תביעה כספית בגין חיובי ארנונה והיטלים לשנים 2009 - 2011.
הרקע העובדתי ועיקר הטענות
1.התביעה דנן הוגשה בהתאם לפסק דינו של בית משפט לעניינים מנהליים שניתן בעתירה שהגישה הנתבעת נגד התובעת, ובו נקבע שהתובעת לא תנקוט נגד הנתבעת באמצעי גבייה מנהליים לגביית חובות ארנונה והיטלים, אלא תגיש תביעה כספית במסגרתה יתבררו טענות הצדדים (עת"מ 54337-12-11 "העתירה השנייה"). העתירה השנייה הוגשה בהמשך לעתירה קודמת שהגישה הנתבעת, אף היא בגין הליכי גבייה מנהליים בהם נקטה התובעת אף הם בגין חובות ארנונה והיטלים (עת"מ 14465-12-10 "העתירה הראשונה").
הצדדים חלוקים על השלכת פסקי דין אלו על ההליך דנן, ולכך להלן.
2.הנתבעת מנהלת מפעל לייצור בטון המצוי בשטח השיפוט של עיריית ראשון לציון, על גבול שטח השיפוט של עיריית חולון. אין מחלוקת שהחצר האחורית של המפעל מצויה בשטח השיפוט של העיר חולון, והחיובים נשוא הדיון מתייחסים לשטח זה.
3.במשך מספר שנים שילמה הנתבעת לתובעת ארנונה בגין השטח הנ"ל בסכום של 63,000 ₪ לשנה. החל מחודש מאי 2009 הוגדלו חיובי הארנונה, וזה הרקע למחלוקת בין הצדדים, לה נוספה מחלוקת נוספת לעניין חיובים בגין היטלים. יש לציין שהמחלוקת מתייחסת רק לסכומים העולים על 63,000 ₪, מאחר וגם על הנתבעת מוסכם שבגין חיובי ארנונה עליה לשלם לתובעת סכום של 63,000 ₪ לשנה, והיא אף שילמה סכום זה.
הנתבעת חלקה על החיובים שנשלחו לה ושילמה רק את הסכומים בהם הודתה. וכך היא החלה לצבור חובות, וסכום החוב כולל ריבית פיגורים, עמד נכון למועד הגשת התביעה על 120,344 ₪.
4.התובעת טוענת שהיא שלחה לנתבעת הודעות תשלום כנדרש, וככל שהיו לנתבעת טענות נגד החיובים שקיבלה, היה עליה לפנות במועד הקבוע בדין למנהלת הארנונה או לוועדת הערר ולהשיג על החיובים. משלא עשתה כן, החיובים חלוטים ושוב לא ניתן לבטלם או להרהר אחר נכונותם. לטענת התובעת כך קובעים הדין והפסיקה, ופסקי הדין שניתנו בעתירות המנהליות לא באו ואינם יכולים לשנות מהדין המהותי לפיו בית משפט זה אינו מוסמך להיזקק לטענות הנתבעת. גם לגופם של דברים אין דבר בטענות הנתבעת. החיובים החדשים מבוססים על מדידה עדכנית שנערכה בחודש מרץ 2009, ובהתאם לה עודכן סכום החיוב. ממצאי המדידה לא נסתרו, הנתבעת לא הציגה מדידה אחרת, ואין בסיס לסברתה כי "מה שהיה הוא שיהיה".
5.הנתבעת טוענת שהיא אינה חבה לתובעת דבר והחיובים שנשלחו לה אינם נכונים. לטענתה החיובים המוגדלים הם בגין שטח שאינו נתון בחזקתה, ונמדד שטח שהוא רשות הרבים וכל אחד רשאי לעשות בו שימוש. זאת ועוד, התובעת אינה מספקת בשטח זה כל שירותים מוניציפאליים, וגם לכן היא אינה זכאית לדרוש תשלומים בגינו. הנתבעת טוענת שבית משפט זה מוסמך לבחון מלוא טענותיה לאור פסקי הדין שניתנו בשתי העתירות המנהליות. יתר על כן, הודעות התשלום לשנים 2009 – 2010 לא נשלחו לה, משום כך לא היתה לה ההזדמנות להעלות נגדן טענות כלשהן, וגם לכן יש לאפשר לה לטעון טענותיה במסגרת הליך זה. ובאשר לשנת 2011, בעניינה הוגשה השגה, ההחלטה בה ניתנה רק לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק, ולאור זאת יש לראות בהשגה שהוגשה כהשגה שהתקבלה.
הנתבעת מעלה גם טענות קיזוז. לטענתה יש לקזז מסכום החוב הנטען את חובות התובעת כלפיה, הן בגין הוצאות משפט שנפסקו או שיש לפסוק לזכותה בגין העתירות המנהליות שהיא נאלצה להגיש, והן בגין נזקים שגרמה לה התובעת כתוצאה מהליכי הגבייה המנהליים בהם נקטה, לרבות בגין לשון הרע שנגרם לה כתוצאה מהעיקולים שהוטלו.
