פס"ד בשאלת זכאות בני משפחה למחצית מתגמולי ביטוח חיים של המנוח

1. שלום ברוך ז"ל (להלן: המנוח) היה מבוטח בביטוח חיים (ריסק) אצל הנתבעת 1 (להלן: כלל). עם פטירתו של המנוח, שולמו התגמולים לבני הזוג ישראלי. לטענת התובעים, בני משפחתו של המנוח, הם זכאים למחצית התגמולים. במוקד המחלוקת – טופס שנחזה כחתום על ידי המנוח, ובו לכאורה המנוח שינה את ההוראה המקורית שזיכתה את בני משפחתו במחצית התגמולים, וקבע כי בני הזוג ישראלי יהיו זכאים למלוא התגמולים.

            מכאן – התביעה.

רקע

2. המנוח היה מבוטח ב"כלל" בפוליסה לביטוח חיים בסך של 1,000,000 ₪.

            לפי טופס הצעת הביטוח שנחתם ביום 15.7.04, המוטבים לפי הפוליסה היו התובעים, שאמורים היו לקבל סך של 500,000 ₪ וכן בני הזוג אסתר ואמנון ישראלי (להלן ייקראו יחדיו: ישראלי), שאמורים היו לקבל סך נוסף של 500,000 ₪ (נספח 1 לתצהירי התובעים, להלן: טופס הצעת הביטוח).

3. אמנון ישראלי ז"ל עבד עם המנוח (להלן: אמנון ז"ל). אסתר ישראלי היא רעייתו והיורשת שלו (להלן: אסתר).

4. סוכן הביטוח שטיפל בביטוח החיים היה הנתבע 4 (להלן: שבירו).

5. ביום 3.11.08 המנוח נפטר. לאחר מותו, יורשי המנוח מצאו את טופס הצעת הביטוח, ופנו ל"כלל" לקבלת התגמולים.

6. בסופו של דבר, התברר כי מלוא התגמולים לפי הפוליסה, סך של 1,000,000 ₪, שולמו לישראלי, ועל כך אין מחלוקת.

7. יורשי המנוח (באמצעות מנהל העיזבון) ביררו סוגיה זו, ואז התברר כי התגמולים שולמו במלואם לישראלי בהתאם לנספח לפוליסה שנחתם ביום 20.10.04. לפי אותו נספח, שהוא טופס שינוי מוטבים והוראה בדבר קביעת מוטב בלתי חוזר, נקבעו בני הזוג ישראלי כמוטבים בלעדיים, על מלוא סכום הפוליסה (להלן: טופס שינוי המוטבים).

8. טופס שינוי המוטבים נחזה כחתום על ידי המנוח.

9. הטופס הנוסף:

            ביום 20.3.07 שבירו שלח למנוח הודעת פקסימיליה, יחד עם טופס שינוי מוטבים נוסף.

בהודעת הפקסימיליה נרשם על ידי שבירו כך:

"מצ"ב טופס אשר עליך לחתום אליו (כך במקור – מ.ב.)... לחתום על שני ההעתקים (חתימה מקורית) ותשלח אלי בדאר...."

המסמך שצורף להודעת הפקסימיליה היה "בקשה לקביעת מוטב בלתי חוזר במקרה מוות" ובאותה בקשה נרשמו פרטיהם של ישראלי, על מלוא סכום הביטוח.

(להלן: הטופס הנוסף).

            אין ראיה לכך שהמנוח חתם על הטופס הנוסף.

המחלוקת

10. התובעים טענו כי החתימה על טופס שינוי המוטבים מזויפת, הטופס לא נחתם על ידי המנוח, וממילא, הם זכאים למחצית מהתגמולים (500,000 ₪), כפי שקבע המנוח בטופס הצעת הביטוח, קביעה שהמנוח לא שינה מעולם, לטענתם.

ישראלי ושבירו טענו כי טופס שינוי המוטבים נחתם על ידי המנוח, בנוכחות שבירו וכן בנוכחות אמנון ז"ל. לטענת ישראלי, המנוח שינה את הרכב המוטבים מאחר שהיה חייב כספים לאמנון ז"ל.

השאלה העובדתית שבמחלוקת: האם החתימה על טופס שינוי המוטבים היא חתימת המנוח

11. בנושא זה הובאו הראיות הבאות: עדותן של התובעות 1 – 2, שהעידו כי החתימה אינה חתימת המנוח, חו"ד מומחה לזיהוי כתבי יד מטעם התובעים, רון ישי (לא הוגשה חו"ד נגדית מטעם הנתבעים) ועדותו של סוכן הביטוח שבירו.

12. בהמשך הדיון החתימה על גבי טופס שינוי המוטבים תוגדר "החתימה שבמחלוקת", ואילו חתימותיו של המנוח שאינן שנויות במחלוקת יכונו – "חתימות ההשוואה".

העדויות

13. שבירו, סוכן הביטוח, העיד על מעמד החתימה על טופס הצעת הביטוח ועל טופס שינוי המוטבים. לטענתו, המנוח הוא זה שבחר לקבוע את ישראלי כמוטבים בלתי חוזרים, כדי להבטיח בכך את חובותיו לישראלי. לדבריו, ייתכן שהמנוח עשה כן דווקא מתוך דאגה לכך שמשפחתו לא תידרש להתמודד עם חובותיו. שבירו ציין כי הוא סוכן ביטוח כ- 40 שנים, וכי טיפל בביטוחי חיים ובביטוחים אלמנטריים עבור לקוחות רבים. לפי עדותו, אמנון ז"ל היה לקוח ותיק שלו, והשניים הכירו שנים רבות.

            לפי עדותו של שבירו, המנוח חתם על טופס הצעת הביטוח בנוכחותו ובנוכחות אמנון ז"ל, במשרדו הקודם של שבירו בפתח תקווה. ההצעה מולאה בכתב ידו של שבירו, ולאחר מכן שבירו אישר שהקריא את התנאים למנוח, וכן אישר את חתימתו של המנוח. חודשיים וחצי בערך לאחר החתימה על טופס הצעת הביטוח, המנוח ואמנון ז"ל פנו לשבירו, וביקשו לבדוק אפשרות להגדיל את חלקו של ישראלי כמוטב, כך שהחלק יועמד על סך של מיליון ₪ (הווה אומר, מלוא התגמולים לפי הפוליסה – מ.ב.).

ביום 20.10.04 שבירו הגיע למשרדיו של המנוח המצויים בנווה ימין, מול אזור התעשייה, כדי לבצע את שינוי המוטבים. שבירו העיד כי המנוח הציע לו באותה הזדמנות לבדוק עם מנהל החשבונות של המנוח אפשרות למתן ביטוחים נוספים, ולכן שבירו הגיע למשרדו של המנוח. בסופו של דבר, אפשרות זו לא התממשה.

            לפי עדותו של שבירו, התקיימה פגישה שבה נכחו שבירו וכן המנוח ואמנון ז"ל. במהלך אותה פגישה המנוח ביקש לשנות את המוטבים בפוליסה, ולאחר מכן חתם על טופס שינוי המוטבים. שבירו העיד כי לאחר שווידא שהמנוח מבין היטב את המבוקש, כך שישראלי יהיו מוטבים עד לסך של מיליון ₪, המנוח חתם על טופס השינוי באופן עצמאי, לפניו. לפי עדותו של שבירו, הוא מילא את הפרטים בטופס שינוי המוטבים בכתב ידו (למעט ערך המדד המצוי בפסקה העליונה בנספח). לאחר מכן, שבירו יצא כדי להיפגש עם מנהל החשבונות, ואילו המנוח ואמנון ז"ל נשארו  בחדר.

בהמשך, לפי עדותו של שבירו, הוא העביר את טופס שינוי המוטבים המקורי ל"כלל".

            אשר לטופס הנוסף, שבירו ציין כי לו זייף את חתימת המנוח או לקח חלק בזיוף, לא הגיוני כי היה מבקש מהמנוח בשנת 2007 לחתום על טופס זהה, ובכך מגלה למנוח את נושא הזיוף. שבירו הדגיש כי אין לו ולא היה לו כל אינטרס לזייף את חתימתו של המנוח על גבי הטופס או לקחת חלק במרמה כלשהי.

14. המומחה מטעם התובעים, רון ישי, קבע כי החתימה המופיעה בטופס שינוי המוטבים אינה של המנוח.

            המומחה ציין כי החתימה המקורית אינה בנמצא, והבדיקה נעשתה על סמך צילום לא טוב במיוחד, אך עדיין ניתן להבחין בפרטים חשובים בצילום. כן ציין, כי ניתנו חתימות השוואה מקוריות שהיו בכמות ובאיכות טובה.

            המומחה ציין כי מסקנתו נסמכת על כך שכיווני הקו בתוך חלק מחתימת המחלוקת שונים מאלו שבחתימות ההשוואה, וכי עובדה זו מוכיחה שהכותב אינו מבין ואינו מפנים את תנועת העט של המנוח. לפי עמדתו של המומחה, מדובר בתופעות ייחודיות כגון שינוי בכיוון הקו, בשטף שלו, בכיווני קווים, יחסי גדלים ומבנה בסיסי של אות או דמות אות. לדבריו, כל התופעות הללו הן תופעות גרפיות המבוססות על דפוסי תנועה ועל כן ייחודיות לכל אדם ואדם. מסקנתו של המומחה הייתה כי, מאחר שנמצא חוסר קשר ברור גם בתכונות אלו, הרי החותם אינו המנוח.

15. התובעות 1 – 2 העידו כי החתימה על טופס שינוי המוטבים אינה חתימת המנוח.

16. נוסף לעדויות אלו, התובעות ואסתר העידו עדויות נסיבתיות, הנוגעת לרצונו של המנוח.

            התובעות העידו כי המנוח דאג למשפחתו, ולעולם לא היה מבצע פעולה שתפגע במצבה הכלכלי.

            אסתר העידה כי לאורך שנים שררה בין אמנון ז"ל לבין המנוח חברות טובה, שעל בסיסה המנוח נטל מאמנון ז"ל כספים רבים כהלוואות. כדי להבטיח את השבת הכספים, הוסכם בין השניים שהמנוח יחתום על פוליסת ביטוח חיים, בה בני הזוג ישראלי יהיו מוטבים, וכך נחתם טופס הצעת הביטוח. לדבריה, לאחר שקשייו הכלכליים של המנוח העמיקו, המנוח ביקש להגדיל את האשראי, ואז, המנוח, ביוזמתו, פנה לאמנון ז"ל והציע להגדיל את הבטוחה על ידי קביעתם של בני הזוג ישראלי כמוטבים יחידים.

