ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' הש' ד"ר ו. בן שחר) מיום 15.2.15 בתמ"ש 33010-02-13, אשר החיל על המערער, שהתגייר בגיור רפורמי בוונצואלה, את דינו האישי של יהודי – דין המשפט העברי, לצורך חיובו במזונות ארבעת בנותיו הקטינות.
הנדרש לנדון
- הצדדים נישאו זה לזה בוונצואלה בשנת 2000 ולהם 4 בנות קטינות מנישואיהם אלו בגילאי 8.5, 9.5, 12.5 ו – 14.5 .
- בני הזוג, אשר היו בני הדת הנוצרית קתולית (ראו הבהרת המערער בפר' הדיון לפנינו מיום 13.4.16; וכן ראו סע' 13 לסיכומי המערער לפני בית משפט קמא בו טוען ב"כ המערער בשם המערער, בניגוד לטענתו של המערער לפנינו, כי המערער נוצרי), התגיירו בוונצאולה, בשנת 2005, בגיור רפורמי (ראו תעודת גיור וכתובה נספחים ד ו – ה ל0עיקרי הטיעון של המשיבה). לאחרי כן, בשנת 2006, עלו הצדדים ארצה ונרשמו כיהודים במרשם האוכלוסין (ראו פר' בית הדין הרבני האזורי בפ"ת מיום 13.10.13 נספח ת/3 למוצגי המשיבה בתשובתה לערעור).
- בשל קרע שנגלע בניהם, הגישה המשיבה תביעות לבית המשפט לענייני משפחה בעניין מזונות הקטינות ומשמורתן וכן תביעת גירושין בבית הדין הרבני.
נציין כי במהלכו של הסכסוך הוצא צו הגנה כנגד המערער והוא אף ריצה עונש מאסר אחר שהפר את הצו הנזכר.
- בסופו של יום התגרשו הצדדים בבית הדין הרבני האזורי בפ"ת בגט לחומרא.
בפרוטוקול דיון סידור הגט מיום 11.6.14, לא מצא בית הדין הרבני לקבוע קביעות חד משמעיות לעניין תקפות גיורם של הצדדים, וציין את הדברים הבאים –
"נסדר היום גט בין הצדדים. יש לנו ספקות לגבי הגיור ולכן לא ניתן מעב"ד. במידה וירצו להתחתן אח"כ, יצטרכו להוכיח את יהדותם. החלטה זו היא בעקבות חוו"ד של הרב בירנבוים" (מוצג ת/6 למוצגי המשיבה)
ובהמשך צוין בהחלטת בית הדין –
"א. הצדדים התגרשו זמ"ז בגט פיטורין.
...
ג. אין תביעות נוספות של אחד הצדדים נגד השני כולל הכתובה"
בהחלטה נוספת מיום 12.6.14 קבע בית הדין –
"א. כיוון שהצדדים התגיירו בגיור שלפי חוות הדעת הנמצאת בתיק לא ברור האם הוא כהלכה, אין לסדר חו"ק ואין לתת מעב"ד לצדדים.
ב. יש להודיע להנהלת בתי הדין הרבניים שמעכבים נישואי שני הצדדים ויש לכלול את שמם ברשימת מעוכבי החיתון " (מוצג ת/7 למוצגי המשיבה)
- נוסיף ונציין כי במהלך שהייתם בארץ החלו הצדדים בהליך גיור אורתודוכסי, ואולם בה בשעה שהמשיבה והקטינות השלימו הליך גיור זה, ניתנה להן תעודת גיור והן הוצאו מרשימת מעוכבי החיתון (ראו נספחים ח-ט לעיקרי הטיעון של המשיבה), הרי שהמערער טרם סיים את ההליך לצורך קבלת תעודת המרה.
לטענת המשיבה הורתו של הדבר בסברתו של המערער כי ככל שיעוכב הליך הגיור האורתודוכסי, יחוייב במזונות בשיעור נמוך יותר.
- בכל הקשור למזונות הקטינות, ניתן ביום 15.2.15 פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ובו חוייב המערער לשאת במזונות בנותיו בשיעורים הבאים–
א. סך של 900 ₪ בגין מזונות כל אחת מהקטינות ובסה"כ 3600 ₪.
ב. סך של 800 ₪ כהשתתפות במדור הקטינות, תוך שהוא קובע כי סך זה מהווה את מחצית עלות שכירת המדור ע"י המשיבה.
