ת"א 58212-02-13 מינהל מקרקעי ישראל/אגף תכנון ופי נ' דניאל

התובענה בפני מייחדת עצמה לפינוי בית כנסת בשם "כתר התורה".  

מבוא ואקדמות מילין;

1. אפתח ואציין – כי פסק דין הנוגע לפינוי בית כנסת – ככל בית תפילה, הינו פסק דין בעל רגישות מיוחדת וזאת, בשל המעמד הרם לו זכו בתי כנסת במסורת היהודית, אשר עליהם נאמר "אם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם" (פרשת אסתר רבה פתיחתא יא).

    

   אלא, שמעמד ניכר זה אין בו בכדי להקים חסינות מפני הריסה וקל וחומר מפני פינוי ויפים לעניין זה דברי כבוד השופט אליקים רובינשטיין בבג"ץ 7710/05 בר חן נ' ראש-ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 927 (2005):

   "בית הכנסת במסורת היהודית איננו אך בית תפילה אלא גם מרכז קהילתי ומוסד חינוכי ולימודי חשוב. מאז חורבן המקדש היה בית הכנסת ל'מקדש מעט', ביטוי הלקוח מדברי הנביא יחזקאל (יחזקאל, יא, טז). בית הכנסת מילא את תפקידו לתורה, לקהילתיות ולאחדות, לשמחה ולהבדיל ליגון, וכמובן לתפילה – מקדש מעט כמשמעו. חוות-הדעת ההילכתיות אינן זהות, אף כי הצד השווה שברובן, דומני, הוא העדפה לאי-הריסה ולהסדרי שמירה במקום, והריסה – למסכימים לה בנסיבות – היא בלית ברירה ותוך הסדר הילכתי של הפקעת קדושה מבית הכנסת" (שם, מעמ' 937) (ציטוט מתוך תא"ק 9537-04-11 – עמותת בית התנועה להסתדרות פא"י בני ברק נ' מאירוביץ (14.2.15)(להלן: "פרשת עמותת בית התנועה").

    

   וכן, דברי בית המשפט בפרשת עמותת בית התנועה ולפיה : "פני הדברים אינם שונים כשתוצאתה של אכיפת החוק היא שלילתו ממאמין, בן כל דת, את כוחו להתפלל במקום פלוני, שאותו הוא תופס שלא כדין. אם תאמר אחרת, נמצאת קובע כי כל יחיד, בזכותו של מעשה-תפילה, קונה לעצמו את הכוח המשפטי לשלול מבעל הנכס את זכותו הקנינית. אין זה מתקבל על הדעת".

   (ראו גם - המ' 440/61 עזבון המנוח מורגנשטרן נ' ישועה, פ"ד טו 1925 (1961); ע"א 288/81 קרן תורה ועבודה נ' אגודת בית כנסת שנת הנצחון עולי אירן, פ"ד לח(4) 533 (1984); רע"א 2735/99 עמותת בית הכנסת לספרדים בשכונת אבו תור בירושלים נ' אורנשטיין, פ"ד נה(3) 433 (2001)).

    

   מצאתי לפתוח באמור הואיל והנני מוצאת להקדים אחרית לראשית ולציין כי בלב כבד ועם כל הקושי שבדבר, הרי שבמקרה בפני, בשים לב לחשיבות זכות הקניין אשר עומדת מנגד, אין מנוס מלהורות על פינוי בית הכנסת מושא התביעה בבחינת "ייקוב הדין את ההר".

    

   הנני מוצאת להוסיף ולהדגיש כי לא מונחת בפני בית המשפט תביעה למתן סעד הריסה לבית הכנסת, אלא שהסעד המונח לפתחו, נסב על סילוק יד מבית הכנסת והשבת החזקה בו לידי הבעלים, אשר לאחר קבלת הסעד נשוא התביעה – יעשו בו ככל העולה על רוחם ומצפונם.

    

   העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת:

2. אין חולק - כי התובעת רשומה כבעלת הזכויות במקרקעין הידועים כחלק מגוש 6970 חלקה 104 (לשעבר גוש 6983 חלק מחלקות 1,5 וגוש 6984 חלק מחלקות 16,17,20) (להלן: "המקרקעין").

    

3. אין חולק – כי על המקרקעין המצויים ברחוב שמעון הצדיק 79 בתל – אביב, ניצב מבנה אבן המשמש בית כנסת הידוע בשם "כתר התורה" (לעיל ולהלן: "בית הכנסת"). אציין כי התובעת הגישה , בתמיכה לגבולות בית הכנסת והמקרקעין, את חוות דעתו של המומחה מר ברני גטניו אליה צורף תשריט המפרט את הגבולות האמורים. אין חולק כי הנתבע לא הגיש חוות דעת נגדית בנושא וכן, ויתר על חקירת מר גטניו (ראו עמוד 6 שורה 17 לפרוטוקול) ומשכך, אין חולק כי גבולות המקרקעין, כמו גם גבולות בית הכנסת, הינם בהתאם לנקוב בתשריט אשר צורף לחוות דעתו של מר גטניו ברני.

    

4. לטענת הנתבע- אשר לא נסתרה - בית הכנסת החל לפעול לערך משנות ה- 50 של המאה ה- 20.

    

   אין חולק – כי במרוצת השנים בהן מוחזק בית הכנסת לא שולמו על ידי גורם כלשהו תשלומים בגין ההחזקה ו/או השימוש.

    

   אין חולק – כי בית הכנסת אינו פועל מידי יום ביומו, אלא שהינו פועל בעיקר בחגים ומועדים ובאירועים דתיים פרטיים של ציבור מתפלליו כגון ברית מילה, בר מצווה, אזכרות וכו'.

    

5. אין חולק – כי בחודש 02/1996 התפרסם על ידי התובעת מכרז מספר ת.א./4/ 96, להחכרת מגרש סמוך למקרקעין לשם בניית מבנים למגורים בבנייה רוויה (סה"כ 106 יח"ד) במקרקעין הידועים כגוש 6970 חלקה 101 (לשעבר גוש 6983 חלק מחלקות 1,19) וכן לקבלת אופציה להחכרת מגרש נוסף (הוא המקרקעין נשוא התביעה) לבניית סה"כ 86 יח"ד והכל בהתאם לתוכנית בינוי מספר 1903א/במ/16 1903-1-א (להלן:"הת.ב.ע." ו"המכרז")

    

   אין חולק כי לאחר בדיקת ההצעות שהוגשו זכתה חברת די – וורולי סיאני הנדסה (1990) בע"מ (להלן: "חברת די וורולי") במכרז ובתוך כך אין חולק, כי האחרונה טרם מימשה את האופציה לחכור את המגרש המצוי במקרקעין נשוא התביעה.