דיון

17. אני קובעת כי החתימה על טופס שינוי המוטבים אינה חתימתו של המנוח.

18. תחילה אציין כי אני סבורה שלפי הדין המהותי, על הנתבעים היה מוטל הנטל להוכיח את אמתות החתימה, שכן לפי הפסיקה, על בעל דין להוכיח את הטענה המקדמת את עניינו. לכן, בעל דין המסתמך על חתימה, צריך להוכיח את אמתותה, ואין בנושא זה משמעות למעמד הדיוני של בעל הדין כתובע או כנתבע. לעניין זה ר' פסק דינו של כב' השופט י. עמית בעניין ת"א (מחוזי חי') 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקלה הכרמל מהנדסים ויועצים בע"מ, (14.2.06), פסקאות 9 – 10 וכן ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261 – 263 (1993) (להלן: עניין שאול רחמים).

            מבלי לגרוע מהאמור לעיל, הרי לגופו של עניין, התובעים הוכיחו כי החתימה על טופס שינוי המוטבים אינה חתימת המנוח.

19. העדות הניטראלית היחידה בתיק זה היא עדותו של המומחה לזיהוי כתבי יד מטעם התובעים. הימנעותם של הנתבעים מלהגיש חוות דעת נגדית שתסתור את האמור בחוות הדעת מטעם התובעים, אומרת דרשני. ודוק: לא הוגשה חוות דעת נגדית כלשהי, אפילו לא כזו הקובעת כי לא ניתן להכריע, או כי קיימת אפשרות ל"זיוף עצמי".

            מנגד, העדות העובדתית היחידה באשר לכך שדובר בחתימתו של המנוח, הייתה עדותו של סוכן הביטוח שבירו, שהוא בעל דין (אף שהבאתי בחשבון כי במועד חתימת תצהירו הראשון, שבירו עדיין לא היה נתבע, והוא צורף כנתבע רק לאחר שהתובעים למדו על גרסתו באשר לחתימת טופס שינוי המוטבים). עדות זו איני רואה לקבל, מהטעמים שיובהרו בהמשך.

            קיומו של הטופס הנוסף אף הוא מחזק את המסקנה לפיה טופס שינוי המוטבים לא נחתם על ידי המנוח.

            לכך יש לצרף את כלל נסיבות העניין התומכות במסקנה, כי אין לתת תוקף לטופס שינוי המוטבים.

            אדון בכל אחת מקביעות אלו כסדרן.

חו"ד המומחה לזיהוי כתבי יד מטעם התובעים:

20. לבד מכך שחוות דעתו של ישי הונחה כחוות דעת יחידה, המומחה ישי עמד בחקירה נגדית ארוכה ביותר, ומסקנותיו נותרו בעינן.

            חוות דעתו של ישי מדגימה שני הבדלים מהותיים בין החתימה שבמחלוקת לבין חתימות ההשוואה (עמ' 43 – 44, עמ' 26 ש' 5 – 6).          ההבדל הראשון הוא האות "ש". המנוח (שמו הפרטי – שלום) נהג לכתוב את האות "ש", ולהקיף אותה בלולאה פנימית וחיצונית. בכל חתימות ההשוואה ניכרת אותה "ש". לעתים ה"עין" של ה- "ש" צרה, ולעתים היא רחבה, אבל ה- "ש" היא "ש", ולא יכול להיות ספק בכך. בחתימה שבמחלוקת האות "ש" אינה קיימת. ניכר כי מי שחתם ניסה לחקות "ציור" מסוים של חתימה, בלי לדעת כי חתימה זו מורכבת מהאות "ש".

ההבדל השני הוא בנפח הלולאה. ניתן לראות כי הלולאה בחתימות ההשוואה היא מורחבת, בעלת נפח, ואילו הלולאה בחתימה שבמחלוקת היא מוצרת.

            הפרט המבדיל הראשון, היעדר האות "ש" בחתימה שבמחלוקת ניכר ובולט לעין, גם למי שאינו איש מקצוע.

21. כאמור, הנתבעים לא הגישו חו"ד נגדית כלשהי, והסתפקו בחקירת המומחה ישי שלא הביאה לכל שינוי במסקנתו, לפיה אין מדובר בחתימת המנוח. להלן אתייחס לטענותיהם השונות של הנתבעים.

22. הטענה כי החתימה שבמחלוקת שונה עקב אירוע שעבר המנוח (עמ' 29 ש' 26 – 27), או כי ההשוואה צריכה להיות לתקופה סמוכה למסמך שבמחלוקת (עמ' 38):

            אין בטענה זו ממש. מהבחינה העובדתית, לא הוכח כי בשנת 2004, מועד חתימת טופס שינוי המוטבים, המנוח היה נתון תחת מצב כלשהו שהשפיע על החתימה. לכן, כל תזה בקשר למצבו של המנוח (או קבלת פרטים בקשר למצב עלום כזה), בלתי רלבנטית (עמ' 39). בנוסף, תשובתו של המומחה לפיה הוא כמומחה לזיהוי כתבי יד אינו נכנס לפרטים אישיים, אלא אם החומר שבפניו מצביע על סיבה לעשות כן, סבירה על פניה (עמ' 39 ש' 19 – 22), ואף כאן, לא הובאו על ידי הנתבעים מומחה ולמצער מאמרים או ספרות המצביעים על כך שדרך פעולה זו שגויה. לבסוף, לגופו של עניין - חתימות ההשוואה כוללות דוגמאות חתימה של המנוח שניתנו בתקופה סמוכה לתקופה בה חתם על טופס שינוי המוטבים: חודש 5/04 (עמ' 23 ו- 24 בתיק המוצגים) וחודש 3/05 (עמ' 25 בתיק המוצגים). לכך יש להוסיף את טופס הצעת הביטוח, שנחתם בחודש 7/04, ואין מחלוקת על אמתות חתימת המנוח בו. בכל דוגמאות אלו, מתקופות סמוכות לטופס שינוי המוטבים, ניכרות ה- "ש" והלולאות הרחבות.

23. הטענה כי חתימותיו של המנוח אינן עקביות:

            הנתבעים בחרו לא להגיש חוות דעת מטעמם, במסגרתה מומחה לדבר יקבע שהחתימות אינן עקביות וינמק קביעתו, והסתפקו בחקירתו הנגדית של ישי, ששלל את הטענה– עמ' 35, ונימק עמדתו כדבעי. לכן, הנתבעים לא הצליחו להוכיח טענה זו. ישי הסביר כי למרות שקיימות וריאציות טבעיות, בכל אחת ואחת מהחתימות ניתן לראות היטב כי הן מתחילות באות "ש" (עמ' 44 ש' 23 – 27). הסברו מקובל עליי. מדובר בפרט כל כך בולט וברור, שאף מי שמתבונן בעין בלתי מקצועית, לא יחלוק עליו. 

24. צילום גרוע:

            כבר בחוות דעתו המומחה ציין כי החתימה במחלוקת היא על גבי צילום גרוע. אין ספק, כי עדיפה חוות דעת המושתתת על מסמך מקור, אולם אין בכך כדי לשלול את מסקנת המומחה. ראשית, מי שקיבל את המקור הוא הסוכן ולאחר מכן "כלל". אף לו נמנעה האפשרות למסקנה החלטית, מדובר במצב ברור שבו הנתבעים גרמו נזק ראיתי לתובעים, ועליהם לשאת בתוצאות איבוד מסמך המקור (דוקטרינת הנזק הראייתי, ראו ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור, פ"ד נח(5) 54, 64 (2004)).

            לגופו של עניין, אני מקבלת לחלוטין את עמדת המומחה ישי, לפיה השאלה בדבר אמינות הקביעה כאשר מדובר בצילום גרוע, עדיין תלויה באיכות הצילום, במיקום של האיכויות הטובות פחות של המסמך ועוד (עמ' 31 ש' 12 – 14). לענייננו, לא צריך להיות מומחה לזיהוי כתבי יד כדי לראות את החתימה שבמחלוקת ולהשוות אותה לחתימות ההשוואה. גם אם הצילום גרוע, עדיין החתימה ומאפייניה ניכרים היטב, הן אופן הפתיחה של החתימה (שבוודאות אינו "ש") והן צורת הלולאה. מאחר שחוות הדעת התבססה על מאפיינים אלו, שהצילום הגרוע לא הפחית מעוצמתם, אין בעובדה שמדובר בצילום גרוע כדי לשנות.

            אמנם עדיף מסמך מקור, שהיה מאפשר לבחון גם את לחץ הכתיבה וגם את השטף, אבל "עדיף" אינו "נדרש", ומשפטים אזרחיים אינם מוכרעים על סמך ודאות מוחלטת או אפילו ודאות גבוהה.

            לבסוף, הנתבעים לא מצאו לנכון להגיש חוות דעת נגדית, שתתמוך ולו בטענה מינימלית זו, קרי, כי עקב תכונותיו של המסמך, לא ניתן לקבוע דבר. גם טענה זו היא טענה שבמומחיות. מעת שהנתבעים מצאו שלא לעשות כן, יש טעם רב בהנחה כי למרות היותו של טופס שינוי המוטבים צילום גרוע, עדיין ניתן להגיע למסקנות על פיו, ברמת סבירות גבוהה.

25. זיוף עצמי:

            חשיבותה של התיאוריה בדבר "זיוף עצמי" נובעת מכך, שהשוואה בין החתימה במחלוקת לבין חתימות ההשוואה מצביעה על היעדר זהות, וגם מי שאינו מומחה לדבר, יקבל את עמדת המומחה ישי כי היעדר הזהות הוא בדרגת ודאות של 80% לפחות. המסקנה היא, שהמנוח לא חתם על טופס שינוי המוטבים, אלא אם מדובר בזיוף עצמי.

            הטענה בדבר זיוף עצמי היא ספקולציה שאין לה בסיס עובדתי. פטירתו של המנוח הייתה כארבע שנים לאחר חתימת טופס שינוי המוטבים, דבר שאינו תומך בתיאוריה זו גם מבחינה הגיונית. מעבר לכך, הטענה לא נתמכה בחו"ד מומחה מטעם הנתבעים. המומחה ישי השיב כי ניתן לערוך בדיקה של זיוף עצמי גם בצילום הגרוע של טופס שינוי המוטבים, וכאשר ביקש להסביר ולנמק עמדתו, דבריו נקטעו (עמ' 39 ש' 29 – 31, עמ' 40 ש' 1). בהמשך, אף הסביר את עמדתו באופן כללי ככל שניתן לו (עמ' 40 ש' 9 – 10), והסברו לא נסתר. אסכם ואציין כי לא די בתיאוריה או בהשערה, לבטח לא בהשערה כה כללית, שמשמעותה היא שניתן יהיה לדחות כל חוות דעת שקובעת היעדר זהות, מהטעם ש"ייתכן" שהיעדר הזהות נובע מ"זיוף עצמי".