סה"כ חוייב המערער במזונות ומדור בנותיו הקטינות בסך של 4400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ממועד מתן פסק הדין וזאת החל ממועד הגשת התביעה (פברואר 2013) בניכוי הסכומים ששולמו ע"י המערער לתקופה זו עבור מזונות בנותיו.
בית המשפט הבהיר בפסק דינו כי חיוב המזונות אותו השית על המערער הוא מכח הדין האישי, וכי יש להחיל עליו, נוכח הצהרתו שלו, את דינו האישי של יהודי, היינו את דין העברי. כך הוסיף והבהיר כי בקביעת שיעור המזונות התחשב, בין השאר, בכך שהכנסותיהם של הצדדים, העובדים שניהם בעבודות משק בית, הן זהות.
יחד עם זאת בית משפט קמא לא ציין בפסק דינו באופן ברור את מסקנתו באשר לשיעור השתכרותו של כל אחד מהצדדים, אלא הסתפק בציון טענות כל אחד מהצדדים באשר להשתכרותו והשתכרות בן זוגו.
על פסק דינו זה של בית משפט קמא הוגש ערעורו של המערער.
טענות המערער
- לטענת המערער, סך המזונות שהשית עליו בית משפט קמא עולה על יכולתו הכלכלית וכושר השתכרותו ואין הוא יכול לשאת בהן. לטענתו השתכרותו מגיעה לסך של כ – 4500 ₪ כך שאין זה ראוי לחייבו במזונות ילדיו בסך של 4400 ₪, סך אשר אינו מותיר בידיו כדי כלכלתו ופרנסתו שלו.
- את עיקר ערעורו ייחד המערער לכך שחוייב במזונות בנותיו הקטינות מכח הדין האישי החל על יהודי וזאת על אף שגוייר בגיור הרפורמי. לטענת המערער, ע"פ פסיקת בית המשפט, גיור רפורמי אפשר שיהיה תקף לצורך רישומו כיהודי במרשם האוכלוסין כמו גם קבלת זכויות מכח חוק השבות ואולם אין הוא מוכר לצורך ענייני המעמד האישי המצויים בסמכות בית הדין הרבני, אשר אינו מכיר בגיור זה כגיור תקף וקביל.
כיוון שכך, ומכיוון שעסקינן בחיוב המערער במזונות בנותיו, עניין שאף הוא קשור בענייני המעמד האישי ולו לצורך ברירת הדין החלה על החייב במזונות, הרי שיש להחיל בנדון את הדין האזרחי המורה כי על שני ההורים לחלוק בחיוב מזונות ילדיהם הקטינים בשיעור יחסי להכנסותיהם, מבלי להתחשב בידי מי מוחזק הקטין, כהוראת סע' 3א לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) התשי"ט – 1959 (להלן – חוק המזונות).
- לטענת המערער כיוון שבית משפט קמא קבע כי הכנסות הצדדים זהות, הרי שיש לחייבו אך ורק במחצית הסכום בו חויב בפועל, היינו סך של 2200 ₪ בלבד.
- עוד טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי מלוא נטל הטיפול בילדים נופל לשכמה של המשיבה, שכן ע"פ תסקיר רשויות הרווחה נקבעו למערער הסדרי ראיה עם ילדיו בסוף שבוע אחת לשבועיים ופעם אחת במהלך השבוע עצמו.
טענות המשיבה
- חיוב המערער במזונות הקטינות נקבע על הצד הנמוך ותוך התעלמות מהוצאותיהן הרפואיות והחינוכיות, עניין שיש לו משמעות רבה בנדון שכן הקטינות נדרשות לאבחונים שונים ואחת מהן אף סובלת מבעיות שמיעה עניין המצריך טיפולים רפואיים חריגים.
כמו כן, השתכרותו של המערער עולה על המוצהר על ידו והוא למעשה עובד בשני מקומות עבודה.
- צדק בית משפט קמא בחייבו את המערער במזונות בנותיו מכח דינו האישי של יהודי שכן המערער הכריז קבל עם ועדה כי הוא יהודי ומכח הצהרתו זו עלה ארצה ע"פ חוק השבות, נרשם כיהודי במרשם האוכלוסין וזכה לקבל זכויות והטבות ממוניות ואחרות כתוצאה מהכרזתו זו (ראו, כדוגמה, אישור על זכאות לגמלת הבטחת הכנסה מיום 6.11.14 שצורף כנספח לכתב ההגנה של המערער בבית משפט קמא וכן ראו העתק ספחי תעודות הזהות של הצדדים שצורפו אף הם לכתב ההגנה המלמדים על אזרחות המערער ובנותיו הקטינות). זאת ועוד, גם בית הדין הרבני, המוסמך לקבוע את מעמדו הדתי של המערער, לא פסל את הליך הגיור שעברו הצדדים בוונצואלה אלא ציין אך ורק שנוכח ספק העולה מהליך הגיור נדרשים הצדדים לגט פיטורין.