    

6. אין חולק – כי הנתבע מר שמואל דניאל (להלן – "הנתבע") משמש כגבאי ראשי של בית הכנסת, כי הליך ההידברות שקדם להגשת התביעה נוהל מולו וכי משהליך ההידברות לא נשא פרי, הוגשה כנגדו התביעה העומדת להכרעה בפני. עוד אין חולק כי פעילות בית הכנסת אינה מאוגדת תחת עמותה או ישות משפטית אחרת.

    

7. אין חולק כי ביום 22.3.13 הודבק כתב התביעה על שער בית הכנסת בצירוף מכתב נלווה המציין את הסעד של פינוי המבוקש בכתב התביעה ובמסגרתו התובעת הזמינה את כל מי מטעם מתפללי בית הכנסת המעוניין להתגונן בגין התביעה להצטרף אליה (לעניין זה ראו עדות העד מטעם הנתבע מר כהן משיח בעמוד 19 שורות 5-6 ). אין חולק כי על אף האמור לא הוגשה בקשה כלשהי לענין זה על ידי מי מהמתפללים (וזאת, מלבד תצהירים בתמיכה לטענת הנתבע) ומשכך, הנתבע היחיד בתביעה הינו מר שמואל דניאל.

    

   טענות הצדדים:

8. לטענת התובעת – בהינתן שהינה הבעלים והזכאית להחזיק במקרקעין מושא התביעה הרי היא זכאית, מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין ובכלל זה מאת הנתבע שאין לו כל זכויות קנייניות במקרקעין.

   בהקשר זה, לטענת התובעת, לא עלה בידי הנתבע להוכיח זכות במקרקעין ויתרה מכך, לא עלה בידו להוכיח רשות להחזיק במקרקעין לרבות רשות מכללא, שכן האסמכתאות המוצגות על ידי המצהירים מטעם ההגנה להוכחת החזקה רבת שנים הנם משנת 2012 לכל המוקדם. יתרה מכך, לטענת התובעת גם לו נניח כי למתפללים הרשאה מכללא להחזיק במקרקעין הרי שמובן כי זכות זו מעצם היותה רשות מכללא הינה הדירה וניתנת לביטול בכל עת ובכל מקרה היא בוטלה מרגע שליחת מכתב ההתראה ולאחר מכן הגשת התביעה.

    

   זאת ועוד, בנוגע לטענת הנתבע בדבר העדר יריבות, מוסיפה התובעת וטוענת כי בעל הדין הראוי והנכון במקרה דנא כנתבע בתביעת פינוי בית הכנסת הינו הנתבע, הואיל והינו בעל השליטה המלאה בבית הכנסת וזאת, הן השליטה הפיזית והן הכוונה המלאה לשלוט בהם ובהינתן שפעילות בית הכנסת אינה מאוגדת תחת עמותה או ישות משפטית אחרת ומכאן שלא ניתן היה לתבוע כל ישות משפטית אחרת ו/או נוספת .

    

9. הנתבע מנגד העלה שורת טענות אשר תפורטנה להלן:

   • טענה כנגד זכות הבעלות של התובעת ובהתאם לה - על אף הרישום המקרקעין נרכשו כדין על ידי חיים מזרחי ז"ל.

   • העדר זכות לפינוי והעדר דחיפות בפינוי : נטען – כי בהינתן שלחברת "די ווירלי" זכות אופציה לרכישת המגרש וזאת הואיל וזכתה במכרז שפרסמה התובעת – הרי שאין לתובעת זכות להגשת תביעת הפינוי ויתרה מכך, אין כל דחיפות בפינוי וזאת, הואיל ואם וכאשר תמומש האופציה על ידי חברת די וורולי, הרי שזו תפעל בהליכי פינוי, ככל שתידרש להם.

   • התיישנות ו/או שיהוי : נטען כי בהינתן שהפנייה הראשונה של התובעת הינה לאחר 60 שנות חזקה הרי שהתביעה התיישנה ויש להורות על דחייתה.

   • העדר יריבות / עילה : נטען כי כתב התביעה הומצא לנתבע שהנו הגבאי של בית הכנסת שאין לו מעמד משפטי–קנייני ועל כן לא היה מקום להגיש את תביעת הפינוי כנגדו. הנתבע מוסיף וטוען כי האמור חל ביתר שאת בהינתן שהוכח כי הנתבע אינו הגבאי היחיד בבית הכנסת ואינו היחיד שמחזיק במפתחותיו.

   • השתק פלוגתא : לשיטת הנתבע לגבי המקרקעין הספציפיים שבהליך זה ניתן פסק – דין בת"א 7240/91 ואשר קביעותיו יפות אף לענייננו ומהוות השתק פלוגתא.

   • ואחרון דברים נטען – כי הרס מבנה דת יש לעשות רק באישור שרי הדתות והפנים.

      

     דיון והכרעה:

10. בדיונים אשר התקיימו בפניי העידו, מטעם התביעה : גב' נילי חן, מר פבל ארבקוב וגב' גילה כהן, ומטעם ההגנה העידו הנתבע בעצמו, מר כהן משיח, גב' שמחה לוי ומר מנשה זהבי.

11. כאמור, לאחר שבחנתי את הראיות כפי שהוצגו בפני בראי טענות הצדדים, הרי שלטעמי דין התביעה להתקבל ויש להורות על סילוק יד הנתבע מהמקרקעין והכל מטעמים כפי שיפורטו להלן.

     

    זכויות התובעת במקרקעין וזכותה לתבוע פינוי

12. אפתח ואציין – כי על פי נסח רישום המקרקעין, שצורף לתצהירה של עדת התביעה הגב' גילה כהן, עולה כי התובעת רשומה כבעלים של המקרקעין.

    כאמור, לטענת הנתבע, על אף הרישום כאמור הרי שלתובעת אין זכויות במקרקעין הואיל ואלו נרכשו בתמורה כספית ע"י מר חיים מזרחי ז"ל.

     

    לאחר ששקלתי הטענה אין בידי לקבלה.

     

    כך, ראשית, אציין כי בהתאם לסעיף 125 (א) לחוק המקרקעין הרי רישום מקרקעין בלשכת רישום מקרקעין מהווה ראיה חותכת לתוכנם.

    אוסיף עוד, כי הנטל להוכיח זכות נוגדת מוטל על הטוען לה והינו כבד ביותר מקום בו מדובר בטענה כנגד זכות רשומה בלשכת רישום המקרקעין, באשר כאמור הרישום מהווה ראיה חותכת לתוכנו .

     

    הנני סבורה כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו לא מיני ולא מקצתי, בהינתן שלא הוצגה כל ראייה אשר יש בה בכדי לתמוך בטענה בדבר רכישת הזכויות במקרקעין וזאת, מלבד עדויות בעלמא אשר אף הן נותרו חסרות, באשר לא היה בידי הנתבע או עדיו בכדי להציג כל מסמך המעיד על רכישת הבעלות, לא הוצגו פרטים הנסבים על זהות המוכר למר חיים מזרחי ז"ל ויתרה מכך, העדויות כפי שנשמעו לעניין זה אינן ישירות אלא הינן עדות מפי השמועה ותו לא. כך, לעניין זה העידה הגב' לוי – העדה מטעם הנתבע, אשר היתה בת 10 במועד שבו לדידו של הנתבע רכש אביה חיים לוי את הזכויות כי ברור שהיה הסכם ואולם היא באופן אישי לא ראתה אותו (ראו עדותה בעמוד 16 שורות 10-13).