26. תיקים קודמים בהם המומחה היה מעורב:

            לגופה של חוות הדעת, מסקנותיו של המומחה עמדו בחקירה הנגדית הממושכת, סבירות על פניהן ותואמות את מה שניכר לעין. לכן, איני סבורה שיש בשני פסקי דין שהציגו הנתבעים לגופו של המומחה כדי לשנות את התמונה. למעלה מהצריך, אתייחס גם לפסקי הדין.

            בה"פ (מחוזי חי') 30045/96 אליס נ' עזבון הלון יוסף (29.9.00) (נ/1), בית המשפט העדיף חוות דעת אחרת על פני חוות דעתו של ישי. זהו עניין של יום ביומו בבתי המשפט. בענייננו אין כלל חוות דעת נגדית. בנוסף, בית המשפט שם ציין כי עמדתו של המומחה כפי שהובעה שם (לפיה הקושי לזייף חתימה שהיא שרבוט או חתימה שהיא מלאה, תלוי בנסיבות העניין), שונה מעמדה שנתן בעבר (לפיה קל יותר לזייף חתימה מלאה). מומחה רשאי לשנות את עמדתו. גם המדע משתנה. עוד אציין כי בדיון בתיק זה המומחה חזר על עמדתו כפי שהובעה לפני כ- 20 שנים,  בה"פ הנ"ל (קרי, שהקושי לזייף הוא תלוי נסיבות העניין). 

            אשר לפסק הדין בת"א (שלום חי') 27199/01 מסארווה נ' ישי (19.12.05) (להלן: עניין מסארווה): באותו עניין ישי נתבע על ידי לקוח לשעבר. מושא התביעה היה שלוש חוות דעת שישי נתן, כאשר בחוות הדעת הראשונה שניתנה ללקוח ישי הסתמך על צילומים בלבד, וקבע כי לא מצא זהות בין החתימות, אך הוסיף "יחד עם זאת ברגע שתומצאנה לי החתימות המקוריות אהיה נכון להמשיך בבדיקה והמצאת מסקנתי". לאחר מכן, כאשר הומצאו מסמכי המקור, ישי שינה את חוות דעתו, וקבע כי ניתן לקבוע זהות בין החתימות. בית המשפט באותו עניין דחה את התביעה, משום שלא ראה פגם בכך שהמומחה שינה את עמדתו. עם זאת, בית המשפט ביקר את העובדה שישי נתן חוות דעת על סמך העתק צילומי. כאן ישי לא כלל בחוות דעתו את ההסתייגות שהביע בחוות דעתו הראשונה מושא עניין מסארווה. בנוסף, איני רואה לפסול מראש חוות דעת שמוגשת על סמך צילום. לעתים כל מה שנותר הוא צילום. קביעה לפיה לא ניתן יהיה להיעזר במומחים בכל המקרים הרבים בהם אין מקור חסרת בסיס, בלשון המעטה. גם בנקודה זו אין מנוס מלהזכיר כי לא הוגשה חוות דעת נגדית מטעם הנתבעים.

            מעבר לכך, מדובר במומחה שיש לו ניסיון מקצועי משנת 1974 (דבר שלא הופרך), והעובדה שהנתבעים עימתו אותו עם שני תיקים בלבד, שגם בהם אין קביעה ניצחת המתייחסת למקצועיותו או מהימנותו, אף היא מדברת בעד עצמה.  

27. אני דוחה את ניסיונם של הנתבעים להציג את קיומן של דעות שונות ומסקנות ברמת ודאות שונה, כעובדת חיים המפריכה את עמדת המומחה לפיה זיהוי כתבי יד הוא מדע מדויק. הנתבעים התמקדו בכך שהמומחה השתמש במילה "מדויק", אולם המומחה הסביר את כוונתו במילה זו כך: "קריטריונים ברורים ועקביים". המומחה אמר בפירוש כי המשמעות אינה "0 טעויות" (עמ' 31 ש' 2 – 3). זהו המצב לא רק באשר לזיהוי כתבי יד, אלא גם ברפואה, שמאות, הנדסה ועוד. המשפט האזרחי אינו דורש ודאות מוחלטת אלא מאזן הסתברויות בלבד, וזאת מספקת כל חוות דעת העומדת בקריטריונים מדעיים וקובעת רמה של סבירות גבוהה מ- 51% (כאן המומחה התייחס ל- 80% (עמ' 36 ש' 16 – 17)). למותר לציין, כי לפי הפסיקה, תחום זיהוי כתבי יד הגיע "לדרגת מדע שימושי ממש..." (ראו לעיל, עניין שאול רחמים, עמ' 262 והאזכורים שם), ובתי המשפט קובעים ממצאים על סמך חוות דעת בתחום זה, כעניין של יום ביומו.

עדותן של התובעות:

28. לחוות דעתו של המומחה ישי מצטרפות עדויותיהן של התובעות 1 – 2. לשתי התובעות הוצגו חתימות של המנוח כאשר תוכן המסמך מוסתר. לתובעת 2 הוצגו חתימות ההשוואה בלבד. התובעת 2 אישרה את כולן, למעט אחת (במ/1) (עמ' 24 – 25), ועניין זה ניתן להבנה בהחלט, ביחס ללחץ של החקירה הנגדית. התובעת 1 זיהתה את ה- "ש" בחתימות שעל גבי טופס ההצעה לביטוח (עמ' 50), ויתרה מכך, היא זיהתה את החתימה שבמחלוקת כחתימה שאינה של המנוח, וזאת מתוך אוסף רב של חתימות (שעה שמקורן היה מוסתר) (עמ' 56).

עדותו של שבירו:

29. בהערכת מכלול הראיות, אני מוצאת שכל ההתרחשות שבמהלכה, לפי הנטען, המנוח חתם על טופס שינוי המוטבים, לוטה בערפל ובתמיהות רבות.

30. לא ראיתי לקבוע ממצאי עובדה על יסוד עדותו של שבירו. שבירו העיד כי בינו לבין אמנון ז"ל, שהיה הנהנה משינוי המוטבים, הייתה היכרות רבת שנים, וכי אמנון ז"ל היה לקוח ותיק במשרד, עד כדי כך שאמנון ז"ל נכח במעמד חתימת הצעת הביטוח המקורית. עקב הנסיבות המצערות, עדותו של שבירו נותרה עדות יחידה בקשר למעמד החתימה על טופס שינוי המוטבים, ולא ניתן לעמתה מול גרסאות המשתתפים האחרים באותה פגישה. מטעם זה, אני מקבלת את טענת התובעים, לפיה קיים קושי בקביעה שעדותו של שבירו בנושא הפגישה "לא נסתרה". זאת בפרט שעה שהעדות לא הייתה שלמה ביחס לפרטים שכן ניתן היה לבדוק, ועל כך בהמשך.

31. הטענה באשר לחתימה בפני סוכן הביטוח שבירו הייתה טענה כבושה בכל הקשור לבני הזוג ישראלי. טענה זו לא הוזכרה בכתב ההגנה של ישראלי, אף שמדובר בטענה העובדתית המרכזית בתיק שבו מוכחשת החתימה. רק במהלך הדיונים ועם הגשת התצהירים, נודע קיומה של טענה זו.

32. הוכח כי בשנת 2007, כאשר המנוח היה עדיין בין החיים, שבירו פנה אל המנוח וביקש מהמנוח לחתום על הטופס הנוסף. הטופס הנוסף הוא טופס שינוי מוטבים (שונה), ואף בו רשומים כמוטבים בני הזוג ישראלי, על מלוא הסכום.

לפי עדותו של שבירו, שהייתה העדות היחידה בנושא זה, בתחילת שנת 2007 קיבל מ"כלל" (באמצעות סוכנות ביטוח "אגוז") פנייה להחתים את המנוח על טופס בקשה לקביעת מוטב בלתי חוזר, ולקבל את הטופס חתום על ידי המנוח במקור. נוכח בקשה זו, שבירו מילא את פרטי הטופס הידועים לו, העביר את הטופס בפקס יחד עם מכתב הפנייה למנוח. שבירו ציין כי אינו יודע מדוע כלל פנתה ל"אגוז" וביקשה לקבל בשנית את חתימתו של המנוח, אך בהתאם לבקשתה, הוא פעל כשלוחה והעביר את דרישתה למנוח. שבירו הוסיף כי אינו זוכר אם נענה על ידי המנוח, ואם קיבל לידיו את הטופס החתום.

33. נושא הטופס הנוסף הוא נושא מהותי, כפי שיובהר להלן, ולמרות האמור, שבירו לא הזכיר אותו כלל בתצהיר הראשון שהוגש על ידו, במסגרת העדויות של ישראלי.

            הטופס הנוסף התגלה על ידי מנהל העיזבון לאחר ששבירו חתם על התצהיר הראשון, כפי שעולה מבקשת התובעים שהוגשה ביום 30.3.14. רק בעקבות גילויו, שבירו הגיש תצהיר שני, שבו תיאר את ההתרחשות שמאחורי הטופס הנוסף. בבואו של בית משפט לקבוע ממצאי עובדה הוא רשאי להביא בחשבון שיקוליו את השאלה האם העד מסר גרסה מלאה, ואם השמיט, מדוע עשה כן, בפרט, כאשר עסקינן בעד יחיד, בעל דין.

34. שבירו שתק גם בנושא מהותי אחר, והוא העברת טופס שינוי המוטבים המקורי ל"כלל". כאשר נחקר על כך בבית המשפט, שבירו השיב כי העביר את הטופס המקורי ל"כלל", ואולם גם פרט זה, שהוא משמעותי מאוד נוכח טענת הזיוף, שבירו לא הזכיר בתצהיריו.