- גם הפעלת הדין האזרחי לא יהא בה להפחית בשיעור חיובו של המערער במזונות בנותיו, שכן לא זו בלבד שהחיוב מכח הדין האישי מצומצם לצרכיו ההכרחיים של הקטין שעה שהחיוב ע"פ הדין האזרחי חל על כלל צרכי הקטינים, הרי שבין לבין נמצאת המשיבה בהריונה עם ילדה החמישי, ובשל כך נאלצה לעזוב את מקום עבודתה כבר בחודש נובמבר 2015 ואין היא עובדת מאז, ואם כן גם אם יוחל הדין האזרחי לעניין חיובו של המערער במזונות ילדיו, הרי שיהא עליו לשאת במלוא חיוב המזונות נוכח פערי ההשתכרות הנוכחיים שבין הצדדים.
נדון בטענות הצדדים.
- ע"פ הוראת סע' 3 (א) לחוק המזונות –
"אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה"
הדין האישי הוא הדין החל על קבוצה מסוימת ומוגדרת בדרך כלל ע"פ השתייכותה הדתית, הדין האישי יהא, איפוא, דין העדה הדתית אליה משתייך הפרט, כך דינו של יהודי הוא דין התורה והנמשך ממנו, דין המכוּנֶה בפסיקה דין המשפט העברי.
ואם כן, לכאורה, מעלה המערער סוגיה רגישה וסבוכה אשר עיקרה סיווג מעמדו ודינו האישי כמי שהתגייר בגיור רפורמי בחו"ל לצורך חיובו במזונות ילדיו. האם הוא יהודי, וממילא יש להחיל בעניינו את דינו האישי של יהודי, היינו הדין העברי, או שאין להכיר בגיור הרפורמי כגיור תקף לצורך שינוי מעמדו האישי ודתו בכל הקשור לחיובו במזונות אלו.
אלא שעל אף הנטען אנו סבורים כי בנדון אין צורך שנכניס ראשנו ורובנו לסוגיה סבוכה זו מכמה וכמה טעמים.
- הראשון שבהם – בין אם נאמר כי גיורו הרפורמי של המערער תקף והרי הוא כיהודי לצורך חיובו במזונות ילדיו ובין אם נאמר כי הגיור לא נכנס לתוקפו ועודו עומד בגויותו כנוצרי קתולי, הרי שבנדון לא יהיה בדבר בכדי לשנות את שיעור חיובו של המערער במזונות ילדיו, וזאת נוכח הדמיון שבין דינים אלו – היהודי והקתולי, כפי שנבהיר להלן.
ידוע ומפורסם כי על דרך הכלל עיקר נטל הנשיאה במזונות הילדים נופל על פי הדין העברי לשכמו של האב היהודי, אומנם בפסיקת בית המשפט נקבע כי בקביעת שיעור המזונות יש להתחשב ביכולתם הכלכלית ובהשתכרות כל אחד מההורים – האב והאם כאחד (ע"מ 5750/03 ר. א. נ' א. א. (2004); ע"מ 2433/04 ג. צ. נ' ד. צ. (2005)), זאת בין השאר תוך עשיית שימוש בדיני הצדקה העבריים החלים על שני ההורים תוך התחשבות בשיעור השתכרותם (וראו את אופן השימוש בדיני הצדקה העבריים בעמ"ש (מרכז) 50603-01-14 – פלונים נ' פלוני (2015)). ובדומה אף הובהר לאחרונה בהחלטת הרבנות הראשית לישראל מיום 30.11.15 כי –
"לאחר דיון החליטה המועצה שהן אם החיוב מצד התקנה והן אם החיוב מצד צדקה, היות שתנאי החיים השתנו והמציאות כיום היא שגם האם נושאת בעול פרנסת הבית, על היושבים על מדין להוסיף לשיקול הדעת בפסיקת מזונות הילדים את היכולת הכלכלית של האם. בנוסף, גם אם חיוב האב לזון את הילדים הוא מצד התקנה, חיוב זה הוא רק על הצרכים הקיומיים הבסיסיים, אבל חיובים נוספים שאינם בהגדרה זו, חלים מדין צדקה בלבד"
ואולם על אף האמור, דומה כי לא ניתן לחלוק על כך כי עיקר החיוב במזונות הקטינים ע"פ הדין העברי נופל, על דרך הכלל, לשכמו של האב.
