סע"ש 18103-05-13

זוהי תביעתו של מר חוסין סרחאן (להלן – התובע) לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתו מיום 1.11.04 ועד ליום 27.1.13, במסעדה שנכון לשנות העבודה האחרונות היתה בבעלות מר שטרית אליהו (להלן – הנתבע).

רקע עובדתי

1. בשנת 1967 הוקמה מסעדת הדגים "מסעדג" בטיילת בת גלים בחיפה (להלן – המסעדה) על ידי אביו המנוח של הנתבע.

2. לאחר פטירת אביו של הנתבע, הועברה הבעלות במסעדה לאמו, הגב' חנה שטרית ז"ל וזאת עד לחודש 04/2011 – מועד בו הועברה הבעלות במסעדה לידי הנתבע (סע' 3 לתצהיר הנתבע). המסעדה מופעלת עד לימים אלה על ידי הנתבע ואחיו ארז (להלן – האח).

3. החל משנת 1984 הועסק הנתבע במסעדה בתפקיד מנהל (סע' 2 לתצהיר הנתבע) ומאז 4/11 הוא כאמור גם בעלים.

4. התובע, יליד 1984, תושב מג'ד-אל-כרום, עבד במסעדה תחילה כנער בין השנים 2000 עד 2003, ובהמשך מיום 1.11.04 ועד למועד התפטרותו ביום 27.1.13. תקופת ההעסקה השנייה הינה התקופה היחידה הרלוונטית לענייננו, כאשר התביעה הוגשה בכפוף להתיישנות הסעדים עבור התקופה הקודמת לחודש 01/2006.

5. התובע הועסק תחילה כעובד כללי במטבח ומשנת 2006-2007 לערך הועסק כטבח (סע' 4-5 לתצהיר הנתבע; סע' 7 לתצהיר התובע; עמ' 44, ש' 29-30).

6. בין הצדדים לא נחתם הסכם העסקה בכתב ואף לא נמסרה לתובע הודעה בדבר תנאי עבודתו (סע' 6-7 לכתב התביעה; עמ' 44, ש' 16-23).

7. במסעדה לא נוהל דו"ח נוכחות ומטענות הצדדים עלה כי שניהם נהגו לרשום בנפרד, בזמן אמת, את ימי ושעות העבודה על מחברת/פתקים שלא נשמרו (עמ' 16, ש' 23-34; עמ' 29, ש' 17-30; עמ' 42, ש' 4-10).

8. לאורך תקופת העסקתו, עבד התובע במסעדה 6 ימים בשבוע: בארבעה ימי חול וכן בימי שישי ושבת. יום מנוחתו השבועית של התובע נבחר לרוב כיום שלישי (סע' 10 לתצהיר התובע; סע' 13 לתצהיר הנתבע).

9. הצדדים חלוקים באשר להיקף שעות עבודת התובע במסעדה: התובע טוען מחד כי עבד למצער 12 שעות ביום, החל ממועד פתיחת המסעדה בשעה 09:00 ועד למועד סגירת המטבח לרוב בשעה 23:00, עם הפסקת מנוחה למשך כשעתיים בלבד (סע' 8 לתצהיר התובע); ואילו הנתבע טוען מאידך, כי התובע עבד לכל היותר 7 שעות ביום, כאשר עבודת המטבח במסעדה בוצעה ב- 2 משמרות, הראשונה משעה 09:00/10:00 ועד לשעה 16:00/17:00 ואילו המשמרת השנייה מסתיימת בשעה 22:00. לטענת הנתבע, התובע עבד במשמרת הראשונה ולאחריה הוחלף על ידי טבח אחר, כאשר בימים בהם לא היה טבח נוסף עבד התובע במסגרת מפוצלת, בין השעות 10:00 עד 12:00 ובהמשך היום משעה 18:00 עד 22:00/23:00; לדידי הנתבע, בימים בהם לא היה טבח נוסף בעבודה, הוא מילא תפקיד זה בעצמו והחליף את התובע, כפי שהוא נוהג לעשות עם הטבחים במסעדה עד היום (סע' 12 לתצהיר הנתבע).

10. התובע הועסק בשכר חודשי, אשר הצדדים חלוקים לגביו (עמ' 1, ש' 14-15; עמ' 3, ש' 9, 24-25). לטענת הנתבע שכרו של התובע היה כמפורט בתלושי שכרו (סע' 18 לתצהיר הנתבע); ואילו לשיטת התובע, תלושי השכר לא נמסרו לו באופן שוטף וממילא הם לא משקפים את שכרו בפועל, אשר היה בתחילת ההעסקה 6,500 ₪ נטו ועלה בהדרגה. שכרו האחרון, מאמצע שנת 2010 לערך, עמד על סך 8,000 ₪ נטו לחודש (כ-10,000 ₪ ברוטו) (סע' 12 לתצהיר התובע). במרבית הזמן, שולם שכרו של התובע במזומן.

11. לאורך תקופת ההעסקה העמיד הנתבע לרשות עובדיו ובכללם התובע דירה ששכר, במרחק 100 מטר מהמסעדה או מעל המסעדה (להלן – הדירה). התובע היה רשאי לנוח, להתקלח וללון בדירה ללא שהשתתף בהוצאות כלשהן (עמ' 1, ש' 29-30). אין חולק כי התובע נהג ללון בדירה למצער פעמיים עד שלוש בשבוע וביתר הימים נסע לטענתו ברכבו הפרטי לבית מגוריו במג'ד-אל-כרום ואף הסיע בדרכו את חבריו לעבודה (סע' 9 לתצהיר התובע; סע' 7 לתצהיר הנתבע).

12. הנתבע לא שילם החזר הוצאות נסיעה לתובע, לטענתו על רקע מגוריו של התובע בדירה אשר ממנה הגיע לעבודה (עמ' 39, ש' 13-15; סע' 17.4 לתצהיר התובע). עם זאת, בתצהירו הודה הנתבע בזכאות התובע להחזר הוצאות נסיעה בגין יום אחד בשבוע (סע' 41 לתצהיר).

13. אין מחלוקת כי התובע זכאי לחלף הפרשות מעסיק לפנסיה בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק (עמ' 1, ש' 19), אשר לא קוים. הנתבע טוען שהפרשות אלו יש לחשב לפי השכר המופיע בתלושי השכר (סע' 38).

14. הנתבע הודה בתצהירו בזכאות התובע ליתרת דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתו בסך 5,152 ₪ (סע' 39).

15. התובע התפטר מעבודתו ביום 27.1.13 לאלתר, לטענתו הן על רקע הפגיעה המתמשכת בזכויותיו הסוציאליות והן על רקע תקרית שאירעה בין אנשים המוכרים כ"עבריינים פליליים", בסביבת המסעדה לבין עובדי המסעדה ובכללם התובע אשר התפתחה לקטטה אלימה ולאיומים מפורשים על שלומו וחייו של התובע, כל זאת לאחר שהנתבע סירב להגיש תלונה כנגד גורמים אלה במשטרה (להלן – התקרית). הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם התובע זכאי לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתו.

    ההליך שבפנינו

16. בכתב ההגנה טען הנתבע, כי הבעלות במסעדה הועברה לידיו רק בחודש 04/2011, לאחר ועקב פטירת אמו המנוחה, כאשר עד למועד זה הועסק הנתבע כמנהל שכיר במסעדה ומשכך אינו חייב לשיטתו לשאת בתשלומים הנתבעים בכתב התביעה בגין התקופה שקדמה לחודש 04/2011, למעט תשלומים אשר בהתאם לדין מעסיק חייב בתשלומם מכח דוקטרינת "העברה מיד ליד", ככל שקיימים כאלה (סע' 6-7). עוד נטען בכתב ההגנה, כי התביעה לפיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודתו התיישנה זה מכבר, משחלפו מעל 7 שנים ממועד קבלת התובע לעבודה (סע' 24).

17. לאחר שני דיונים מוקדמים והליך גילוי מסמכים, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית: מטעם התובע הוגש תצהיר של התובע עצמו וכן של שלושת חבריו לעבודה במועד הרלוונטי לתביעה: מר בלאל אבו יונס, מר איהאב עאסלה ומר איהאב חיידר (להלן – אבו יונס, עאסלה וחיידר בהתאמה). מטעם הנתבע הוגש תצהיר של הנתבע עצמו וכן של הגב' יקטרינה מקובייב, המועסקת כמלצרית במסעדה מזה כעשר שנים ושל מר סרחאן אוסאמה, עוזר טבח במועד הרלוונטי לתביעה, אשר סיים את עבודתו ביום 27.1.13 יחד עם התובע (להלן – מקובייב ואוסאמה בהתאמה).

18. בדיון ההוכחות מיום 29.10.14 נשמעו בפנינו עדויות התובע והעדים מטעמו, אבו יונס ועאסלה. חיידר לא התייצב להיחקר על תצהירו והתובע ויתר על עדותו (עמ' 13, ש' 11). מטעם ההגנה, נשמעו בפנינו עדויות הנתבע ומקובייב. אוסאמה לא התייצב להיחקר על תצהירו ולבקשת הנתבע נקבע מועד נוסף לשמיעת עדותו. אף לדיון ההוכחות הנוסף מיום 28.1.15 לא התייצב אוסאמה והוברר כי הנתבע לא זימן את העד באמצעות בית הדין או לא וידא כי הזימון נמסר לידיו. בהודעתו מיום 4.2.15 מסר הנתבע, כי הוא עומד על שמיעת עדותו של אוסאמה בהיותה מהותית לבירור התביעה. לפיכך, נקבע התיק להמשך הוכחות ביום 30.6.15. בסמוך לדיון, הודיע הנתבע לבית דין זה כי הוא מוותר על עדותו של אוסאמה ומשכך ניתן צו לסיכומים והצדדים סיכומו טענותיהם בכתב.

19. משתם תוקף מינויים של נציגי הציבור אשר שמעו את התיק, ניתנה לצדדים שהות להתייחס לאפשרות מינוי נציגי ציבור חדשים, אשר ישמעו את התיק מהשלב בו נפסק. התובע הודיע על הסכמתו והנתבע לא הודיע דבר. לפיכך, אנו מחליטים כי מטעמי יעילות הדיון ומניעת עיוות דין לצדדים, המותב הנוכחי ימשיך בתיק מהשלב בו תם תוקף המינוי של נציגי הציבור הקודמים.

    הסוגיות שבמחלוקת

20. אלו הן הפלוגתאות בהן נדרשת הכרעתנו בהליך:

    • האם הנתבע היה מעסיקו של התובע גם לפני 4/11 ומשכך נושא באחריות לתשלום זכויותיו גם עובר למועד זה?

    • מה היה השכר ששולם בפועל לתובע והאם הוא זכאי להפרשים בגין גמול עבודה בשעות נוספות?

    • האם התובע זכאי לגמול נוסף בגין עבודה בימי מנוחה?

    • האם התובע זכאי לפיצוי מחמת אי מסירת תלושי שכר / קבלת תלושי שכר לא נכונים, בניגוד להוראות חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958?

    • האם התובע זכאי לפיצוי בגין היעדר הודעה על תנאי עבודתו, כמתחייב מחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002?

    • האם התובע זכאי לפדיון חופשה שנתית?

    • מהו סכום דמי ההבראה ודמי נסיעות לו זכאי התובע?

    • האם התובע זכאי לגמול נוסף בגין עבודה בחגי העדה המוסלמית, עמה הוא נמנה?

    • האם התובע התפטר מעבודתו בדין מפוטר?

    • מהו הסכום לו הוא זכאי בגין היעדר ביצוע הפרשות פנסיוניות כמתחייב מצו ההרחבה הכללי במשק?

    • האם התובע זכאי לפיצוי בגין אובדן זכאותו לדמי אבטלה?

    • האם התובע זכאי לפיצויי הלנת שכר כחוק, בגין הלנת חלק משכרו עבור חודש 01/2013, בסך 1,933 ₪ אשר שולם לו בפועל ביום 13.3.13?

      נציין, כי רכיב התביעה בגין דמי ביגוד (סע' 24.9 לכתב התביעה), נזנח.