35. הסברו של שבירו להשמטות בנושא הטופס הנוסף והעברת הטופס המקורי, לפיו "לא נשאל" ולכן "לא השיב" (עמ' 65 ש' 28 – 30, עמ' 66 ש' 15 – 18, עמ' 20 – 21) אינו משכנע. שבירו לא היה סתם "נוכח" אלא סוכן הביטוח, שיש לו חובות ברורות כלפי המבוטח. שבירו ידע במועד חתימת התצהיר הראשון, שקיימת מחלוקת ממשית ורצינית, בשווי כספי ניכר, הנוגעת לשינוי המוטבים. די היה בכך כדי להצדיק מסירת מלוא המידע והפרטים בהזדמנות הראשונה. את המשמעות המלאה שיש לייחס לנושא הטופס הנוסף אסקור בהמשך.

36. עוד אציין שקיימת סתירה בעדותו של שבירו, בנושא הפנייה אליו לגבי שינוי המוטבים. בתצהיר (שהיה זהה לתצהירו של אמנון ז"ל בנושא זה), שבירו העיד כי המנוח ואמנון ז"ל פנו אליו וביקשו ממנו לבדוק אפשרות להגדיל את חלקו של אמנון ז"ל כמוטב (עמ' 1 לתצהיר). לעומת זאת, בחקירה הנגדית, הגרסה הייתה שונה: שבירו העיד כי הפנייה נעשתה על ידי המנוח (בלבד), וכי המנוח מסר לשבירו כי הדבר הוסכם עם אמנון ז"ל, שיהיה במקום בשעה שנקבעה (עמ' 65 ש' 12 – 13, עמ' 71 ש' 27, עמ' 74 ש' 2 - 3).

37. לכך יש להוסיף כי העובדה הידועה היא שבסופו של דבר, נסרק בכלל "צילום גרוע". עובדה זו טופחת על פני עדותו של שבירו, שכן אין כל הסבר כיצד נשלח מקור, לפי טענת שבירו, ובסופו של דבר נסרק צילום גרוע. "כלל" לא הביאה עדות בנושא זה, ואילו שבירו מסר שאין לו הסבר, שכן הנושא אינו באחריותו (עמ' 66 ש' 5 – 8). כך או כך, העובדה שנסרק "צילום גרוע" מתיישבת יותר עם המסקנה שמלכתחילה לא נשלח טופס המקור.

38. עדותו של שבירו לא הייתה משכנעת גם בהתייחס לזיכרונו: שבירו זכר בוודאות כי מסר את הפוליסה המעודכנת (לאחר עדכון טופס שינוי המוטבים) למנוח (עמ' 71, שורות 23- 24), בשנת 2004. זאת, אף שמדובר בפרט עובדתי שכיח, שלרוב העדויות לגביו הן מכוח "נוהג" ולא עדויות פוזיטיביות. מנגד, שבירו לא זכר האם המנוח חתם על הטופס הנוסף (בשנת 2007) והאם שבירו קיבל את הטופס הנוסף חתום, שלוש שנים לאחר מכן, אף שדובר באירוע חריג יחסית.

39. לבסוף, מסיבה ששבירו לא הצליח להסביר, הוא לא שמר את תיק המבוטח שהיה ברשותו (עמ' 65 ש' 4). זאת, אף שידע על קיומה של המחלוקת, בתוך פרק הזמן שבו ממילא היה עליו לשמור את המסמכים, ועל כך – בהמשך.

40. אינני מקבלת את הטענה לפיה שבירו הוא עד "ללא אינטרס". אמנם, במועד חתימת התצהיר הראשון שבירו לא היה בעל דין, אולם ללא שום ספק, לשבירו, שהודה שהעביר את טופס שינוי המוטבים ל"כלל", היה אינטרס להגן על פעולתו. לא כל שכן לאחר ששבירו הפך לבעל דין ובמועד מתן עדותו, היה לו אינטרס כספי ברור בתוצאות ההליך. כל זאת, מעבר לחברות עם אמנון ז"ל.

            אשר לטענה לפיה לשבירו לא היה אינטרס להיות שותף למעשה זיוף: טענה זו מניחה כי קיימות שתי אפשרויות בלבד: האחת, שעדותו של שבירו היא האמת, והשנייה כי שבירו היה שותף למעשה קנוניה וזיוף. אני חולקת על הנחה זו. אינני סבורה שהוכחה בהכרח כוונת זדון כלשהי של שבירו, ואינני קובעת כי שבירו היה שותף למעשה קנוניה כלשהו. בהחלט אפשרי כי שבירו מילא מסמך וקיבל אותו חתום מבלי לוודא את זהות החותם, או מילא מסמך ונתן לאדם אחר לטפל בחתימה ובמשלוח לכלל. כך או כך, מדובר ברשלנות ולא בזדון. כאשר עסקינן ברשלנות, אין רלבנטיות ל"אינטרס" או לכוונת זדון, וממילא לא ניתן לטעון כי לשבירו לא היה "אינטרס" בקנוניה כלשהי.

            התובעים, שנכנסו לתמונה לאחר פטירת המנוח ולא היו שותפים לכל ההתרחשות, אינם צריכים להוכיח מה בדיוק היה התסריט שהביא בסופו של דבר, לכך שטופס עם חתימה מזויפת הגיע ל"כלל". לצורך תביעה זו, יצאו התובעים ידי חובתם שעה שהוכיחו בראיות, כי המסקנה לפיה החתימה על טופס שינוי המוטבים אינה חתימת המנוח, מסתברת יותר.

41. אכן, לפי הפסיקה, עדות מומחה היא לעולם עדות סבירה, והיא נדחית מפני עדות מהימנה ישירה (ע"א 2590/93 עאסי נ' עאסי, (9.5.1995), עמ' 8 לפסק הדין), כפי שהובא בסיכומי הנתבע 4 (להלן: עניין עאסי)), אך מתוך כלל הנימוקים לעיל, לא ראיתי לקבוע ממצאי עובדה על סמך עדותו של שבירו. ראוי לציין כי השוואת ענייננו לנסיבות בעניין עאסי מדגימה זאת היטב: שם הוגשו שתי חוות דעת סותרות, כאשר האחת נתמכה בעדות העובדתית. בנוסף, שם היו שני עדים, נעדרי אינטרס לחלוטין (עדים מאמתים לצוואה). לעומת זאת, כאן קיימת חוות דעת אחת, והעד הסותר את ממצאיה הוא בעל אינטרס בתוצאות ההליך (בנוסף לנימוקי המהימנות שהבאתי לעיל).

הטופס הנוסף:

42. העובדות הידועות בנושא הטופס הנוסף הן אלו: האחת, בשנת 2007, למעלה משנתיים לאחר חתימת טופס שינוי המוטבים, מאן דהוא ביקש משבירו להחתים את המנוח בשנית על טופס שינוי מוטבים ולהחזיר אותו במקור. השנייה, שבירו שלח למנוח את הטופס הנוסף, כפי שעולה מעדותו של שבירו (סעיף 6 לתצהיר השני של שבירו), והטופס הנוסף, עם מכתב הלוואי של שבירו, אף הגיע למנוח, שהרי המסמך אותר בעיזבונו של המנוח (ר' הבקשה לתיקון כתב התביעה, מיום 30.3.14 והתצהיר הנספח לה).

43. שאלה ראשונה היא, מי יזם את הצורך בחתימה על הטופס הנוסף. בעניין זה, אין לי אלא לקבל את עדותו של שבירו, לפיה היוזמה הייתה מטעם כלל. ראשית, הטופס הועבר באמצעות סוכנות ביטוח אגוז, שהיא סוכנות של "כלל" (עמ' 66 ש' 25 – 26). מדובר בסוכנות שאין לה שום מעמד בנושא, זולת היותה "צינור", כך שניתן להניח במידה רבה של סבירות, כי הסוכנות קיבלה את הבקשה מ"כלל" (עמ' 72 ש' 14 – 16). שנית, הטופס הנוסף מופנה ל"כלל", לחטיבה לביטוח חיים, כך שיש להניח שנדרש על ידי כלל (עמ' 72 ש' 26 – 27). שלישית, בזמן אמת שבירו ציין במכתב הלוואי כי "לא מקבלים" טופס שהחתימה בו אינה מקורית, וסביר להניח שהתייחס לחברת כלל, שהיא זו שאמורה "לקבל" את הטופס. מסקנה זו היא המסקנה המסתברת היחידה, ואין שום הצעה או הסבר סביר באשר לגוף או אדם אחר שעשוי היה לעורר את הדרישה לחתימה מקורית על טופס שינוי מוטבים בפוליסת ביטוח החיים.

44. שאלה שנייה היא, האם המנוח חתם בסופו של דבר על הטופס הנוסף. בזהירות המתבקשת אציין כי הטופס הנוסף נמצא בעיזבון המנוח, כפי שהוגש לתיק בית המשפט, ללא שום עדות לכך שהמנוח חתם עליו אי-פעם. גם אין עדות ממקורות אחרים: הסוכן או כלל, לפיה בסופו של דבר הטופס הנוסף נחתם ונשלח על ידי המנוח (עמ' 72 ש' 6). לפיכך, לפחות ברמה הנדרשת במשפט אזרחי ניתן לקבוע כי המנוח לא חתם על הטופס הנוסף.

45. בראי כל האמור לעיל, יש בטופס הנוסף כדי לחזק את המסקנה שאין לתת תוקף לטופס שינוי המוטבים.

            ראשית, אין זה דרכן של חברות ביטוח לשלוח סתם כך טפסים לחתימה חוזרת. קיומו של הטופס הנוסף ומכתב הלוואי שעמו, מצביעים על כך שבנקודת זמן מסוימת מי שאחראי לנושא ביטוח החיים, כפי הנראה – גורם מתוך כלל, סבר כי קיימת בעיה כלשהי ולכן דרש חתימה חוזרת. אם בסופו של דבר הטופס הנוסף לא נחתם, הרי הבעיה נותרה כפי שהיא, ואין מקום לתת תוקף למסמך שהיה קיים ב"כלל", הוא טופס שינוי המוטבים.      

            שנית, העובדה שאין כל עדות לכך שהמנוח חתם על הטופס הנוסף (עמ' 72 ש' 5 – 6, עמ' 74 ש' 8 – 9), מחזקת את המסקנה כי המנוח לא היה מעוניין בשינוי המוטבים. לו המנוח ביקש, אכן, להעביר את מלוא התגמולים לישראלי, ניתן היה לצפות כי יחתום על הטופס הנוסף, יחזיר אותו ויוודא שהתקבל. אין זה מסתבר כי אדם שמעוניין לשנות מוטבים, יזניח זאת ויתעלם מפניית סוכן הביטוח.