6.בתגובה לטענות הנתבעת הגישה התובעת בקשה מקדמית בה ביקשה למחוק חלק מטענות ההגנה על הסף מחמת חוסר סמכותו העניינית של בית משפט זה להידרש להן. בהתאם להחלטה שניתנה, הטענות כולן יתבררו במסגרת פסק דין זה.
7. להלן ייבחנו טענות הנתבעת, לרבות לעניין הסמכות העניינית, תוך הבחנה בין חיובי ארנונה לחיובי היטלים, ותוך התייחסות לשוני העובדתי בין שנות החיוב.
8.ואלו העדים שהעידו: מטעם התובעת העיד המודד, מר גיורא מורג ("המודד"), והגב' עינב קפלן בשארי, מנהלת מדור אכיפה והוצאה לפועל אצל התובעת ("נציגת העירייה"). מטעם הנתבעת העידה הגב' רחל ספיגולנט, עובדת בנתבעת ("נציגת הנתבעת").
דיון והכרעה
חיובי ארנונה – סמכות עניינית
9.ככלל ניתן להשיג על חיובי ארנונה בשני מסלולים: המסלול המנהלי והמסלול המשפטי (עתמ (ת"א) 45583-03-15 אור פז נ עיריית הרצליה). המסלול המנהלי קבוע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976 ("חוק הערר"), במסגרתו ניתן להעלות טענות בנושאים ספציפיים הקבועים בסעיף 3(א) לחוק, כגון טענות לעניין האזור בו מצוי הנכס, סוג הנכס, גודלו והשימוש שנעשה בו. מקובל לראות בעניינים אלו נושאים טכניים עובדתיים (עע"ם 2611/08 בנימין נ עיריית תל אביב). המסלול השני, המסלול המשפטי, הוא פנייה ישירה לבית משפט לעניינים מנהליים בדרך של עתירה מנהלית, ובמסגרתו יידונו טענות שאינן כלולות בגדר העניינים שבסעיף 3 לחוק הערר.
10.חוק הערר קובע לא רק את סוג הטענות אותן ניתן להעלות במסגרת המסלול המנהלי, אלא גם את הדרך בה יש לטעון טענות אלו, והיא הגשת השגה למנהל הארנונה במועד הקבוע בחוק, הגשת ערר על החלטת מנהל הארנונה בהשגה, והגשת ערעור לבית משפט לעניינים מנהליים על החלטת וועדת הערר.
11.בהתאם לפסיקה, בכל הקשור לטענות מסוג הטענות הנזכרות בסעיף 3 לחוק הערר, המסלול המנהלי הוא מסלול מחייב, ולמעט מקרים חריגים, לא ניתן לעקוף מסלול זה באמצעות העלאת הטענות בהליך משפטי אחר. לאור זאת, כאשר עירייה מגישה תביעה כספית נגד נישום לתשלום חוב ארנונה, הנישום אינו רשאי להעלות במסגרת הגנתו טענות שהיה עליו לטעון במסגרת המסלול המנהלי לפי חוק הערר, מאחר ובכך תסוכל כוונת המחוקק לייחד דרך מיוחדת להשגה על חיובי ארנונה (למשל ע"א 739/89 מיכקשוילי נ. עיריית תל אביב; ע"א 4452/00 טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ. עיריית טירת הכרמל).
12.ואולם, לכלל האמור יש חריגים, ובמקרים ראויים ניתן להעלות במסגרת הליך משפטי רגיל טענות שצריך היה להעלותן במסגרת המסלול המנהלי. חריג זה מעוגן כיום בסעיף 3(ג) לחוק הערר הקובע שאת הטענה שבסעיף 3(א)(3) לחוק הערר, טענת "איני מחזיק", ניתן להעלות, ברשות בית משפט, בכל הליך משפטי.
בפסיקת בתי המשפט קיימות גישות שונות לעניין היקפו של חריג זה. יש הסוברים כי לאור לשון הסעיף יש לאפשר ביתר קלות העלאת טענה מסוג "איני מחזיק", ויש שאינם מדייקים בלשון הסעיף ואינם מבחינים בין הטענות השונות המפורטות בסעיף 3 לחוק הערר. עם זאת, על הכל מוסכם שמדובר בחריג השמור למקרים מיוחדים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרוניות ציבורית, והחריג אינו מהווה פתח גורף לטעון טענות נגד חיובי ארנונה מחוץ למסלול המנהלי (למשל עע"מ 2611/08 בנימין נ עיריית תל אביב; רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' יזום והשקעות בע"מ; ע"א 10977/03 דור אנרגיה נ. עיריית בני ברק).
13.ומה בענייננו? התובעת טוענת שהנתבעת לא הצביעה על חשיבות עקרונית ציבורית או אחרת בטענותיה, לפיכך לא חל החריג, והנתבעת אינה רשאית לטעון להגנתה טענות שהיה עליה להעלות במסגרת השגה לפי חוק הערר.