זאת ועוד, בעת קביעת חיוב האב במזונות ילדיו יש לשקול, ע"פ הדין העברי, אף את צרכיו של האב עצמו לבל ימצא מחוסר כל אמצעיים לכלכלתו שלו, שהרי לא יעלה על הדעת שלצורך כלכלת ילדיו ימצא עצמו האב מחוסר כל ולא תתאפשר לו חיותו שלו כאדם. כיוון שכך מצאה הפסיקה לצמצם בחיוביו של האב היהודי כאשר הוכח שכושר השתכרותו מוגבל וזאת בין אם מכח דיני היושר העבריים שמקורם במקרא הכתוב "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, י"ח) (תמ"ש (תל-אביב) 82010/96 - יונתן סער (קטין) נ' יפתח חפר (1997); תמ"ש(תל-אביב) 24470/95 - פלונית ואח' נ' אלמוני (1998); תמ"ש (ירושלים) 22601/03 - מ. ר. ואח' נ' ד. פ. ר. (2005) ובין אם בדרך של צמצום שיעור רכיבי הצריכה הנופלים בגדרם של ה"צרכים ההכרחיים" עד למינימום אפשרי (תמ"ש 13990/96 פלונית נ' אלמוני,(1996)).
והנה זהו למעשה, בעיקרו ובשינויים מינוריים, אף דינו האישי של הנוצרי השייך לעדות הקתוליות, כעניינו של המערער בענייננו, עובר לגיורו.
- לפי סעיף 139 לחוקי המעמד האישי של העדה היוונית קתולית, הנוהג לגבי כלל העדות הקתוליות המוכרות, מזונות קטין כוללים מזון, לבוש, מדור, צרכים רפואיים, חינוך ומכלול הצרכים שיאפשרו לו לחיות בהתאם לרמת החיים שהורגל אליה במקום מחייתו. גם לפי הדין הקתולי עיקר חובת המזונות נופלת לשכמו של האב, כאשר המבחן לקביעת שעור המזונות הינו מבחן ההשתכרות בפועל וכן מבחן של שמירה על איכות חייו של הילד. החיוב במזונות נקבע על סמך ראיות לכאורה או נסיבות המצביעות על היכולת הכלכלית ופוטנציאל ההשתכרות של מי שחב במזונות, ואין צורך בהבאת ראיות ממשיות להוכחת ההשתכרות, לפיכך "גם אם מצבו הכלכלי הממשי של האב ירוד, שיעור המזונות יחושב בהתאם לפוטנציאל ההכנסה שלו" וגם כאשר מצבו הכלכלי של האב קשה, חובתו כלפי הילדים במקומה עומדת והוא יידרש לעשות את המקסימום כדי למצות את יכולת ההשתכרות שלו ולשאת במזונות ילדו (תמ"ש (טבריה) 55922-10-10 ד.פ נ' ע.פ (2011); בש"א (קריות)10380/07 פלונית נ' פלוני (2008); תמ"ש (קריות) 13083/01 פלונית נ' פלוני (2009) ורבים אחרים) .
עם זאת, ועל מנת להגן על הקטין נקבע כי אם האב מתנער מחובתו או שהוא אינו יכול לעמוד בה, שלא מחמת קושי כלכלי זמני, תשתתף אף האם במזונות הקטין בהתאם למצבה הכלכלי (תמ"ש(נצרת) 10211/06 ע.כ.ס נ' ע.ו.ג (2011); עוד על הדין החל על נוצרי קתולי ראו "דו"ח הועדה לבחינת נושא מזונות ילדים בישראל" אוקטובר 2012 בסע' 2.3 לדו"ח בקישור-
http://index.justice.gov.il/Pubilcations/Articles/Documents/DochShifman.pdf
ניתן, אם כן, להבחין בנקל בדמיון ובקרבה שבין הוראות הדין העברי והדין הנוצרי הקתולי בחיוב אב במזונות ילדיו, כאשר על פי כל אחד מהדינים נופל עיקר הנטל על האב על פי יכולתו הכלכלית וזאת תוך התחשבות אף ביכולתה של האם וצרכי הקטין עצמו.