46. גם בנושא הטופס הנוסף הועלתה הטענה לפיה העובדה ששבירו שלח את הטופס הנוסף למנוח, מצביעה על כך שלא היה שותף למעשה קנוניה. אין לי אלא לחזור על הקביעה לעיל, לפיה עובדה זו עדיין מתיישבת היטב עם מצב שבו שבירו פעל ברשלנות.

גורמים נוספים:

47. די בהצטברות הראיות לעיל: קבלת חוות דעת המומחה לזיהוי כתבי יד, ההסתייגות מעדותו של שבירו וכן תעלומת הטופס הנוסף והמסקנות העולות ממנה, כדי לקבוע, ברמה הנדרשת, כי התובעים הוכיחו שטופס שינוי המוטבים לא נחתם על ידי המנוח.

48. פרט לאמור לעיל, קיימים סימני שאלה רבים סביב טופס שינוי המוטבים, המחזקים מסקנה זו, ואפרט אותם להלן.

49. שבירו (בתצהירו) ואסתר (בתשובות לשאלון, נ/8ב') צירפו אסמכתאות לחובות שהיו למנוח כלפי אמנון ז"ל, אסמכתאות התומכות לכאורה ברצונו של המנוח להפוך את ישראלי למוטבים הבלעדיים לפי הפוליסה. אולם, עיון באסמכתאות מעלה כי הן כולן מאוחרות מאוד למועד החתימה על טופס שינוי המוטבים, 20.10.04. כך, צורפו המחאות משנת 2008, דף בדבר פירוט העברות משנת 2007, הסכם הלוואה מיום 1.5.06 ועוד כרטסת משנת 2007.

50. בהערכה של מכלול הראיות, אופפים את טופס שינוי המוטבים וההתנהלות סביבו סימני שאלה רבים המטילים ספק באמתותו. אף שבעיזבון המנוח נמצא העתק של טופס הצעת הביטוח וגם העתק של הטופס הנוסף, אין כל ראיה לכך שנמצא העתק של טופס שינוי המוטבים. התובעות לא נחקרו באשר לאפשרות זו. תמוה, כיצד המנוח חתם על טופס כל כך משמעותי, מבלי שנשמר אצלו העתק (בעוד שהיו ברשותו העתקים של טפסים אחרים – גם טופס שלא חתם עליו). אין עדות לכך שהפוליסה המעודכנת הגיעה למנוח, אף שלפי עדותו של שבירו הוא מסר אותה למנוח (עמ' 71 ש' 23 – 24). יש לציין, כי מאחר שלא ראיתי לקבוע ממצאי עובדה על סמך עדותו של שבירו בלבד, איני רואה לקבל את עדותו בנושא מסירת הפוליסה המעודכנת למנוח, ומעבר לכך, יש לתהות כיצד שבירו יכול היה להעיד בביטחון כה רב, כי אכן מסר למנוח את הפוליסה המעודכנת (בשנת 04), שעה שביחס לאירועים התמוהים בשנת 2007, בנושא הטופס הנוסף, זיכרונו היה מעורפל לחלוטין. כך גם, באופן לא ברור, התצהיר שהוגש מטעם "כלל" (ונמשך לבסוף) לא כלל שום התייחסות לנקודות שבאמת שנויות במחלוקת, כגון: הנהלים לשינוי מוטבים או מה עמדת כלל למקורו ולמהותו של הטופס הנוסף. בתשובות לשאלון (נ/ 7 א', נ/7 ב', תשובה 7) מסרה המצהירה מטעם "כלל" כי "אין כל תיעוד" לפיו כלל ביקשה מהסוכן לחתום על הטופס הנוסף, אולם לכל הפחות התבקשה עדות מטעם "כלל" האם הטופס הנוסף הוא טופס סטנדרטי שהונפק ב"כלל" או טופס שמוכר באופן כללי ב"כלל". תמיהה נוספת, הנוגעת לאחריותה של "כלל", נובעת מכך שלפי התיעוד, כבר בחודש 2/09 הגיעה ל"כלל" פנייה מטעם מנהל העיזבון של המנוח, ולמרות זאת, כלל ראתה לשחרר את מלוא הכספים לפי הפוליסה, בחודש 3/09. אף על כך לא הוגש תצהיר המספק הסבר כלשהו. אשר לסוכן, הוא לא שמר את תיק המבוטח, אף שידע שקיים הליך משפטי, ואף שבמועד ידיעתו על ההליך המשפטי טרם חלפו שבע שנים (עמ' 69 ש' 24 – 31, עמ' 70 ש' 5 - 20). בנוסף, הסוכן נמנע מלנסות לברר בסוכנות "אגוז" מידע ופרטים רלבנטיים, גם לאחר שהיה מודע למחלוקת בתיק זה (עמ' 72 ש' 14 - 26). זאת, אף שלפי טענת הסוכן, נסרקו מסמכים, ונדרש היה לשמור אותם במשך 7 שנים (עמ' 64 ש' 24 – 25, עמ' 65 ש' 5 – 7). גם הסוכן וגם כלל לא התייחסו לשאלה מדוע שוחרר כסף בסופו של דבר לפי טופס שינוי המוטבים, למרות שמאן דהוא דרש חתימה מקורית על הטופס הנוסף, ואין כל ראיה כי הטופס הנוסף נחתם או הגיע ל"כלל". עוד תעלומה היא, כיצד אירע שנשלח טופס שינוי מוטבים מקורי (אם נקבל את עדותו של שבירו), ואילו בסופו של דבר נסרק ב"כלל", כמעט שנה לאחר מכן, "צילום גרוע". תמיהה זו מונחת לפתחם של הסוכן ו"כלל" גם יחד, שהטופס המקורי אבד כאשר היה בחזקת אחד מהם.

לסיכום נקודה זו, כל ההתנהלות סביב טופס שינוי המוטבים מעלה תהיות וסימני שאלה, שדי בהם כשלעצמם כדי למנוע הכרה באמתותו ובתוקפו של טופס שינוי המוטבים. גם אם אניח, לטובת הסוכן ו"כלל", כי הראיות שהציגו משקפות את כל הידוע להם, הדברים מעלים תמיהה בקשר לאופן ההתייחסות לפוליסת ביטוח חיים, ועל כך בהמשך.  

51. איני מוצאת כי יש בטענות הנתבעים כדי לקעקע את משקלן המצטבר של נסיבות אלו, ואתייחס אליהן בקצרה:

א.         פנייה למשטרה: התובעות לא פנו למשטרה כאשר התברר קיומו של טופס שינוי המוטבים. איני סבורה שיש לזקוף זאת לחובת התובעות. לפי עדותה של התובעת 1, היא פעלה בנושא זה לפי עצת בא-כוחה (עמ' 48 ש' 21 – עמ' 49 ש' 8). למעט טענה סתמית בנושא, הנתבעים לא הבהירו כיצד פנייה למשטרה הייתה משנה את תמונת המצב, שעה שגם כיום התמונה הראייתית מעורפלת, וספק רב האם היא עומדת ברמה הפלילית הנדרשת. בכל מקרה, בית המשפט קובע ממצאים על סמך הראיות שבפניו, ובתמונה הכוללת, החסרים המהותיים נובעים מהתנהלותם של הנתבעים דווקא.

ב.         היעדר פנייה של התובעות (או מי מטעמן) לסוכן הביטוח שבירו בזמן אמת: עיון בתכתובת מזמן אמת, כמו גם מבט על התנהלותו של תיק זה, מעלה כי לאורך זמן רב התובעות ראו את "כלל" כבעלת דברן היחידה. אפילו "כלל" לא ראתה את סוכן הביטוח כאדם מעורב בהתרחשות, וכך אירע כי בשלבים המוקדמים של תיק זה, כלל, שהייתה נתבעת יחידה, הגישה הודעה לצד שלישי נגד בני הזוג ישראלי בלבד. על מעורבותו של הסוכן נודע בשלב מאוחר יותר, רק לאחר שהוגשו תצהירים מטעם בני הזוג ישראלי. אחד התצהירים היה של שבירו, ורק אז נודעה הגרסה העובדתית לפיה שבירו הוא מי שזיהה את המנוח ומי שהעביר את טופס שינוי המוטבים ל"כלל". בעקבות גילוי זה, גם התובעים וגם כלל תיקנו, בהתאמה, את התביעה ואת ההודעה לצד שלישי, באופן ששבירו צורף כנתבע וכצד שלישי. לסיכום: אין מקום לתמוה על נקודה זו, שעה שמידת מעורבותו של שבירו בנושא לא הייתה ידועה עד שלב מאוחר ביותר.

ג.          מהימנות עדותה של התובעת 1 והטענה ל"בניית סיפור" סביב טופס שינוי המוטבים- הממצאים בפסק דין זה לא הושתתו על עדויותיהן של התובעות או אסתר בנושא הנסיבות (להבדיל מנושא זיהוי החתימה, שניתן לבדיקה אובייקטיבית). למעלה מהצריך, אציין כי הסתירות כלל אינן סתירות. סתירה אחת היא בין האמור בכתב התביעה לבין תצהירה של התובעת 1, בנושא מועד גילוי פוליסת ביטוח החיים. מבלי לגרוע מחשיבות כתבי טענות, אין דין כתב טענות כדין תצהיר או עדות של בעל הדין, ומכל מקום, קיומה של הפוליסה אינו שנוי במחלוקת. טענה אחרת הייתה כי התובעת 1 לא פנתה לאמנון ז"ל בנושא טופס שינוי המוטבים, אף שבמקום אחר ציינה כי לאחר השבעה, אמנון ז"ל מסר לה שהלווה למנוח כספים. מדובר בשני עניינים שונים: העובדה שאמנון ז"ל מסר לתובעת 1 כי הלווה למנוח כספים, אין משמעה כי התובעת 1 ביררה עמו, או הייתה צריכה לברר עמו, את פשר טופס שינוי המוטבים, עליו למדה רק מספר חודשים לאחר שתמה השבעה (לא כל שכן נוכח העובדה שהייתה מיוצגת אותה עת). מאותה סיבה, אינני סבורה שהתובעת 1, אלמנה טרייה, הייתה צריכה להיכנס לדין ודברים עם אמנון ז"ל אשר לסיבה שביקש תעודת פטירה. לא התרשמתי שהתובעת 1 הייתה אישה דעתנית, מחושבת ואסרטיבית, לבטח לא מיד לאחר פטירת בעלה. ההפך הוא הנכון, עדותה הותירה רושם של אישה שהותירה את ניהול כל העניינים למנוח.