    זאת ועוד, מתוך עדותה של הגב' לוי נמצאתי למדה כי על אף שהגב' לוי ואביה מודעים לצורך ולנוהל בדבר רישום זכויות במקרקעין ואינם בגדר הדיוטות (בהקשר זה ראו עדותה בעמוד 17 שורות 2-6 לעניין ידיעותיה ובעמוד 16 שורות 10-13 לעניין אביה), ברי כי לא טרחו לרשום זכויותיהם - ככל שאמנם סברו כי קיימות לזכותם – ומחדלם זה יש בו בכדי ללמד חזקה שלילית כנגד טענתם בדבר קיום זכויות כאמור.

     

    לאור האמור, הנני קובעת כי מחד הוכחה בעלותה של התובעת על המקרקעין ומאידך לא הוכח כי הנתבע או מאין דהוא רכשו זכות נוגדת במקרקעין.

     

     

13. בבחינת למעלה מן הצורך והגם שהנתבע לא העלה טענה כאמור במסגרת סיכומיו והואיל והפנה לפסק דינה של כבוד השופטת גרסטל בת.א. 7240/91 מנהל מקרקעי ישראל נ' חנה המבורגר (28/2/95) (להלן: "פסק הדין בעניין המבורגר") , הנני מוצאת לקבוע כי בנסיבות של החזקה רבת שנים נחשב הנתבע, לכל היותר, לבר רשות במקרקעין ואולם, לא הוכח בפני כי רשות זו הינה בלתי הדירה (משלא הוכח כי הנתבע שילם דבר מה בגין החזקה – ראו עדותו בעמוד שורות ומשלא הוכח כי הנתבע השקיע כספים בבניית בית הכנסת באשר לא צורפה כל ראייה התומכת באמור) ויתרה מכך – בניגוד לפסק הדין בענין המבורגר אליו הפנה הנתבע, במקרה בפני הודיעה התובעת מפורשות, במסגרת כתב התביעה כמו גם במסגרת התצהירים מטעמה, כי לו אמנם הנתבע הינו בר רשות הרי שהינה מפסיקה את הרשות וזאת, בהתאם לזכותה בדין. (לעניין זה, ראו האמור בעמודים 47-50 לפסק הדין בעניין המבורגר והאסמכתאות המובאות שם ) .

     

14. העדר זכות לפינוי והעדר דחיפות בפינוי לאור האופציה הקיימת לחברת וורולי -  

    זאת ועוד, לאחר ששקלתי אין בידי לקבל טענתו החלופית של הנתבע לעניין זה ולפיה משאין חולק – כי חברת "די וורולי סיאני הנדסה בע"מ" זכתה באופציה לרכישת המקרקעין על פי המכרז שפרסמה התובעת הרי שהתובעת מנועה מלתבוע פינוי ולכל הפחות לא היה מקום להגיש את תביעת הפינוי בשלב זה.

     

    בהקשר זה, ראשית, ספק בעיני באם עצם קיום אופציה לרכישת הקרקע על ידי אחר- אשר כבר בשלב זה אציין כי הצדדים לא טענו כל טענה בכל הנוגע לתוכנה של אופציה זו ותנאיה– יש בו בכדי לשלול את זכות הבעלים מפינוי מי שמחזיק במקרקעין שלא כדין בתקופה שעד למימוש האופציה.

     

    יחד עם זאת, אינני נדרשת לקבוע מסמרות בנושא וזאת, הואיל ובמקרה בפני ממילא הוכח כי גם לאחר מימוש האופציה לא ניתן יהיה לקיים במקום את בית הכנסת במתכונתו.

     

    כך, לעניין זה, הרי שאין חולק כי המכרז בו זכתה חברת די וורולי הינו מכרז לבניית 86 יחידות דיור על המקרקעין בהתאם לת.ב.ע.

     

    לעניין הוצאתו לפועל של מכרז זה, העידה הגב' נילי חן האדריכלית אשר תכננה את העבודות נשוא המכרז, בסעיף 5 לתצהירה כי :

    "לא ניתן לקיים את התוכניות האמורות ואת בניית 86 יחידות הדיור תוך שימור מצב המחוברים כפי שהוא בנוי כיום".

     

    תצהירה האמור של הגב' נילי חן לא נסתר ויתרה מכך, הגב' נילי חן לא נשאלה כל שאלה הנסבה על האמור בסעיף זה לתצהירה.

     

    אציין כי, במסגרת סיכומיו מפנה הנתבע לעדות הגב' גילה כהן מטעם התובעת, אשר לטענתו לא שללה את האפשרות לבניית בית כנסת על ידי הקבלן אשר יבנה את הבניינים ומשכך, לטענתו, היה בעדותה בכדי לתמוך בטענתו בדבר העדר דחיפות בפינוי או העדר זכות של התובעת להגשת תביעת פינוי (ראו עמוד 5 לסיכומים).

     

    דא עקא, הפכתי והפכתי בעדותה של הגב' כהן ולא זו בלבד שלא מצאתי במסגרתה את שמבקש הנתבע לקרוא לתוכה אלא, ההיפך הוא הנכון- במסגרת עדותה שללה עדה זו מניה וביה הטענה ולפיה אין כל צורך בפינוי ויתרה מכך, גם הציטוט אליו מפנה הנתבע הינו ציטוט חלקי ובבחינת הוצאת דבריה מהקשרם.

     

    כך, העדה האמורה העידה בעמוד 7 שורות 16-25 כי :

    "ש.אם כך אפשר לדבר איתה לגבי בית הכנסת ולהגיד לה לא מימשת את האופציה, הפרת את ההסכם, בואי תגיעי להסדר עם בית הכנסת?

    ת.ככל שהיא תממש את האופציה תחול עליה החובה לפנות. כרגע זה הקרקע של מינהל מקרעי ישראל ולאור המחסור בדיור אנו צריכים להיכנס להליכים לראות מה קורה עם הפינוי של המגרש.

    ש.אמרת שאם הם יסיימו תחול עליהם החובה לפינוי?

    ת.אם כן אז כן ואם לא אז אנו בעלי הקרקע.

    ש.כרגע אתם לא זקוקים לקרקע עד שתגיעו להסכם אם הם יממשו את האופציה?

    ת.אנו מאד זקוקים לקרקע. בניה זה המדיניות של לשווק וזה עוצר בנייה של מגרש של 96 יחידות ובימים טרופים אלו כשכולם צועקים למחסור בדיור אנו זקוקים לקרקע במהרה."