הנתבעת טוענת שאין להשתיקה מאחר והודעות התשלום לשנים 2009 – 2010 לא נתקבלו על ידה, כך שמניין הימים להגשת ההשגה טרם החל. ובאשר לשנת 2011, החלטת מנהלת הארנונה בהשגה ניתנה באיחור, ויש לראות את ההשגה כהשגה שנתקבלה. ומעל לכל, לאור פסקי הדין שניתנו בעתירות המנהליות, אין לחסום טענותיה.
14.תחילה לפסקי הדין שניתנו בעתירות המנהליות. עתירות אלו התייחסו להליכי הגבייה המנהליים בהם נקטה התובעת, ובפסק הדין בעתירה השנייה הורה בית משפט לתובעת להגיש תביעה כספית. משמעות הדבר הוא שהתובעת אינה רשאית לפעול בדרך מקוצרת של גביית החוב באמצעי גבייה מנהליים, אלא עליה להצטייד תחילה בפסק דין המחייב את הנתבעת לשלם את החוב הנטען. עם זאת אין בפסק הדין כל התייחסות למהות הטענות אותן ניתן לטעון במסגרת התביעה הכספית, ובשום מקום לא נקבע, ולמעשה גם לא יכול היה להיקבע, שבניגוד לדין המהותי ניתן יהא להעלות במסגרת התביעה הכספית טענות שמקומן בהליך אחר.
לאור האמור, איני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה לאור פסק הדין בעתירה המנהלית התובעת אינה יכולה לטעון כי הנתבעת מנועה מלהעלות טענותיה.
15.מכאן לטענת התובעת לפיה בית משפט זה אינו האכסניה הנאותה לבחינת טענות הנתבעת.
הטענה העיקרית של הנתבעת היא שיש להותיר את החיוב הקודם בעינו, והמדידה החדשה שבוצעה אינה נכונה. טענה זו מעוררת שאלה עובדתית - טכנית, של היקף השטח בו מחזיקה הנתבעת ואופי החזקתה בו. אין מדובר בשאלה עקרונית בעל חשיבות ציבורית או אחרת. לאור זאת, יש לקבלת את טענת התובעת לפיה היה על הנתבעת להעלות טענותיה במסגרת המסלול המנהלי, ולהגיש השגה למנהלת הארנונה, ואין לאפשר לה לטעון טענות אלו כטענות הגנה מפני תביעה כספית.
אוסיף, אף שהדבר לא נטען, כי נכון יותר לסווג את טענות הנתבעת כטענה לטעות בגודל הנכס לפי סעיף 3(א)(2) לחוק הערר, ולא כטענת איני מחזיק לפי סעיף 3(א)(3) לחוק. מכאן שסעיף 3(ג) לחוק הערר, הקובע את החריג המאפשר לטעון בבית משפט טענות שיש לטעון בפני מנהל הארנונה, אינו מתייחס ישירות לטענות הנתבעת.
16.טוענת הנתבעת שהתובעת אינה מספקת בשטח שירותים מוניציפליים, וגם לכן היא אינה רשאית לגבות בגינו ארנונה. טענה זו יש לדחות.
הכלל הוא שאין לקשור בין החובה לשלם ארנונה ובין אספקתם של שירותים מוניציפליים. הטעם לכך הוא שארנונה היא במהותה מס ולא היטל או אגרה, על כן תשלומה אינו מותנה בקבלת שירותים על ידי המשלם מהרשות המקומית (למשל עעמ 3447/12 מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש בע"מ נ' עיריית חדרה, והאסמכתאות שם).
מעבר לנדרש אוסיף כי הטענה לאי מתן שירותים בשטח הנוסף נטענה באופן סתמי וללא כל ביסוס. טענה זו גם אינה מתיישבת עם הודאת הנתבעת בחובתה לשלם ארנונה בסכום של 63,000 ₪ לשנה, מבלי לטעון לאי מתן שירותים מוניציפליים.
17.המסקנה עד כה היא שמן הדין היה לקבל את טענות הסף שהעלתה התובעת, לקבוע שחיובי הארנונה חלוטים והנתבעת מנועה מלהעלות טענות נגדם. אלא שבכך לא תם הדיון ויש להידרש לטענות הנתבעת לפיהן התובעת לא שלחה לה את הודעות התשלום.
הודעות התשלום
18.הנתבעת טוענת שהודעות התשלום לשנים 2009 – 2010 לא נשלחו לה, משום כך המועדים הקבועים בחוק הערר להגשת השגה טרם חלפו והיא רשאית לטעון מלוא טיעוניה. התובעת טוענת שכל הודעות התשלום נשלחו כנדרש, וטענות הנתבעת אינן אלא טענות בעלמא.