            הטענה לפיה התובעים "בנו סיפור" סביב טופס שינוי המוטבים (עמ' 83), חורגת מגדר הלגיטימי אפילו ביחס לספקולציה. טענה זו עלתה בסיכומים. אין ראיות ואין חקירות בנושא זה. מעבר לכך, יש לתהות כיצד התובעים "בנו סיפור" סביב טופס שכלל לא היה בשליטתם ונודע להם עליו בדיעבד. עוד יש לתהות כיצד "בניית סיפור" זו רלבנטית, שעה שהשאלה המרכזית בתיק זה היא שאלה שלתובעים אין כמעט שליטה על המענה לה – האם החתימה במחלוקת היא חתימת המנוח. העדויות המכריעות בנושא זה: חוות דעת המומחה, עדותו של שבירו, הטופס הנוסף, הנסיבות הנוספות שפורטו – כולן אינן בשליטת התובעים. 

ד.         הטענה לפיה המנוח קיבל את הפוליסה המתוקנת ו"שתק" – מנימוקים שפורטו לעיל (סעיפים 38 ו – 50 לפסק הדין) אינני מקבלת את עדותו של שבירו, לפיה מסר למנוח את הפוליסה המתוקנת. לכן, לא הוכח שהמנוח קיבל אותה.

עדויות נסיבתיות באשר לכוונת המנוח:

52. מצאתי כי עדויות אלו אינן תורמות לבירור המחלוקת.

53. אשר לעדויותיהן של התובעות, לא ניתן לדלות מהן מה היו כוונותיו של המנוח, שכן, כפי שציינה התובעת 1, היא לא הייתה מודעת להיקף החובות של המנוח, לענייניו הכספיים או אפילו לקיומה של הפוליסה (עמ' 47, עמ' 48, עמ' 50 ש' 30). אף קיים קושי ברור לאמוד השערה של אדם אחד ביחס לכוונותיו הנסתרות של אחר, לא כל שכן כוונותיו הנסתרות של אדם שאינו בין החיים.

54. אשר לעדותה של אסתר, היא הייתה כולה מפי השמועה (עמ' 60 ש' 17 – 19, עמ' 63 ש' 20 - 21). אסתר לא נכחה בזמן החתימה על טופס שינוי המוטבים, והיא אף לא הייתה צד להתנהלות העסקית בין אמנון ז"ל לבין המנוח (עמ' 61 ש' 1 – 5). כמו כן, אסתר לא הייתה יכולה לפרט מה היא ההתחשבנות או להתייחס אליה (עמ' 61 ש' 6 – 7). בהמשך, אתייחס למסמכים שאסתר צירפה לתשובות לשאלון (נ/8 ב'), ושצורפו גם לתצהירו של שבירו, בנושא חובותיו של המנוח.

55. גם כיום, לאחר שמיעת הראיות, לא ניתן לדעת מה הייתה מצבת חובותיו של המנוח. אציין כי שבירו הגיש בקשה לגילוי ספציפי של כל המסמכים מתיק בית המשפט לענייני משפחה, כמו גם כל המסמכים הפיננסיים של המנוח (חשבונות בנק, הסכמי הלוואה והסכמי מכר, נכסי מקרקעין ועוד). בקשה זו נדחתה בהיותה גורפת מדי (החלטה מיום 26.10.14). באותה החלטה צוין, כי הבקשה תישקל אם יפורטו מסמכים ספציפיים, אך בקשה למסמכים ספציפיים לא הוגשה.

            המסמכים שהוגשו בנושא אינם מועילים (הנספחים ל- נ/8 ב'). מסמכים אלו לא נערכו על ידי אסתר, וממילא אינם קבילים, שכן לא הוגשו באמצעות עורכם. לא זו אף זו, אין במסמכים אלו כדי ללמד על התחשבנות כוללת, ובכל מקרה, הם נערכו למעלה משנתיים לאחר חתימת טופס שינוי המוטבים. הווה אומר: אין במסמכים אלו כדי להעיד על אומד דעתו של המנוח, בזמן שנחתם טופס שינוי המוטבים.

            מכל מקום, אין כל ראיה שעשויה להצביע על "אומד דעתו" של המנוח אף בהנחה שהיה מוכח קיומם של חובות בשיעור מסוים. גם אם נצא מנקודת הנחה שהמנוח היה חייב לאמנון ז"ל מיליון ₪ או שני מיליון ₪, טיעוני הצדדים לא ירדו לאומד דעתו אלא להשערות ולניחושים בלבד. ניתן לשער שבמצב כזה המנוח היה מעוניין לסלק חובות אם ילך לעולמו, אך ניתן באותה מידה לשער כי היה מעוניין שבני משפחתו יקבלו סכום כסף מובטח שלא יהיה כלול בעיזבון, ולא ניתן יהיה להיפרע ממנו את החובות.

למעשה, ככל שעוסקים בהשערות ובניחושים, דומה שזו הייתה כוונתו של המנוח עת מלכתחילה ייחד מחצית מהתגמולים לבני הזוג ישראלי ואת המחצית השנייה לבני משפחתו: פירעון מסוים של חובות לישראלי וביטחון מסוים לבני משפחתו. ממועד חתימת הצעת הביטוח (יולי 2004) ועד למועד חתימת טופס שינוי המוטבים (אוקטובר 2004) חלפו שלושה חודשים בלבד. אין שום ראיה לשינוי נסיבות כה דרמטי במהלך אותם שלושה חודשים, שאמור היה לבסס את השינוי בכוונה המקורית כפי שהובעה בהצעת הביטוח. ודוק: מדובר בשינוי בנסיבות שהביא לכך שבני הזוג ישראלי קיבלו את הזכות להיות מוטבים בסכום כפול מהסכום המקורי, תוספת של חצי מיליון ₪.

56. בהמשך לכך, תמוהה הטענה המופנית כלפי התובעים בנושא הסתרת מצבו הכלכלי של המנוח. מתוך הראיות עולה תמונה ברורה, עקבית ומהימנה לפיה התובעים לא שותפו בעסקיו ובענייניו הכלכליים של המנוח. מנגד, דווקא העד שאמור היה לדעת היטב את ההתחשבנות, אמנון ז"ל, הגיש לתיק בית המשפט תצהיר אנמי (שנמשך עקב פטירתו המצערת), וגם באותו תצהיר אין שום התחשבנות מפורטת, שתסביר את הפיכתם של בני הזוג ישראלי למוטבים עד לסך של מיליון ₪. גם ה"אסמכתאות" צורפו ללא שום הסבר או הפנייה או פירוט. יתרה מכך, לא ניתן פירוט ביחס לסכומים שהמנוח החזיר, ולו שקל (!), כאשר אין כל ספק שבמהלך היחסים בין המנוח לבין אמנון ז"ל, המנוח החזיר כספים מדי פעם (עדותה של גב' ישראלי – עמ' 61 ש' 7). פועל יוצא מהאמור הוא שאף לו ניתן היה לקבל את האסמכתאות (לו העיד עורכן), הן לא היו מהימנות, שכן התמונה שהוצגה הייתה חד צדדית (ללא ההחזרים). מטעם זה, לבטח אין מקום לטעון הסתרה כלפי התובעים דווקא.

מכל מקום, כפי שהובהר לעיל, התחשבנות כזו או אחרת אינה מובילה למסקנה כלשהי אלא להשערות סותרות.

57. תמוהה עוד יותר הטענה כלפי התובעים להסתרה, שעה שהראיות מצביעות על הסתרה, לא מצד התובעים: דבר קיומו של הטופס הנוסף נודע רק לאחר שהתובעים גילו אותו במסמכי העיזבון. לא ידוע מה אירע לטופס המקור כאשר היה ברשות הסוכן או כלל. מכתבו של עו"ד בקר מיום 9.2.09 התגלה רק במסגרת החלפת המסמכים בין הסוכן לבין המבטחת (עמ' 87 ש' 7 – 9), ופרטים רבים המצויים בידיעתם של הנתבעים, נותרו עלומים.

58. אשר לנושא התחקות אחר הכוונה האמתית:

            הפסיקה המתייחסת לכך שהחתימה אינה חזות הכול ודורשת התחקות אחר הכוונה האמתית, אינה רלבנטית לענייננו (ראו: ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (3.2.11); תמ"ש (משפחה טב') 10916-02-10 עזבון המנוח ב.ח נ' י.ח (6.12.11); ע"א 7189/09 הלר נ' כהן (6.6.12) שהובאו בסיכומי הנתבע 4). אין בפנינו מצב שבו נדרשת פרשנות למסמך, שהחתימה בו אינה שנויה במחלוקת. בענייננו, החתימה היא המחלוקת, ובהיעדר חתימה, אין מסמך ואין פרשנות. קו ההגנה העיקרי של הנתבעים היה כי החתימה היא חתימת המנוח, בין אם מכוח העדות העובדתית של שבירו ובין אם מכוח נסיבות אחרות. אם החתימה אינה חתימת המנוח, הרי ה"כוונות הפרשניות" של אותו אחר שחתם על המסמך אינן רלבנטיות. יש להעיר, כי בעניין ע"א 138/74 חסקין נ' חסקין (29.2.76) (שהובא בסיכומי הנתבע 4) לא התעוררה מחלוקת באשר לחתימת המנוח, ולא נטען כי חתימתו זויפה.

לסיכום נקודה זו

59. אני קובעת כי במכלול הראיות שהן: חוות דעת המומחה שקבע בדרגת ודאות של 80% כי החתימה אינה חתימת המנוח, הקשיים בעדותו של שבירו, התמיהות העולות מנושא הטופס הנוסף וכלל נסיבות העניין, התובעים עמדו בנטל ההוכחה הנדרש, גם נטל ההוכחה הנדרש נוכח טענת זיוף. לא די בספקות ובהשערות כדי לדחות תביעה ברמה אזרחית, לא כל שכן, כאשר חלק מהספקות מתעורר נוכח התנהלותם של הנתבעים, שלא שמרו מסמכי מקור ולא סיפקו הסבר לדרישת החתימה הנוספת בשנת 2007.

60. אני קובעת כי טופס שינוי המוטבים, אינו חתום על ידי המנוח.

            כפועל יוצא מקביעה זו, אין תוקף לטופס שינוי המוטבים, ואת תגמולי הביטוח נדרש היה לחלק לפי המוטבים כפי שנקבעו בהצעה שנחתמה ביום  15.7.04, קרי מחצית לתובעים ומחצית לישראלי.

