ת"ק 13854-05-16 רומנו ואח' נ' לאומי קארד בע"מ ואח'

בקליפת אגוז, עולות במחלוקת הנפרשת בתביעה שלפניי ארבע שאלות, כדלהלן.

הראשונה היא: האם על פי הדין הנתבעת בענייננו, חברה ישראלית הסולקת אשראי (שניתן על ידי מנפיקת כרטיס החיוב בחו"ל) בגין עסקה למתן שירותי תיירות בארץ, רשאית לשלול בדיעבד (לקזז) מהתובעת בענייננו, בית העסק - את התמורה הכספית שגבה בית העסק (באמצעות שירותי הנתבעת) בגין התחייבותו בעסקה; וזאת - אך ורק על בסיס טענת הלקוח (התיירת – הצד השלישי בענייננו) כי היה כשל בתמורה שניתנה לו, בנסיבות שבהן קיימת מחלוקת בין הספק (בית העסק) ללקוח לגבי קיומו של כשל תמורה?

וככל שהתשובה היא, שקיומה של "הרשאה" זו תלוי בתוכן ההסכמה בין החברה הסולקת לבין בית העסק, השאלה השנייה הנשאלת היא: האם הוכח שעל פי המוסכם בין הצדדים בענייננו [שבעיקרו מרוכז ב"הסכם בית עסק" שהציגה הנתבעת (להלן: "ההסכם")] קיימת הרשאה כאמור?

ואז, ככל שימצא כי על פי המוסכם בענייננו קיימת הרשאה כאמור, בשלישית ישאל: האם בתנאי החוזי המקים את ההרשאה מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד? וברביעית, בכל מקרה, ישאל: האם, בנסיבות ענייננו, פעולתה של הנתבעת, החברה הסולקת - באופן בו פעלה - איננה חורגת מהמוסכם בין הצדדים או מהווה הפרת המוסכם?

אקדים את סופו ואומר כבר עתה, כי כמפורט להלן - דין התביעה בענייננו - להתקבל; שכן, מצאתי כי אין בדין הנחיה המקנה - אוטומטית - לחברה הסולקת הרשאה כאמור, בנסיבות סליקת אשראי שניתן על ידי חברה מחו"ל; הדבר מסור ותלוי בהסכמות בין החברה הסולקת לבין בית העסק. לא מצאתי שהוכח בענייננו תוכן ההסכמה - בכל הקשור לקיומה של ההרשאה לה טוענת הנתבעת וטיבה; ומכל מקום, מצאתי כי, ככל שכן נטען שניתן לקרוא את קיומה של ההרשאה בנסיבות ענייננו בהוראת התנאי שנטען מטעם הנתבעת שמקים אותה [ס' 41 להסכם], הרי שמדובר בתנאי שיש בו בשים לב למכלול תנאי ההסכם ולנסיבות כמו שנוצרו בענייננו, משום יתרון בלתי הוגן [כהגדרתו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982] של הספק (החברה הסולקת), שעלול להוביל לקיפוח לקוחותיו (בתי העסק); ועל כן, אין לאוכפו בענייננו כפי הפרשנות שהנתבעת מציגה לו. את ההוראה של סעיף 41 להסכם יש לקרוא בענייננו, כמבטיחה לתובעת את יומה בהוכחת זכותה לשמירת הכספים שגבתה בגין עסקה [שלגבי קשירתה – אין מחלוקת]; עסקה – שבה לטענתה היתה ערוכה ונכונה ליתן ללקוח תמורה בגין הכספים שגבתה ממנו באמצעות כרטיס החיוב.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. בענייננו עסקת יסוד שנקשרה בין הגב' פנינה דוקטש, אשר הינה הצד השלישי בענייננו (להלן: "הלקוחה"), לבין התובעת, אשר הינה המנהלת והבעלים של מלון דירות בנווה צדק הנקרא "וילה וילינה" (להלן: "המלון"). ביום 13.08.15, הלקוחה הזמינה תוך מתן פרטי כרטיס אשראי זר - לה, לבעלה ולבנם הבוגר, שהות באחת מיחידות הלינה במלון – סוויטת "הפשוש", למשך 16 לילות – מיום 24.12.15 ועד 9.1.16, וזאת כנגד התחייבות לתשלום סך כולל של 3,200$ (להלן: "העסקה").

2. הלקוחה הגיעה לבית המלון ביום 24.12.15; והתובעת מעידה: "הלכתי איתה לדירה ומסרתי לה את הדירה, הראיתי לה איפה יש שירותים נלווים." [ש' 22-23 בעמ' 6 לפרו']. באותו יום, בשעה 16:47, כותבת הלקוחה לתובעת במייל, כדלקמן:

   "תודה על העזרה

   יש כמה דברים

   נורה בסלון

   לא עובד volumes בטלויזיה ה

   מזגן בסלון לא מחמם

   יצתרכו להוציא את הכורסא מהסלון, כשהשולחן פתוח, אין מקום

   תודה

   אעבור מחר בבוקר אם את באיזור

   פנינה..".

3. בשעה 18:12 משיבה התובעת ללקוחה במייל, כדלקמן:

   "הי פנינה

   בהמשך לשיחתנו:

   בדירה יש רדיאטור אתם מוזמנים להשתמש בו החום שלו טוב ויעיל יותר ממזגן

   נחליף מחר את הנורות שלא עובדות וכמו כן אבדוק מה הבעיה עם הטלוויזיה

   אני מגיעה בשעה 11:00

   אשמח להראות לך את הדירות על הגג

   בברכה

   וילינה". (ההדגשות - הוספו)

4. עוד באותו ערב, בשעה 21:40 (או 23:40 – לא ברור מהמייל), שולחת הלקוחה מייל לתובעת:

   "שלום

   החלטנו לעזוב את הדירה

   לא הרגשנו נוח, לא בטוחים, הרבה דברים לא עבדו בדירה, יש עבודות בכביש לרכבת הקלה

   משלמים לך לילה אחד לפי החוק בישראל

   אם יש בעיות, יש לי פה עורכת דין בתל אביב

   פנינה דוקטש". (ההדגשות - הוספו)

5. למחרת בבוקר, ביום 25.12.15 בשעה 10:49, כותבת התובעת במייל ללקוחה, כדלקמן:

   "ראיתי הבוקר את הודעתך ואף הייתי בדירה וראיתי כי אכן עזבת

   בקצוני להזכירך כי את בצעת את ההזמנה ב-13 לחודש אוגוסט 2015

   ואף חתמת על ההזמנה ועל תנאי הביטול המופיעים בה

   כל הזמן הזה הדירה היתה סגורה למכירה במהלך חופשת השנה החדשה זמן שיא של הזמנות כמובן

   ומנעת מאיתנו להציע דירה זו לאדם אחר במהלך תקופת שיא זאת

    

   כל מה שציינת היה ניתן ברגע לתקן הבוקר ומהווה בלאי סביר של שימוש בדירה המארחת אורחים מזדמנים

   ואף התייצבתי כאן הבוקר כפי שקבענו כדי לעמוד לרשותך בכל ענין ובקשה

    

   ראיתי שאחרי שציינת כל מיני דברים שניתן לסדר בן רגע,

   פתאום ציינת את עניין הרכבת הקלה שאין לו שום ענין עם הדירה שהשכרת

   העבודות לא קרובות לכאן לא מתבצעות כאן ואינן פוגשות את הדירה שהשכרת

   לכן תמוה בעיני שאפילו הזכרת זאת

    

   להלן תזכורת לענין תנאי הביטול ..." (וכאן הפניה לעובדה שהבוקינג היה ב-13.8.15, בכרטיס אשראי שהסיומת שלו.... ותנאי הביטול – באנגלית - מצוטטים). (ההדגשות – הוספו)

6. מבחינת עסקת האשראי, נעשתה העסקה תחילה "במסמך חסר", כאשר, כאמור, ב-13.8.15, נרשמה אצל התובעת התחייבות הלקוחה על פי פרטי כרטיס האשראי ששלחה לה. העסקה הועברה לאישור חברת האשראי בטופס ג'יי 5 (התקף ל-30 יום), לפי עדות התובעת - ב-21.12.16. מעידה התובעת בחקירתה בבית המשפט [ש' 10-12 בעמ' 6 לפרו']:

   "כתוב בהסכם שלי עם הלקוחה שאני אגבה את הכסף ביום שהיא מגיעה ומותר לי לבקש אישור על העסקה, המשמעות של זה שהסכום עומד לרשותי ואני לא גובה, סוג של ביטחון שהלקוח יידע שהוא לא יכול פתאום לבטל, ככה עושים כל בתי המלון.".

7. הכספים בגין העסקה נגבו והגיעו לחשבונה של התובעת בתחילת ינואר, סך של 12,480 ₪ (3,200 $). ביום 25.1.16 הנתבעת, החברה שסלקה את התשלום לטובת התובעת, פונה לתובעת ומבקשת מסמכים עבור לקוחה (לקוחה של חברת האשראי מחו"ל – מנפיקת כרטיס האשראי שבאמצעותו שילמה הלקוחה), הטוענת כי "אינה מזהה" עסקה בסכום של 12,480 ₪. למחרת, ביום 26.1.16, מוסרת התובעת לנתבעת מסמכים התומכים לטענתה בענין העסקה. למרות העמדה שמציגה התובעת, בשל הפניה של הלקוחה באמצעות חברת האשראי שלה, לפי הנטען - מוצאת הנתבעת לגרוע (לקזז) כבר בפברואר 2016 כספים שסלקה עבור התובעת המגיעים לה מעסקאות אחרות, עוד טרם סיימה לברר את תלונת הלקוחה.

8. התובעת מציגה העתק מכתב מיום 2.3.16, שהעבירה לנתבעת; מכתב המצרף מסמכים נוספים ששלחה לנתבעת. לטענת התובעת בשיחת טלפון ב-3 למאי 2016 הודיעו לה סופית מאת הנתבעת, שלא ישלמו לה בגין העסקה (אחרי שנטלו את הכספים, כאמור); לטענתה – הסבירו את החלטת הנתבעות בכך, שהאמינו לגרסת הלקוחה "על כל מיני כשלים שלא היו לא נבראו טענות שונות, טענות שאין להם כל שחר ואשר מעולם לא נבדקו על ידם בצורה מקצועית או הוגנת כזאת או אחרת" [ס' 8 לכתב התביעה].

9. התובעת מציגה מכתב של הנתבעת מיום 4.5.16 [ת/1], לפיו - הם נאלצים לחייב את חשבון התובעת בגין העסקה בסך 11,720 ₪, באשר מדובר ב: "עסקה במסמך חסר"; וכן, מציגה התובעת מכתב של הנתבעת מיום למחרת, 5.5.16 [ת/2], לפיו ההנמקה להחלטת הנתבעת - שונה מזו של "עסקה במסמך חסר". יודגש, כי בדיון, הודתה נציגת הנתבעת כי ההנמקה "עסקה במסמך חסר", שיצאה במכתב מיום 4.5.16 היתה טעות (מכתב אוטומטי), וכי המכתב לגבי השתלשלות האירועים, שיצא מאוחר יותר, הוא ההנמקה הנכונה [ש' 24-28 בעמ' 4 לפרו].

10. ובכן, עיון במכתב מיום 5.5.16, מלמד כי בעצם מה שהכריע את הכף בסופו של יום, היא עמדתה התקיפה של חברת האשראי מחו"ל. לאחר בירורים ראשונים שנעשו בעקבות פניה ראשונית של הנתבעת לתובעת ב"בקשה להצגת שובר מחברת האשראי של הלקוחה", מובהר ב-ס' 4 למכתב הנתבעת: "בתאריך 02/03/16 התקבלה בקשת החזר חיוב מחברת האשראי מנפיקת הכרטיס, בטענה כי מחזיקת הכרטיס מכחישה את העסקה היות והחדר שהוזמן אינו כפי שתואר ואינו תואם את תנאי ההזמנה אשר אושרו על ידי על ידי מחזיקת הכרטיס.". בהמשך המכתב נמסר על ניסיונות נוספים של הנתבעת לשכנע את חברת האשראי מנפיקת הכרטיס, שהסתיימו בעמידת החברה מחו"ל על מרבית דרישתה: "כי לקוחה ממשיכה להכחיש את העסקה, אך מאשרת חיוב של לילה אחד בלבד." [ס' 6 למכתב]; לכן החיוב החוזר שביצעה הנתבעת בחשבון התובעת היה נמוך ב-760 ₪ מסכום העסקה, והסתכם ב - 11,720 ₪ [ש' 9-10 בעמ' 3 לפרו'].