19.סעיף 3(א) לחוק הערר קובע לאמור: "מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה...". מלשון הסעיף עולה שאת מניין 90 הימים יש למנות ממועד קבלת הודעת התשלום. לפיכך נפסק שתנאי ליצירת מחסום בפני נישום שלא הגיש השגה במועד הוא משלוח הודעת תשלום, וכל עוד לא נשלחו ההודעות מניין הימים להגשת השגה אינו מתחיל (ע"א 436/62 ראש העיר, חברי המועצה ותושבי העיר רמת-גן נ' בנימין תיק; עתמ 14634-10-10 אל - כול ייצור ושיווק בע"מ נ' עיריית נצרת עילית). הנטל להוכיח משלוח ההודעות רובץ על הרשות.
20.שני עדים התייחסו למשלוח הודעות התשלום. נציגת התובעת ונציגת הנתבעת. נציגת התובעת כותבת בתצהירה כי החל מחודש מאי 2009 חיובי הארנונה הם לפי מדידה מעודכנת, כי היא שולחת לנתבעת הודעות תשלום דו חודשיות באופן סדיר, וכי בהודעות הנשלחות יש פירוט של חיובי הארנונה ושל יתר החיובים המוטלים על מחזיק הנכס בהתאם לשטחים והסיווגים המפורטים במפות המדידה. הנתבעת מתעלמת באופן עקבי ושיטתי מהודעות החיוב הנשלחות לה, ומידי פעם נציגיה מגיעים למשרדי התובעת ומשלמים תשלומים כראות עיניהם (סעיפים 7, 10 לתצהיר ת/2).
נציגת הנתבעת כותבת בתצהירה שטענת התובעת בדבר משלוח הודעות תשלום אינה נכונה ואין בה אמת, וכך עלה כבר בשתי העתירות המנהליות (סעיפים 15, 17 לתצהיר נ/1).
21.בחנתי את העדויות והראיות והגעתי למסקנה שהתובעת לא הוכיחה גרסתה.
התובעת הסתפקה באמור בתצהיר העדה, והיא לא הציגה כל ראיות - כגון עותק מהודעות התשלום שנשלחו ולו של אחת מהן - לתמיכה באמור בו. בחקירתה נשאלה העדה על סמך מה היא טוענת שההודעות נשלחו, ותשובתה היתה שהיא מעיינת בחומר שהביאה עמה. אלא שחומר זה לא צורף לתצהיר, והעדה גם העידה שהיא לא נתבקשה לחפש ולהביא את העתקי ההודעות שנשלחו (עמ' 16 שורות 8 – 21). לא ברור מדוע בחרה התובעת שלא להציג מסמכים בתמיכה לגרסתה שעה שכבר בכתב ההגנה כפרה הנתבעת במשלוח ההודעות.
זאת ועוד. כבר בעתירה הראשונה טענה הנתבעת שההודעות לא נשלחו, ודבר העלאת חיוב הארנונה נתגלה לה לראשונה עת הגיעה נציגתה למשרדי העיריה כדי לשלם את הארנונה (העתירה צורפה כנספח א לתצהיר נ/1). בפסק הדין נקבע שהעירייה לא הרימה את הנטל להראות כי שלחה דרישות תשלום בגין חיוב היטלי פיתוח, דרישות שהיו מאפשרות לעותרת (הנתבעת) להשיג על החיובים. גם אם פסק הדין בעתירה הראשונה מתייחס לחיובי היטלים, פסק הדין בעתירה השנייה מתייחס גם לחיובי ארנונה (פרוטוקול הדיון ופסק הדין בעתירה השנייה, נספח ט' לתצהיר נ/1). אף שלאור פסקי הדין בעתירות המנהליות הגישה התובעת תביעה כספית, בניגוד לאמור בהם, היא לא הביאה ראיות לביסוס הטענה כי שלחה הודעות תשלום.
טוענת התובעת שנציגת הנתבעת הודתה בחקירתה שההודעות נתקבלו על ידי הנתבעת, ודי בכך. איני מקבלת טענה זו. אמנם בעדותה הודתה העדה שהודעות חיוב דו חודשיות נשלחות לנתבעת ומגיעות אליה (עמ' 21 שורות 15 – 18), אולם מיד לאחר מכן היא העידה שהחל משנת 2009 לא נשלח דבר (עמ' 21 שורות 19 – 20), ובהמשך טענה שלא נאמר לה כי שטח החיוב הוגדל (עמ' 21 שורות 29 – 31). גם אם נציגת הנתבעת הודתה בקבלת ההודעות, לא הובהר מה כללו ההודעות הדו חודשיות, ואם יש בהן התייחסות לכך שבוצעה מדידה עדכנית של השטח המוחזק ובהתאם לה נערכו חיובים חדשים, גבוהים יותר. גם משום כך אין די בעדותה הכללית של נציגת הנתבעת.
מכל האמור התובעת לא הוכיחה משלוח הודעות תשלום לשנים 2009 – 2010 כנדרש.
22.מסקנת הדברים היא כי אף שעקרונית היה על הנתבעת לטעון טענותיה במסגרת השגה, ואם לא עשתה כן אין לאפשר לה להעלות טענות אלו כטענות הגנה מפני תביעה כספית, משלא הוכח משלוח הודעות התשלום, מניין הימים להגשת השגה טרם חלף. בנסיבות אלו, טענת התובעת כי הנתבעת מנועה מלחלוק על חיובי הארנונה נדחית.