אמור מעתה, די לנו ששתי מערכות הדינים אשר אפשר ויחולו על המערער – בין אם הדין העברי ובין אם הדין הקתולי – דומות וזהות ותוצאתן שווה לעניין חיובו במזונות ילדיו, על מנת שלא נדרש להכניס ראשנו ולהכריע חד משמעית בעניין מעמדו האישי של המערער, בין אם יהודי ובין אם נוצרי קתולי.
- ואולם בנדון אף יותר מכך, גם אם יאמר האומר כי היה מקום להחיל בעניינו של המערער דווקא את הדין האזרחי, להבדיל מן הדין האישי, מתוך כך שנטש את דתו הקתולית אך טרם בא בשערי היהדות, הרי שגם אז, בנסיבות הנדון צדק בית משפט קמא שמצא להחיל דווקא את דין העברי – להלן נבאר הדברים דבר דבור על אופניו, כאשר לצורך כך נקדים ונביא לפני הקורא בצפורן הזרת מסוגיית "מיהו יהודי" כפי שקיבלה את ביטויה בפסיקת בתי המשפט.
"מיהו יהודי"
- כאמור, סוגיית "מיהו יהודי" עולה חדשות לבקרים על מדוכתן של הערכאות השונות וכל אחת ואחת נדרשת לה בהקשרו של חוק מסויים בו היא דנה במסגרת ההליך שלפניה.
בכל הקשור לקשיים שמעוררת סוגיה זו והשלכות הרוחב שלה, יפים הדברים שנאמרו ע"י כב' הש' אנגלרד בעניין נעמת בהבהירו כי זו -
"שאלה שביסודה אינה שפיטה כלל...בהיותה שאלה 'נקייה' של השקפת עולם שאין בכוחם של כלים משפטיים לפותרה" (בג"ץ 5070/95 נעמת תנועת נשים עובדות ומתנדבות נ' משרד הפנים (2002) (להלן- עניין נעמת).
ואף כב' הש' טירקל תהה -
"האם ראוי לו לבית המשפט שיפסוק בשאלה האם היה נכרי פלוני ליהודי? האם ראוי לו שיפסוק בשאלה אם נתקיימו במתגייר התהליך הפנימי והתהליך החיצוני? האם ראוי לו שיפסוק בשאלה מי מוסמך לגייר?"
ומסקנתו הייתה –
"אילו נשמעה דעתי היינו מושכים את ידינו מן ההכרעה" ומותירים אותה למחוקק" (בג"ץ 2597/99 רודריגז-טושביים נ' שר הפנים (2004) (להלן - עניין טושביים ).
- אלא שעל אף האמור, בתי המשפט נדרשו ונדרשים לסוגיה זו חדשות לבקרים, וכך במהלך השנים נקבע בפסיקת בית המשפט כי יש לחלק בין ענייני פרוצדורה הנוגעים לרישום דתו של אדם לבין עניינים מהותיים, דוגמת קביעה לעניין המרת דתו של אדם, ע"פ פקודת העדה הדתית (המרה) (להלן – פקודת ההמרה) המצויה בסמכותם של בתי הדין הרבניים (בג"ץ 1031/93 פסרו נ' שר הפנים (1995) וכן ראו דברי הנשיא א. ברק בעניין נעמת הנ"ל בעמוד 753).
בתחילה נקבע בפסיקה היקף סמכויותיו של פקיד המרשם והובהר כי, תפקידו של פקיד המרשם הוא סטטיסטי בלבד, ואין בסמכותו לבדוק את תוקפו של גיור(בג"ץ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר הפנים (1963)). לאחרי כן, בעניין טושביים התקדמה הפסיקה צעד נוסף, כאשר באותו עניין נדונה עתירתם של עותרים אשר שהו בישראל כדין והחלו בלימודים לקראת גיור, אשר בסיומם עברו טקס גיור בקהילה יהודית מחוץ לישראל ("גיור קפיצה"). הסעד המבוקש באותו מקרה היה הכרה בעותרים כיהודים לעניין מעמד מכוח חוק השבות (וזאת בנוסף לרישומם כיהודים במרשם האוכלוסין), ההלכה שנקבעה בעניין טושביים היא כי חוק השבות חל על מי שאינו יהודי, ואשר תוך כדי שהייתו בה כדין עבר תהליך של גיור בישראל או מחוצה לה.