11. בדיון ניסיתי לברר עם נציגת הנתבעת מי ייצג את האינטרסים של התובעת במו"מ זה בין חברות האשראי. הנציגה השיבה: "נכון שהתפקיד שלנו להגן על בית העסק וכך עשינו" [ש' 25 בעמ' 2 לפרו']; כדוגמה להישג שהשיגו הציגה את עלות הלילה שכן שהו בחדר – אותה שילמו, 760 ₪ [שו' 29 בעמ' 2 לפרו']. לטענת הנציגה, ניסו נציגי הנתבעת להפריך את טענות מחזיקי הכרטיס ו-"הסברנו שזה לא עילה לעזוב את מלון הדירות בנווה צדק." [ש' 1-3 בעמ' 3 לפרו']. נציגת הנתבעת הבהירה בעדותה עוד, כי בעצם אינם רואים עצמם כגוף מברר, אלא יותר כגוף מתווך [ש' 13-24 בעמ' 3 לפרו']:

    "לשאלת בית המשפט, לצערי אין לנו יכולות לבדוק כל מקרה כמו רעש, מנורה, מזגן עבד\לאע בד, מה שכן, אנחנו עושים את המקסימום לייצג את בית העסק לקבל את הכסף חזרה.

    אנחנו לא שולחים חוקר, ולא בוררים מי דובר אמת. אנחנו הצגנו עמדה קשוחה כלפי חברת האשראי בחו"ל, לרגע לא חשבתי שהתובעת משקרת, והצגתי את הגרסה שלה כאמת, פשוט יש גבול למה שלאומי קארד יכולה להתערב בין המחלוקת בין הצדדים וכדי להחליט מי דובר אמת ושקר זה קצת בעייתי. אנחנו מנסים לעשות את המקסימום, להוכיח שמחזיק הכרטיס לא דובר אמת אבל יש גבול לכמה אנחנו מסוגלים לעשות ולהוכיח כי יש מקרים שמישהו אמר שהתמונה מזויפת,

    במקרה הזה לא הצלחנו להשיג שום דבר. אם בית המשפט שואל כיצד אתם נמנעים מאיפה ואיפה כשבאים מחו"ל ומבקשים לבטל עסקה, בייחוד שיש מולכם עסק שהוא יחסית קטן אני משיבה שאין מקום לזה אנו מתייחסים לכל עסק ואין לנו שום משא ומתן עם מנפיקים בחו"ל להפך, אם היה לי , במקרה כזה לא הייתי ממשיכה עם חברת האשראי בחו"ל וזה היה נמשך פחות מחודש, אבל כן עשינו מאמצים וניסינו להוריד גם את סכום ההכחשה ולרגע לא חשבנו שאנחנו מקלים כי זה עסק קטן.

    זה לא שהשתכנענו שמה שהתיירים טוענים הוא אמת, אלא שלא הצלחנו לשכנע את חברת האשראי בחו"ל שבמקרה הזה, אין לתיירים זכות לבטל את העסקה, ושגם הנסיבות שהתיירים טוענים להם, הם זוטות שלא יכולים להוות בסיס לעסקה, אנחנו כפופים לחוקים של ויזה הבינלאומית שהם שונים מהחוקים בארץ, כלומר, שבמקרה הזה לדוגמא, אחרי שקיבלתי את תגובת המנפיק שממשיך להכחיש וטוען שלא היה ולא נהנה מהשירות, לצערי הרב במקרה כזה אני צריכה או יכולה להמשיך רק במקרה ויש הוכחות שהיא כן הייתה, וכן שהתה, גם אז אנחנו מסתכמים בבוררות ולעלות לוועדה של ויזה." (ההדגשות -הוספו).

12. הנתבעת טוענת כי זכאות התובעת לקבל את כספי העסקה באמצעות סליקת הנתבעת כפופות להוראות הסכם בית העסק שחתמה עליו התובעת מול הנתבעת; ובין היתר, להוראת סעיפים 40 ו-41 להסכם זה; שלשונם:

    "40. בנק לאומי ו/או לאומי קארד רשאים על פי שיקול דעתם הבלעדי, שלא

    להתערב במחלוקת כלשהי המתגלעת בין בית העסק לבין לקוח והנוגעת

    למוצרים שרכש הלקוח מאת בית העסק באמצעות כרטיס.

    41. בכל מקרה בו בנק לאומי ו/או לאומי קארד יהיו מחויבים, על פי כל דין ו/או

    הסכם ו/או הוראות ארגון כרטיסי האשראי, להשיב ללקוח או בעבורו

    כספים ששולמו על ידו או להפסיק לחייבו, יהיו בנק לאומי ו/או לאומי

    קארד רשאים לחייב את חשבון הבנק של בית העסק בכל סכום שהושב

    ללקוח או בסכום שחיובו הופסק כאמור, וכן לחייב את בית העסק בהוצאות

    בנק לאומי ו/או לאומי קארד הנובעות מהמחלוקת." (ההדגשות - הוספו).

13. לטענת הנתבעת, בענייננו, באשר "אנחנו כפופים לחוקים של ויזה הבינלאומית שהם שונים מהחוקים בארץ", חלה על הצדדים הוראת סעיף 41 להסכם, שלתפיסתה - יחד עם הוראות ס' 25 ו-27 להסכם מקנות לה את הזכות ואת ההרשאה לפעול כפי שפעלה בעניינה של התובעת. הנתבעת טוענת כי היא רשאית לחייב את חשבון בית העסק של התובעת, בכל מקרה בו תהיה הנתבעת מחויבת להשיב ללקוח כספים ששולמו על ידו. טוענת הנתבעת, כי הייתה מחויבת להשיב ללקוחה מחו"ל את הכספים ששילמה עבור העסקה, וזאת - על פי הוראות ארגון כרטיסי האשראי הבינ"ל, שכן, מנפיקת כרטיס האשראי של הלקוחה היא חברת כרטיסי אשראי שוויצרית.

