירה נעשתה על ידי המנוח בעודו בחיים. העברת הזכויות מותירה אותו חשוף לאפשרות שייאבד את מקום המגורים היחיד שלו ולהישאר ללא קורת גג. כל זאת ללא תמורה ותוך הוצאת כספים מחשבונו לצורך שיפוץ הדירה אותה מסר במתנה. מדובר במתנה בלתי מידתית נוכח מצבו הכספי הרעוע של המנוח. במצב דברים זה נדרשת עמידה בנטל מיוחד, להצביע על גמירת דעתו של המנוח להעביר את הזכויות בדירת מגוריו, במתנה.
התנהלות הנתבעת ובני משפחתה
התנהלות הנתבעת ונסיבות העברת הזכויות בדירה ורישומן על שמה, מעוררות קושי רב ותמיהות.
המנוח היה איש מבוגר, חולה, בודד ובעל כושר קוגניטיבי לקוי שהלך והתדרדר.
מעדויות הצדדים מקרב בני המשפחה עולה, כי כולם נתנו יד וסעדו את המנוח וטיפלו בו. מעדויותיהם של השכנים עולה תמונה הפוכה. בני המשפחה לא לקחו חלק בחייו אלא לעיתים רחוקות ובודדות. הנתבעת ובני משפחתה נכנסו לחייו של המנוח רק בשנה האחרונה לחייו ובפרט לאחר שהועבר לבית האבות. עובדה זו מתקבלת מעדויותיהם עדי הנתבעת עצמה.
הנתבעת וג. מבקשים לצייר תמונה לפיה, הם דאגו לכל צרכיו של המנוח וטיפלו בו. טענות אלה אף הן מוטלות בספק. על-פי התמונות המצורפות לתצהירה של ל., שצולמו קודם לשיפוץ, ניתן להבחין בהזנחה בה חי המנוח. מדובר בהזנחה של אדם מבוגר, העומדת בניגוד מוחלט לאפשרות, שטיפלו בו גם קודם להעברתו לבית האבות.
הנתבעת טענה, כי הסיבה לכך, שלא מיהרה להעביר את הדירה על שמה והמתינה עד לאחר פטירתו הייתה מתוך מחשבה, כי ייתכן שע. יתחרט מלתת לה את המתנה. הסבר זה אינו משכנע. בני המשפחה היו מסוכסכים ולא מן הנמנע, כי ההמתנה נעשתה כדי שלא תיוודע להם וכדי שלא יפעלו לשכנע את המנוח לבטל את המתנה. בהמשך לכך, הנתבעת העדיפה לשלם קנסות עקב אי דיווח על המתנה לרשויות המס (עמ' 33 לפרוטוקול).
שיפוץ הדירה ונטילת 80,000 ₪ מחשבונו של המנוח למימונו מוסיפה ומחזקת את התהייה לגבי התנהלות הנתבעת ובני משפחתה. שיפוץ הדירה החל עוד לפני שהמנוח הביע לכאורה את רצונו להעביר לנתבעת ולג. את הדירה (עמ' 48 לפרוטוקול).
ל. העידה, של. הוציאה כספים רבים מחשבונה האישי לצורך שיפוץ הדירה של ע. מדוע, עוד טרם הועברו אליה הזכויות בדירה, ל. תוציא כספים מחשבונה, עת בעלה מצוי בפשיטת רגל, לצורך שיפוץ דירה שאינה שייכת לה, אלא לאדם המצוי במצב פיזי ירוד, השוהה בבית אבות וישנה סבירות, שלא ישוב לביתו. שאלה זו לא קיבלה מענה.
לכך יש להוסיף, כי כאשר הוצאו הכספים מחשבון הבנק של המנוח, לא נאמר לפקיד הבנק דבר לעניין השיפוץ או כי הכספים מועברים לנתבעת כקרובת משפחה של המנוח, אלא כי הכספים מועברים לעו"ד שמטפל בדירה (תמליל השיחה צורף כנספח 2 לתצהיר צ.פ. והנתבעת לא חלקה על תוכנו).
יתרה מכך, לא הוצגו ראיות להוצאות כספיות שהוצאו על ידי ל. או ג. לטובת הטיפול במנוח כפי הנטען על ידה. ל. הצהירה, של. הוציאה כספים לטובת הטיפול במנוח (סעיף 4 לתצהיר ל.), וכי המנוח הרגיש חייב לג. ולל. על הוצאת הכספים והטיפול בו (סעיף 6 לתצהיר ל.), אלא שהנתבעת לא הציגה ראיה, חשבונית או מסמך אחר שיהיה בו כדי להוכיח הוצאת כספים מצידה או כל ראיה אחרת אשר יהיה בה כדי לתמוך בטענה שהייתה אחראית לטיפולו של המנוח.
סוף דבר
לאור כל האמור, התובענה מתקבלת והעברת הזכויות בדירה לנתבעת – מבוטלת.
התובעת תגיש פסיקתה מתאימה המופנית לרשם המקרקעין, על מנת שיחזיר את המצב לקדמותו וירשום את הזכויות בדירה על שם המנוח.
הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪, תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, עד לתשלום בפועל.
ניתן היום, 7 ספטמבר, 2016, ד' אלול, תשע"ו, בהעדר הצדדים.