     

    יתרה מכך, באשר לציטוט אליו מפנה הנתבע, הרי שהציטוט במלואו מעמוד 9 שורות 10-12 לפרוטוקול הינו כדלקמן:

    "ש.את יכולה להציע את זה לקבלן שיבנה בית כנסת באחד הבניינים החדשים?

    ת.ככל שזה יהיה אקטואלי והקבלן שיממש את האופציה למשל די ווירולי, אני מניחה שתהיה אפשרות כזו אבל בלי קשר אנו דנים עכשיו אם יש להם זכויות או אין להם זכויות."

     

    עיננו הרואות- כל הנובע מעדות זו, לכל היותר, הוא שיתכן שהקבלן יסכים לבנות, בבניינים החדשים בית כנסת חדש – והיא הנותנת- לא מדובר אפילו באפשרות של הותרת בית הכנסת הקיים אלא לכל היותר בניית חדש- דהיינו אין בעדות משום תימוכין בהותרת בית הכנסת על כנו.

     

    מן העדויות כפי שהובאו ולא נסתרו, עולה ברורות כי גם לו תמומש האופציה הרי שבשים לב לתוכנית הבניין הקיימת על המקרקעין ממילא יהא צורך בפינוי בית הכנסת.

     

    בנסיבות אלו ומשהוכח כאמור שגם לו תמומש האופציה לא ניתן יהיה להותיר על כנם את המחוברים הקיימים על מקרקעין הרי שאין כל רבותא בטענה ולפיה יכול שלאחר מימוש האופציה תתייתר התביעה ומשכך כי יש לדחותה בשלב זה. יתרה מכך, בשים לב לאמור הרי שלא מצאתי לשלול מהתובעת, שהינה בעלת המקרקעין, את הזכות להגשת התביעה בשלב זה וזאת, הואיל וממילא התביעה עולה בקנה אחד עם מימוש האופציה הנתונה לחברת די וורולי ואינה מנוגדת לה.

     

    התיישנות

15. לשיטת הנתבע, על תביעה זו חלה התיישנות של עשרות שנים ו/או שיהוי רבתי ומשכך, יש לדחותה בנסיבות בהן התובעת פנתה בדרישה ראשונה ויחידה במכתב התראה לנתבע רק ביום 20.1.13, קרי אחרי 60 שנה.

     

    אין בידי לקבל טענה זו מהנימוקים להלן :

     

16. אפתח ואציין, שאין חולק כי עסקינן במקרקעין אשר עברו הליכי הסדר ומשכך, חלה בענייננו הוראת סעיף 159 [ב] לחוק המקרקעין הקובעת בזו הלשון:

     

    "חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה".

     

    מן האמור נובע כי על מנת שתעמוד לנתבע טענת התיישנות לגבי מקרקעין מוסדרים, לפי סעיף 159 [ב] לחוק המקרקעין, צריך שיתקיימו שני התנאים המצטברים הבאים:

    • כי לפי הדין הקובע, לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, היה הנתבע זכאי לטעון טענת התיישנות.

    • שתקופת ההתיישנות נסתיימה לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, היינו 01.01.70.

      משמעות הדברים היא שעל מנת שתישמע טענת התיישנות במקרקעין מוסדרים, על הטוען להתיישנות להוכיח, כי הוא החזיק במקרקעין 25 שנה לפני יום 1.1.70 קרי לפני יום 1.1.45 (ראו סעיף 169 לחוק המקרקעין במשולב עם סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1959).

       

17. מן הכלל אל הפרט - בעניינו לא נטען וממילא לא הוכח כי תחילת החזק במקרקעין קדמה ליום 1.1.45 וכל שנטען – כי בית הכנסת הוחזק למן שנות ה- 50 ועל כן טענת ההתיישנות נדחית בזאת.

     

    סיכום ביניים:

18. מן המקובץ עולה כי התובעת הינה בעלים הרשומים של המקרקעין, כי זכות הבעלות של התובעת לא נשללה הואיל ולא הוכח כי זכויות הבעלות במקרקעין הועברו כדין למאין דהוא ויתרה מכך, לא הוכחה טענת התיישנות בהקשר למקרקעין.

     

    בנסיבות אלו, הרי שלכאורה קיימת תחולה לסעיף 16 לחוק המקרקעין, הקובע:

    "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק הם, רשאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

     

    בראי קביעתי כאמור, אדרש להלן לטענותיו הנוספות של הנתבע.

     

    העדר יריבות / העדר עילה

19. טענה זו, אשר לטעמי מהווה סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים, חובקת בתוכה שני נדבכים :

     

    האחד- טענה ולפיה אין לנתבע - בהיותו הגבאי של בית הכנסת - כל מעמד משפטי–קנייני ועל כן לא היה מקום להגיש את תביעת הפינוי כנגדו. בהתאם לטענה זו הרי שהנתבע אינו מחזיק במקרקעין כלל.

     

    השני- טענה ולפיה הואיל והנתבע אינו הגבאי היחיד בבית הכנסת ואינו היחיד שמחזיק במפתחות הרי בהינתן כי כתב התביעה לא הוגש כנגד יתר הגבאים והמחזיקים במפתחות יש לדחות את התביעה שכן כל פסק דין לפינוי הינו, לשיטת הנתבע, פסק דין "אקדמי" שלא ניתן יהא לאוכפו ועל כן דין התביעה להימחק ו/או להידחות.

     

20. הנתבע מחזיק במקרקעין – האומנם ?

    לאמור הצדדים חלוקים בשאלה האם יש לראות בנתבע, שאין חולק כי תפקידו הנו גבאי של בית הכנסת, כמחזיק במקרקעין אם לאו.

     

21. בהקשר זה, טען הנתבע, כי תפקידו של גבאי הנו לשמש כשמש בלבד והוא מתחלף מפקידה לפקידה בין המתפללים השונים ואין זה תפקיד שמהווה ישות משפטית ו/או מעין ישות משפטית אלא תפקיד של שרת בלבד. מנגד, טוענת התובעת, כי הנתבע הינו הגבאי הראשי של בית הכנסת והנו בעל השליטה המוחלטת בו מתוקף תפקידו, הצהרותיו ותשובותיו במסגרת חקירתו הנגדית, כמו גם של העדים הנוספים מטעמו אשר אישרו האמור.

     

    לאחר ששקלתי הראיות והעדויות הנני סבורה כי הנתבע מחזיק במקרקעין.

     

22. אפתח ואציין – כי מושג ה'חזקה' הינו מונח משפטי המתאר שליטה אפקטיבית בנכס והוא נפרד ממושג הבעלות, באשר תיתכן חזקה שאינה מלווה בבעלות, טול לדוגמה – שכירות ועיכבון שהם סוגי חזקה כדין הנפרדים מן הבעלות.

     

    שיטות משפט שונות מקנות לחזקה חשיבות כה רבה, עד שידועה האמרה האנגלית העתיקה לפיה "החזקה היא תשע עשיריות מהחוק" ("Possession is nine points in the Law" או בלשון מודרנית יותר "possession is nine-tenths of the law").