14. התובעת טוענת כי הנתבעת מסרבת שלא כדין להעביר אליה כספים שקיזזה מחשבונה, המגיעים לה כדין בגין עסקה שבוצעה בינה לבין הלקוחה. לטענת התובעת, הלקוחה טענה טענות כזב והתנערה מן העסקה, בלא שיכלה לעשות כן. התובעת השכירה ללקוחה סוויטה בבית מלון בתקופת חג עמוסה, נתנה מענה לבקשותיה של הלקוחה, למעט זוטות שעלו בקבלת הסוויטה, שבהם טרם הספיקה התובעת לטפל בטרם עזיבתה החפוזה של הלקוחה את בסוויטה. התובעת טוענת כי הציגה לנתבעת את כל המסמכים המראים כי אכן בוצעה עסקה והתקבלה התמורה לתשלום ששילמה הלקוחה.

15. לטענת התובעת, על פי המוסכם בין הצדדים (לרבות - מדיניות הביטול המפורשת של המלון) ועל פי המקובל בענף התיירות, הלקוחה לא יכולה הייתה בנסיבות לבטל את העסקה לאחר שכבר הגיעה להתארח במלון. לחילופין, טוענת התובעת, כי סעיפים 40 ו-41 להסכם בית העסק, לפיהם טוענת הנתבעת כי היא יכולה הנתבעת לחייב את חשבון בית העסק בכל מקרה שבו הלקוח טוען לכישלון תמורה - הינם תנאים מקפחים בחוזה אחיד [ש' 12-13 בעמ' 7 לפרו'].

16. התובעת טוענת כי דחיית עמדתה העקרונית בענייננו, מסוכנת לענף התיירות בארץ כולו [ש' 9-12 בעמ' 7 לפרו']:

    "העסק של בתי מלון הועיל והעסקה נעשית על פי תמונות באינטרנט, פסיקה שתפטור פה את חברת האשראי, יועמד בסכנה כי תמיד יש אחוז מסוים מסיבות שלו, מנסה לבטל עסקה ברגע האחרון, וכל התשתית של ההתחייבות החוזית מאחורי העסקה, תקרוס כי מדובר באנשים מחו"ל שאני לא יכולה לממש מולם תביעה להחזר כספי.".

17. הנתבעת ציינה כי עשתה את מירב המאמצים כדי לסייע לתובעת מול מנפיקת כרטיס האשראי של הלקוחה ולשכנע את המנפיקה כי הפערים בין השירות שהוזמן לבין זה שניתן לא מצדיקים את זיכויה של הלקוחה. לטענתה, בסופו של דבר, מנפיקת הכרטיס לא השתכנעה מטיעוני הנתבעת, ודרשה שלא לחייב את הלקוחה, ולא להעביר את הכספים לבית העסק. הנתבעת טוענת, כי בשל העובדה שכללי ארגוני כרטיסי האשראי הבינ"ל תמכו במנפיקת הכרטיס, לא נותרה לנתבעת כל ברירה אלא לחייב את בית העסק, וזאת - בהתאם להוראת הסכם בית העסק. עוד טוענת הנתבעת, כי היא משמשת "צינור" בין המנפיק לבית העסק, ואין היא אחראית להחלטתו של המנפיק לקבל את טענתה של הלקוחה, אשר הינה מחזיקת כרטיס האשראי.

    דיון והכרעה

     

18. הנתבעת מאשרת, כי אף שהעסקה נעשתה במקורה בהזמנה טלפונית, ונחשבת לכאורה לעסקה "במסמך חסר" [לפי סעיף 9 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 (להלן:"חוק כרטיסי חיוב")], הרי ש"לא היתה מחלוקת שהיתה עסקה" [ש' 7 בעמ' 2 לפרו'], ולא זו הסיבה להחלטת הנתבעת לקזז לתובעת את מרבית כספי העסקה, כפי שעשתה [ש' 24-28 בעמ' 4 לפרו']. נזכיר כי, מכל מקום, אישור העסקה היה קיים בעת שהלקוחה קיבלה לידיה את החדר שהזמינה [נעשה כבר ביום 21.12.15].

19. הנתבעת מאשרת עוד, כי איננה יכולה להישען על הוראות החוקים הישראליים בענין כרטיסי חיוב בענייננו, והחיוב נעשה על פי הסכם בית עסק שבין הצדדים, שמפנה לדין זר [ש'14-17 בעמ' 5 לפרו']:

    "אני מבקשת להוסיף לבית המשפט שבמקרה הזה, ההתקשרות החוזית היא ביני לבין התובעת באמצעות הסכם בית עסק, אין שום חוק ישראלי שאני יכולה להשען אליו כמו חוק כרטיסי חיוב כי מדובר בכרטיס זר ולא בכרטיס ישראלי, לאומי קארד עשתה את המקסימום כדי להגן על בית העסק במקרה זה, בסופו של דבר הלקוחה לא שהתה ולא קבלה את התמורה ולכן נאלצנו לחייב."

20. ודוק. במאמר מוסגר, נפנה לכך שהוראת ס' 40 להסכם מלמדת, שככלל - יש לנתבעת הזכות להפעיל שיקול דעת ולבחור "שלא להתערב במחלוקת כלשהי המתגלעת בין בית העסק לבין לקוח והנוגעת למוצרים שרכש הלקוח מאת בית העסק באמצעות כרטיס". לשון אחר, הואיל ונציגת הנתבעת הודיעה כי היא מאמינה לתובעת ["לרגע לא חשבתי שהתובעת משקרת, והצגתי את הגרסה שלה כאמת" – ש' 16 בעמ' 3 לפרו'], הרי שאילו לא היה מדובר בעסקה מול כרטיס אשראי מחו"ל, ששם הדין שונה, גם לשיטת הנתבעת – ניתן להבין, שהסכום לא היה מקוזז.

21. כך, במעמד הדיון, הסכימה נציגת הנתבעת במפורש, כי במקרה דומה למקרה דנא שהיה מתרחש למול מנפיק כרטיס אשראי ישראלי, מנפיקי כרטיס האשראי לא היו מתערבים וגובים חזרה את כספי העסקה מן הספק, כלשונה: "אני מסכימה שבארץ המנפיקים של כרטיסי האשראי לא מאפשרים ללקוחות שעבורם הונפקו, לגבות באמצעותם בחזרה "בכוח" כספים מבית העסק, בוודאי לא בסיטואציה הזאת שבה כבר הלקוח הגיע, וחווה כבר לילה ראשון במקום ולא ביטל מראש. המנפיקים פשוט לא מתערבים בעסקאות." [ש' 7-9 בעמ' 4 לפרו'].