21. בטרם נידרש להכרעה מצאנו לנכון להבהיר, כי לאחר שמיעת העדויות ובחינת מכלול הראיות בתיק, הצטיירה בפנינו תמונה של מעסיק אשר לא הקפיד, בלשון המעטה, על מילוי חובותיו הבסיסיות כלפי עובדיו בכלל והתובע בפרט, שהועסק במסעדה משך שנים רבות ובמצטבר כ- 12 שנים. כך הוכח בפנינו כי הנתבע לא ניהל רישום נוכחות לימי ושעות העבודה של כלל עובדיו ובמקרה הטוב, הנתבע נהג לרשום את השעות על "דף" אותו היה זורק בסוף כל חודש (עמ' 29, ש' 17-30; עמ' 42, ש' 4-10); הנתבע מעולם לא מסר למי מעובדיו הודעה בכתב בדבר תנאי ההעסקה במסעדה (עמ' 44, ש' 16-23); הנתבע אינו נוהג למסור לעובדיו את תלושי השכר באופן שוטף (מעמ' 53, ש' 27 עד עמ' 54, ש' 7); הנתבע הודה כי תלושי השכר אינם משקפים נאמנה את התשלומים שהועברו בפועל לעובדים (עמ' 39, ש' 26-30; עמ' 43, ש' 7-8) וכי כרטסת הנהלת החשבונות של העסק לא נוהלה באופן רצוף (עמ' 41, ש' 2-14); הנתבע מעולם לא ביצע הפרשות פנסיוניות עבור מי מעובדיו, לטענתו על רקע מצבה הכלכלי הקשה של המסעדה (עמ' 46, ש' 1-16); הנתבע מעולם לא ניהל פנקס חופשה עבור מי מעובדיו (עמ' 48, ש' 2-14); הנתבע העסיק עובדים במסעדה מבלי שדיווח על העסקתם לרשויות ומבלי שהנפיק עבורם תלושי שכר (עמ' 50, ש' 18-20) וכך גם הנתבע לא שילם החזר הוצאות נסיעה לכל עובד שעשה שימוש בדירה, תוך התעלמות מהעובדים שנסעו בפועל למקומות מגוריהם (עמ' 39, ש' 14-15).

    במהלך הדיון הבהרנו לנתבע לא פעם את חומרת התנהלותו זו, שלא זו בלבד שהיא מקפחת את זכויות עובדיו, אלא שהינה גם פלילית במהותה ובנוסף מעמידה אותו בפני סכנה ממשית לשאת באחריות במקום קרן הפנסיה, בנסיבות קיומו של אירוע מזכה. יש לקוות כי הערותינו נשמעו ויושמו, מבלי להמתין לפסק דין זה, שעניינו זכויות התובע בלבד.

    דיון והכרעה

    א.הפרשי שכר עבודה בגין עבודה בשעות נוספות וימי מנוחה

    (1)תקופת העבודה הרלוונטית לרכיב תביעה זה

22. התובע נסמך בתחשיבו על 7 השנים האחרונות להעסקתו ודוק, לא נסתרה טענת הנתבע שהוא הבעלים של המסעדה רק מחודש 04/2011 (פרק א' בתצהיר וסע' 3-4 בסיכומיו), כמשתקף גם בתלושי השכר, והתובע לא הוכיח כי מעבר להיות הנתבע מנהל שכיר במסעדה, בתקופה הקודמת לחודש 04/2011, הוא היה גם בעלים. לפיכך, זכאות התובע להפרשי שכר מהנתבע בגין עבודתו בשעות נוספות הינה בגין עבודתו מחודש 04/2011 ועד לסיום העסקתו בחודש 01/2013 ולמשך 22 חודשים בלבד.

    מכלל העדויות התרשמנו שאמו המנוחה של הנתבע היתה לא רק הבעלים הפורמלי של המסעדה אלא גם בעלים בפועל עובר לחודש 04/2011 וכך עלה מעדות הנתבע בעניין זה (עמ' 40, ש' 17-32):

    "ש. אני קיבלתי, במסגרת גילוי המסמכים, את כרטסת הנה"ח שאני מציג בפניך, לגבי השכר שנטען ששולם לתובע, אתה מכיר את הכרטסת הזו?

    ת. אני מכיר כי אני העברתי אותה, אך אני לא מבין בה.

    ש.הכרטסת הזו מתחילה ב-04/11, כשתאריך הערך הוא מ-1.1.10, תוכל להסביר למה אין תנועות בכרטסת לפני כן?

    ת.כי ב-04/11 העסק נפתח על שמי, איני יודע מה היה לפני כן.

    ש.הייתה לפני כן כרטסת הנה"ח?

    ת.ברור, אך אז זה היה על אמי, כך שכל מה שרשום לפני כן זה כנראה בכרטסת בארכיון. אני לא יודע לומר לך למה לא נמסרה אליך, אני הבאתי מה שביקשו.

    ש.אמא שלך טיפלה בהנה"ח? ת.כן, עד 2008-9."

23. מעדותו של עאסלה, עד תביעה, עלה כי אמו המנוחה של הנתבע נכחה במסעדה באופן יומיומי ורצוף והיא אף היתה מעורבת בניהול המסעדה במועד הרלוונטי וכלשונו (עמ' 11, ש' 19-25, ההדגשה הוספה, מ.נ.ד.):

    "ש. ראית פעם את אמא של אלי חנה ז"ל?

    ת. בטח. היא הייתה על כסא גלגלים. היינו כל יום מורידים אותה למטה ומעלים אותה, אני והנתבע.

    ש. נכון שהיא בכסא גלגלים ניהלה את המסעדה?

    ת. אני לא יודע אם היא הייתה מנהלת אני הייתי עובד. לשאלה אם היא הייתה אומרת לנו מה לעשות אני משיב שכן."

24. מכל מקום, גם אם הנתבע הוא זה שניהל בפועל את המסעדה עבור אימו, הרי שהאם היתה הבעלים והמעסיק הרשום של התובע ולא הוצגה בפנינו כל עילה המצדיקה לחייב את הנתבע, שנכנס בנעלי אימו החל מיום 4/11 בזכויות שהיו אמורות להשתלם לפני מועד זה.

25. לפיכך, התביעה לזכויות שיש לשלם באופן שוטף, לרבות בגין גמול עבודה בשעות נוספות, תבחן ביחס לתקופה שתחילתה בחודש 4/11.

    (2)מסגרת העבודה של התובע שהוכחה בפנינו

26. לטענת התובע, ימי עבודתו אצל הנתבע השתרעו למצער על פני 12 שעות ביום, ממועד פתיחת המסעדה בשעה 09:00 לערך לשם קבלת סחורה מהספקים ותחילת ההכנות במטבח לפתיחת המסעדה לסועדים בשעה 12:00, ועד למועד סגירת המטבח וסיום עבודות הניקיון, בשעה 23:00 לערך ולעיתים אף יותר, עם הפסקת צהריים למשך כשעה-שעתיים בלבד, במהלכן נח התובע בדירה. עוד טען התובע, כי לעיתים אף לא יצא להפסקת צהריים, בעיקר בימי שישי-שבת, נוכח עומס העבודה, כאשר ממילא גם בזמן הפסקת הצהריים עמד התובע לטענתו לרשות העבודה וכשנדרש לשוב למסעדה, היה נעתר לכך; התובע הוסיף כי שעות העבודה המפוצלות לא אפשרו לו לנהל אורח חיים תקין (סע' 8 לתצהיר2 התובע). התובע צירף לתצהירו (נספח א') תדפיס דף פרסום של המסעדה באתר אינטרנט, המעיד לכאורה על שעות פעילותה.

    בסיכומיו (פרק ד'), הוסיף התובע וטען כי מתכונת ההעסקה המפוצלת הקבועה לה הוא טען הוכחה בראיות, כאשר הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל לפתחה, כאמור בתיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר); גרסת הנתבעת לפיה יום עבודה מפוצל בוצע אחת לשבוע בלבד כלל לא הוכחה ואף נסתרה בעדויות ההגנה.

27. מנגד, טען הנתבע כי התובע עבד לכל היותר 7 שעות ביום, כאשר עבודת המטבח במסעדה בוצעה ב- 2 משמרות, הראשונה משעה 09:00/10:00 ועד לשעה 16:00/17:00 ואילו המשמרת השנייה הסתיימה בשעה 22:00. התובע עבד במשמרת הראשונה ולאחריה הוחלף על ידי טבח אחר, כאשר בימים בהם לא היה טבח נוסף עבד התובע במסגרת מפוצלת, בין השעות 10:00 עד 12:00 ובהמשך היום משעה 18:00 עד 22:00/23:00 ובשעות היעדרותו הוחלף התובע בימים אלה על ידי הנתבע בעצמו (סע' 12 לתצהיר הנתבע).

    בסיכומיו (פרק ב'), הוסיף הנתבע וטען כי יש לדחות את טענתו המשתמעת של התובע לפיה הועסק כטבח יחיד במסעדה, שכן לאורך תקופת העסקתו, הועסק במקביל לתובע למצער טבח נוסף, כל זאת כאשר אף הנתבע עצמו שימש כטבח בשעות הצורך. לפיכך, אין בסיס למתכונת ההעסקה הנטענת על ידי התובע, אשר אינה מתקבלת על הדעת ואף העובד החרוץ ביותר לא היה שורד בה משך שנים רבות, כבענייננו.

    אשר לעמדתנו -

28. התובע טוען לקיומה של מתכונת העסקה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות. מגמת הפסיקה בכל התקופה הרלוונטית לתביעה הינה, כי במקרים בהם שוכנע בית-הדין שהעובד עבד במתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות, אין העובד נדרש להוכחה מדויקת של שעות עבודתו אלא שדי בהצגת "דבר מה ראייתי" מצד העובד המצביע על מתכונת עבודה כללית הכוללת העסקה בשעות נוספות, לשם העברת הנטל אל כתפי המעסיק (ראה: ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ – אפרים, מיום 12.11.08, והאסמכתאות שם, להלן – עניין ימית ביטחון).

29. סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה) מחייב את המעסיק לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית.

    ביום 1.2.09 נכנס לתוקפו תיקון 24 לחוק הגנת השכר אשר שינה, בין היתר, את נטלי ההוכחה בכל הנוגע לתביעה לתשלום שכר עבודה, גמול בעד עבודה בשעות נוספות וגמול בעד עבודה במנוחה השבועית.

    בסעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר נקבע כך (ההדגשה הוספה, מ.נ.ד.):

    "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו...."

30. ובאשר לנטל ההוכחה בתקופה שקדמה למועד כניסת תיקון 24 לחוק הגנת השכר לתוקף (בחודש 02/2009), בית הדין הארצי לעבודה שב בעניין בטחון לאומי (ע"ע (ארצי) 35727-11-12 ביטחון לאומי 1992 ע.נ בע"מ – פודולסקי אלכסנדר, מיום 25.1.15, לעיל ולהלן – עניין ביטחון לאומי) על המדיניות שהתוותה בעניין ימית ביטחון, בכל הנוגע להגמשת נטל ההוכחה המוטל על העובד, כדלקמן (סע' 40 לפסק הדין בעניין ביטחון לאומי, ההדגשות במקור, מ.נ.ד.):

    "המדיניות שהתווה בית הדין בעניין ימית, בדבר הוכחת היקף ההעסקה, עבודה בשעות נוספות או עבודה במנוחה השבועית ובמשמרת לילה הייתה כאמור ציון דרך בולט במסגרת המגמה המתגבשת של יצירת אחידות ראייתית רוחבית ביישום העיקרון של העברת חובת ההוכחה ביחס לזכויות מגן שונות וזכויות חוזיות שמיצוין היעיל תלוי או מותנה בקיומה של חובה רישומית שהופרה.