23.התביעה מתייחסת לשלוש שנים. בכל הקשור לשנים 2009 – 2010, לא הוכח משלוח הודעות התשלום, על כן אדרש לטענות גופן. בכל הקשור לשנת 2011 אין מחלוקת שההודעות נשלחו, ולפיכך המסקנה לגבי שנה זו שונה, כי שיובהר להלן.
טענות ההגנה – שנים 2009 - 2010
24.כפי שכבר נאמר המחלוקת בין הצדדים התעוררה על רקע מדידה שבוצעה בחודש מרץ 2009 בעקבותיה הועלו חיובי הארנונה. הנתבעת טוענת שהמדידה שגויה ונמדדו גם שטחים שאינם נתונים להחזקתה, התובעת טוענת שהמדידה מקצועית ומדויקת.
25. המחלוקת בין הצדדים היא מחלוקת עובדתית, והתייחסו לה מודד התובעת ונציגת הנתבעת.
המודד ערך את מפת מדידה ת/1, ובעדותו תאר את אופן ביצוע המדידה. לדבריו לפי בקשת מנהלת השומה נערכה מדידה למספר עסקים באזור, לא רק לעסקה של הנתבעת (עמ' 13, שורות 1-7). טרם ביצוע המדידה הוא יצר קשר עם מי מעובדי הנתבעת שאת שמו לא זכר אך הוא יודע כי הלה היה האחראי במקום (עמ' 13, שורות 11-30). השטח שנמדד הוא שטח שהיה מוחזק ותפוס על ידי מיטלטלין הקשורים לנתבעת (עמ' 14, שורות 4-14), ולמיטב זכרונו של המודד נמצאו במקום תבניות בטון ופלטות בטון (עמ' 14, שורות 15-18). יצוין כי הנתבעת היא מפעל לייצור מוצרי בטון.
נציגת הנתבעת העידה שהשטח שלכאורה מצוי בתחום השיפוט של עיריית חולון הוא 500 מ"ר בלבד (סעיף 14 לתצהיר נ/1), זה השטח בגינו משלמת הנתבעת ארנונה כל השנים (עמ' 20, שורות 1-6), ואין לקבל את מדידת התובעת לפיה היקף השטח המוחזק בידי הנתבעת הוא 3,624 מ"ר.
26. בחנתי את מכלול הראיות והגעתי למסקנה שיש לקבל את המדידה שביצע מודד התובעת. למעשה הנתבעת לא הציגה כל עדות או ראיה שיהיה בהן כדי לשלול מדידה זו. מספר נימוקים מובילים למסקנה זו.
ראשית, גרסת התובעת מבוססת על עדות של מודד מקצועי שזו הכשרתו, עדות הנתמכת במפת מדידה שערך המודד. מעדות המודד עלה שלמרות הזמן שחלף הוא זוכר את הפרטים הרלוונטיים ואת המדידה עצמה, ובעדותו הפנה לכך שגבולות החלקה שסומנו על ידו במפת המדידה אינה סכמתיים, דבר המלמד שהמדידה נעשתה בצורה מדויקת לפי הממצאים בשטח (עמ' 14, שורות 13-15). אל מול עדות מקצועית זו עומדת עדותה של נציגת הנתבעת ממנה עולה בבירור שהיא אינה העדה הרלוונטית לבירור המחלוקת, מדובר במי שעוסקת בביצוע שליחויות וסידורים בבנקים עבור הנתבעת (עמ' 18, שורות 9-14), אין לה כל הכשרה בנושא מדידות והיא אינה יודעת לקרוא מפות. גרסתה אינה נתמכת בכל מסמך, תמונה או מפה (עמ' 19, שורות 24-27), והיא מבוססת על מדידה שערך בעל העסק "ברגליים" (עמ' 20, שורות 2-5). אין אלא להסיק כי מדובר בעדות לא מקצועית ולא מבוססת. שנית, מעדות נציגת הנתבעת עולה שגרסתה נסמכת אך ורק על כך שלאורך כל השנים חויבה הנתבעת בארנונה לפי שטח של 500 מ"ר ומטעם זה היא סבורה שאין לחייבה בחיוב נוסף (וראה גם טענות העתירות המנהליות). טענה זו אינה יכולה לעמוד שעה שמדידה עדכנית העלתה שהשטח המוחזק גדול יותר. שלישית, גרסת הנתבעת נסמכת על עדות יחידה של אשתו של מנהל הנתבעת (עמ' 18, שורות 13-14). מדובר בעדה המעוניינת בתוצאות ההליך ובהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות יש לשקול עדותה בזהירות. זאת ועוד, הנתבעת לא העידה את העד הרלוונטי ביותר, בעל העסק, בעלה של העדה שהעידה, מבלי ליתן לכך הסבר משכנע. הטענה כי העד אינו יודע קרוא וכתוב לאו טענה היא, וניתן היה להעיד את המנהל ללא תצהיר. בנסיבות אלו יש להניח שעדותו של מנהל הנתבעת לא היתה נוחה לה וגם משום כך יש להעדיף את גרסת התובעת.