            מכאן, שהתובעים זכאים לסכום התגמולים, כערכם במועד פטירתו של המנוח.

אחריות "כלל" והסוכן

61. ביטוח הוא נושא רציני. ביטוח הוא כלי סוציאלי מהמעלה הראשונה, שנועד לתת מענה לשנאת הסיכונים הטבועה באדם, על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בביטוח חיים. בעצם העובדה שבביטוח ריסק משמעות האירוע הביטוחי היא, שהמבוטח לא יהיה במקום כדי לתת את דעתו ואת עמדתו למתרחש, יש כדי ללמד כי נדרשת הקפדה יתרה על כך שבכל עת ועת תיק הפוליסה ישקף באופן מלא ומדויק את רצונו של המבוטח.

            כפועל יוצא, רישום המוטבים ושינוי זהותם הם נושאים שיש לתת להם את מלוא ההקפדה הדרושה. למעשה, כל התכלית ביסודו של ביטוח חיים מסוג "ריסק" היא הגנה על המוטבים. אי הקפדה בנושא רישום המוטבים, משמיטה את הצידוק לעריכתו של ביטוח חיים, ויוצרת אשליה למבוטח כי הוא מגן על יקיריו, אף שביום פקודה יתברר שלא כך הוא הדבר, וזאת שעה אחת מאוחר מדי, כאשר המבוטח כבר אינו יכול לסייע למוטבים או לתקן את המעוות.

            אם כן, חובתם של סוכן ביטוח ומבטחת זהירים וסבירים לוודא כי כל פרטי הביטוח, בכלל זה זהות המוטבים, משקפים את רצונו של המבוטח. שבירו ו"כלל" התרשלו במילוי חובה זו, ולכן, אחראים כלפי המוטבים-התובעים.

לא ירדתי לסוף דעתם של "כלל" ושבירו שטענו כי "לא נמסרו" פרטי ההתרשלות. לבד מהעובדה שכתב התביעה המתוקן כלל בהרחבה את פרטי הרשלנות (סעיפים 34 – 39, 48 – 51), הרי העובדות הן כולן בידיעתם של שבירו ו"כלל" ולא בידיעת המוטבים. אין המוטבים צריכים לדעת כיצד בדיוק התרחש הכשל, שגרם לכך שהם נושלו מהפוליסה, אף שלא היה זה רצונו של המנוח. זהו מסוג הדברים המדברים בעד עצמם. מצב שבו רישומי המבטח אינם משקפים את בקשתו של המבוטח, הוא כה חמור, שעל המבטח ועל הסוכן להוכיח כי נקטו את כל האמצעים הסבירים למניעת מצב זה. כאמור, אין שום עדות באשר לאמצעים כלשהם שננקטו.

אחריותו של שבירו:

62. שבירו העביר ל"כלל" טופס שינוי מוטבים מזויף. החתימה המופיעה על טופס שינוי המוטבים, אינה חתימתו של המנוח. חובתו המינימלית של סוכן ביטוח היא לוודא כי מי שמבקש את השינויים בפוליסה, הוא אכן המבוטח. שבירו לא וידא שהמנוח חתם על הטופס, ובכך התרשל.

            גם האופן שבו נהג שבירו כאשר "כלל" ביקשה חתימה מקורית על הטופס הנוסף, אינו עולה בקנה אחד עם רמת ההתנהגות הסבירה של סוכן ביטוח. סוכן ביטוח אינו צינור להעברת מסמכים והודעות בלבד. מצופה היה כי שבירו, שידע שטופס שינוי מוטבים הועבר לפני שלוש שנים, יברר מדוע נדרשת חתימה נוספת. יכול להיות שרק בירור זה היה מבהיר לו שחברת הביטוח מבקשת לאמת את החתימה. שבירו לא ראה לנכון לזמן את המבוטח כדי שיחתום בפניו, אלא שלח למנוח את הטופס בפקס תוך הנחיה להשיב את המקור בדואר, ובכך שוב הותיר פתח לעמימות בשאלת זהות החותם. בנוסף, למרות דרישתה החריגה של כלל, שבירו לא עקב אחרי החזרת הטופס מהמבוטח. לפי עמדתו של שבירו, אולי הפקידה ביצעה מעקב, ואין זה תפקידו לבצע מעקב כזה (עמ' 67 ש' 13 – 14). עמדה זו, יש לציין, תמוהה כשלעצמה.

אם כן: שבירו לא וידא את זהות החותם על טופס שינוי המוטבים, בטרם הועבר ל"כלל". כאשר הועבר טופס חדש, שבירו לא טרח לברר את הסיבה לכך, ולא ביצע מעקב לוודא שהמנוח חתם. מדובר במספר תחנות, שבכל אחת מהן, לו שבירו נהג אחרת, ניתן היה לעמוד על קיומה של בעיה.

אחריותה השילוחית של כלל:

63. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלה, האם שבירו פעל כשלוח של "כלל" עת שלח את טופס שינוי המוטבים. מחלוקת זו היא עיונית והיא אינה משנה מהתוצאה. זאת, נוכח העובדה שבכל מקרה קיימת אחריות ישירה של "כלל". אציין, כי גם אלמלא הייתה אחריות ישירה של "כלל", לא הייתה כנראה משמעות פרקטית לנושא האחריות השילוחית, שכן אז ההודעה שהגישה "כלל" נגד שבירו הייתה מתקבלת במלואה. עם זאת, לשם השלמת התמונה, אתייחס לסוגיה זו בקצרה.

64. סעיף 35 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: החוק) קובע:

"לעניין מתן הודעות של המבוטח ושל המוטב למבטח נחשב סוכן הביטוח... כשלוחו של המבטח...".

אין טענה כי הצדדים התנו אחרת (שבירו ציין כי פעל כשלוח של "כלל" וכי המנוח לא מינה אותו כשלוחו – עמ' 64 ש' 17, עמ' 70 ש' 30 - 32). זהות המוטבים היא חלק מכריתת החוזה, ואם היא משתנה במהלך חייו של חוזה הביטוח, מדובר בשינוי שיש לראותו כחלק מסעיף 35 לחוק. לפיכך, אני סבורה כי בנושא ההודעה על שינוי מוטבים, מתקיימים יחסי שליחות בין "כלל" לבין שבירו, ו"כלל" אחראית באחריות שילוחית למעשיו ולמחדליו של שבירו (סעיף 14 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), 1968).

איני רואה כיצד יש ברע"א 2281/05 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' משה קפלנסקי (12.11.07) כדי לתמוך בעמדתה של "כלל", לפיה לא נוצרו יחסי שליחות ושבירו היה מתווך בלבד. באותו עניין נקבע כי פרק ו' לחוק אינו מהווה רשימה סגורה של מקרים, שבהם יחולו יחסי שליחות בין הסוכן לבין חברת הביטוח (סעיפים 15 – 16 לפסק הדין). בענייננו, שינוי המוטבים נוגע ללב חוזה הביטוח, חתימת ההצעה המקורית נעשתה מול סוכן הביטוח, שאישר כי אימת והסביר את המסמך, בין סוכן הביטוח לבין "כלל" התקיימו יחסי עבודה שוטפים שבמסגרתם, בשנת 2007, כלל פנתה לשבירו כדי שיחתים את המבוטח בשנית על הטופס הנוסף. נסיבות אלו אינן מתיישבות עם "מתווך" חסר שיקול דעת, אלא עם יחסי שליחות.

אחריותה הישירה של כלל:

65. "כלל" טענה כי הזיוף אינו ניכר לעין למי שאינו מומחה לדבר, שחסר ניסיון ועזרים טכניים בנושא של זיהוי כתבי יד.

            אני דוחה טענה זו.

            ראשית, טענה זו לא נתמכה בחוות דעת. המומחה מטעם התובעים – שלל אותה (עמ' 27 ש' 27 – 30), ובהמשך ציין, כי מי שאמור לאשר חתימות, צריך שיראה את ההבדלים (עמ' 28 ש' 22 – 24).

            שנית, עיינתי בהבדלים בין החתימות. יכול להיות בהחלט שאדם מן היישוב לא היה מודע להבדל הבולט (היעדר ה- "ש"), אך לטעמי "נורה אדומה" הייתה צריכה להידלק לאדם שנדרש לאשר חתימה, ואמור להשוות בין החתימות שבטופס ההצעה לביטוח לבין טופס שינוי המוטבים. אמנם שתי החתימות הן "שרבוטים", אבל גם לעין בלתי מיומנת, השרבוטים אינם זהים, בפרטים שצוינו. ויודגש: אין מדובר בחוכמה שבדיעבד, אלא בהשוואה שנדרש היה לעשות בזמן אמת, כאשר הטופס הגיע ל"כלל". נזכיר, כי בשנת 2007 מישהו, כפי הנראה מ"כלל", עורר את הצורך בחתימת מקור.

            שלישית, ביטוח חיים הוא עניין רציני דיו כדי לדרוש אימות חתימה כדת וכדין. טופס שינוי המוטבים של "כלל" אינו כולל אימות. כפי שטופס הצעת הביטוח דרש אימות (שבוצע) כך כל שינוי בפרטים של טופס הצעת הביטוח מצריך אימות. זאת, כדי לוודא שהשינוי מתבקש על ידי המבוטח עצמו, ויתרה מכך, כי המבוטח מבין את משמעות השינוי. כך הוא הדבר בביטוח באופן כללי ובביטוח חיים בפרט, שכן אין כל ספק כי מחלוקת בנושא ביטוח חיים תתעורר במקרים רבים (כמו כאן), כאשר לא ניתן עוד לברר עם המבוטח את עמדתו. כאשר חברת ביטוח מבצעת שינויים בביטוח חיים, מבלי לוודא שהשינויים מתבקשים אכן על ידי המבוטח, יש בכך כדי לסטות מרמת הזהירות של חברת ביטוח זהירה וסבירה, ולכן מדובר במחדל רשלני. אותה מסקנה מתבקשת גם נוכח העובדה ש"כלל" נמנעה מלהציג נהלים או הנחיות כלשהם, שהונהגו בנושא זה על ידה (אפילו בתצהיר שהוגש ונמשך). הווה אומר: כלל לא הוכיחה שנקטה אמצעים סבירים כלשהם כדי לוודא את זהות החותם ולא הוכיחה שנקטה אמצעים סבירים להעברת הנחיות בנושא זה לסוכני הביטוח, ומכאן רשלנותה.