    מגמה זו, כפי שמצאה ביטויה בעניין ימית ולאחר מכן בתיקון 24 לחוק הגנת השכר הביאה לשינוי הכלל הראייתי שנהג בעבר לפיו הותנתה העברתו של הנטל להוכחת היקף ההעסקה בשעות נוספות, בהוכחה של מתכונת עבודה קבועה או דפוס עבודה קבוע ונשנה, חודשי, שבועי או יומי, של שעות עבודה או עבודה בשעות נוספות על ידי העובד (ראו והשוו – דב"ע (ארצי) לז/2 – 1 חלד מחמוד דקל – מרקט שותפות פד"ע ח' 343). לאור זאת, הכלל שנקבע בעניין ימית היה כי יש מקום להעברת הנטל גם במקרים שבהם שוכנע בית הדין כי העובד עבד במתכונת עבודה כללית הכוללת עבודה בשעות נוספות; במקרים בהם קיימת אצל המעסיק תופעה של העסקה בשעות נוספות ללא תשלום גמול בגינן כמתחייב מהדין ובמקרים בהם הדרישה להוכחה מדויקת של שעות העבודה אינה הולמת את נסיבות יחסי העבודה. משמע – על פי הנפסק בעניין ימית אין עוד צורך בהוכחתה של מתכונת עבודה קבועה בשעות נוספות החוזרת ונשנית על מנת להעביר את הנטל להוכחת היקף ההעסקה המדויק בשעות נוספות וניתן להסתפק לשם כך אף בהצגת 'דבר מה ראייתי' מצד העובד המצביע על מתכונת עבודה כללית שכללה העסקה בשעות נוספות כתנאי להעברת הנטל אל כתפי המעסיק. כמו כן נקבע כי במקרים של חסר ראייתי ניתן לערוך את חישוב התמורה המגיעה בעבור עבודה בשעות נוספות על דרך האומדנה (ראו גם ע"ע (ארצי) 280/08 זגורי נ' חברת השמירה בע"מ (3.5.10); ע"ע (ארצי) 459/07 דוד יפה נ' ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ (8.12.09)). כללים אלה עולים בקנה אחד עם רוחה ותכליתה של ההגמשה הראייתית המשתקפת גם מתיקון 24 לחוק הגנת השכר "

31. הנתבע לא ניהל ומכל מקום לא הציג רישומי נוכחות התובע בעבודה כמתחייב, ואף עיון בתלושי השכר מלמד, כי צוין בהם השכר החודשי, בלא פירוט מספר שעות העבודה. בנוסף, הנתבע טען בתחילת הדיון כי יזמן עדים, אשר יוכלו להעיד על שעות עבודתו של התובע (עמ' 3, ש' 24) ובפועל הסתפק בעדותה של מקובייב בלבד, עליה נעמוד להלן. לאחר שנתנו דעתנו למכלול העדויות והראיות וכן בשים לב לדין החל, מצאנו כי עלה בידי התובע להוכיח טענתו בדבר קיומה של מתכונת העסקה קבועה שכללה עבודה בשעות נוספות, ואילו הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו בעניין זה. להלן נפרט את הנימוקים לקביעתנו.

32. התובע העיד כי נהג להתייצב במסעדה מדי יום בשעה 09:00 בבוקר לערך, לשם קבלת סחורה מהספקים ותחילת ההכנות במטבח לפתיחת המסעדה לסועדים בשעה 12:00; וכי היה מסיים את עבודתו במסעדה לרוב בשעה 23:00 לערך, לאחר סגירת המטבח וסיום עבודות הניקיון בו – כאשר בצהריים קיבל התובע הפסקה למשך כשעתיים, במהלכן נהג לנוח בדירה. על גרסה זו שב התובע בחקירתו הנגדית (מעמ' 16, ש' 30 עד עמ' 17, ש' 2).

    למעשה, אין מחלוקת כי אלו שעות העבודה של הטבחים במסעדה, כך שהמחלוקת היא האם אכן התובע ביצע אותן במלואן, שמא חלק אותן עם טבח נוסף או עם הנתבע.

33. גרסת התובע נתמכה בעדויותיהם של אבו יונס ועאסלה, שאישרו כי בתקופה הרלוונטית לתביעה, הטבחים היחידים במסעדה היו התובע והנתבע, אשר נהג לסייע לתובע במטבח, בעיקר בשעות העומס ביום שבת, תוך ששללו העסקת טבחים נוספים במסעדה בתקופה הרלוונטית לתביעה (עמ' 10, ש' 13-14; עמ' 11, ש' 4-17). עוד אישר עאסלה בעדותו את מתכונת ההעסקה המפוצלת לה טען התובע בציינו כך (עמ' 12, ש' 5-7):

    "היינו עובדים משעה 09:00 – 10:00 בבוקר ועד שעה 15:00. ואז הנתבע היה נותן לי הפסקה לנוח שעה שעתיים, תלוי בעומס העבודה. וחוזרים לעבוד עד השעה 23:00 – 24:00 בלילה."

34. חיזוק נוסף למסקנתנו בדבר קיומה של מתכונת ההעסקה לה טען התובע מצאנו דווקא בעדות הנתבע עצמו, אשר נשאל אם "היה מקרה שבו התובע התחיל בבוקר והמשיך באותו יום לאחר מכן?" ותשובתו היתה בחיוב תוך שפירט כדלקמן (עמ' 49, ש' 11-23, ההדגשות הוספו, מ.נ.ד.):

    "ש.היה מקרה שבו התובע התחיל בבוקר והמשיך באותו יום לאחר מכן?

    ת.כן. בימים שטבח נוסף נמצא בחופש, שזה קורה אחת לשבוע, טבח היה מתחיל בשעה 09:30 בבוקר יוצא להפסקה בשעה 11:30, וחוזר לסגור את העסק משעה 17:00 -0 18:00 ועד השעה 22:00, זה יכול לקרות אחת לשבוע או ביום שמישהו חסר.

    ש.אתה לא יכול להוכיח לנו לאור התשובות שלך כמה פעמים זה קרה?

    ת.לא יכול להוכיח אבל בעקבות מצבת עובדים שקיימת בעסק אז זה לא יכול לקרות יותר מפעם בשבוע כשטבח יוצא לחופש.

    ש.אם אני מבין את התשובות שלך אין לך מצבת עובדים בכל רגע נתון כי אתה לא מתנהל תרשומת אז אתה לא יכול לומר לנו חוץ מאותו יום מה קורה בעסק שלך מבחינת משך העבודה של הטבחים?

    ת.הסברתי לך שיש טבח בוקר וטבח ערב. במיקרים החריגים אני נמצא שם."

    ובהמשך עדותו הוסיף הנתבע (עמ' 55, ש' 4):

    "... אני בסוף היום הולך הביתה. אני לא גר בחיפה. בשעה 17:00 אני הולך הביתה."

35. טענת הנתבע כי מתכונת עבודה זו בוצעה אחת לשבוע בלבד עקב היעדרותו של טבח נוסף לא נתמכה בכל ראיה; הנתבע לא הגיש כמצופה את מצבת הטבחים במסעדה בתקופה הרלוונטית, אשר היה בה כדי ללמד על העסקתם של טבחים נוספים במקביל לתובע, שלכאורה החליפו אותו במשמרת הערב וכך העיד הנתבע בעניין זה (מעמ' 49, ש' 29 עד עמ' 50, ש' 3):

    "ש.למה רואה החשבון שלך לא יכול היה לתת לבית הדין תמונה ברורה ביחס למספר הטבחים מקבלי המשכורת בתקופה שהתובע עבד?

    ת.ביום שהם עזבו שני העובדים האלה ברגע נתון אחד בלי הודעה מוקדמת, הם עבדו שני טבחים, אוסמה והתובע.

    ש.מה מנע ממך בצורה הכי פשוטה לתת את הנתון הזה לבית הדין? ת.אפשר לתת אותו אבל בא כוחי אמר לי שזה לא רלוונטי."

    מהגדרת הנתבע עצמו עלה כי אוסאמה היה "עוזר טבח" ולא "טבח", מכאן שאפילו לפי עדותו של הנתבע, לפחות במועד סיום העסקתו, אכן התובע היה הטבח היחיד במסעדה. כשהופנתה תשומת ליבו של הנתבע לכך, הוסיף האחרון והעיד כדלקמן (עמ' 50, ש' 6-23):

    "ש. הדוגמא שנתת שהתובע ואוסמה היו שני טבחים שעבדו באותו יום ועזבו באותו יום?

    ת. נכון, הם היו הטבחים באותו יום.

    ש. בסעיף 2 לתצהיר של אוסמה סרחאן מטעמך, אוסמה טוען בתצהירו שהוא עבד כעוזר והטבח היה בכל התקופה הזו התובע.

    ת. עוזר טבח יכול להשאר בערב ולנהל מטבח. הוא התחיל בתור שוטף כלים וסיים בתור עוזר טבח זה נכון. אמרנו את זה מהתחלה. אני הרי פיזית נמצא 10 שעות במטבח, אם זה בהכנות, אם זה בקניות, בניקיון, בסביבות 10 שעות. מבחינתי עוזר טבח שהוא מוציא מנות הוא גם נחשב לטבח."

    אלא מאי? הנתבע אישר בעדותו כי אכן ישנה היררכיה מבחינת עובדי המטבח השונים: שוטף הכלים, עוזר הטבח או הטבח, אשר מהגיונם של הדברים משמש בתפקיד הכי בכיר במטבח (עמ' 44, ש' 25-27); לפיכך, ברי כי "עוזר טבח" כתפיסתו וכהגדרתו על ידי הנתבע אינו שקול ל"טבח" ואינו יכול למלא את מקומו, קל וחומר בשעות הערב בהן הנתבע אינו נוכח בעבודה ובהן מתבצעת עיקר פעילות המסעדה.

36. כאשר נדרש הנתבע בחקירתו הנגדית לציין את שמותיהם של הטבחים הנוספים, שהועסקו לכאורה במקביל לתובע בתקופה הרלוונטית, התייחס הנתבע לשני טבחים: אבראהים גנאים וסאלח אבו עלי – לגביהם העיד כך (עמ' 50, ש' 16-23, ההדגשות הוספו, מ.נ.ד.):

    "עבד איברהים גנאים שעבד משהו כמו שנתיים רצוף, לא זוכר תאריכים. סאלח אבו עלי שהוא עובד אצלי היום גם. הוא לא מופיע אצלי בניירת. הוא עובד אצלי ולא מופיע בתלוש. הוא בא ועוזר לי בשעות הערב כשאני צריך מאז שהתובע עזב. הוא גם עבד תקופה עם התובע. הם עבדו שלושה טבחים בהתחלה: גנאים, סאלח אבו עלי ובאיזה שלב התובע התקדם לחברה והם עבדו 3 טבחים. אחרי שגנאים עזב גם סאלח עזב ואז התובע התקדם קדימה וגם אוסמה היה טבח."

    עדות כללית ולא מפורטת זו של הנתבע, מלמדת בבירור כי לכל היותר, בחלק מזערי מתקופת ההעסקה הממושכת, עבדו במקביל לתובע טבחים נוספים, אשר עזבו את המסעדה ולאחר עזיבתם הפך התובע לטבח יחיד, כאשר בעבודתו הסתייע האחרון באוסמה שהיה כאמור "עוזר טבח".

    התובע העיד באורח דומה כי טבחים נטענים אלה אכן הועסקו תקופה קצרה ביותר במסעדה וכלשונו (עמ' 18, ש' 21-32):

    "ש. אתה מכיר את איברהים גנאים?

    ת. כן.

    ש. הוא היה טבח? ת. כן. היה טבח בשעה 16:00 היה מסיים והולך הביתה.

    ש. היה טבח במסעדה של הנתבע? ת. כן, הוא עבד חודשיים.

    ש. ואת סאלח מבת גלים הכרת?

    ת. כן, מכיר אותו. הוא בא למסעדה. הוא גם עבד חודש טבח, כי הוא היה חותם באבטלה או הבטחה. הוא עבד בלי תלוש איזה חודש."

37. הנתבע התבקש מפורשות להביא עימו לדיון את דיווחיו לרשויות על עובדיו (ת/1), אך לדבריו על פי עצת ב"כ החליט שלא להיעתר לבקשה. הנתבע לא הציג אפוא בפנינו את הראיה הטובה ביותר להוכחת טענתו כי פרט לתובע עבד טבח נוסף במסעדה ובאיזה תקופות.

38. באשר לעדה מקובייב, היא העידה שהיא מגיעה לעבודה בשעה 11:45 (עמ' 30, ש' 24) ושאינה יודעת מה קורה במסעדה לפני שהיא מגיעה (עמ' 32, ש' 25). לפי עדותה הנתבע נוכח תמיד במסעדה (עמ' 33, ש' 8) וזאת בניגוד לעדותו של הנתבע עצמו, שהיה עוזב בשעה 17:00. עוד לפי עדותה המטבח יכול להסדר (להוצאת מנות ללקוחות) גם בשעה 22:40 (עמ' 33, ש' 19; בהמשך העידה שלעיתים המטבח נסגר בשעה 21:00, עמ' 36, ש' 11), דבר המאשש את עדות התובע בדבר שעת סיום העבודה של הטבח. לא מצאנו בעדותה של מקובייב דבר מה הסותר את עדות התובע ואשר מתייחס באופן ישיר לעבודת התובע עצמו.