מכל האמור אני מקבלת את עדות המודד וקובעת שהיקף השטח המוחזק בידי הנתבעת הוא בהתאם למדידה שביצע.
27. טוענת הנתבעת שהמודד מדד שטח שאינו בחזקתה הייחודית, שמדובר בשטח ציבורי שכל אחד יכול לעשות בו שימוש, שמדובר בשטח פתוח על גביו מצויה פסולת, שהשטח אינו מגודר או מתוחם בכל דרך, ושלא ברור איזה שטח נמדד.
מכלול טענות אלו אינו מקובל עליי. עדות המודד היתה משכנעת, והמודד הסביר בדיוק כיצד קבע איזה שטח מצוי בחזקת הנתבעת. ארנונה משולמת על ידי המחזיק ואין כל צורך להוכיח זיקה של בעלות. גם אם השטח אינו מתוחם או אינו מגודר אין זה שולל את החזקה שתפסה בו הנתבעת, וגם אם הנתבעת מחזיקה בשטח לצורך אחסון מיטלטלין אין זה שולל את העובדה שהיא מחזיקה בשטח לצרכיה שלה. זאת ועוד, טענות אלו אינן נתמכות בעדים או בראיות, אף לא תמונות, והן אינן אלא טענות בעלמא.
28. המסקנה היא שאף שדחיתי את טענת התובעת כי אין להידרש לטענות הנתבעת, עולה כי לגופם של דברים אין בידי הנתבעת כל הגנה.
טענות ההגנה – שנת 2011
29.בכל הקשור לשנת 2011, המצב שונה. הנתבעת מודה כי קיבלה את הודעות התשלום והיא אף הגישה בגינן השגה. ההשגה נדחתה ואין חולק כי לא הוגש ערר על החלטת הדחייה (ראה ההשגה וההחלטה נספח ד' לתצהיר נ/1 ונספחים 2 – 3 לתצהיר ת/2).
30.הנתבעת טוענת שהחלטת מנהלת הארנונה ניתנה באיחור, על כן לפי הוראות חוק הערר יש לראותה כהשגה שנתקבלה (סעיף 4(ב) לחוק הערר). בתגובה טוענת התובעת שגם אם ההחלטה ניתנה באיחור, דבר המוכחש, היא אינה בטלה וכדי לבטלה היה על הנתבעת להגיש ערר במסגרתו לטעון את טענת האיחור. הנתבעת לא הגישה ערר ובנסיבות אלו החלטת ההשגה שרירה וקיימת.
31.הדין עם התובעת. בהתאם לפסיקה מועד 60 הימים למתן החלטה בהשגה כקבוע בסעיף 4(ב) לחוק הוא מועד קשיח ומחייב, ובדרך כלל די באיחור של יום אחד כדי לראות את ההשגה כמתקבלת (עתמ (ת"א) 2445-09 מרכז נופש"ספורטן" פ"ת נ' עיריית פתח תקוה; עתמ (מרכז) 19469-06-10 איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית פתח תקווה). ואולם הגורם היחידי המוסמך לבטל את החלטת מנהל הארנונה היא ועדת הערר, ואם לא הוגש ערר הופכת החלטת מנהל הארנונה סופית וכך גם השומה נשוא ההשגה (רוסטוביץ, ארנונה עירונית, מהד' חמישית, עמ' 1388; עת"מ (חי') 31099-06-13 כל בודק למטבח המוסדי בע"מ נ' עירית חיפה; עמנ (מרכז) 19655-11-11 עיריית פתח תקווה נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ; ברמ 4804/15 שותפות עמיתי מלון הרצל ירושלים נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים). לאור האמור, יש לדחות את טענת הנתבעת בדבר קבלת ההשגה, ואין בידה הגנה גם ביחס לשנת 2011.
ארנונה - סיכום ביניים
32. מסקנת הדברים היא זו. אני מקבלת את עמדת התובעת לפיה היה על הנתבעת להעלות טענותיה במסגרת המסלול המנהלי ולא כטענות הגנה בתביעה כספית. עם זאת מאחר ולא הוכח שהודעות תשלום הקנס לשנים 2009-2010 נשלחו לנתבעת, יש מקום להידרש לטענות הנתבעת גם במסגרת הליך זה. בחינת הטענות גופן מעלה שאין בידי הנתבעת הגנה של ממש. ובכל הקשור לשנת 2011, ההשגה נדחתה ומכאן כי גם לגבי שנה זו אין בידי הנתבעת הגנה.
כפי שיפורט להלן, למרות מסקנה זו, דין התביעה להידחות בהעדר הוכחת גובה החוב, לכך אתייחס לאחר שאדרש לטענות לעניין החיובים בגין היטלי פיתוח.