התנאי שנקבע להכרה בגיור שנערך בחו"ל היה כי נערך בקהילה יהודית מוכרת על ידי האורגנים הדתיים המוסמכים לכך באותה קהילה (שם, בעמוד 739-738) בנוסף הובהר במספר פסקי דין כי בצד התנאי של גיור בקהילה יהודית מוכרת יש לוודא אף את כנות הגיור, כך בבג"צ 3994/12 - ראול אלקון אספחו נ' משרד הפנים,(2015) בדברי כב' הש' הנדל וכן בג"ץ 2154/12 עמנואל ברוקס נ' משרד הפנים (2015), בדברי כב' הש' סולברג, פסקה 12 לפסק הדין).
מכל מקום, בכל הקשור לענייני המעמד האישי נותרה הסמכות להכריע במעמדו של הגיור בידי בית הדין הרבני.
- אומנם בית הדין הרבני על דרך הכלל אינו מקבל את הגיור הרפורמי או הקונסרבטיבי כגיור תקף הן בשל הצורך בקבלת עול מצוות כחלק מהליך הגיור, עניין שאין עליו הקפדה בהליך הגיור הרפורמי והן בשל מותב בית הדין הרפורמי אשר אינו מותב כשר וראוי שכן אנשיו עצמם אינם מקפידים על קיום המצוות כדרישת ההלכה האורתודוכסית (ראו לעניין זה, כדוגמה, פסקו של בית הדין הרבני האזורי בנתניה תיק 57182446-21-1, פורסם בגליון הדין והדיין מס' 21, פסק דין 5, וכן ראו פסיקת הרב משה פינשטיין שו"ת אגרות משה ח' יורה דיעה חלק א סי' קפ ויורה דיעה חלק ב' סימנים קכב וקלח חלק ג' סי' ק"ה חלק ב', וכן פסקיו של הרב יצחק וייס בשו"ת מנחת יצחק חלק ג' סי' צ"ח והרב וואזנר בשו"ת שבט הלוי חלק י' סי' רכז) ואולם על אף שכך לא בוטלו גיורים אלו כלאחר יד ולא פעם נדרש בית הדין למתן גט לחומרא לבני זוג שהתגיירו בגיור רפורמי וזאת לאחר שבבדיקת הליך הגיור נמצא כי קיים ספק באשר חלותו, כפי שהיה אף בעניין דנן. כך כדוגמה בתיק 856132-1 קבע בית הדין הרבני האזורי בנתניה –
"קביעתה של הרבנות הראשית לישראל כי בתי דין מסוימים "אינם מוכרים", משמעותה היא שאין לסמוך על כך שבתי דין אלו עשו את הגיור באופן הנדרש על פי ההלכה. לפיכך אין להסתמך על ה"גיורים" בבתי דינים אלה ללא בדיקה פרטנית בכל מקרה לגופו. עם זאת, עדיין אין בכך כדי לקבוע באופן ברור וודאי שהגיור שנעשה באותם בתי דינים לא עמד בדרישות ההלכה. על כן, פעמים ש"גיורים" מעין אלה יוצרים מעמד של "ספק יהדות", וגורמים לעיתים להצריך סידור גט פיטורין לחומרא"
הנה כי כן, גם בעניין שלפנינו מעת שדרש בית הדין הרבני גט לחומרא, למדים אנו כי חשש שהליך הגיור שעבר המערער יצר, למצער, מעמד של "ספק יהדות".
ומהדין לנדון
- בנדון עלו הצדדים ארצה מכוח חוק השבות ומכאן שגיורם הוכר לצורך הרישום וחוק השבות כגיור שנערך בקהילה יהודית מוכרת וכי לא נמצא פגם בכנות הגיור.
בכך, אומנם, אין די על מנת שהגיור יוכר כתקף לצורך ענייני המעמד האישי, דוגמת ענייני נישואין וגרושין, שכן הסמכות לעניין זה נתונה לבית הדין הרבני. כך, בעניין דנן, הבהיר בית הדין הרבני כי עניין יהדותם של הצדדים יתברר בעת שיבקש מי מהם להינשא.