39. על יסוד כל האמור, אנו קובעים כי הוכח שלרוב הועסק התובע כטבח יחיד. כפועל יוצא מכך מצאנו, כי עלה בידי התובע להוכיח את מתכונת ההעסקה הקבועה הנטענת על ידו, משך 12 שעות ביום.

    נציין עוד כי טענת הנתבע ששעת סיום המשמרת השניה הינה 22:00, אינה סבירה ואף היא נדחית בזאת, לאחר שהוכח שזו בקירוב שעת סגירת המטבח להוצאת מנות ללקוחות (וכאמור, לעיתים אף מאוחר יותר). אנו מוצאים כסבירה יותר את עדותו של התובע שלאחר שעה זו, נדרשה עוד שעת עבודה לשם ניקוי וסידור המטבח, בטרם סיים את יום העבודה.

40. נוסיף, כי גרסת הנתבע, לפיה התובע עבד לכל היותר 7 שעות ביום ממילא אינה מתיישבת עם הדיווח שהעביר הנתבע עצמו למוסד לביטוח לאומי עליו הוא חתום, המציין כי התובע הועסק 6 ימים בשבוע, 9 שעות ביום (ראה נספח ו' לתצהיר התובע ועדות הנתבע מעמ' 50, ש' 31 עד עמ' 51, ש' 2).

    יתרה מכך, הנתבע העמיד כאמור לרשות עובדיו ובכללם התובע דירה שהיתה ממוקמת בסמוך למסעדה, ועל התכלית שבדבר העיד הנתבע כך (עמ' 52, ש' 2-4):

    "התנאים שעובדים מהכפרים וזה בכל עסקי המזון בחיפה, עובדים שבאים מהגליל נותנים להם תנאי עבודה שיהיה להם יותר נוח וקרוב. אם אתה מצפה שעובד יגמור משמרת בשעה 22:00 – 23:00 בלילה שלא יסע ויהיה לו מקום לישון..."

    העמדת הדירה לרשות העובדים ובכללם התובע והתכלית שמאחורי הדבר, כפי שהעיד עליה הנתבע, וכן הבעיה הייחודית לענף המסעדנות והמאופיינת ב"מחסור חמור וכרוני בעובדים, בעיקר טבחים", אותה תיאר הנתבע בסיכומיו (סע' 20-22) – מלמדות אף הן על שעות העבודה הרבות בהן הועסק התובע מידי יום, אשר ככל הנראה הקשו עליו לנסוע בסוף יום העבודה למקום מגוריו.

41. לפיכך, אנו קובעים שעלה בידי התובע להוכיח כי הועסק במתכונת העסקה קבועה, הכוללת 12 שעות עבודה יומיות (14 ברוטו פחות 2 שעות הפסקה).

    (3)עבודה במנוחה שבועית

42. אין חולק כי לאורך תקופת העסקתו, עבד התובע במסעדה משך 6 ימים בשבוע: ב- 4 ימי חול וכן בימי שישי ושבת, כאשר יום מנוחתו השבועית של התובע נבחר לרוב כיום שלישי, זאת לטענתו משלא התיר לו הנתבע לממש את מנוחתו ביום השישי, יום המנוחה המקובל על העדה המוסלמית עמה הוא נמנה (סע' 10 לתצהיר). מנגד, הדגיש הנתבע כי לבקשת התובע ולבחירתו, יום המנוחה השבועי נקבע ליום שלישי, כאשר התובע היה מסיים את עבודתו כבר ביום שני בשעה 16:00, על אף שהוצע לתובע לממש את מנוחתו השבועית בימי ראשון, ימים הידועים כלחוצים פחות במסעדות (סע' 13 לתצהיר הנתבע וסע' 35 לסיכומים).

43. סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע: "שעות המנוחה השבועית

    • לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד.

    • המנוחה השבועית תכלול –

      1. לגבי יהודי – את יום השבת;

      2. לגבי מי שאינו יהודי – את יום השבת או את היום הראשון או את היום השישי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו."

44. החוק נותן בידי עובד שאינו יהודי את הבחירה של יום המנוחה השבועית המקובל עליו, כאשר התובע שבפנינו נמנה עם העדה המוסלמית, אשר יום מנוחתה השבועית המקובל הוא היום השישי בשבוע. יחד עם זאת, על עובד מוסלמי לא חל איסור חוקי לעבוד ביום השישי ולכן הוא יכול לבחור ביום מנוחה אחר מיום השישי. מכאן שלגבי עובד שאינו יהודי, יפורש המונח "מקובל עליו" לאו דווקא על פי השתייכותו הדתית, אלא לפי בחירתו האישית ו/או הסכמות הצדדים.

45. מהעדויות שבפנינו עלה בבירור שהתובע ידע לאורך תקופת עבודתו הממושכת מהו יום מנוחתו השבועי המוגדר, כאשר לחוק קיימת תכלית סוציאלית, שלא באה רק ליתן לעובד מנוחה מעבודה, אלא גם יום קבוע מראש, בו יוכל לתכנן את חופשותיו ושהייתו לצד בני משפחתו וחבריו, בהתאם למקובל עליו.

46. לאור האמור לעיל, אף על פי שיום המנוחה השבועית של התובע לא היה אחד מאלו המנויים בחוק, מכיוון שעסקינן ביחסי עבודה שנמשכו תקופה ממושכת וארוכה, בה הוגדר לתובע יום מנוחה שבועית קבוע, איננו סבורים כי נכון יהיה בדיעבד להגדיר את יום השישי כיום המנוחה השבועית של התובע, בניגוד להסכמות הצדדים. בדומה, עובד מוסלמי, אשר קיבל במשך תקופת עבודתו אם יום השבת כיום המנוחה השבועית, לא יוכל לבוא בדיעבד, לאחר שהסתיימה תקופת עבודה ממושכת, ולבקש לקבוע כי יום השישי הוא יום המנוחה השבועית שלו, לצורך גמול מנוחה שבועית (בשונה מדרישה כזאת במהלך תקופת העבודה, מטעמי דת). בהינתן שמדובר ביחסי עבודה שהתמשכו זמן רב, ולאור העובדה שהחוק אינו קובע איזה יום מנוחה שבועית יש לתת למי שאינו יהודי, איננו נותנים חשיבות מיוחדת לעובדה שהצדדים בחרו ביום שלישי כיום המנוחה השבועית.

47. התובע לא הצביע בפנינו על חשיבות מיוחדת שהוא נותן לכך שיום המנוחה השבועית שלו יהיה יום אחר מזה שהוסכם על הצדדים ולא הוכיח כי ביקש את יום השישי כיום המנוחה השבועית שלו. טענתו בהקשר זה נטענה בעלמא. לפיכך, איננו סבורים כי יהא זה נכון וצודק להתערב בדיעבד ביחסים המוסכמים בין הצדדים, בדגש על כך שההסכמות שלהם כללו יום מנוחה שבועי קבוע (ראה: עפ (ארצי) 46825-02-13 מדינת ישראל נ' זכיון אופנת רנואר בע"מ, מיום 5.2.14) ולקבוע בדיעבד יום מנוחה שבועית אחר מזה שהוסכם, רק לצורך תשלום גמול מנוחה שבועית.

48. לפיכך – התביעה לתשלום גמול בגין עבודה במנוחה שבועית – נדחית בזאת.

    (4)שכר התובע

49. אין חולק כי לרוב שולם שכרו של התובע במזומן, לעיתים במספר תשלומים חודשיים חלקיים (עמ' 1, ש' 14-15; סע' 19 לתצהיר הנתבע).

50. התובע טען באופן עקבי לאורך ההליך, כי שכרו החודשי ההתחלתי עמד על 6,500 ₪ נטו (כ-7,500 ₪ ברוטו) ובמשך הזמן עלה השכר ל- 7,500 ₪ נטו לחודש (כ- 9,000 ₪ ברוטו), ומאז אמצע שנת 2010 לערך, עמד שכרו החודשי לטענתו על סך 8,000 ₪ נטו (כ- 10,000 ₪ ברוטו). עוד נטען, כי שולם השכר המוסכם בלבד ולא כל סכום נוסף עבור זכויותיו הסוציאליות (למעט דמי הבראה ששולמו במזומן בשנת 2010 עבור שנתיים שקדמו לכך). התובע הדגיש כי תלושי השכר לא נמסרו לו באופן שוטף ובמהלך תקופת עבודתו הארוכה נמסרו לו לטענתו תלושי שכר בודדים בלבד, מהם נוכח כי אינם משקפים נכונה את השכר ששולם לו בפועל; פניות התובע לנתבע בדרישה לתקן את הרשום בתלושי השכר נענו בסירוב (סע' 12-13 לתצהיר התובע). מנגד, טען הנתבע כי שכרו של התובע היה כמפורט בתלושי השכר שצורפו לתצהירו, כאשר לטענת הנתבע מתוקף היכרותו רבת השנים עם התובע הוא נהג לרכוש עבורו חולצות ונעליים לשימושו וכן לסייע לו לעיתים במתן הלוואות. הנתבע הכחיש כל פנייה אליו מצד התובע בנוגע לשכר ו/או אופן תשלומו (סע' 18-21 לתצהיר הנתבע) והוסיף, כי התובע לא הוכיח טענתו המוכחשת להיעדר התאמה בין הסכומים המפורטים בתלושי השכר לסכומים שקיבל בפועל מהנתבע, ולו בדרך של הצגת דו"חות ההפקדות לבנק (פרק ג' לסיכומים).

51. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ומכלול הראיות אנו קובעים כדלקמן:

    • התובע קיבל שכר בסכומים הנטענים על ידו;

    • תלושי השכר אינם משקפים נאמנה את הסכומים ששולמו לתובע בפועל.

      להלן נפרט את הטעמים למסקנתנו.

52. סעיף 24 לחוק הגנת השכר קובע כך:

    "(א) מעביד חייב לנהל פנקס שכר ולמסור לכל עובד, בכתב, תלוש שכר; בחוק זה-

    "פנקס שכר"- פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדים ופרטי השכר ששולם להם;

    "תלוש שכר"- רישום נתונים מתוך פנקס השכר, המפרט את פרטי השכר ששולם לעובד".

53. הנתבע לא עמד בחובות המוטלות עליו בעניין זה. כאמור, הנתבע הודה בעדותו כי תלושי השכר אכן לא נמסרו לעובדים ובכללם התובע באופן שוטף, אלא רק כאשר עובד ביקש זאת (מעמ' 53, ש' 27 עד עמ' 54, ש' 7); כי תלושי השכר אינם משקפים נאמנה את התשלומים שהועברו בפועל לעובדים (עמ' 39, ש' 26-30; עמ' 43, ש' 7-8); וכי כרטסת הנהלת החשבונות של העסק לא נוהלה באופן עקבי ורצוף (עמ' 41, ש' 2-14). עוד הודה הנתבע בחקירתו, כי העסיק עובדים במסעדה מבלי שדיווח על העסקתם לרשויות ומבלי שהנפיק עבורם תלושי שכר (עמ' 50, ש' 18-19). כך גם לא ניהל הנתבע מעקב אחר שעות העבודה בפועל / ימי החופשה של מי מהעובדים (עמ' 29, ש' 17-30; עמ' 42, ש' 4-10; עמ' 48, ש' 2-14) ולא ניהל פנקס שכר כמתחייב.

    עוד הודה הנתבע, כי מעולם לא מסר למי מעובדיו הודעה בכתב בדבר תנאי ההעסקה במסעדה (עמ' 44, ש' 16-23) – ולו היה פועל כמתחייב, הרי שהיה בהודעה כדי להצביע על השכר ששולם לתובע בפועל, לפחות במועד מסירת ההודעה.

54. הן התובע והן העדים מטעמו, אבו יונס ועאסלה, העידו בתצהיריהם אודות היעדר ההתאמה בין השכר שקיבלו בפועל לשכר הנמוך יותר שצוין בתלושי השכר, אשר התגלה להם לטענתם רק לאחר קבלת תלושי השכר בסיום העבודה (סע' 13-15 ו- 15-17 לתצהירי אבו יונס ועאסלה בהתאמה) – והם כלל לא נחקרו על כך. עוד אישרו אבו יונס ועאסלה את גובה שכרו של התובע בתקופה הרלוונטית, כפי שנטען על ידו, אשר לטענתם היה ידוע להם מידיעה אישית (סע' 19 ו- 21-22 בהתאמה) – ואף בעניין זה הם לא נחקרו.