66. הקביעה בדבר אחריותם של שבירו ו"כלל" מתחזקת נוכח הטופס הנוסף. כבר בשנת 2004 נשלח טופס שינוי המוטבים. מסיבה לא ברורה, וכפי שעולה מעדותו של שבירו, בשנת 2007, "כלל" פנתה לשבירו בבקשה להחתים את המנוח על טופס שינוי מוטבים נוסף ולקבל את המקור בחוזר. הסיבה לפנייה זו לא הובררה, אך מתוך הפנייה ניתן להניח את שני הדברים: ראשית, כלל הייתה מודעת לטופס שינוי המוטבים הראשון, ושנית, מסיבה כלשהי, אותו טופס לא סיפק אותה. והנה, כאן שוב כשלו הסוכן והמבטחת. אין אינדיקציה לכך שמי מהם מצא לנכון לעקוב אחרי הטופס הנוסף ולוודא כי המנוח יחתום עליו. ממה נפשך: לו די היה בטופס שינוי המוטבים משנת 2004, מדוע התבקש הטופס הנוסף בשנת 2007, ואם לא היה די בטופס שינוי המוטבים, מדוע כלל והסוכן לא עקבו אחרי הדרישה לחתימה על הטופס הנוסף ולא וידאו קיומה.

67. לבסוף, אחריותה הישירה של כלל לתוצאה נובעת מהתנהלותה לאחר פטירת המנוח. כפי שעולה מ- נ/7 ב', ביום 9.2.09 התקבל ב"כלל" מכתב מאת עו"ד אנדרס בקר, בא כוחה של התובעת 1 דאז. באותו מכתב עו"ד בקר העלה דרישות בנושא הפוליסה, דרש במפורש שלא לבצע כל פעולה בקשר לפוליסה (לרבות העברת סכומים מתוכה) והזהיר כי התובעת תראה ב"כלל" אחראית ישירה לנזקים שייגרמו כתוצאה מפעולות שיבוצעו ללא אישורה. באותה נקודת זמן, חברת ביטוח זהירה וסבירה נדרשת הייתה לעצור את המשך הפעולות לפי הפוליסה באופן מידי, לפנות לבית המשפט בתובענה מתאימה למתן הוראות, או למצער, להודיע כי אינה סבורה שהיא יכולה להימנע מלשלם לפי הפוליסה ולתת לפונים פרק זמן קצר לפנות להליך משפטי. במקום פעולה נדרשת זו, "כלל" התעלמה מהמכתב ומהאמור בו, והעבירה לישראלי את מלוא התגמולים לפי הפוליסה, זאת בחודש 3/09 (ההוראה לתשלום ניתנה ביום 9.3.09 והתשלום עצמו בוצע ביום 31.3.09 – עמ' 69 ש' 13 - 14). אין ממש בטענת "כלל" לפיה הפנייה ביום 9.2.07 לא הייתה מחשידה, שכן התייחסה לעיקול ולא לזיוף. חברת הביטוח קיבלה פנייה של אלמנת המבוטח, שמציינת קיומה של פוליסת ביטוח חיים ומבקשת העתק הימנה, שעה שלפי רישומיה המוטב הוא אדם אחר. די היה בכך כדי להדליק נורה אדומה בוהקת, שתחייב את "כלל", לכל הפחות, להשיב לפונה באופן מידי כי התובעת 1 אינה רשומה כמוטבת. אין צורך לומר כי לו נמנעה "כלל" מביצוע התשלום, או למצער הייתה מבהירה את המצב לפונה באופן מידי, היה נמנע המצב שבו כיום הכספים כבר אינם בידי המבטחת. גבייה אינה עניין של מה בכך, ואין צורך לומר שאין אדם עושה ביטוח חיים כדי שביום פקודה המוטבים ייאלצו לפנות להליכי גבייה ארוכים ומייגעים (ותכופות חסרי תועלת).

68. נוכח האמור, אף אין ממש בטענת "האשם התורם" המיוחסת לתובעים. התובעים, שראו רק את טופס הצעת הביטוח, לא היו יכולים לדעת שקיים טופס מזויף, כאשר איש מ"כלל" לא טרח לענות להם. התובעים לא היו צריכים לשער שבוצע שינוי על סמך טופס מזויף, שעה שכל אדם סביר רשאי היה להניח, שקיימים מנגנוני פיקוח ובקרה לוודא שאכן המבוטח חתם על שינויים.

69. לכל אלו מצטרף הרושם של אנדרלמוסיה כללית בכל הקשור לתיק הפוליסה של המנוח. הסוכן לא שמר את תיק המבוטח, אף שידע על המחלוקת ואפילו על מעורבותו במחלוקת זו בפרק הזמן הנדרש לשמירת מסמכים (עמ' 70). מסמך שינוי המוטבים נסרק כשנה לאחר שנחתם, פרק זמן תמוה לכל הדעות, מבלי שניתן לכך הסבר ("כלל" לא הביאה כל עדות בנושא זה, ואילו שבירו הסתפק בכך שאינו אחראי לעבודת הסריקה בכלל – עמ' 66 ש' 9 – 13). אף אין הסבר כיצד בסופו של דבר נסרק "צילום גרוע", בעוד שמסמך המקור היה אמור להגיע לחברת הביטוח. אין שום עד, סוכן או פקיד מחברת הביטוח שהסביר את מקור הדרישה לחתימה על הטופס הנוסף בשנת 2007. אין שום מעקב, של סוכן או של חברת הביטוח, אחרי החתימה על הטופס הנוסף. אין עדות מטעם "כלל" ביחס לנהלים באשר להחתמת מבוטחים או ביצוע שינויים בפוליסה, לרבות שינוי מוטבים, ולא ברור האם נהלים כאלו היו בכלל קיימים, ואם היו קיימים (דבר שלא הוכח), האם הועברו לסוכנים והוטמעו באופן נאות (עמ' 68 ש' 9 – 22). טופס שינוי המוטבים עצמו (הן זה שנחתם והן הטופס הנוסף) אינו כולל בתוכו דרישה לאישור ולזיהוי. אין עדות לפיה ניתנה התייחסות כלשהי של המבטחת לתכתובת מזמן אמת, שאמורה הייתה להדליק נורה אדומה ולעצור את ביצוע תשלום מחצית מהתגמולים. כל אלו מצביעים על התנהלות בלתי זהירה ובלתי סבירה בניהול תיק ביטוח חיים, מצד הסוכן והמבטחת כאחד. אף אלמלא הגעתי למסקנה שצוינה לעיל, הרי נוכח תמונה עגומה זו, גרמו הסוכן והמבטחת לנזק ראייתי ניכר לתובעים, ואף מטעם זה היה מקום לחייבם.

70. נוכח קיומה של אחריות ישירה, הן ל"כלל" והן לסוכן, ונוכח פרטי האחריות שציינתי, אני מוצאת לחלק את האשם ביניהם בחלקים שווים. הווה אומר, כלל והסוכן אחראים כלפי התובעים, יחד ולחוד, וביחסים ביניהם כל אחד יישא ב- 50% מהנזק.

אחריות ישראלי להחזרת הכספים

71. אין צורך להכביר מילים בנושא חבותה של אסתר (כמי שקיבלה את התגמולים באופן אישי וכיורשת של אמנון ז"ל), זאת מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אין ספק כי ישראלי התעשרו שלא כדין, על חשבון התובעים.

72. אף מובן, כי אסתר חייבת להשיב ל"כלל" ולשבירו את מלוא הסכומים שישלמו לתובעים. חיובם של כלל ושבירו הוא מכוח רשלנותם, ואילו חיובה של אסתר נובע מקבלת הכספים עצמם, שלא כדין. השבת המצב לקדמותו משמעה כי הכספים שהועברו לישראלי, שלא כדין, יושבו במלואם, בין אם לתובעים במישרין, ובין אם לכלל או לשבירו, ככל שהם יישאו בתשלום לתובעים.

73. לפיכך, אני מקבלת את ההודעות לצדדים שלישיים נגד ישראלי.

אחריות הנתבעים ביניהם

74. שבירו ו"כלל" חלקו על חיובם יחד ולחוד עם ישראלי.

75. עסקינן בזיוף, שהוביל למצב שבו ישראלי קיבלו, ללא זכות שבדין, תגמולים השייכים לתובעים. מצב זה לא היה מתרחש, אלמלא רשלנותם של שבירו ו"כלל". מובן לחלוטין כי כלפי התובעים, כל אחד מהנתבעים אחראי להחזר הכספים, באופן מלא. שבירו ו"כלל" חייבים בהחזר, יחד ולחוד, מכוח עוולת הרשלנות. ישראלי אחראית מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

סכום הפיצוי

76. אני מקבלת את התביעה לקבלת תגמולי הביטוח, כערכם במועד האירוע הביטוחי (פטירת המנוח), במלואה.

77. אני דוחה את התביעה ברכיב עגמת הנפש. עסקינן בתביעה כספית, ואיני רואה לחרוג מהכלל הנוהג לפיו לרוב לא יוכר רכיב של עגמת נפש בתביעות מהסוג דנן. הטורח שנגרם לתובעים מגולם בפסיקת הוצאות ההתדיינות, כמקובל.

סיכום

78. התביעה מתקבלת.

79. אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של 500,000 ₪, בצירוף הצמדה ממועד פטירת המנוח ועד למועד הגשת התביעה, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד היום.

80. כמו כן הנתבעים יישאו בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 80,000 ₪, ובנוסף, יישאו בהוצאות המשפט (אגרה ושכר המומחה מטעם התובעים).

81. סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

82. ההודעות לצד שלישי נגד ישראלי מתקבלות. ישראלי תישא באגרת המשפט כפי ששולמה על ידי המודיעות. איני רואה לפסוק שכר טרחת עורך דין, שכן לא נעשה דיון נפרד ומובחן בהודעות אלו.

83. ההודעה לצד שלישי שהוגשה על ידי כלל כלפי שבירו מתקבלת בחלקה, והחלוקה תהיה כפי שנקבע לעיל, בחלקים שווים. נוכח תוצאה זו, איני רואה לעשות צו להוצאות בהודעה זו.

84. מובהר כי ביחסים הפנימיים בין הנתבעים, הנתבעת 3 חייבת בתשלום מלוא הסכום הפסוק. הנתבעת 1 והנתבע 4 יישאו ביניהם בכל תשלום שמי מהם יבצע בחלקים שווים.

ניתנה היום, ט"ז ניסן תשע"ו, 24 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.