     

    הגדרת החזקה משתנה בהתאם להקשר שבו נזקקים למונח זה ויפים לעניין זה, דברי כבוד השופט ברק ובהתאם להם: "כל ניסיון ליתן ל"החזקה" משמעות כוללת נידון מראש לכישלון. כל שניתן לעשות הוא לבחון את משמעותו בקשר הספציפי שבו הוא מתעורר" (ע"פ 250/84 – הוכשטט נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 813, 820).

     

    לדידו של המלומד י' ויסמן בספרו "דיני קניין" בעמ' 9, נוח לעמוד על משמעותה של החזקה על ידי הנגדתה לבעלות. כך - הבעלות בנכס היא זכות משפטית, שקיומה הוא מחוץ לעולם המושגים הפיזי ולעומת זאת החזקה של נכס מבטאת מצב עובדתי של קרבה פיזית לנכס במידה כזו המתקבלת על ידי הסביבה כמספקת כדי לבטא שליטה בנכס על ידי מניעתו מאחרים.

     

23. מוסיף המלומד ויסמן וקובע – כי נוהגים למנות בחזקה שני רכיבים : הרכיב הפיזי (corpus) ורכיב הכוונה (animus) (השוו עא 1367/93 - דסקו מוצרי עץ (1987) בעמ נ' אברהם ירון, פד מט(4), 215(07/01/1996).

    הרכיב הפיזי מבטא את ההיבט העובדתי של קרבה פיזית לנכס מושא ההחזקה, ואילו רכיב הכוונה עניינו ההיבט הנפשי הנלווה אל הרכיב הפיזי והמבטא את הכוונה לשלוט בנכס.

     

    להלן ננתח את שני הרכיבים וקיומם במקרה בפני .

     

24. רכיב השליטה פיזית

    נקבע כי חזקה בנכס מבטאת מצב עובדתי של קרבה לנכס במידה כזו ובנסיבות כאלה המתקבלות על ידי הסביבה כמספיקות כדי לבטא שליטה בנכס על ידי מניעתו מאחרים (שם. בעמ' 11); לדידו של המלומד ויסמן, מקובל לבחון את מידת השליטה בכמה פרמטרים כדלהלן:

    מימד העוצמה של השליטה, מימד המרחב שבו מתבצעת השליטה ומימד הזמן שבו נמשכת השליטה.

    זאת ועוד, הפסיקה הישראלית הכירה בכך שהשליטה הפיזית הנדרשת לעניין "חזקה" אינה חייבת להתקיים דווקא על ידי סמיכות פיזית בין המחזיק ובין הנכס שבחזקתו. כך למשל ראו באדם שקיבל מפתח לדירה לכספת או למכונית, כמי שקיבל בכך את ההחזקה בדירה (ראו – עא 592/76 - דב זילנפרוינד נ' מנדל ו-לובה גרין, פד לא(1), 813(30/11/1976)) להלן: "פרשת דב זילנפרוינד")

     

25. מן הכלל אל הפרט

    במקרה בפני, העיד הנתבע בחקירתו הנגדית, בעמוד 11 שורות 25-29, בדבר תפקידו בבית הכנסת בזו הלשון :

    "ש. מה תפקידך בבית הכנסת?

    ת. לפתוח, לסגור. לגבות את הכסף מאנשים. זה בית כנסת יחיחודי (צ.ל "ייחודי" ל.ב), אנו לא עושים מכירות, מתחשבים בציבור מזמינים אותם לעליות בלי לגבות כספים, כל אחד תורם לפי יכולתו."

    בנוסף העיד הנתבע בעמוד 12, שורות 6-8:

    "ש. אם אני רוצה להיכנס לבית כנסת ביום חול עם מי אני יכול לדבר?

    ת. איתי. יש עוד אחד בשם משיח וגם לו מפתחות. יש שלושה עם מפתחות. אני משיח ועוד אחד שלא נתן תצהיר."

    עוד העיד הנתבע, בעמוד 12 שורות 15-16, כי הוא זה אשר טיפל ומשלם את תשלומי הארנונה, החשמל והמים עבור בית הכנסת.

     

    זאת אף זאת הנתבע העיד, בנוגע לקשר בינו לבין המתפללים האחרים של בית הכנסת – ראשית, כי נבחר לשמש כגבאי בית הכנסת וזאת, לאחר שבבחירות אשר נערכו בחרו בו כל מתפללי בית הכנסת (ראו עדותו בעמודים 11-12 שורות 29-6) ובנוסף בעמוד 12 שורות 11-13:

    "ש. מתפללי בית הכנסת יודעים שיש תביעה על פינוי בית כנסת?

    ת. אני יודע הכל. אני מספר להם כל שבת. כולם יודעים, שואלים אותי כל הזמן מה קורה. כולם דואגים?

    עוד באשר לתפקידו של הנתבע בבית הכנסת, העידה העדה מטעם הנתבע – הגב' שמחה לוי בעמוד 16 שורות 19-21:

    "ש. את יודעת מי פיזית מחזיק ומתפעל בית כנסת?

    ת. כן. הנתבע. אבי כשכבר לא יכל, העביר למישהו שחשב שהוא מאד אמין וישר והעביר לו. אח"כ זה התגלגל כל פעם עם גבאי אחר."

    וכן, בעמוד 17 שורות 23-31:

    "ש.איך את יודעת על התביעה?

    ת.אני מקבלת מידע ואני גם שם. הולכת לבית הכנסת. עושה את האזכרות של בעלי, של המשפחה ומשם אני יודעת. אני מעורבת. אנו גם תורמים, מתחזקים.

    ש.אחרי שנודע לך שיש תביעה הלכת להגיד שהקרקע שלך?

    ת.לא. אני סומכת על הנתבע. אני מאד חולה ולא יכולה לטפל בזה. אני רוצה שזה יהיה בית כנסת כי זה מה שאבי רצה.

    ש.פנית לעו"ד אחרי שהבנת שהנכס לא רשום ע"ש אביך?

    ת.לא. אני סומכת על הנתבע הוא מטפל בעניינים האלה. לי חשוב שיהיה בית כנסת שאבי רכש וזה מה שרצה ואנו מתחזקים את זה. אני לא צריכה זכויות ולא כלום." (ההדגשות שלי ל.ב.).

    כמו כן העיד העד מטעם הנתבע מר מנשה זהבי כי הנתבע פותח את בית הכנסת וכן, בסה"כ קובע את התנהלות בית הכנסת (ראו עדותו בעמוד 9) .

    בנוסף העיד מר כהן, מטעם הנתבע כי אינו מקבל על דעתו עצמו כל החלטה לעניין אירוע אשר מבקשים לקיים בבית הכנסת אלא שהוא מתייעץ עם הנתבע (ראו עדותו בעמוד 18 שורות 24-25).