55. התובע הפנה בתצהירו (סע' 29) ובסיכומיו (תחתית עמ' 6) לשלושת תשלומי השכר החלקיים ששולמו לו בעד עבודתו ב- 23 מתוך 27 ימי עבודה בחודש 01/2013, כהוכחה לטענתו לגובה שכרו האמיתי: התובע צירף לתצהירו העתק מתדפיסי הפקדות הכספים לחשבונו (נספח ה'), מהם עולה כי ביום 16.1.13 הפקיד הנתבע בחשבונו סך של 2,000 ₪ כמקדמה על חשבון השכר לאותו חודש, וביום 30.1.13 הופקד סכום נוסף בסך 4,000 ₪ שלאחריו נותר הנתבע חייב לשיטתו לתובע יתרת שכר בסך 1,933 ₪ אשר שולמה לתובע בפועל ביום 17.3.13 (נספח ז' לתצהיר התובע) – כל זאת כאשר תלוש השכר לחודש 01/2013 מעיד על שכר בסך 4,599 ₪ בלבד (נספח ח'). אכן נתונים אלה, שלא נסתרו על ידי הנתבע, מלמדים כי השכר ששולם לתובע עבור עבודתו ב- 23 ימים בחודש 01/2013 הינו 7,933 ₪ נטו (ראה נ/2).

56. בנסיבות אלה, מצאנו כי עלה בידי התובע להוכיח גרסתו בדבר גובה שכרו הכולל בתקופה הרלוונטית לתביעה ואשר בניגוד למצוין בתלושי השכר – מאמצע שנת 2010 לערך, עמד על סך 8,000 ₪ נטו (כ- 10,000 ₪ ברוטו) לחודש.

    (5)הפרשי שכר עבודה בגין עבודה בשעות נוספות

57. כאמור, הגענו לכלל מסקנה לפיה התובע הועסק במתכונת עבודה קבועה, של 12 שעות יומיות ועל כן הוא זכאי לגמול שעות נוספות. עיון בתחשיב התובע אשר פורט בתצהירו (סע' 16.1) ובסיכומיו (נספח א') מלמד כי הפרשי השכר הנתבעים מתייחסים לתוספת השכר שלטענת התובע נמנעה ממנו לאורך השנים ובמקומה שולם לו שכר רגיל בלבד. כלומר – התובע אינו טוען כי לא קיבל את ערך השעה הרגיל כאשר עבד בשעה נוספת, אלא רק את הגמול הנוסף עבור אותה שעה, מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה (כך גם עולה מהתחשיב בסע' 24.1 לכתב התביעה).

    ערך השעה הרגיל בכל אחת מתקופות העבודה היה לשיטת התובע, אותה קיבלנו לעיל, כדלקמן: עבור השנים 2011-2013 – 32 ₪ לשעה; עבור השנים 2008-2010 – 28.85 ₪ לשעה; עבור השנים 2006-2007 – 24 ₪ לשעה. הסכומים הם בערכי ברוטו.

58. משדחינו לעיל את הטענה לגמול עבודה ביום המנוחה השבועי, היום השישי, אנו קובעים כי גמול השעות הנוספות המגיע לתובע עומד על שווין של 50 שעות עבודה רגילות, כמפורט להלן:

    הגמול לו זכאי התובע בגין 4 שעות עבודה נוספות מדי יום במהלך 5 ימים ראשונים בשבוע:

    שעתיים ראשונות בתעריף של 125%= 2X 0.25 X 5 ימים בשבוע = 2.5 שעות רגילות;

    שעתיים נוספות בתעריף של 150%= 2X 0.5 X 5 ימים בשבוע = 5 שעות רגילות

    הגמול לו זכאי התובע בגין שעות נוספות עבור עבודה ביום השישי בשבוע:

    ביום השישי עבד התובע 12 שעות, כאשר 3 שעות מתוכן היו שעות רגילות (השלמה ל- 43 שעות שבועיות), שעתיים נוספות בשיעור 125% ו- 7 שעות נוספות בשיעור 150%.

    2 X 0.25 = 0.5 שעות רגילות 7 X 0.5 = 3.5 שעות רגילות

    יוצא אפוא שהתובע זכאי להשלמת שכר בגין עבודה בשעות נוספות עבור 11.5 שעות רגילות בשבוע, שהן כ-50 שעות בחודש.

    סיכום הדברים עד כה

59. על יסוד כלל האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע זכאי להפרשי שכר עבודה בגין גמול שעות נוספות עבור התקופה מחודש 04/2011 עד סוף חודש 01/2013 בסך 35,200 ₪ לפי החישוב שלהלן:

    32 ₪ לשעה X 50 שעות עבודה רגילות בכל חודש X 22 חודשים = 35,200 ₪.

     

    ב.פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר / הפקת תלושי שכר לא נכונים

60. התובע טוען כי לא קיבל מהנתבע את תלושי השכר לאורך שנות העסקתו, מה גם שתלושי השכר שהופקו לו כלל לא שיקפו נאמנה את כמות ימי ושעות העבודה אותם הוא עבד בפועל ו/או את גובה השכר שקיבל מידי חודש. עוד נטען כי תלושי השכר לא כללו את הפרטים הנדרשים בהתאם לסעיף 24(ב) לחוק הגנת השכר כגון ימי החופשה, ימי המחלה והעבודה בימי חג. לפיכך, טען התובע לזכאותו לפיצוי לדוגמא שלא יפחת מסך 5,000 ₪, בהתאם להוראת סע' 26א(ב)(3) לחוק הגנת השכר (סע' 24.2 לכתב התביעה).

61. מנגד, טען הנתבע בסיכומיו כי בין הצדדים שררו במועד הרלוונטי לתביעה יחסים טובים וקרובים, מעין משפחתיים, ומתוקף יחסים אלה לא הקפיד הנתבע על מסירת תלושי השכר לתובע, אשר הופקו מידי חודש בחודשו ונמסרו לתובע בהתאם לבקשתו. הנתבע ביקש שלא להשית עליו כל פיצוי, בייחוד משלטענתו מעולם לא הלין התובע בפניו בעניין זה (סע' 77).

    הכרעה

62. סעיף 24(א) לחוק הגנת השכר קובע: "מעביד חייב לנהל פנקס שכר ולמסור לכל עובד, בכתב, תלוש שכר"; כמו כן, סעיף 24(ג) לחוק קובע: "הרישום בפנקס השכר ומסירת תלוש השכר לעובד ייעשו לא יאוחר מהיום הקובע", כאשר היום הקובע הינו: "היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה או הקצבה....". בהתאם להוראת סעיף 24(ב) לחוק הגנת השכר ולתוספת שבחוק יש לכלול בתלוש השכר, בין היתר, את פרטי השכר ששולם לעובד ותשלומים נוספים אחרים כגון דמי חופשה, דמי הבראה, דמי מחלה וכיוצ"ב.

63. הפיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר הינו פיצוי לדוגמה, שאינו תלוי בהוכחת נזק, ומטרתו העיקרית היא הרתעת מעסיקים (ע"ע (ארצי) 1242/04 עיריית לוד – דהן , מיום 28.7.05; ע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ – זואילי, מיום 16.11.11) וכלשון הסעיף:

    "(א) לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות חוק זה, והוא רשאי לפסוק פיצויים בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, נוסף על כל פיצוי או סעד אחר.

    (ב) (1) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצוים שאינם תלויים בנזק (להלן - פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור.

    (2) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעסיק ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת.

    (3) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר..."

64. משהודה הנתבע במפורש כי לא מסר לתובע את תלושי השכר באופן שוטף כמתחייב מידי חודש (מעמ' 53, ש' 27 עד עמ' 54, ש' 7); ואף הוכח בפנינו כי תלושי השכר לא שיקפו נאמנה את שכר התובע בפועל ולא צוינו בהם הפרטים הנדרשים בחוק הגנת השכר – אנו מקבלים את התביעה ברכיב זה וקובעים כי על הנתבע לשלם לתובע את הפיצוי הנתבע בגין הפרת חוק הגנת השכר בסך 5,000 ₪.

    ג.פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העבודה

65. התובע עתר לחייב את הנתבע בפיצוי בסך שלא יפחת מ- 15,000 ₪ בשל אי מתן הודעה בכתב על תנאי העסקתו, בהתאם להוראת סע' 5(ב)(2) לחוק הודעה לעובד (סע' 24.3 לכתב התביעה).

66. מנגד, טען הנתבע בכתב הגנתו כי התביעה ברכיב זה התיישנה, שכן חלפו מעל 7 שנים ממועד תחילת עבודתו של התובע במסעדה. זאת ועוד, התובע ידע היטב לאורך תקופת העסקתו מה היו תנאי העבודה ומעולם לא ביקש מהנתבע לקבל מסמך בכתב אודות תנאים אלה, כאשר מכל מקום במועד קבלת התובע לעבודה הבעלות במסעדה היתה של אמו המנוחה של הנתבע (סע' 24).

    הכרעה

67. סעיף 1 לחוק הודעה לעובד מטיל חובה על המעסיק למסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים ממועד תחילת העסקת העובד, הודעה בכתב המפרטת את תנאי העבודה של העובד. סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד קובע כך:

    "(1) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה לעובד על תנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 1, או המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה על שינוי בתנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 3, רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן- פיצויים לדוגמא).

    (2)פיצויים לדוגמא כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 15,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר..".

68. בענייננו, התובע החל את עבודתו במסעדה ביום 1.11.04 כאשר אין חולק כי במועד זה הבעלות במסעדה היתה בידי אמו המנוחה של הנתבע. יחד עם זאת משקבענו כי הנתבע הפך למעסיקו בחודש 4/11 הרי שבמועד זה חלה חובה על הנתבע, כמעסיק, למסור בידי כל עובדיו הודעה על תנאי עבודה.

69. הנתבע לא עשה כן ועל כן, בנסיבות המתוארות לעיל, בהן העדרה של הודעה על תנאי עבודה אינו טכני בלבד אלא נושא אופי מהותי, נוכח המחלוקות בין הצדדים בדבר גובה שכר העבודה, יום המנוחה השבועי והיקף שעות העבודה, אנו פוסקים כי הנתבע ישלם לתובע פיצוי בסך 3,500 ₪ בגין רכיב זה.

    ד.חופשה שנתית

70. בכתב תביעתו ובתצהירו (סע' 17.3) טען התובע כי הנתבע כמעט אף פעם לא אפשר לו לצאת לימי חופשה בפועל ואף מעולם לא שילם לו פדיון חופשה; הנתבע לא ניהל פנקס חופשה כמתחייב, ועיון בתלושי השכר מלמד, כי אף בהם לא נוהל מעקב אמין אחר צבירת/ניצול ימי החופשה. בהתאם, נתבע פדיונם של 57 ימי חופשה, לפי תעריף יומי של 385 ₪ ובסך כולל של 21,945 ₪. התובע הוסיף בתצהירו והעיד, כי יש לדחות את טענת הנתבע בכתב הגנתו לפיה יצא התובע לכאורה לחופשה בת 90 יום בתשלום בראשית שנת 2008, לאחר שהמסעדה נשרפה ושופצה מחדש, זאת משום שלמעט הימים הראשונים שלאחר השריפה בהם לא ניתן היה לעבוד ובהם נדרש התובע לצאת לחופשה כפויה, בתקופה זו התייצב התובע כרגיל לעבודה ושימש בתפקיד שומר במקום במהלך תקופת השיפוץ ואף סייע בהקמת מטבח המסעדה מחדש. התובע שב על גרסה זו בחקירתו הנגדית (עמ' 24, ש' 1-8) ובסיכומיו (סע' 2.3 לפרק ו').