22. כאן ראוי להפנות לכך, שבענין ע"א 1620/04 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' אקזקיוטיב נסיעות בע"מ, (20.08.09) (להלן: "ענין אקזקיוטיב"), נקבע כי [ב-ס' 5 לפסה"ד]:

    "היחסים החוזיים בין המנפיק לבין הלקוח מוסדרים בחוק כרטיסי חיוב. לעומת זאת, היחסים בין הסולק לבין הספק ובין הסולק לבין המנפיק לא הוסדרו על ידי המחוקק באופן קונקרטי. על יחסים אלו חלים דיני החוזים הרגילים. בין היתר, עשויים לחול במקרים המתאימים גם דיני החוזים האחידים.". (ההדגשה - הוספה)

23. אם כן, על הנתבעת בענייננו להוכיח כי הוראת סעיף 41 להסכם בית העסק - בנסיבות ענייננו, מכתיבה את ההתנהלות הבלתי שגרתית, והשונה, בה התנהלה בענייננו. כאמור, הנתבעת טוענת כי בענייננו היא מצאה עצמה מחויבת להשיב ללקוחה כספים ששולמו על ידה, בשל קיומה של חברת אשראי זרה שהנפיקה את כרטיס החיוב של הלקוחה, ומכאן – לפי הוראת ס' 41 היא מחויבת על פי "הוראות ארגון כרטיסי האשראי". ומהו "ארגון כרטיסי האשראי"? לפי ההגדרות שב-ס' 6 להסכם בית העסק – מדובר ב"ארגון ויזה הבינלאומי ו/או ארגון מאסטרקארד הבינלאומי ו/או לאומי קארד.".

24. אני מוצא כי הנתבעת לא הביאה ראיות לכך, שהייתה מחויבת להשיב ללקוחה את הכסף ששולם. בענייננו לא די בעדות בע"פ של נציגת הנתבעת, עדות בעל דין יחידה. מדובר בהפניה בהסכם המאזכרת הוראות שלא מובאות כנספח להסכם ואף אינם - הדין הישראלי [שלגביו בדוחק אולי ניתן לטעון חזקת ידיעתו]. כל שטוענת הנתבעת שהיא מחויבת לפעול על פי הוראות ארגון כרטיסי האשראי הבינ"ל, וזאת - מכיוון שהלקוחה החזיקה בכרטיס אשראי זר, עליו חל דין אחר מזה שחל על כרטיסי האשראי בארץ, עליה להוכיחו. הנתבעת בחרה שלא להציג את כללי ארגון כרטיסי האשראי הבינ"ל עליה היא מסתמכת, ואשר בהתבסס על כללים אלו, לטענתה, פעלה. על הנתבעת, אשר טוענת להחלת דין זר בענייננו, היינו - כללי ארגוני כרטיסי האשראי הבינ"ל, חל נטל הראיה להציג בפני בית המשפט מה תוכנם של כללים אלו, מה דורשים כללים אלו. אין לאפשר לנתבעת להסתפק בטענה כוללנית, לפיה – הינה מחויבת לכללים הללו מבלי להוכיחם. במקרה כמו זה, בו לא הוכח קיומו של המשפט הזר במתכונת בה הוצג, יש להחיל פשוטו כמשמעו את החוק המקומי [ראה: דנ"א 1558/94 ויקטוריה נפיסי נ' סימנטוב נפיסי, פס' 3 (25.8.96)].

25. כאמור, לפי הדין המקומי, מסכימה נציגת הנתבעת שבנסיבות כמו בענייננו - בפועל -מנפיק הכרטיס איננו דורש את ביטול העסקה. לפי הוראת סעיף 9 לחוק כרטיסי חיוב, המנפיק ישיב את סכום חיוב העסקה אם הלקוח יודיע בתוך 30 יום ממועד הודעת המנפיק על החיוב, כי הוא לא ביצע את העסקה. בענייננו, אין חולק כי הלקוחה ביצעה את העסקה. היא זו שיצרה קשר עם התובעת והזמינה את השהות במלון, הלקוחה הגיעה לבית המלון, שהתה בו לילה אחד, ורק אז עזבה. ראיות לכך הם המיילים בין הלקוחה לתובעת אודות השירותים השונים הניתנים במלון, ואודות ההחלטה על העזיבה של המלון. התמורה שלה התחייבה התובעת, היינו אספקת שירותי תיירות בצורה של מתן זכות לשימוש בסוויטה מסוימת במלון, היתה זמינה ללקוחה, שבחרה שלא לקבלה. בעצם, ספק אם אפילו הלקוחה - טוענת לכשל תמורה מלא; לטענת הלקוחה, מצאה מספר אי-התאמות בסוויטה, לעומת המצג שהוצג לה בעת קשירת העסקה וטרם הגיעה למלון. אי-התאמות אלה נימנו בשני המיילים שהוציאה בעת שהותה בחדר, והרשימה גדלה במייל השני, כאמור; להבנתה, של הלקוחה – די בכך לבטל את העסקה.

26. ודוק. הוראות חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 מדברות בכל הקשור להטעיה בענין מהותי בעסקה; לא מצאתי, מהמסמכים שהוצגו בתיק זה, שהנתבעת יכולה היתה לקבוע לפי מה שפניה, כי אין ספק שמדובר בטענת הטעיה בענין מהותי בעסקה. אעיר, כי גם אם נבחן את הטענה של אי-התאמה על פי הוראת ס' 11 לחוק המכר, התשכ"ח-1968, הרי שמהמייל הראשון של הלקוחה, שיצא בסמוך לאחר שקבלה לידה את החדר (המצוטט לעייל), לא עולה טענה לאי-התאמות כאלו שבגינם זכאי הקונה לבטל עסקה מכוח חוק המכר. עוד יצוין, כי ממייל התשובה של התובעת (המצוטט לעיל) עולה כי הועלתה בפני הלקוחה אפשרות של שינוי ושיפור במיקום של החדר, בבחינת הדירות שעל הגג, וכי קיימת הבנה, לאחר שיחה שהתקיימה בין משלוחי המיילים, שתינתן לתובעת הזדמנות לתקן את אי-ההתאמות הקטנות שנימנו במייל הראשון של הלקוחה.