היטלי פיתוח
33.התביעה הוגשה בגין חוב ארנונה ובגין חוב היטלי פיתוח. ההיטלים בגינם חויבה הנתבעת הם היטלי ביוב, צנרת וכביש בסכום כולל של 44,605 ₪ נכון ליום 21.05.12 (תעודת עובד ציבור, נספח 5 לתצהיר נציגת התובעת).
34.בכל הקשור לחיובי ההיטלים ניתן לקצר. הגעתי למסקנה כי התובעת לא מלאה אחר פסק הדין בעתירה הראשונה, ולא הוכיחה את בסיס החיוב בדרך בה הורה לה בית משפט לעניינים מנהליים להוכיחו.
העתירה הראשונה הוגשה לאחר שהתובעת החלה לנקוט נגד הנתבעת בהליכי גבייה מנהליים. העתירה התקבלה ובפסק הדין נקבע שהתובעת לא הרימה את נטל ההוכחה הנדרש להראות כי שלחה לנתבעת דרישות תשלום כדין לעניין חוב היטלי פיתוח, "היטלים המחויבים על פי חוק בהודעה מפורטת לנישום לעניין העבודות שבוצעו וחישוב חלקו בעבודות אלה", ולפיכך נקבע כי "באם קיים חוב בספרי העירייה כנגד העותרת בגין היטלי פיתוח לרבות ביוב, תיעול, צנרת, וכביש כטענת המשיבה, תתכבד המשיבה ותתבע חוב זה מן העותר בדרך הקבועה בחוק היינו על המשיבה להציג בפני העותרת את יתרת החוב הנטען על ידה לרבות פירוט היווצרותו וזאת על מנת שהעותרת תוכל להשיג על החוב הנטען מקום שתבחר לעשות כן..." (נספח ב' לתצהיר נציגת הנתבעת נ/1).
למרות הוראות פשוטות וברורות אלו התובעת לא הציגה דבר, למעט שני מסמכים שצורפו לתצהיר נציגת התובעת, והם תעודת עובד ציבור בה מפורטת השורה התחתונה של כל אחד מההיטלים נכון ליום 21.05.12 (היטל ביוב בסך 4,380.67 ₪, היטל צנרת הסך 23,490.8 ₪, היטל כביש בסך 16,733.4 ₪), ותדפיס חוב נכון ליום 21.05.12 הכולל בחובו חיובים שונים בגין אגרת שמירה, ארנונה, אגרת משפט, היטלי ביוב, תיעול, צנרת וכביש, לרבות חיובי ריבית בסכום כולל של 130,903.40 ₪ (נספחים ד - ה לתצהיר ת/2). אין במסמכים אלו כל פירוט של אופן היווצרות החוב ושל עילת החיוב כשם שאין בהם התייחסות לזיקה הנדרשת בין עבודות התשתית לנכס עליו מוטל החיוב. ודאי שאין בהם כדי לענות לדרישות פסק הדין. ולא רק מסמכים לא הוצגו, גם העד הרלוונטי לא הובא, ובעדותה לא ידעה נציגת העירייה להשיב לשאלות שנשאלה בעניין חיובי היטלים, והיא שבה והעידה כי אינה שולטת בהיטלי פיתוח ואינה בקיאה בנושא (עמ' 17 שורה 26 – עמ' 18 שורה 1).
התובעת אינה יכולה לצאת ידי חובתה בהצגת "השורה התחתונה" של החיוב, ודאי לא כאשר בית משפט הורה לה במפורש לפרט את מקור החיוב ודרך היווצרותו.
35.לא רק שהתובעת נמנעה מפירוט החוב, היא גם לא הוכיחה כי נשלחו דרישות לתשלום, אף זאת בניגוד לפסק הדין שניתן. ככלל, בהתאם לפסיקה, הפרת החובה לשלוח דרישות תשלום אינה גורעת מהחיוב עצמו, במקרה בו לא נשלחה הודעה יש ליישם את עקרון הבטלות היחסית ולבחון אם הפרת החובה גרמה נזק לנישום, ובהתאם לבחינה זו לקבוע אם מדובר בהפרה מהותית (ע"א 1842/97 עיריית רמת גן נ. מנחמי מגדלי דוד רמת גן). בענייננו בחנה כב' השופטת רובינשטיין אם ההפרה גרמה נזק לנתבעת וקבעה כי נגרם נזק ומדובר בהפרה מהותית. למרות זאת, ולמרות שבדיוק בגין כך הורה בית משפט לתובעת להגיש תביעה כספית ולא לנקוט בהליכי גביה מנהליים, התובעת לא הוכיחה כי שלחה דרישות תשלום.
אין מנוס מהמסקנה כי בכל הקשור להיטלי פיתוח, התובעת לא הוכיחה תביעתה.