ואולם אל לנו להתעלם ממהלכם של דברים כהוויתם – בנדון, המערער טען לפני הרשויות בישראל כי הוא יהודי כיוון שהתגייר גיור רפורמי בוונצואלה ומתוך כך אף זכה בכל ההטבות והזכויות הניתנות מכח חוק השבות, המגדיר בסע' 4 "יהודי – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". אלא שבה בעת, מבקש הוא לנשוף קר וחם באותו הבל פה, ולהסיר מעליו את חובתו של היהודי במזונות ילדיו בטענה כי מעמדו המוצהר כיהודי אינו מוכר ע"י בית הדין הרבני לצורך ענייני מעמד אישי. יד ימין טוענת – "יהודי" וביד שמאל מבקש המערער להיוותר "בגויותו". אין כל סיבה ועילה לכך שבית המשפט יעתר לטיעון חסר תום לב שכזה, ככלות הכל אף בהליכי משפט חובתו של מתדיין לנהוג בתום לב (ראו, כדוגמה: בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, (1980); בג"ץ59/80 שירותי תחבורה באר-שבע בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה בירושלים (1980); רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי (2002)).
יש לומר, אפוא, כי המערער מושתק מלטעון כי אינו יהודי בבקשו להימנע מחובותיו ככזה, שעה שטען ליהדותו על מנת לזכות בזכויות ובהטבות שעומדות לו בשל כך מכוחו של הדין. מילים אחרות, מעת שבא אדם ומצהיר כי יהודי הוא, נתפוס אותו במילתו ונאמר לו - היא הנותנת - יהודי אתה? שא במשא העם הזה וחוּב בחובות העולות מתוך הצהרתך שלך, אומנם אין בהצהרה זו לחייב אחרים, ומתוך שכך בענייני מעמד אישי, דוגמת נישואין וגירושין המשליכים על צד ג', אין די בדיבורו של המצהיר וההכרעה לעניין תוקף גיורו תעשה ע"י בית הדין הרבני, ואולם בענייני ממון, כאשר יש בהצהרתו כיהודי לזכות צד שלישי, ובענייננו את ילדיו שלו, יהא המצהיר מושתק מלטעון כי אין להשית עליו את דינו האישי של יהודי (לעניין חילוק בין ענייני ממון העולים מתוך מערכת הנישואין לבין ענייני הנישואין והגירושין עצמם ראו, כדוגמה - בג"ץ 2232/03 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א-יפו ואח' (2006) הידוע כ"בג"ץ בני נח" )
- ניתן לדמות הדבר (אף כי נדגיש כבר עתה כי הדברים אינם שווים להלכתא) לכלל התלמודי הידוע – " שַוְויֵהּ אַנַפְשֵיהּ חֲתִּיכָה דְאִיסוּרָא" (= נטל על עצמו חתיכה של איסור"), אשר משמעותו כי לעיתים אדם הטוען טענה המתיימרת להקנות לו זכות כלשהיא ללא שהביא לה ראיות ותימוכין ישא בחובות העולים מתוך טענתו זו. כך, כדוגמה, אדם הטוען כי אשתו בגדה בו על מנת שתהא בידו עילת גירושין ויפטר מתשלום כתובתה, צריך להביא לטענתו זו ראיות, ואולם גם אם לא הביא את הראיות הנדרשות, אך מתוך כך שמחזיק הוא בטענתו זו - נאסרת עליו אשתו, ואולם אשתו, מאידך, תהא מותרת להינשא בעתיד למי שנחשדה ע"י בעלה בבגידה אתו, שכן הצהרת בעלה מחייבת אותו בלבד.
"שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא" הוא, אם כן, מעין כלל השתק תלמודי בו אנו תופסים אדם בטענתו שלו בכל הקשור להשפעת טענתו עליו גופו (בין האחרונים קיימת מחלוקת באשר לטעמו של הכלל התלמודי והרוצה להרחיב ידיעותיו בדבר יעיין בתשובות הנודע ביהודה, מהדורה תנינא סי' מ"ג; וכן מאמרו של הרב זלמן נחמיה גולדברג, שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, באתר ישיבת בית אל).
- נימוק נוסף מדוע יש לחייב את המערער שבנדון מכח דינו האישי של יהודי נובע למעשה מנטל חוזי שנטל על עצמו המערער מעת שקשר עצמו בקשר נישואין יהודי עם אשתו, המשיבה, לאחר שהתגיירו, במעשים אלו למעשה יצר המערער התחייבות חוזית כלכלית כלפי המשיבה כי ישא במזונותיה ובמזונות ילדיהם כנשיאתו של האיש היהודי במזונות אלו ועליו לקיים התחייבותו זו ולו מן הפן החוזי. נוסיף ונזכיר כי בנדון אף חתם המערער על כתובה ובה חיובים חוזיים כלפי המשיבה ובכללם לספק כל צרכיה וידועה דעתו של הר"ן (על כתובות דף כ"ח, ב) שבכלל מזונות האשה כלולים מזונות ילדיה (וראו לעניין תוקפם של חיובי הכתובה מאמרו של עו"ד א. צפת, על מעמדה המשפטי של הכתובה, באתר משרד המשפטים בקישור –
http://index.justice.gov.il/Units/SiuaMishpaty/NewsLetters/NewsLetter3/family/Pages/mbmd.aspx)
מכלל הטעמים שהבאנו לעיל נמצא כי בדין חִיֵיב בית משפט קמא את המערער במזונות על פי הדין העברי.