27. אמנם במייל השני מעלה הלקוחה טענת רעש, שיכול וקיים כי "יש עבודות בכביש לרכבת הקלה"; אך נראה כי טענה זו עלתה רק לאחר התייעצות עם "עורכת דין בתל אביב" שיש ללקוחה, וכן - התובעת הציגה בעדותה גרסה סותרת [ש' 24-29 בעמ' 6 לפרו']:

    "אני מבקשת להסביר לבית המשפט את המרחק של העבודות שהיו ביפו, של עיריית תל אביב, לא של רכבת קלה, הרימו כביש ברחוב יהושוע תלמי שהוא רחוב שהוא קרוב אליי, אני מראה את הכניסה לבניין, יש איזה 15 מטר פנימה ליחידה שנתתי להם. יחידת הפשוש, יכול להיות שהיא 300 מטר מהעבודות אבל היא נמצאת בחצר פנימית מאחור ובינה לבין העבודות יש מס' בניינים.

    יש חלונות כפולים בחדרים, אין רחש מהכביש, זה חצר, זה שומם.

    באותו זמן היו אנשים, בדירה שנמצאת מעל אזור העבודות והם לא התלוננו.".

28. אין בידי לקבל את הטענה כי הנתבעת התנהלה כפי שהתנהלה כי הייתה מחויבת לכך לפי כללי ארגוני האשראי הבינ"ל. לא רק שהנתבעת לא הביאה ראיות לטענותיה, אלא שבמעמד הדיון, הודתה נציגת הנתבעת, כי אכן לא פעלה בכל המישורים שניתן לחשוב עליהם על מנת להוכיח את צדקתה של התובעת מול המנפיק של הלקוחה. כך, לדוגמא, עולה מדברי נציגת הנתבעת במעמד הדיון, שהנתבעת לא מצאה כי זה מקרה המתאים להעלות לבוררות של וועדה של ויזה [ש' 27-30 ב-עמ' 3 לפרו']: "...אנחנו כפופים לחוקים של ויזה הבינלאומית שהם שונים מהחוקים בארץ, כלומר, שבמקרה הזה לדוגמא, אחרי שקיבלתי את תגובת המנפיק שממשיך להכחיש וטוען שלא היה ולא נהנה מהשירות, לצערי הרב במקרה כזה אני צריכה או יכולה להמשיך רק במקרה ויש הוכחות שהיא כן הייתה וכן שהתה, גם אז אנחנו מסתכמים בבוררות ולעלות לוועדה של ויזה".

29. בעצם, הנתבעת טוענת כי פרשנות נכונה של ס' 41 להסכם היא, שהתובעת הסכימה מראש לסוג של הסדר בוררות (שגם הוא לא חל בכל ענין, כאמור), מבלי שהוא צוין במפורש בהסכם בית העסק, ומבלי שהוא נותן מענה במקרה, שבו יש גרסאות סותרות בין הלקוח לבית העסק. ספק בעיני שבוררות זו, שאינה מוזכרת במפורש בהסכם שבין הצדדים [שלפי הנטען מטעם הנתבעת], מוסכמת מראש על התובעת, או עונה לדרישות הדין, הדורש שהסכם בוררות יהיה מסמך בכתב, ובמקרים מסוימים - קיומו של שטר בוררין. ודוק: הבוררות לא קובעת ממצאים סופיים לגבי עסקת היסוד, אלא רק אצל מי יישאר הכסף טרם בירור המחלוקת בעניין עסקת היסוד, ככל שקיימת.

30. בענין אקזקיוטיב, נדחתה הטענה שההסכמות בין הסולק המקומי למנפיק הבינלאומי מחייבות אוטומטית את בית העסק; ונקבע, בין היתר, כי רק הסכם בית העסק שנחתם בין הסולק לספק יכול לחייב, ורק לפיו יהיה הסולק רשאי שלא לכבד עסקה שהוכחשה. בענייננו, כפי שבואר לעיל, לא הוכיחה הנתבעת, כי אכן על פי הוראת סעיף 41 להסכם היא מחויבת להשיב את הכספים ללקוחה.

31. לו רצתה הלקוחה להלין על טיבו של המלון או על כך שלא תאם את ציפיותיה הייתה רשאית לבטל הזמנתה מבעוד מועד, או לחילופין, למצות את הדין מול בית העסק. ברי כי האלטרנטיבה אשר הקלה עם הלקוחה, הייתה לפנות למנפיקת כרטיס האשראי שלה ולדרוש את ביטול החיוב. ברגע שהנתבעת החליטה להתערב ביחסים אלו, שבין הלקוח לספק, עליה לוודא שהחלטתה לחייב את בית העסק היא ההחלטה הנכונה, ומשלא מיצתה את כל ההליכים האפשריים ופנתה לוועדת הבוררות של ויזה, עולה כי לא טרחה ועשתה די כדי לבחון את "חפותו" של בית העסק.

32. בשולי הדברים אעיר, כי אני מוצא שיש ממש בטענת התובעת כי החלטה כזו של סולקת, לחייב כספים מבית עסק שהינו מלון, לאחר שהלקוח כבר הגיע והחל לשהות במקום, עלולה לערער במאוד, את ענף התיירות. רוב רובן של העסקאות עם תיירים מחו"ל נעשות בכרטיסי אשראי אשר להן מנפיק זר; ותוצאה לפיה לקוח עלול להגיע לבית מלון, לשהות בו, ואח"כ – אוטומטית - לא להיות מחויב בגין העסקה, כיוון שהלין על רעש או שירות לא ראוי שניתן לו; הכל ללא בחינתה של ערכאה שיפוטית, במעין "בית משפט מאולתר" שמוסכם על חברות האשראי. נכון שפתוחה הדרך לבית העסק לתבוע את הלקוח; אך האם ראוי במאזן האינטרסים להטיל בכל מקרה על בית העסק בנסיבות כאלה את המרדף אחר הלקוח, שגרם לבית העסק נזק בבטלו עסקה לאחר תחילתה? אני בספק.