71. מנגד, טען הנתבע בכתב הגנתו (סע' 27) כי במהלך החודשים ינואר עד מרץ 2008 שהה התובע בחופשה בתשלום בת כ- 90 ימים, זאת מחמת שריפה שפרצה במסעדה והרסה אותה כמעט כליל ובגינה הושבתה הפעילות במסעדה; עוד נטען, כי משלא היו צבורים לזכות התובע באותו מועד 90 ימי חופשה, שולמו לו דמי חופשה על חשבון ימי החופשה של השנים הבאות. בתצהירו ובסיכומיו טען הנתבע, כי גרסת התובע בדבר היעדר יציאתו לחופשה אינה סבירה, מה גם שבחקירתו הנגדית הודה התובע כי יצא לחופשות רצופות בין היתר בחו"ל. מכל מקום, טען הנתבע כי במידה ויימצא שהתובע זכאי לתשלום בגין חופשה שנתית, הרי שהתובע זכאי לכל היותר לפדיונם של 61 ימי חופשה בשלוש השנים האחרונות להעסקתו (2010-2012), לפי תעריף יומי שעמד לשיטת הנתבע במועד הרלוונטי על כ- 200 ₪ ובסך כולל של 11,480 ₪ (סע' 67-69 לסיכומים).

    הכרעה

72. בהתאם לסעיף 7 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן – חוק חופשה שנתית), ולאור פרשנות שניתנה לו בפסיקה (ע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן – ויליאם אנויה, מיום 8.10.07), עובד זכאי לפדות בסיום עבודתו את ימי החופשה שנותרו צבורים לו, לאחר ניצול, בשלוש השנים המלאות האחרונות לעבודתו, בצירוף החלק היחסי עבור שנת העבודה השוטפת.

73. בהתאם לסע' 26 לחוק חופשה שנתית, נטל ההוכחה כי עובד קיבל חופשה שנתית מוטל על המעסיק בשל חובתו לנהל פנקס חופשה (ע"ע (ארצי) 324/05 ריבה אצ'ילדייב – עמישב שרותים בע"מ, מיום 27.3.06). הרמת הנטל אינה מותנית דווקא, בהצגת פנקס חופשה שנתית, וניתן להגיע למסקנה כי המעסיק שילם את מלוא ימי החופשה המגיעים לעובד גם על יסוד ראיות אחרות כגון תלושי שכר (ראה: ע"ע (ארצי) 1415/04 גולדה – גולדה שטיחים, כרך לג (28), 64; עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ – סלוצקי, מיום 25.11.08).

74. הנתבע כאמור מעולם לא ניהל פנקס חופשה עבור מי מעובדיו ובכללם התובע (עמ' 48, ש' 2-14); כך גם עיון בתלושי השכר מלמד כי לא נוהל בהם מעקב אמין אחר ניצול וצבירת ימי חופשתו של התובע, למעט ציון יתרת ימי חופשה שלילית החל משנת 2008, ככל הנראה בתקופה שלאחר שריפת המסעדה (ראה עדות הנתבע בעמ' 53, ש' 11-20). בהקשר זה נציין, כי מעדויות הצדדים עולה שלא ניתן להתייחס לתקופה העוקבת לשריפת המסעדה בראשית שנת 2008 כניצול חופשה שנתית על ידי התובע, ונבאר. גרסת התובע לפיה למעט כשבוע ימים שבסמוך לאחר השריפה, במהלכו הורה לו הנתבע להישאר בביתו, הוא נדרש על ידי הנתבע להמשיך ולהתייצב לאחר מכן כרגיל לעבודה ולמצער להעמיד את עצמו לרשות העבודה – הוכחה; כך עלה מעדות הנתבע עצמו בעניין זה (עמ' 54, ש' 9-29, ההדגשות הוספו, מ.נ.ד.):

    "ש. התובע בתקופה של השריפה שסיפרת עליה בשנת 2008 ביצע שמירה על המסעדה או היה נוכח במסעדה?

    ת.היה נוכח אבל לא ביצע שמירה. הוא היה נוכח שם מנוחות שלהם. היו שני עובדים, דירת רווקים שהחזקתי. הם היו ישנים שם כי הדירה הייתה מעל המסעדה.

    ש.בשנת 2008 הדירה הייתה באמת מעל המסעדה?

    ת. לא, הדירה הייתה רחוב אחד ליד.

    ש. אז למה שהם ישבו במסעדה אם יש להם דירה?

    ת. ON AND OFF . הייתי קונה להם אוכל. זה עסק משפחתי. היינו מגיעים לשם כל יום. הם היו מגיעים לשבת שם סתם מרצונם החופשי. לא היה שם כלום, המקום נהרס כליל. שום דבר לא נשאר. הכל נהרס.

    ש.   אז למה בחור צעיר שיש לו דירת רווקים בחיפה, צריך לשבת איתך במקום שרוף?

    ת. הם היו באים לשבת לשתות קפה.

    ש.הם היו נוכחים בכל התקופה של המסעדה או ליד המסעדה?

    ת.לא בדקתי יום כן ויום לא, אבל הם היו בסביבה.

    ש.למה לא הוצאת אותם לחל"ת שילכו לחתום במל"ל?

    ת.כי לא חשבתי על זה."

75. עדות זו מלמדת כי בתקופה האמורה לאחר שריפת המסעדה עמד התובע לרשות המעסיק ומשכך לא ניתן לראות בתקופה זו, אשר ממילא נכפתה על התובע, כניצול ימי חופשה. קביעה זו נכונה גם בנוגע לימים הראשונים שלאחר השריפה, בהם התובע אמנם הודה כי נעתר לבקשת המעסיק ונשאר בביתו, אולם ימים אלה אינם בבחינת ימי חופשה ולו מחמת העובדה שהם נכפו על התובע על ידי המעסיק וללא שהתובע בחר מיוזמתו להיות בהם בחופשה. מכל מקום מדובר בתקופה החורגת מתקופת הפדיון האמורה לעיל, וכך גם חופשותיו של התובע בחו"ל שהתקיימו בשנת 2007.

76. על יסוד האמור אנו מקבלים את תביעת התובע ברכיב זה וקובעים, כי התובע זכאי לפדיונם של 57 ימי חופשה שצבר בשלוש השנים האחרונות להעסקתו. מקובל עלינו תחשיב התובע הנסמך על שווי יום בסך 385 ₪ (10,000 ₪ ברוטו חלקי 26 ימים בחודש) ולפיכך זכאי התובע ל- 21,945 ₪.

    ה.דמי הבראה

77. אין מחלוקת שהתובע לתשלום בגין 14 ימי הבראה עבור השנתיים האחרונות להעסקתו, במהלכן הנתבע כלל לא שילם לו דמי הבראה.

78. לפיכך, זכאי התובע ל-14 ימי הבראה בערך של 371 ₪ ובסה"כ ל- 5,194 ₪.

    ו.החזר הוצאות נסיעה

79. לאורך תקופת העסקתו התגורר התובע במג'ד אל-כרום, כפי שגם עולה מטופס 106 שמילא המעסיק בעצמו (נספח ב' לתצהיר התובע). התובע מכחיש כי התגורר בדירה וטוען כי דירת החדר הצפופה שימשה אך למנוחה זמנית וריענון לכלל עובדי המסעדה בין המשמרות בלבד, כאשר הפעמים המועטות שנשאר בהן התובע ללון בדירה בלית ברירה בלילה, לאחר סיום העבודה בשעה מאוחרת, אינן הופכות את הדירה למקום מגוריו. התובע הפנה לכך שהחזיק לאורך שנות העסקתו ברכב פרטי, שלטענתו שימש אותו בנסיעותיו לבית מגוריו, כדבר המפריך את מגורי הקבע המיוחסים אליו בדירה. לפיכך, התובע עותר לתשלום החזר הוצאות נסיעה בגין 7 שנות העסקתו האחרונות (84 חודשים) בסך 33,600 ₪, על בסיס החזר חודשי בסך 400 ₪, המבוסס על עלות כרטיס נסיעה מוזל בתחבורה ציבורית בקו הרלוונטי היום.

80. מנגד, הודה הנתבע שלא שילם לתובע החזר הוצאות נסיעה במהלך תקופת עבודתו, לטענתו על רקע שימוש ומגורי התובע בדירה שהועמדה לרשותו, אשר היתה במרחק 100 מטר מהמסעדה וממנה הגיע התובע ברגלו לעבודה (עמ' 39, ש' 13-15; סע' 17.4 לתצהיר התובע). עם זאת, בתצהירו (סע' 41) ובסיכומיו (סע' 70) הודה הנתבע בזכאות התובע להחזר הוצאות נסיעה בגין יום אחד בשבוע, במהלכו השתמש לטענתו התובע בפועל בתחבורה ציבורית כדי להגיע למקום מגוריו במג'ד אל-כרום.

81. לאחר שנתנו דעתנו לכלל העדויות והראיות, הגענו לידי מסקנה כי התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה, בגין שלוש נסיעות בשבוע למקום מגוריו במג'ד אל-כרום, זאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

82. אין חולק כי הדירה שהועמדה לרשות התובע לאורך תקופת העסקתו היתה ממוקמת תחילה בקומה מעל למסעדה ובהמשך במרחק 100 מטר ממנה, כאשר התובע ועדיו הודו כי נהגו להגיע מהדירה למסעדה ברגל (עמ' 1, ש' 20-21; עמ' 9, ש' 22-23; מעמ' 11, ש' 27 עד עמ' 12, ש' 2). לפיכך, ברי כי התובע אינו זכאי להחזר הוצאות נסיעה בגין הימים בהם הוא לן בדירה, אשר סופקה לו על ידי המעסיק וממנה הוא הגיע למקום עבודתו ברגל, ללא כל צורך בשימוש בתחבורה ציבורית.

83. בתצהירו הודה התובע כי נהג ללון בדירה "בין פעמיים לשלוש פעמים בשבוע לכל היותר" (סע' 9), ובעדותו לפנינו ציין כי נסע ברכבו הפרטי לבית מגוריו במג'ד אל כרום שלוש עד ארבע פעמים בשבוע (עמ' 23, ש' 17-20).

84. אבו יונס אישר בעדותו כי בדומה אליו, גם התובע נהג לנסוע לבית מגוריו 3-4 פעמים בשבוע כשביתר הימים הוא נשאר ללון בדירה (עמ' 9, ש' 16-23); ואילו עאסלה אישר כי העובדים היו נשארים ללון בדירה, מבלי לפרט את מספר הפעמים בהם היו נוסעים לכפר מגוריהם (מעמ' 11, ש' 27 עד עמ' 12, ש' 2).

85. משלא נסתרה גרסת התובע לפיה נסע לבית מגוריו במג'ד אל כרום למצער שלוש פעמים בשבוע, גרסה שאף נתמכה בעדותו של אבו יונס – אנו קובעים כי התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה, בגין שלוש נסיעות בשבוע למקום מגוריו במג'ד אל-כרום.

86. יחד עם זאת, כפי שקבענו לעיל בקשר עם גמול השעות הנוספות, הרי שמכיוון שמדובר ברכיב שהיה על המעסיק לשלם במהלך תקופת העבודה, איננו מחייבים את הנתבע אלא בסכום שהיה עליו לשלם בתקופתו כמעסיק.

87. לפיכך, זכאי התובע ל-3 ימי נסיעות בשבוע, שהם 13 ימים בחודש, למשך תקופה של 22 חודשים. ערך יום נסיעה הינו 25.2 ₪ ועל כן סכום הזכאות שאנו פוסקים לתובע הינו: 13 ימים * 22 חודשים * 25.2 ₪ = 7,207 ₪.

    ז.גמול עבודה בחגי העדה המוסלמית

88. בכתב תביעתו (סע' 24.10) ובתצהירו (סע' 11, 16.2) טען התובע כי נדרש לעבוד במסעדה בפועל במרבית ימי החג של העדה המוסלמית, עמה הוא נמנה, זאת בניגוד לרצונו ולבקשות מפורשות שהפנה לנתבע בעניין זה, כאשר בגין עבודתו זו שולם לו שכר רגיל, ללא הגמול המגיע לו על פי דין. לטענת התובע, בהתאם לדין זכאי העובד המוסלמי ל- 11 ימי חופשת חג בשנה, כאשר התובע קיבל לכל היותר חופשת חג עבור 4 ימים בלבד וב- 7 ימי החג הנותרים אולץ לעבוד, בניגוד לרצונו; לפיכך, עותר התובע לתשלום בגין 7 ימי חג בכל שנה מתוך 7 שנות העסקתו האחרונות, לפי 12 שעות עבודה יומיות בשיעור 150% ליום. התובע שב על טענותיו בסיכומיו והוסיף, כי גרסתו לפיה נמנעה ממנו האפשרות לצאת לחופשה בימי החג המוסלמיים נתמכה בעדויות העדים מטעמו.