     

    מכלל העדויות אשר נשמעו על ידי הנתבע והעדים מטעמו ובשים לב להתוויות כפי שנקבעו בפסיקה אשר הובאה לעיל- הרי שהנתבע מחזיק במפתחות בית הכנסת, נבחר על ידי באי בית הכנסת כגבאי, הינו קובע את ההתנהלות השוטפת שלו, מטפל בכל העניינים הנוגעים לבית הכנסת, הוסמך להלכה ולמעשה על ידי באי בית הכנסת לטפל בנושא התביעה והינו מעדכן אותם בדבר התביעה ושליטתו כאמור הינה ארוכת שנים מאז שמונה כגבאי לפני כ – 20 שנים - אי לכך מתבקשת המסקנה, כי שליטתו בבית הכנסת עונה אף עונה על כל הפרמטרים שצוינו לעיל ועל כן יש לראות ברכיב השליטה הפיזית כמתקיים בעניינו.

    יחד עם זאת, בכך לא סגי, באשר כאמור יש לקבוע כי גם רכיב הכוונה התקיים בנתבע.

     

26. רכיב הכוונה

    שיטת המשפט שלנו דוגלת בכך שהכוונה הנדרשת לשם קביעת חזקה הינה כוונה למנוע את הנכס מאחרים אך לאו דווקא כוונה להחזיק בהם כבעלים, כך לדוגמה – יש לראות בשוכר או במקבל המשכון כמחזיקים ישירים אף כי אפשר שיראו גם במשכיר או בממשכן כמחזיקים עקיפים באמצעות השוכר או מקבל המשכון, המחזיקים את הנכס מטעמם (שם, עמ' 16).

     

27. מתוך העדויות כפי שהובאו לעיל, הרי שאין חולק – כי הכניסה לבית הכנסת מושא התביעה מותרת באישור של הנתבע או יתר הגבאים ובתיאום מוקדם עמם, בנסיבות אלו, הרי שיש ביצירת המצג דלעיל משום מענה לדרישת הכוונה למנוע את הנכס מאחרים.

    זאת ועוד, חיזוק לקיום הכוונה ניתן למצוא גם בהתנהלותו של הנתבע עת הוגשה התביעה והתנגדותו לסילוק היד מבית הכנסת. בהקשר זה, בין היתר, העיד הנתבע כי לאחר שהתקבל מכתב התראה, הוא היה זה אשר פנה אל התובעת לשם טיפול בנושא הפינוי של בית הכנסת (ראו עדותו בעמוד 14 שורות 2-5), הנני סבורה כי יש בהתנהלות האמורה בכדי להעיד על כוונת הנתבע לשלול חזקה בבית הכנסת מאחרים ובכלל זה אף מהתובעת עצמה אשר ביקשה לקבל החזקה לידה.

     

    בנסיבות אלו, נחה דעתי כי גם רכיב הכוונה מתקיים בנתבע.

28. לאור האמור ומשהתקיימו שני רכיבי השליטה, הרי שהנני קובעת כי הנתבע מחזיק בבית הכנסת.

     

    הטענה ולפיה פסק הדין אקדמי בהינתן שהנתבע אינו המחזיק היחיד -

29. כאמור, לטענת הנתבע, בהינתן – שהתביעה הוגשה כנגדו בלבד, הרי שגם אם יינתן פסק – דין כנגדו, מדובר בפסק – דין אקדמי ללא שום יכולת לאכוף אותו להלכה ולמעשה, הואיל ואינו המחזיק היחידי בבית הכנסת.

     

    הנני סבורה כי אין ממש בטענת הנתבע.

     

30. אפתח ואציין, כי אין חולק שעובר לניהול התיק בפני ועם הגשת כתב התביעה, עותק מכתב התביעה הומצא והודבק בבית הכנסת וחרף כך, בעל הדין היחיד שמצא להתגונן מפני התביעה הנו הנתבע בפני – ועל כך אומר כי – "בשלוש עשרה מידות נלמדת התורה ואחת מהן מלשון לאו נלמד את ההן" דהיינו - לו סבר מאין דהוא כי הוא צד רלבנטי ודרוש לליבון המחלוקת, הרי בהעדר כל מניעה להצטרף להליך, לא ברורה פשר ההתעלמות מההליך מאותו גורם ומכל מקום אין להסכין עם דרך התנהלות כזו. זאת ועוד, במאמר מוסגר אציין, כי מתוך עדותו של הנתבע עצמו כפי שהובאה בסעיף 25 לעיל, נובע שכלל באי בית הכנסת הסמיכו את הנתבע לטפל בנושא והינם מתעדכנים עימו בקורות התביעה.

    בנסיבות אלו, משאין בפני בית המשפט כל בקשה להצטרף להליך ע"י גורם כלשהו הרי המסקנה המתבקשת דכאן, כי רק הנתבע והנתבע בלבד מצא את עצמו מחויב מתוקף תפקידו להתגונן מפני התביעה.

     

31. שנית, ספק בעיניי אם עצם הטענה שהנכס מוחזק על ידי אחרים בנוסף לנתבע, אשר כאמור נקבע על ידי לעיל כי הינו מחזיק, יש בו בכדי להקים לנתבע הגנה מפני חיובו ויתרה מכך, מפני חיוב כל ציבור המתפללים בבית הכנסת, כפועל יוצא מחיובו, בסעד של פינוי בית הכנסת על פי פסק הדין או, כפי שהוא טוען, להפוך כל פסק – דין המורה על פינוי כפסק דין "אקדמי" שלא ניתן לאכוף אותו.

     

    יפות לעניין זה קביעות בית המשפט המחוזי בע"א (ירושלים) 8115/04 - אהרון הירש נ' מדינת ישראל, (22/04/2004) אשר נשענות על הקביעה בע"פ 137/70 – קול וכהן נ' מדינת ישראל כדלקמן:

    "כוחו של בית המשפט לצוות על הריסתו, פירוקו או סילוקו של בנין או חלק מבנין הנגוע ב"אי חוקיות" על אף שהבנין שייך לצד ג' והצו פוגע בו במישרין ועל אף שצד ג' זה לא חטא וגם לא היה צד בהליך המשפטי נגד הנשפט, אינו מוטל בספק. סמכות זו של בית המשפט לגזור על בנין או חלק ממנו גזירת הריסה וכו' תואמת את מגמת החוק שאם לא כן הדאגה וההתחשבות באלה שתפשו את הנכס בתום לב אך תעודד יצירת עובדות מוגמרות ותסכל את מטרת החוק"

     

    וכן, הקביעות כפי שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים בתא (ירושלים) 16078/00 - דר השאם חטיב ואח' נ' עלי חוסין ואח', (01/09/2005) שם נקבע :

    "פסק דין ככלל מחייב אך את הצדדים לו ולא צדדים שלישיים. עם זאת, קיימים מקרים שבהם עשוי צד ג' שלא היה צד להליך משפטי להיפגע מתוצאותיו. כך למשל כאשר ניתן פסק דין ולפיו ירשם נכס על שמו של פלוני כאשר צד ג' טוען לבעלות בו (ר' ש.לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, (ירושלים, תשנ"ט), בעמ' 208). כך למשל כאשר רישום הבעלות על שמו של פלוני מונע מצד ג' הוא הנושה להיפרע מהנכס. במקרים אלו "תרופתו של אדם אשר נפגע על ידי פסק דין שניתן במשפט בין שני בעלי דין אחרים היא הגשת תובענה לביטול פסק הדין, במידה שהוא פוגע בו" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מהד' 7 , 1995) בעמ' 734 והאסמכתאות הנזכרות שם. ר' גם ש.לוין, שם, בעמ'207 ואילך).