33. כאמור, התובעת טוענת כי הוראת סעיף 41 להסכם בית העסק שנחתם בינה לבין הנתבעת, הינה תנאי מקפח בחוזה אחיד, ומפנה ל-רע"א 8501/04 ישדר המרהט חיפה בע"מ נגד כרטיסי אשראי לישראל בע"מ, (פורסם: 11.08.05) (להלן: "ענין ישדר"). באותו ענין, נדונה תניה שלשונה:

    "המוכר מסכים ומאשר בזאת, כי בכל אחד מהמקרים המפורטים מטה, הבנק יסרב לשלם לו את השובר או במקרה שכבר שילם, יחייב הבנק את חשבונו של המוכר באותו סכום על פי ערכו, כפי שהיה במועד הזיכוי מיד לאחר קבלת הודעת המחזיק, וזאת מבלי שהבנק או כ.א.ל. (המשיבה - א"ר) יהיו חייבים להתדיין תחילה עם המחזיק בכרטיס.

    א. בכל מקרה שמחזיק בכרטיס יודיע לכ.א.ל. כי לא הוא קיבל את השירות או המצרך או לא הזמין את השירות או המצרך אשר בגינו נעשה השובר.". (ההדגשה – הוספה).

34. בית המשפט העליון קבע בענין ישדר כי אין מדובר בתניה מקפחת. אך אני מוצא כי ענייננו שונה; בענין ישדר בעצם - מצא בית המשפט העליון כי "עצם הקצאת הסיכונים באופן המטיל את הסיכון למרמה בעסקאות במסמך חסר על הספק הינה כדין ואינה מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד" [ראה התייחסות ב-ס' 12 בענין אקזקיוטיב להכרעה בענין ישדר]. בענייננו מדובר בסעיף גורף, המאפשר – לשיטת הנתבעת - שליחת יד לחשבון בית העסק במגוון רחב לכאורה של מקרים (עלומים); כאשר בנסיבות הספציפיות של ענייננו – אין חשש למרמה; אין מחלוקת כי העסקה נכרתה בהסכמה עבור הלקוחה, שאף הגיעה לקבל את התמורה.

35. לגבי הוראת ס' 41 להסכם בין הצדדים, בהחלט ניתן לאמר כי ככל שיטען כי ניתן לקרוא בה את קיומה של הרשאה לפעול כפי שעלה הנתבעת בנסיבות ענייננו, הרי שמדובר בתנאי שיש בו בשים לב למכלול תנאי ההסכם ולנסיבות כמו שנוצרו בענייננו, משום יתרון בלתי הוגן [כהגדרתו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982] של הספק (החברה הסולקת), שעלול להוביל לקיפוח לקוחותיו (בתי העסק); ועל כן, אין לאוכפו כפי הפרשנות שהנתבעת מציגה לו. את ההוראה של סעיף 41 להסכם, יש לקרוא בענייננו, כמבטיחה לתובעת את יומה בהוכחת זכותה לשמירת הכספים שגבתה בגין עסקה [שלגבי קשירתה – אין מחלוקת], שבה לטענתה היתה ערוכה ונכונה ליתן ללקוח תמורה בגין הכספים שגבתה באמצעות כרטיס החיוב.

36. ראוי להפנות לכך שבית המשפט העליון בענין אקזקיוטיב, רומז לאפשרות שתטען טענת תנאי מקפח בחוזה אחיד מול תניה הקושרת זיקה בין הנהלים החלים על יחסי החברה הסולקת מול המנפיק (בנוגע להתכחשות לעסקה במסמך חסר) לבין יחסי החברה הסולקת מול הספק (בית העסק), ואינו מביע עמדה בענין. על רקע האמור, נראה כי בענייננו – שאיננו התכחשות לעסקה במסמך חסר, אך ראוי היה לבחון את טענת התניה המקפחת.

37. כטענה חילופית טוענת הנתבעת כי התובעת בעצם מודעת לפרשנות שהנתבעת מציעה לסעיף 41 להסכם, וכי הדבר איננו חדש לה; ועל כן – אין לה לתובעת להקים קול זעקה בענייננו. התובעת נשאלה בענין זה, והעידה שבעבר היה מקרה בו לאומי קארד עמדו על קבלת הסכום לזכותה, וכי הופתעה שבענייננו "הם לא התנגדו מול המנפיק מחו"ל" והעידה כי [ש' 8-9 ו-ש' 16-18 בעמ' 7 לפרו']:

    "אני משנת 2009 עובדת עם כרטיסי האשראי, ולא ידעתי שחיובי כרטיסי אשראי מחו"ל הם ברי ביטול.

    אמנם קרו מקרים קודמים אך אף פעם חברת האשראי לא מימשה מולי את ביטול העסקה, לא מצאתי אף פסק דין שדבר כזה יכול לקרות.".

38. אחזור ואבהיר, כי בעצם האופן בו הנתבעת מפרשת את הוראת ס' 41 להסכם בית עסק שביניהם, מותירה את התובעת בלי זכות טיעון אמתית למול נטילה של קניינה - כספים שכבר נגבו על פי הסכם מול הלקוח. בנסיבות כאלה, בכל מקרה - לא מצאתי כי הנתבעת הוכיחה שפעלה די על מנת לייצג את התובעת כראוי במחלוקת שנוצרה. דומה כי הנתבעת יכולה הייתה לפנות לוועדה של ויזה, בבוררות, ולהציג שם את טענותיה של התובעת; אך, בחרה "להרים ידיים" ולהיענות לבקשת המנפיק של הלקוחה, תוך כדי שהיא מסתמכת על תניה שמפנה לדין זר בהסכם בית העסק שנחתם בינה לבין התובעת, המאפשר לה – לטענתה – ליטול את כספי התובעת ולהשיבם למנפיק הלקוחה.

39. לא זו אף זו, הנתבעת כלל לא מצאה להעביר לתובעת את המסמכים שהציגה הלקוחה לביסוס טענותיה בבקשתה לביטול העסקה; בכך, נשללה מן התובעת האפשרות להגיב ב"זמן אמת" באופן קונקרטי לגבי כל טענות שהלקוחה העלתה כדי להצדיק את ביטול העסקה. בתגובה לשאלתה של התובעת מדוע לא הועברו אליה המסמכים כאמור, השיבה נציגת הנתבעת: "אם היינו נדרשים לשלוח את כל המסמכים לא הייתה מניעה, אנחנו רואים את המסמכים שהיא מציגה בשוויץ אך לא מצאנו לנכון להעביר לתובעת כי אלו תהליכי העבודה. יש מקרים של הונאות ואנחנו לא מעבירים כל מסמך, אלא אם בית העסק דורש." (ההדגשה –הוספה). משהעידה הנתבעת כי היא זו שאמורה היתה להגן על האינטרסים של התובעת, בתור סולקת בית העסק של התובעת, שומה היה עליה להעביר מסמכים אשר עלולים היו לסייע לתובעת (ובכך – לנתבעת) כדי להוכיח את טענותיה, ולא לחכות שבית העסק ידרוש אותם.