סכום התביעה בגין חיובי ארנונה לא הוכח
36. התובעת, ככל תובע, נושאת בנטל להוכיח תביעתה, ובמסגרת זו עליה להוכיח גם את סכום התביעה. כמבואר, קבלתי את עמדת התובעת בכל הקשור לחיובי הארנונה. עם זאת, קבעתי שהתובעת לא הוכיחה כי נשלחו לנתבעת הודעות תשלום לשנים 2009 – 2010. פועל יוצא מקביעה זו הוא שאין לחייב את התובעת בפיגורים בגין שנתיים אלו. זאת ועוד, בפסק הדין בעתירה הראשונה נקבע שביחס לשנת 2010 על התובעת לבטל את כל החיובים בגין ארנונה בפיגור. מכאן שחוב הארנונה לשנים 2009 – 2011, אינו יכול לכלול חיובים בגין ארנונה בפיגור לשנים 2009 – 2010.
התובעת לא פרטה בתצהירים או במסמכים כיצד חושבו חיובי הארנונה בשנים נשוא הדיון, היא לא הבחינה בין קרן לריבית, והיא לא פרטה אם נמחקו חיובים לפי פסק הדין בעתירה הראשונה. התובעת הסתפקה בהצגת 2 נספחים שצורפו לתצהיר, ושניהם מפרטים את החוב נכון לחודש מאי 2012 (מועד הגשת התביעה). הוצגה תעודת עובד ציבור בה נכתב שחוב הארנונה נכון ליום 21.05.12 הוא בסך 75,739.1 ₪ כמפורט בתדפיס המצורף (נספח ה' לתצהיר), שורה זו אינה יכולה ללמד כיצד חושב החוב. צורף גם התדפיס (נספח ד'), אלא שגם בו אין הפירוט הנדרש. בחקירתה הנגדית נתבקשה העדה לפרט כיצד חושב החוב, ובתגובה היא הגישה תדפיס נוסף שלא צורף לתצהירה, ועל גביו כיתובים בכתב ידה (ת/3). עיינתי בתדפיס אך גם בו אין הפירוט הנדרש, ולפי הכיתוב המופיע בו, יש חיוב בגין "ארנונה פיגורים 2009 -2011" אף שכאמור אין לחייב פיגורים לשנים 2009 – 2010. העדה גם העידה שאף שהכרטסת שצורפה לתצהירה היא לשנת 2012, בידה כרטסת נוספת של שנים קודמות אך כרטסת זו לא הוגשה (עמ' 16 שורה 22 ואילך).
37.התוצאה היא שקיימים מסמכים שלא הוצגו ומאידך מהמסמכים שהוצגו עולה שחלק מהחיוב אינו כדין, אך אין כל דרך לדעת שיעורו. התוצאה היא שהתובעת לא הוכיחה מה הסכום לתשלום, ואין אלא לקבוע כי היא כשלה בהוכחת תביעתה.
38.אני ערה לתוצאה הקשה של הכרעה זו. משמעה כי אף שהוכח שלנתבעת חוב ארנונה, התביעה נדחית. אין מנוס מתוצאה זו. כאמור, אף שבשני פסקי דין נפרדים הורה בית משפט מחוזי לתובעת להוכיח טענותיה, לאורך כל ההליך היא שבה וטענה שהחיובים חלוטים, אין להרהר אחריהם והיא אינה צריכה להוכיחם. משנדחתה טענה זו, נמצאה התביעה לא מוכחת.
טענת הקיזוז
39.הנתבעת טוענת שעומדת לה טענת קיזוז, בגין הסכומים הבאים: סכום של 63,000 ₪ הוא הסכום שהיא שילמה לתובעת ולפי קביעת בית משפט בעתירה הראשונה יש לזקוף כנגד חוב הארנונה לשנת 2010; סכום של 30,000 ₪ בגין הוצאות משפט שנפסקו לזכותה בעתירה הראשונה וטרם שולמו; סכום נוסף בגין הוצאות משפט בעתירה השנייה שבהתאם לפסק הדין על בית משפט זה לקבוע שיעורן; סכום נוסף של 250,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מהליכי הגבייה המנהליים שננקטו, לרבות נזקי לשון הרע עקב העיקולים.
40.לאור המסקנה אליה הגעתי, אין צורך להידרש לטענה זו. עם זאת יש להעיר שסעיף 53 לחוק החוזים קובע שחיובים שאינם נובעים מעסקה אחת ניתנים לקיזוז רק אם הם חיובים קצובים. על כן לא ניתן לטעון לקיזוז חיובים בגין הוצאות משפט שטרם נפסקו או בגין נזקי מוניטין ולשון הרע. אין גם מקום לקבוע את שיעור ההוצאות להן זכאית הנתבעת בגין העתירה השנייה, אם בכלל, שעה שלא הוגשה תביעה והטענה עלתה כטענת קיזוז בלבד.
תוצאה
41.התוצאה היא שהתובעת לא הוכיחה תביעתה והיא נדחית. בנסיבות העניין מצאתי שלא לעשות צו להוצאות, וזאת לאור מסקנתי כי קיים חוב ארנונה אך שיעורו לא הוכח. לאור האמור יישא כל צד בהוצאותיו.
המזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק פסק הדין.
ניתן היום, ג' אייר תשע"ו, 11 מאי 2016, בהעדר הצדדים.