    גם פסק דין בתביעה שהגיש פלוני לפנויו של אלמוני מנכס, מחייב אך את הצדדים לו. עם זאת, תוצאותיו של פסק הדין עלולות לפגוע בצד ג' הטוען שהוא הזכאי להחזיק בנכס. הטעם לכך נעוץ בהוראת סעיף 64(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 הקובעת כי "ניתן פסק דין לפינוי מקרקעין, לרבות סילוק יד, יקבע ראש ההוצאה לפועל מועד לפינוי בהודעה, שתומצא לחייב ולצד שלישי אשר לידיעתו שלראש ההוצאה לפועל מחזיק באותם מקרקעין או בחלק מהם; לא פונו המקרקעין עד המועד שנקבע, ייכנס המוציא לפועל למקרקעין האמורים, יפנה אותם וימסרם למי שזכאי לקבלם לפי פסק הדין". (ור' בענין זה גם את תקנה 97(ב) לתקנות ההוצאה לפועל,תש"ם-1979). לנוכח האמור ההלכה היא כי "ניתן לפעול בהליכי פינוי או סילוק יד גם נגד מי שלא ניתן נגדו פסק פינוי, אך נמצא שהוא מחזיק בנכס בעת שנמסרת הודעת הפינוי לפי תקנה 97(ב)" (ד. בר אופיר, הוצאה לפועל, הליכים והלכות (חלק שני, מהד' 6, 2005), בעמ' 705). ומהי תרופתו של אותו צד ג' שנפגע כתוצאה מפסק דין לפנוי שהוא לא היה צד לו? בענין זה קובע סעיף 65 לחוק ההוצאה לפועל כי "היה צד שלישי מחזיק במקרקעין האמורים בסעיף 64 או בחלק מהם והוכיח להנחת דעתו של ראש ההוצאה לפועל כי הוא זכאי להחזיק באותם מקרקעין או באותו חלק, רשאי ראש ההוצאה לפועל להשהות את הפינוי, כל עוד לא הושלם, לתקופה שיקבע, כדי לאפשר לצד השלישי לפנות לבית המשפט ולקבל צו עיכוב;...". לענין הרציונל שביסוד כלל זה מציין השופט לנדוי בע"א 14/76 מרים זלוטוגורה-הר-זהב ואח' נ. ישראל רוטנברג פ"ד ל(3) 722, בעמ' 727 כי "זו היתה ההלכה מלפני חוק ההוצאה לפועל החדש, והיא לא השתנתה אחריו. יש בה ממידת הסבירות והצדק כלפי כל הנוגעים בדבר: היא מונעת סיכול תביעתו של בעל הבית על ידי הכנסת אנשים זרים למושכר, אולי אפילו תוך כדי בירור התביעה בבית המשפט, כך שבעל הבית מוצא עצמו מדי פעם מול טוען חדש לזכות. יותר צודק הוא שחובת הפניה תהיה מוטלת על הטוען לזכות, ובאין פניה כזאת, יפונה הנכס מכל המחזיקים בו בעת ביצוע הפינוי". (ההדגשות שלי ל.ב. )

     

32. בנסיבות כפי שהונחו בפני, בשים לב לקביעותי לעיל ובהתאם להן הודבק כתב התביעה בכניסה לבית הכנסת וכלל באי בית הכנסת מעודכנים בדבר כתב התביעה ומבלי לגרוע מן האמור, בשים לב לקביעות בתי המשפט כפי שהובאו לעיל, הרי שהנני סבורה כי גם לו קיימים עוד מחזיקים בבית הכנסת מלבד הנתבע ואשר לא היו צדדים לתובענה הרי שאין בכך בכדי להעלות או להוריד בעניין ועל כן דין הטענה בדבר העדר יריבות – על שני נדבכיה להידחות.

     

    טענת חוסר תום לב -

33. אפתח ואציין – כי, לא מצאתי כל ממש בטענה ולפיה התביעה הוגשה בחוסר תום לב בנסיבות בהן יש בה בכדי לפגוע ב- 55 משפחות של מתפללים שרואים בבית הכנסת כביתם השני וזאת, הואיל ולא שוכנעתי כי התובעת עושה שימוש לרעה בפנייה לערכאות לצורך מימוש זכותה הקניינית.

     

    מאותו טעם אינני נדרשת לדון בשאלה מה תעשה התובעת במקרקעין לאחר שתפונה, שכן אין הדבר מעניינה של תובענה זו ומכל מקום תהא הכוונה לעשות עם המקרקעין אשר תהא בוודאי שאין בכך משום הפיכת הזכות הקניינית לפעולה שאינה תום לב.

     

    הנני מוצאת לציין כי גם לו הלכתי כברת דרך עם הנתבע והנחתי, כנקודת מוצא, שכלל גדול הוא בדין כי הנדרש לזכותו המשפטית חייב לעשות כן בתום לב והדברים ייאמרו ביתר שאת לנוכח האמור בסעיף 14 לחוק המקרקעין – הרי שאת שאלת תום הלב יש לבחון, ביו היתר, בהידרשות להיקפה של הזכות המדוברת. בהקשר זה, הרי שבעניינו בלב המחלוקת שבין הצדדים עומדת לה זכות הבעלות של התובעת במקרקעין, שכידוע הנה זכות רחבה אשר לכשעצמה מקנה לתובעת לעשות כל אשר חפצה היא והעובדה כי במימוש זכותה נדרשים אנו להפסיק את פעילותו של בית הכנסת היא אולי מצערת, מנקודת מבטו של ציבור המתפללים הפוקדים את בית הכנסת (ואפשר גם של כל יהודי בכלל), יחד עם זאת בין כך לבין הקביעה כי מימוש הזכות הנה בחוסר תום לב תהום פעורה.

     

    השתק פלוגתא

34. כאמור, לטענת הנתבע, מושתקת התובעת מהגשת תביעת סילוק היד וזאת, לאור קיומו של מעשה בית דין הנובע מפסק הדין אשר ניתן ביום 22/2/1995 בעניין המבורגר.

     

    כך, לשיטת הנתבע, פסק הדין המדובר ניתן לגבי הקרקע הספציפית שבהליך זה, באותה עילה ובאותו שטח וזאת, לגבי פינוי של אנשים המחזיקים ומשתמשים בקרקע 40 שנה ומשכך, ההכרעה במסגרתו לפיה תביעת הפינוי נדחתה יפה לשיטתו של הנתבע אף בענייננו.