40. טוענת הנתבעת, שהייתה יכולה להמשיך בהליכים לבירור המקרה אם היו לה הוכחות שהלקוחה שהתה במלון. והרי, הנתבעת בעצמה הייתה ערה לכך, שהלקוחה אכן שהתה לילה אחד במלון, ועל כן – הנתבעת אף פעלה כדי לגבות את הכספים בגין הלילה הראשון שבו הלקוחה כן שהתה בחדר. בנסיבות ענייננו, בבחינת אבסורד יהיה לדרוש שרירותית כי יוצגו הוכחות לכך שהלקוחה שהתה לכל אורך תקופת השהות אותה הזמינה, אשר הינה 16 לילות. בין אם נשארה לילה אחד או כל התקופה, עקרונית הלקוחה אמורה לשלם עבור הזמנתה, אשר לא בוטלה טרם הגיעה למלון. יפים לעניין זה, הדברים הבאים ב- ת"ק (טב') 45388-02-15 אלכנסדר וייס נ' ישראכרט בעמ, (23.04.15): "...והרי מן המפורסמות הוא ,שאינן צריכות גילוי, כי אין בית הארחה, בין אם זה בית מלון או צימר, שמסכים לבטל עסקה לאחר מסירת החדר או בהתראה כה קצרה שלא תאפשר לו לאכלס את החדר באורח אחר...".

41. למען הסר ספק, עוד יש להפנות לכך שלא הוכח שענייננו בביטול עסקה כפי הוראת סעיף 10 לחוק כרטיסי חיוב. "סעיף 10 לחוק אינו חל במצבים שבהם בית העסק סיפק או נכון לספק את הנכס, אך הלקוח בחר, מטעמים השמורים עימו, לבטל את העסקה ולא ליטול את הנכס." [ת"ק 27293-04-15 נגלר נ. לאומי קארד בע"מ (7.9.15)].

42. בשולי הדברים, אעיר, כי אמינה בעיניי גרסתה של התובעת אשר העידה כי לא הצליחה להשכיר ברגע האחרון את יחידת הדיור שהלקוחה עזבה, ללקוחות אחרים [ש' 24 בעמ' 7 לפרו']; ומכל מקום – הנטל להוכחת הטענה שניתן היה להקטין את הנזק ולא הוקטן – על הנתבעת; נטל שלא הורם.

43. עוד אפנה לפסיקה במקרה דומה, בו לקוח ששילם בכרטיס חיוב שהונפק על ידי מנפיק בחו"ל, עזב את הצימר שהזמין, וטען לעסקה במסמך חסר – ולהוראות ס' 9 לחוק כרטיסי חיוב. בית המשפט הבהיר באותו ענין כי הוראת סעיף 9 לא באה להגן על הלקוח הלא תמים, וקבע כי "מתן פטור גורף למנפיק או לסולק מחובת הבירור יחשוף את הספקים לסיכון בלתי סביר שייפלו קורבן למעשי הונאה מצד לקוחות לא תמימים שסעיף 9 לחוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו-1986 לא בא להגן עליהם.". באותו ענין חייב בית המשפט את חברת האשראי על פי "תוצאותיו הלכאוריות של הבירור, שסותרות לכאורה את טענות הלקוח" - לפצות את בית העסק על ביטול החיוב של הלקוח [ת"ק (טבריה) 45388-02-15 וייס נ. ישראכרט בע"מ (23.4.15)].

44. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, אני מוצא כי יש לחייב את הנתבעת בהשבת מלוא הסכום שקיזזה בענייננו לתובעת – סך של 11,720 ₪.

45. יובהר כי, בנסיבותיה של התביעה בענייננו, אין חובה לתובעת להוכיח כי לא היה בענייננו כישלון תמורה. נושא המחלוקת בענייננו היא זכותה של הנתבעת לקזז סכומים מחשבון התובעת, כאמור. על כן - מצאתי להכריע במחלוקת, אף שהצד השלישי – הלקוחה - לא אותרה ולא התייצבה לדיון. אבהיר, כי אין בקביעותי בפסק דין זה משום השתק פלוגתא ו/או מעשה בית דין בכל הקשור בעסקה - כלפי הלקוחה; ומבלי להביע עמה ו/או לקבוע מסמרות בענין – לנתבעת, המחויבת בפסק דין זה בתשלום, פתוחה הדרך לתבוע את הלקוחה באופן נפרד, ככל שתמצא לנכון; ובמקרה הקונקרטי, נזכיר כי הלקוחה הציגה תעודת זהות ישראלית.

46. התובעת תובעת בכתב התביעה סך כולל של 20,985 ₪, בין היתר, בטענות של האילוץ בנטילת הלוואה, הוצאות זמנה ומרצה ועוגמת נפש למול העמדה שהציגה מולה הנתבעת טרם הגשת התביעה.

47. לבד מהשבת הסכום שצוין לעיל, אני מוצא כי יש לחייב את הנתבעת בהוצאות שנגרמו לתובעת במהלך עסקיה (בחסרון כיס – של הכנסה בגין 16 לילות בתקופת חופשת הקריסמס, שנמשך משך קרוב לשנה) ובנטל הראייתי שהוטל עליה מטעם הנתבעת במהלך חודשים ינואר עד מאי 2015 – שלא הוביל למיצוי הראוי של הטיפול בעניינה, בפיצוי ושיפוי בסך כולל של 2,500 ₪.

    סוף דבר

     

    התביעה מתקבלת בחלקה, כך שהנתבעת תשלם לתובעת סך של 14,220 ₪.

    הנתבעת תישא גם בהוצאות משפט של התובעת בסך של 1,000 ₪.

    הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החלו מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. 

    ההודעה לצד השלישי נמחקת, ללא צו להוצאות.

     

    הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט המחוזי - תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

    ניתן היום, י"ט חשוון תשע"ז, 20 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.