89. מנגד, טען הנתבע בכתב הגנתו (סע' 31) כי לתובע תמיד ניתנה האפשרות לצאת לחופשת חג בימי החג של העדה המוסלמית עמה הוא נמנה, והוא אף שהה בפועל בחופשות חג ומעולם לא נדרש לעבוד במסעדה בימים אלה. עוד נטען, כי התובע שהה בחופשה גם בימי החג היהודיים, בהם המסעדה היתה סגורה כך שאין כל בסיס לתביעתו ברכיב זה. לחלופין נטען, כי סכום התביעה אינו נכון בהינתן שיום העבודה של התובע היה לכל היותר 7.5 שעות ושכרו היה כמשתקף בתלושי השכר.

    הכרעה

90. בהתאם לסע' 18א(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948:

    "שבת ומועדי ישראל – שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, ראשון ושמיני עצרת של סוכות, ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות – הם ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל."

    מכוח סעיף זה פורסמה הודעה על קביעת ימי מנוחה לשאינם יהודים (י"פ תשי"ד, עמ' 1284; י"פ תשמ"א, עמ' 2334) ובה נקבע כי אלו חגי המוסלמים הקבועים כימי מנוחה:

    הראשון במוחרם; חג מולד הנביא; חג אל-פיטר; חג אל אדחה.

    לא הוצג שום בסיס לטענת התובע כי עובד מוסלמי זכאי ל-11 ימי חג בשנה כימי מנוחה שבועית.

91. סע' 7 לצו ההרחבה – הסכם מסגרת 1995 (י"פ 4895 התש"ס, 4002), קובע:

    "עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות).

    עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת."

92. הלכה היא כי:

    "התשלום עבור חגים, מכח ההסכם הקיבוצי, הינו תשלום המגיע לעובד עקב עבודתו, ולא עבור עבודתו, באשר הנחה היא שאין העובד עובד ביום חג.

    אם עבד העובד ביום חג, כגירסת המעבידה, זכאי הוא לתשלום עבור אותו יום כיום עבודה, בצרוף הגמול עבור עבודה בחגים, כנקוב בחוק או בהסכם הקיבוצי, וזאת מבלי לפגוע בזכותו לתשלום עבור יום החג עצמו..."

    דב"ע (ארצי) מג/9-31 מולה נוהד - חברת אל-וו בע"מ, פד"ע טו, 163, 167 (1984).

    עוד נפסק, כי כלל זה יחול מקום בו העבודה בחגים נכפתה על העובד ולא היתה מרצונו (ע"ע (ארצי) 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, מיום 30.4.2002).

    עבודה בחג, בהיותה עבודה ביום מנוחה, מזכה את העובד בגמול נוסף בשיעור 50% מעבר לשכרו הרגיל.

93. גרסת התובע לפיה ככל שימי החג המוסלמיים נפלו על ימי שישי או שבת העמוסים במסעדה, או ככל שלא היה לו טבח מחליף במועד בו חל החג – לא ניתנה לו האפשרות לצאת לחופשת חג – לא נסתרה והיא אף נתמכה בעדויות העדים מטעמו (סע' 11 ו- 20 לתצהירי אבו יונס ועאסלה בהתאמה). בעדותו לפנינו שלל הנתבע את האפשרות לפיה התובע עבד באי אילו מימי החג המוסלמיים בציינו כך (עמ' 47, ש' 7-17):

    "ש.היו מיקרים שהתובע עבד בחגים מוסלמים?

    ת.לא.

    ש.זאת אומרת בכל החגים המוסלמים לטענתך הוא היה בחופש?

    ת.כן, אני עבדתי במטבח או אחד הטבחים הנוספים.

    ש.שהם? ת.למשל בחג האחרון שהם עבדו ביחד, אוסמה עבד.

    ש.זה בעצם מה ששאלתי אותך.

    ת.אני עונה לך, או אני או אוסמה. התובע היה בחופש מלא. אוסמה הוא מוסלמי אבל הוא עבד מרצונו. אף אחד לא הכריח אותו."

94. ודוק, עדות כללית ולקונית זו של הנתבע, אשר לא נתמכה בעדותו של אוסאמה ו/או בדו"חות נוכחות כלשהם, המעידים על היעדרות התובע בימי החג של הדת המוסלמית, כל זאת כאשר הוכחה בפנינו טענת התובע לפיה הוא שימש כטבח יחיד במסעדה בתקופה הרלוונטית – אינה מקובלת עלינו ואין בה כדי לסתור את גרסת התובע בדבר אילוצו לעבוד למצער בחלק מימי חגו.

95. יחד עם זאת, על פי ההודעה שאוזכרה לעיל, למוסלמים נקבעו 4 ימי חג כימי מנוחה, כאשר התובע אישר ששהה ב-4 ימי חג במנוחה (תוך קבלת שכר חודשי מלא). לפיכך, לא מצאנו בסיס לתביעה לתשלום גמול נוסף בגין עבודה במנוחה שבועית בימי חג מעבר ל-4 בהם היה התובע במנוחה בפועל.

    נציין, כי לא הוברר די מהראיות בפנינו האם התובע קיבל ימי חג יהודיים כימי מנוחה שבועית נוספים (ניתן להניח כי יום כיפור היה כזה בוודאות, ולא ברור מה היה לגבי אחרים).

96. משכך, התביעה לגמול נוסף בגין עבודה בימי חג מוסלמים מעבר ל-4 הקבועים כימי מנוחה למוסלמים על פי פקודת סדרי שלטון ומשפט – נדחית בזאת.

    ח.נסיבות סיום יחסי העבודה

97. לטענת התובע הפגיעה המתמשכת בזכויותיו הסוציאליות לאורך תקופת עבודתו, מבלי שהנתבע טרח לתקן את התנהלותו, חרף פניותיו הרבות של התובע אליו בעניין זה – מצדיקה כשלעצמה את זכות התובע להתפטר מעבודתו בדין מפוטר (סע' 18-28 לתצהיר). בסיכומיו הוסיף התובע, כי תנאי העסקתו הקשים במסעדה הוכחו, כפי שגם הוכחה התנהלותו החמורה של הנתבע, אשר לא שילם לתובע וליתר עובדיו זכויות סוציאליות בסיסיות לאורך תקופת ההעסקה הממושכת לרבות גמול עבודה בשעות נוספות, החזר הוצאות נסיעה, חגים, פנסיית חובה, חופשה, הבראה וכיו"ב; מה גם שהוכח, כי הנתבע עשה שימוש בתלושי שכר פיקטיביים, שלא שיקפו נאמנה את תנאי העסקת התובע, אשר הוכח כי לא נמסרו לאחרון באופן שוטף, כך שיכולת הבדיקה מצדו להפרות השיטתיות והנמשכות של הנתבע היתה מוגבלת ביותר – דבר המקנה לתובע ממילא את הזכות להתפטר בגין מפוטר. בפועל, טען התובע, כי נאלץ להפסיק את עבודתו במסעדה לאלתר וללא מתן הודעה מוקדמת לנתבע, זאת כתוצאה מתקרית אלימה וחמורה בין התובע ועובדים נוספים במסעדה לבין אנשים המוכרים כ"עבריינים פליליים" מאזור הסמוך למסעדה, שאירעה ביום 26.1.13 ולמחרת היום הגיעו אותם גורמים למסעדה ואיימו על שלומם וחייהם של התובע וחבריו לעבודה, תוך חשש ממשי לפגיעה בתובע על ידי אותם גורמים. משסירב הנתבע להגיש תלונה במשטרה כנגד אותם עבריינים, המוכרים לו ולאחיו ארז היטב, ובחר שלא להגן על עובדיו ובכללם התובע מפני גורמים אלה – נאלץ התובע לטענתו להיעדר מעבודתו החל מיום 28.1.13 – כאשר התפטרות זו לתפיסת התובע הינה כדין פיטורים (פרק ז' לסיכומים).

98. מנגד, טען הנתבע כי התובע נטש את מקום עבודתו לאלתר ללא מתן התראה בעניין או הודעה מוקדמת כדין, בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים (פרק ד' לתצהיר). לדידי הנתבע, בשנתיים האחרונות להעסקתו, פנה התובע אליו מספר פעמים בדרישה לפטר אותו, לשלם לו פיצויי פיטורים ולאחר מכן להעסיקו מחדש – אולם הנתבע סירב להיענות לדרישות אלה. באשר לתקרית האמורה נטען, כי ביום 26.1.13 או בסמוך לכך, שני עובדים של המסעדה היו מעורבים בויכוח עם צד שלישי (להלן גם – גבריאל), שלא בסביבת המסעדה ובעניין שאינו קשור למסעדה או לנתבע. התובע הוא זה שבחר להתערב בסכסוך וכאשר הגיע אותו גבריאל יום למחרת למסעדה, התעורר ויכוח סוער בין הצדדים אשר הסתיים לאחר מעורבות המשטרה, אותה הזמין הנתבע. על פי הנטען, אירוע זה לא היה קשור למסעדה והתובע בחר לנהל את עניינו בשטח המסעדה ובזמן העבודה, בפני לקוחות שנכחו אותה העת במקום – התנהלות שגרמה נזק תדמיתי כבד למסעדה. לדידי הנתבע, לאחר תקרית זו בחר התובע להפסיק להגיע לעבודה, ללא הצדקה, הגם שעובד אחר אשר היה מעורב בתקרית שב לעבודה סדירה לאחר 5 ימים במהלכם שהה בביתו. לתפיסת הנתבע, התקרית האמורה שימשה עבור התובע אמצעי לחץ עליו לנסות לקבל ממנו כספים בדרכים שאינן כשרות. הנתבע הפנה לפסיקה אשר לפיה נקבע לטענתו כי נדרש ש"ההרעה המוחשית" אשר לשיטתו לא התקיימה בענייננו תהא תלויה במעסיק או במקום העבודה ולא בנסיבות חיצוניות, כבענייננו, שאז ההתפטרות לא תזכה בפיצויי פיטורים (פרק ד' לסיכומים).

    הכרעה

99. לטענת התובע, נסיבות סיום העסקתו מקימות לו זכות לפיצויי פיטורים, לפי סע' 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים), הקובע כי התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, מזכה את העובד בפיצויי פיטורים.

    בענייננו, לא נטען כי חלה הרעה בתנאי העבודה, אלא שהתקיימו נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מהתובע להמשיך בעבודתו.

100. על עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים להוכיח כל אלו: ראשית, כי אכן היו נסיבות בתנאי העבודה שבהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו; שנית, כי התפטר על רקע זה ולא מטעם אחר; שלישית, כי נתן התראה סבירה למעסיקו על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ככל שהיא ניתנת לתיקון (דב"ע (ארצי) שן/10-3 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238).

101. הלכה פסוקה היא, כי אי קבלת זכויות סוציאליות, בין אם מכוח החוק ובין אם מכוח הסכם קיבוצי או צו הרחבה, מהווה נסיבות אשר בגינן לא ניתן לדרוש מהעובד להישאר בעבודתו (ראה: ע"ע (ארצי) 24/99 יוסף עטרי - ש.ז.ג. ריהוט עילית בע"מ, מיום 19.09.00; דב"ע (ארצי) לח/3-4 מערכות מידע מ.ב.ד. בע"מ – אהרון אבידן, פד"ע י' 309 עמ' 329; דב"ע (ארצי) לב/39- 3 ישעיהו גני – שמואל גני, פד"ע ד 216).

102. במקרה הנדון, נוכחנו לדעת שהנתבע אכן לא שילם לתובע את זכויותיו הבסיסיות כדין והדברים פורטו לעיל.

103. בתצהירו העיד התובע כי במהלך תקופת עבודתו פנה פעמים רבות לנתבע ולאחיו בדרישה לתקן את תלושי השכר ולשלם לו את זכויותיו כדין ללא הועיל (סע' 18-19 לתצהיר) ובחקירתו הנגדית הוסיף והעיד: (עמ' 21, ש' 1-12, ההדגשה הוספה, מ.נ.ד.):

     "ש.נכון שבשנה האחרונה לעבודה שלך אתה חזרת וביקשת מהנתבע שיפטר אותך וישלם לך פיצויי פיטורין ויעסיק אותך שוב מחדש?

     ת.דיברתי עם הנתבע וביקשתי שירשום את הזכויות שמגיעות לי בתלוש. לא שילם לי הבראה וחופשה שנתית. כל פעם שהוא נתן לי תלוש ראיתי מינוס בחופשה. ישבתי איתו ועם אח שלו, שאלתי למה רשום מינוס. הוא אמר לי אל תסתכל על זה, זה רואה החשבון וזה שטויות.