- בצד דברים אלו, ועל אף שאנו סבורים כי שיעור המזונות שנפסק ע"י בית משפט קמא ראוי וסביר בנסיבות העניין, מצאנו להפחית במעט מסך המזונות בו חוייב המערער וזאת מכאן ולהבא בלבד, מהטעמים שיפורטו להלן.
כאמור, בית משפט קמא הסתפק בקביעה כי השתכרותם ויכולתם הכלכלית של הצדדים שבנדון זהה ואולם לא קבע באופן ברור מהי השתכרותו של כל אחד מהם. מכל מקום, עיון מתלושי ההשתכרות שהציג המערער לפני בית משפט קמא ואף אלו שצורפו כמוצגים בהליך הערעורי דנן עולה כי משכורתו נטו נעה בין 5600 ₪ ל – 6000 ₪ . ואם כן, על פי קביעת בית משפט קמא, זו אף השתכרותה של המשיבה, למצער בעת שניתן פסק הדין.
בנסיבות אלו ועל מנת להותיר בידי המערער סך מינימלי לכלכלתו שלו ובהתחשב בעובדה כי אף הוא נדרש לשכירות מדור למגוריו, ומתוך התחשבות ביכולתה הכלכלית של המשיבה וצרכי הקטינות לרבות מדורן (המשיבה שוכרת כאמור דירה למגוריה ומגורי הקטינות בסך של 1600 ₪ לחודש), אנו סבורים כי יש להעמיד את חיובו במזונותיהן ומדורן בסך כולל של 4000 ₪ (היינו 800 ₪ בגין כל קטינה בצירוף השתתפות במדור הקטינות בשיעור 800 ₪) וזאת החל מהיום ועד הגיען של הקטינות לגיל שמונה עשרה או סיום לימודיהן התיכוניים ע"פ המאוחר ולאחרי כן במהלך תקופת שירות החובה הצבאי או השירות הלאומי יעמוד החיוב על סך שליש מהסך הנזכר. סך זה ישא הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן החל מהיום ויעודכן מדי שלושה חודשים ללא הפרשי עבר.
מובהר בזה כי קודם ועד למועד פסק דין זה יחול סך המזונות אשר נקבע ע"י בית משפט קמא.
- מעבר לנדרש נוסיף ונאמר כי לסברתנו, שיעור המזונות המפורט לעיל, אשר נקבע על פי הוראות דינו האישי של יהודי, זהה ושווה, בנסיבות העניין, לחיובו של המערער ע"פ הדין האזרחי, שכן לו היינו בוחנים את חבותו במזונות ובמדור בנותיו על פי הדין האזרחי היינו מעריכים את שיעור המזונות ברווח ולא מצמצמים אותן לצרכים הכרחיים בלבד, או-אז שיעור המזונות הראוי לארבע הבנות (ללא מדור) היה מגיע לסך 6000 ₪ (1500 ₪ לכל קטינה) כאשר על המערער לשאת לפחות במחצית מסך זה (3000 ש"ח), הוסף לכך את חיובו בחלקו במדור הקטינות (כ- 500 ₪, לפי מחצית מ – % 60 דמי שכירות המשולמים ע"י המשיבה, בהתחשב בכך שעסקינן ב- 4 קטינות) וכן חלקו בהוצאות רפואיות והוצאות חינוך של הקטינות במצבן (כ – 500 ₪, בכלל זה שיעורים פרטיים, הוראה מתקנת, איבחונים וכיוצ"ב) ונמצא המערער חב בסך הזהה לסך שחייבנו אותו מתוך הדין העברי, ואם כן נאמר לו שא במזונות בנותיך – ואשר למקור החיוב – דין אישי או דין אזרחי - מה לי הכא מה לי התם – שיעורן בסופו של יום ובנסיבות העניין שווה הוא.
- בנסיבותיו של העניין לא מצאנו לעשות צו להוצאות.
- ניתן לפרסום ללא פרטי שמות הצדדים.
ניתן היום, י"א ניסן תשע"ו, 19 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.