     

    לאחר ששקלתי את הטענה אין בידי לקבלה.

     

35. בקצירת האומר, אפתח ואציין כי כלל השתק הפלוגתא יונק את כוחו מעיקרון סופיות הדיון. הפסיקה התוותה ארבעה תנאים להיווצרות השתק הפלוגתא-

    ראשית, שהפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא.

    שנית, קוים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא.

    שלישית, ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממצא הנובע מהעדר הוכחה.

    רביעית, ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בתובענה הראשונה.

     

36. ד"ר נינה זלצמן בספרה "מעשה בית דין בהליך האזרחי", בעמ' 139 מגדירה את הכלל של "השתק פלוגתא" כדלקמן:

    "אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות".

     

37. כאמור, הרציונל של כלל השתק הפלוגתא, יונק מעקרון סופיות הדיון והינו למנוע התדיינות נוספת בין אותם בעלי דין בפלוגתא שכבר נדונה ביניהם בהתדיינות קודמת, ואשר הוכרעה בפסק דין באופן פוזיטיבי ואולם, יודגש, כי בעלי הדין בהקשר הזה, אינם רק בעלי הדין שהיו צד להליך הראשון, אלא הכוונה היא גם לחליפיהם (ראה: ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק).

     

38. מן הכלל אל הפרט;

    כאמור, לטעמי אין ממש בטענת הנתבע ולפיה קיים השתק פלוגתא במקרה בפני וזאת, מטעמם כדלקמן:

     

    כך ראשית, הנתבע לא הוכיח זיהוי בין המקרקעין אשר נדונו במסגרת פסק הדין בעניין המבורגר לבין המקרקעין נשוא התביעה. בכלל זה, לא צירף הנתבע ולו תשריט התומך בטענתם בדבר זיהוי המקרקעין. יתרה מכך, הנני סבורה כי קביעת פסק הדין בעניין המבורגר ובהתאם לה משפחת המבורגר החזיקה במקרקעין נשוא פסק הדין וההרשאה אשר ניתנה לה הינה בלתי הדירה, בין היתר לאור משך הזמן בו החזיקה במקרקעין כאמור, היא הנותנת שאין מדובר באותם מקרקעין באשר ברי כי לו אמנם היה מדובר באותם מקרקעין בדיוק, קביעת פסק הדין האמור עומדת בסתירה לטענת הנתבע בדבר חזקת בית הכנסת באותם מקרקעין.

     

    זאת ועוד, בפסק הדין בעניין המבורגר, נדון מקרה ספציפי של מחזיקים בבית ספציפי- אשר ברי כי אינו בית הכנסת אשר בו עסקינן. באותו מקרה, נקבע, באשר לאותם מחזיקים ספציפיים, כי הוקנתה להם רשות בלתי הדירה (במאמר מוסגר אוסיף ואציין כי גם קביעה זו נבעה ממחדלי התביעה דשם אשר לא תיקנה את כתבי הטענות והוסיפה את המועד ממנו החלו המחזיקים להחזיק במקרקעין וכן, אשר לא טענה כי הרשות הינה הדירה וכי הינה מופסקת). בנסיבות אלו, הרי שאין בפסק הדין בעניין המבורגר בכדי להועיל לנתבע באשר עצם העובדה שמאין דהוא מחזיק ולו בחלק מהמקרקעין הכוללים כבר רשות שנקבע כי אינה הדירה, אין בו בכדי להוביל לקביעה כי גם הנתבע מחזיק כאמור.

     

    לאור האמור – הרי שדין הטענה להידחות.

     

    הרס מבנה דת רק באישור שר הדתות והפנים;

39. לעניין זה טוען הנתבע, בהסתמך על ידיעה בעיתון המפרטת את דבר קיומה של הצעת חוק אשר אושרה בקריאה טרומית, כי אין להורות על הרס מבנה דת אלא באישור שר הפנים.

    אין בידי לקבל הטענה , באשר ראשית- כאמור בפתח פסק הדין, אין מדובר בצו המורה על הריסת בית הכנסת אלא בצו המורה על סילוק יד ממנו.

    זאת ועוד, ברי כי ידיעה בעיתון ואפילו הצעת חוק אשר אושרה בקריאה טרומית, אין בהן בכדי להוות עוגן משפטי לקביעת נורמה משפטית ולפיה, הריסת מבנה דת תהיה רק באישור שר הדתות והפנים.

     

    טענה בהתאם להחלטה 531 של המנהל –

40. במסגרת בקשה לסילוק על הסף, הוסיף הנתבע וטען כי – ככל שבית המשפט יורה על סילוק היד- הרי שיש לעשות כן בהתאם להחלטה 531 של רשות מקרקעי ישראל המתנה פינוי בפיצוי.

    ב"כ התובעת התנגד להעלאת הטענה, תוך שטען כי מדובר בהרחבת חזית.

    הנני סבורה כי יש ממש בהתנגדות וכי אמנם מדובר בהרחבת חזית באשר הטענה לא הועלתה במסגרת כתבי הטענות וכן, לא עתר הנתבע לתיקון כתבי הטענות מטעמו ומשכך, דינה להידחות על הסף. יתרה מכך, הנני סבורה כי הטענה עומדת בסתירה לטענתו החוזרת ונשנית של הנתבע ולפיה אינו מעוניין בפיצוי כספי (ראו לדוגמא האמור בסעיף 26 לכתב התביעה).

     

    למעלה מן הצורך אציין, לאחר עיון בהחלטה 531, כי אין בהחלטה האמורה את שמבקש הנתבע לקרוא לתוכה – דהיינו, בהחלטה האמורה לא נקבע כי בכל מקרה של פינוי מחזיקים יבוצע הפינוי תוך תשלום פיצוי, אלא שכל שנקבע בה הוא שמנהל מקרקעי ישראל יטול חלק בפינוי מחזיקים וכי בכל מקרה לא תעלה השתתפות המנהל בהוצאות הפינוי על סך השווה ל 80% מערך הקרקע – היינו אין חובה בתשלום פיצוי אלא ההפך הוא הנכון- ככל שהרשות מחליטה על מתן פיצוי, נקבע "רף עליון" לפיצוי זה.

    לאור האמור, הנני דוחה הטענה.

     

    סוף דבר;

41. מכל המורם לעיל ניתן בזאת צו לפינוי וסילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין מושא התביעה. הנתבע ישיב את המקרקעין לתובעת כשהם נקיים מכל אדם וחפץ מטעמו.

     

42. בשים לב לתקופת החזקה ארוכת השנים הנני קובעת כי הפינוי יעוכב במשך שנה ויבוצע עד ולא יאוחר מיום 1/12/16 והכל על מנת לאפשר לנתבע להתארגן בהתאם.

     

43. לאחר ששקלתי ובנסיבות העניין- אינני עושה צו להוצאות.

     

44. המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, ז' כסלו תשע"ו, 19 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.