     לשאלתך, לא ביקשתי פיצויי פיטורין אלא אמרתי שאם הוא לא נותן לי את הזכויות המגיעות לי ולא רושם בתלוש, אז אני אתפטר. גם ההורים שלי לחצו עלי בעניין הזה, כי...

     העד משיב לאב"ד:

     לשאלה האם נכון שביקשתי פיצויי פיטורין ואחרי זה שהוא ימשיך להעסיק אותי אני משיב – שבחיים לא."

104. הנתבע אף הודה, כפי שכבר ציינו לעיל ובדומה לטענת התובע בתצהירו, שעקב מצבו הכלכלי הקשה לא דאג לביטוח פנסיוני לעובדיו, בניגוד לחובתו על פי דין.

105. בנסיבות אלה, די לנו בכך שהוכח בפנינו כי תנאי העסקת התובע אכן היו בניגוד לזכויות קוגנטיות הקבועות בחוק וכי התנהלות הנתבע בכל הנוגע לתשלום זכויותיו הבסיסיות של התובע אכן היתה קלוקלת באופן מהותי, כאשר אף הוכח בפנינו כי התובע פנה למעסיקו במהלך תקופת העבודה בעניין ולא שינה הנתבע מהתנהלותו, בכדי לקבוע כי מדובר בנסיבות בהן לא ניתן היה להמשיך ולעבוד.

     חוסר הנכונות של הנתבע לתקן את דרכיו עולה גם מהעובדה שאף לאחר שהוגשה התביעה בחר שלא לתקן את המחדלים בהם הודה ובראשם – תשלום לקרן פנסיה.

106. באשר לתקרית שנסיבותיה פורטו על ידי הצדדים – לא מצאנו בו עילה להתפטרות בדין מפוטר, באשר מדובר באירוע שלנתבע לא היתה כל שליטה עליו ונראה כי דווקא הוא זימן את המשטרה בעת שהסכסוך התנהל לפתח המסעדה, בעוד שהתובע אשר לטענתו חש מאוים, לא טרח לפנות למשטרה.

     אכן המניע המיידי להתפטרות התובע במועד בו התפטר היה אותה תקרית ואולם נוכח מכלול הדברים, ובעיקר חוסר הנכונות של הנתבע לתקן את מחדליו גם לאחר ההתפטרות, אנו סבורים כי קמה לתובע הזכות להתפטר בדין מפוטר מחמת תנאי העסקה בהם לא ניתן לדרוש ממנו להמשיך ולעבוד בהם.

107. אשר על כן, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסכום הנתבע על ידו, ואשר לא נסתר, בסך 82,500 ₪ לפי החישוב שלהלן:

     10,000 ₪ (שכר קובע) X 8.25 (שנות עבודה).

108. נוכח המחלוקת בין הצדדים בנוגע לעצם זכאות התובע לפיצויי פיטורים, אנו מעמידים את פיצויי הלנת פיצויי פיטורים על הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

     ט.הפרשות פנסיוניות

109. אין מחלוקת כי התובע זכאי להפרשות פנסיוניות בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק (עמ' 1, ש' 19), שלא בוצעו בפועל. המחלוקת בין הצדדים הינה ביחס לשכר ולתקופת הזכאות. נציין, כי הנתבע אמנם חישב את זכאות התובע להפרשות פנסיוניות משנת 2008 ואולם לא מצאנו בכך משום הודאה בזכותו אלא לכל היותר תחשיב חלופי, תוך שטענתו לאחריות לתקופת מ-4/11 ואילך בלבד, אינה מתבטלת מכוחו.

110. מכיוון שקיבלנו את גרסת התובע ביחס לשכר ששולם לו, הרי שהשכר שיש לראות כבסיס להפרשות פנסיוניות הינו 5,952 ₪ בלבד (32 ₪ לשעה * 186 שעות). בהתאם זכאות התובע הינו כדלקמן:

     9 חודשים בשנת 2011 * 3.33% * 5,962 ₪ = 1,784 ₪.

     12 חודשים בשנת 2012 * 4.16% * 5,962 ₪ = 2,976 ₪.

     1 חודש בשנת 2013 * 5% * 5,962 ₪ = 298 ₪.

111. לפיכך, זכאי התובע לפיצוי חלף הפרשת דמי גמולים לפנסיה מכוח צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, בסך 5,058 ₪.

     י.פיצוי בגין אובדן זכאות לדמי אבטלה

112. בכתב תביעתו (סע' 24.11) ובתצהירו (סע' 32.2) עתר התובע לקבלת פיצוי כולל עבור אובדן זכאותו לדמי אבטלה, לטענתו הן על רקע סירוב הנתבע למסור בידיו מכתב סיום העסקה, הן משום שהנתבע מסר למוסד לביטוח לאומי גרסה לפיה התובע התפטר "ללא כל סיבה מוצדקת" והן משום שהנתבע הנפיק לו תלושי שכר פיקטיביים הנמוכים מגובה שכרו האמיתי והפריש עבורו סכומי ביטוח הנמוכים מן הנדרש – דבר המשליך לטענתו על היקף זכויותיו במוסד לביטוח לאומי, כאשר התובע טוען לנזק כספי שנגרם לו במניעת דמי האבטלה ממנו. התובע העמיד את תביעתו ברכיב זה על הסך של 15,000 ₪.

113. מנגד, טען הנתבע (סע' 32 לכתב ההגנה) שאין חולק כי התובע הוא שהתפטר מעבודתו לאלתר ולכן אסור היה למעסיק למסור בידיו מכתב פיטורים ודרישתו בעניין זה תמוהה. הנתבע הוסיף, כי סיבת סיום ההעסקה שצוינה על ידו בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי (נספח ו' לתצהיר התובע) משקפת במדויק את נסיבות סיום העסקתו של התובע ולא ברורה הטרוניה הנשמעת מהתובע בעניין זה. דרישת התובע לקבל מהנתבע מכתב המציין נסיבות אחרות ולא נכונות לסיום יחסי העבודה, באופן המזכה אותו בדמי אבטלה, הינה דרישה בלתי חוקית שבבסיסה עומד הרצון של התובע להציג מצג שקרי בפני רשויות המדינה. לפיכך, דין התביעה ברכיב זה להידחות (סע' 43 לתצהיר).

114. בע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ – אלי אפרים, מיום 12.11.2008 נקבע בעניין אי קבלת אישור המעסיק הנדרש לצורך קבלת דמי אבטלה כדלקמן:

     "לבית הדין ידיעה שיפוטית כי במקרה שמוגשת תביעה לדמי אבטלה ויש מחלוקת בין העובד לבין המעביד לעניין נסיבות סיום קשר העבודה, המוסד לביטוח לאומי בוחן את התביעה לדמי אבטלה, ולעתים מקבל אותה למרות העדרו של אישור המעסיק, על יסוד חקירתו או מסמכים אחרים (כגון - מסמך המעיד על הגשת תביעה כנגד המעסיק). לפיכך, אנו סבורים כי על העובד להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, ולבררה מול המוסד בהליכים המקובלים, לרבות הגשת ערעור לבית הדין במקרה שהמוסד דוחה את תביעתו.

     צודקת החברה בטענתה כי הזכאות לדמי אבטלה אינה אוטומאטית, ומותנית בהתייצבות העובד בשירות התעסוקה ובכך שלא הוצעה לעובד עבודה מתאימה. העובדים לא המציאו אישור על התייצבות בשירות התעסוקה ועל כך שלא הוצעה להם עבודה מתאימה. בנסיבות אלה, העובדים לא הוכיחו את זכאותם לדמי אבטלה, ולכן אינם זכאים לפיצוי בגין אובדן דמי אבטלה.

     אין לקבוע כלל גורף לפיו בכל מקרה שמעביד מסרב למסור לעובד מכתב פיטורים הוא יחויב בתשלום פיצוי בשיעור דמי אבטלה שהיו עשויים להגיע לעובד. לא פעם, קיימים חילוקי דעות ממשיים בדבר נסיבות סיום קשר העבודה, ואין מקום כי בכל מקרה בו תידחה גרסתו של המעביד לעניין נסיבות סיום קשר העבודה, הוא יחויב אוטומאטית בתשלום פיצוי בשיעור דמי האבטלה. יחד עם זאת, ככל שהעובד יוכיח נזק קונקרטי בגין אי קיום החובה למסור לו מכתב פיטורים (כגון: סרוב המוסד לשלם דמי אבטלה; איחור בתשלום דמי אבטלה; הוצאות הכרוכות בהתדיינות מול המוסד לביטוח לאומי וכו'), וככל שיוכיח כי הימנעות המעסיק ממסירת מכתב פיטורים הייתה בלתי סבירה, יוכל לתבוע פיצוי בעד נזק שנגרם לו עקב אי מתן מכתב פיטורים על פי חוק הודעה מוקדמת או עקב אי מתן מסמך אחר שהמעסיק חייב למסור לעובד".

115. דברים אלו יפים גם למקרה שבפנינו כאשר התובע ממילא לא הוכיח כי פנה בתביעה לדמי אבטלה למוסד לביטוח וכי נרשם בלשכת התעסוקה כדורש עבודה. לפיכך, התביעה לפיצוי בגין אובדן דמי אבטלה נדחית בזאת.

     יא.פיצויי הלנת שכר בגין חלק משכרו של התובע עבור חודש 01/2013

116. התובע עותר לחייב הנתבע בפיצויי בגין הלנת חלק משכרו עבור חודש 01/2013, בסך 1,933 ₪, אשר אמור היה להיות משולם לו עד ליום 9.2.13, אולם יתרת שכר זו שולמה לו בפועל רק ביום 13.3.13, זאת לאחר פניות חוזרות ונשנות לנתבע בדרישות תשלום. למצער, ביקש התובע לפסוק לו הפרשי ריבית והצמדה כחוק (סע' 24.12 לכתב התביעה, סע' 30 לתצהיר והנספחים הרלוונטיים).

117. מנגד, הכחיש הנתבע את זכאות התובע לפיצויי הלנה כלשהם והוסיף בתצהירו, כי ביום 6.3.13 שלח לתובע בדואר המחאה על יתרת השכר בסך 1,933 ₪, זאת לטענתו הגם שהתובע נטש את מקום עבודתו לאלתר ולא נתן לנתבע הודעה מוקדמת כמתחייב (סע' 36).

118. איננו מוצאים לנכון לפסוק לתובע פיצויי הלנה בגין שכר בסך 1,933 ₪ ששולם לו באיחור של כחודש, וזאת לאחר שהתרשמנו שהתנהלות הנתבע בנדון נעשתה מתוך טעות כנה, משסבר כי ניתן היה לקזז את התשלום כנגד אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות התובע. לפיכך, ייפסקו לתובע הפרשי ריבית והצמדה בלבד (נעיר כי על פי סע' 19 לכתב ההגנה, הנתבע אישר שויתר על הודעה מוקדמת).

     סוף דבר

119. על הנתבע לשלם לתובע, בתוך 30 ימים מהיום, את הסכומים הבאים:

     • הפרשי שכר בסך 35,200 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 15.2.2012 (מחצית תקופת הזכאות) ועד מועד התשלום המלא בפועל;

     • פיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר בסך 5,000 ₪;

     • פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד בסך 3,500 ₪;

     • פדיון חופשה שנתית בסך 21,945 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.13, ועד למועד התשלום בפועל;

     • דמי הבראה בסך 5,194 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.13 ועד למועד התשלום בפועל;

     • החזר הוצאות נסיעה בסך 7,207 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.2.12 ועד למועד התשלום בפועל;

     • פיצויי פיטורים בסך 82,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.13 ועד למועד התשלום בפועל;

     • פיצוי חלף הפרשות לפנסיה בסך 5,058 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 15.2.12 ועד מועד התשלום המלא בפועל;

     • הפרשי הצמדה וריבית על הסך של 1,933 ₪ מיום 1.2.13 ועד למועד התשלום בפועל ביום 13.3.13.

120. יתר התביעות – נדחות.

121. הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך 750 ₪ ובשכר טרחת בא-כוחו בסך 7,000 ₪.

122. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

      

     ניתן היום, ט' אייר תשע"ו, 17 מאי 2016, בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

     מר צבי וינשטוק נציג מעסיקים		מיכל נעים דיבנר שופטת		מר שלמה ליב נציג עובדים