תמ"ש 38296-09-15

1. עניינה של החלטה זו הכרעה בשאלה האם הסמכות לדון בתביעה למזונותיה של הקטינה שבכותרת קנויה לבית משפט זה – כטענת התובעת, או לבית המשפט הרבני – כטענת הנתבע.

רקע עובדתי ודיוני:

2. התובעת (להלן: "האם") והנתבע (להלן: "האב") (להלן ביחד: "הצדדים") נישאו זל"ז כדמו"י ביום 5.12.2011.

3. מנישואי הצדדים נולדה להם הקטינה ה' כ' ילידת ---, אשר הינה כיום בת שלוש שנים ו-9 חודשים (להלן: "הקטינה").

4. נישואי הצדדים עלו על שרטון והתנהלו ביניהם הליכים בביה"ד הרבני האזורי בתל אביב (להלן: "ביה"ד הרבני") אודותיהם יפורט בהמשך החלטתי זו.

5. בסופו של דבר, הצדדים התגרשו זמ"ז בגט פיטורין כדמו"י ביום 9.10.13.

6. ביום 21.9.15 הגישה האם את התביעה שבכותרת, בשם ובעבור הקטינה, אותה היא הגדירה כתביעת מזונות ומדור עצמאית של הקטינה. במסגרת התביעה, עתרה האם לחייב את האב בסך של 4,650 ₪ לחודש בגין מזונותיה של הקטינה, כולל חלקה בהוצאות המדור והחזקתו.

7. ביום 12.11.15 הגיש האב את כתב הגנתו, ובו טען, בין היתר, כי בית משפט זה נעדר סמכות לדון בתביעה דנן שכן סמכות זו קנויה לביה"ד הרבני.

8. בישיבת קדם המשפט אשר התקיימה לפני ביום 28.12.15 שמעתי את טענות הצדדים באשר לסמכות בית משפט זה לדון בתביעה שבכותרת, ולבקשת הצדדים קבעתי כי לאחר הגשת סיכומיהם תינתן החלטתי בעניין זה.

9. בין לבין הגישה האם בקשה לצירוף מסמכים לסיכומיה הנ"ל (בקשה מס' 3), ולאחר קבלת תגובת האב לבקשה התרתי בהחלטתי מיום 7.2.16 את הגשת המסמכים.

10. לאחר הגשת סיכומי הצדדים בעניין סמכות בית משפט זה לדון בתביעה, לרבות סיכומי התשובה, ניתנת עתה החלטתי.

השתלשלות ההליכים בביה"ד הרבני:

11. נוכח חשיבות הדברים לענייננו, אסקור להלן את השתלשלות ההליכים בביה"ד הרבני כפי העולה מהמסמכים אשר צורפו לתיק בית המשפט.

12. ההליכים בביה"ד הרבני החלו בחודש מאי 2012, עת הגיש האב תביעת גירושין כנגד האם, ובכרוך לה: "מזונות אישה וחלוקת רכוש".

13. כן, ביום 29.8.12 הגישה האם לביה"ד הרבני תביעה שכותרתה "תביעה למזונות", ובה עתרה האם לחייב את האב במזונות האם ובמזונות הקטינה בסך של 3,500 ₪ עבור שכר דירה וכך בסך נוסף של 4,000 ₪ עבור מזונותיהן (כולל הוצאות החזקת המדור).

14. ביום 30.10.12 התקיים דיון לפני ביה"ד הרבני, אליו התייצבו הצדדים, טו"ר מטעם האב וכן אביה של האם, אך לאור אי-התייצבות הטו"ר מטעם האם נדחה הדיון למועד אחר.
15. ביום 17.12.12 התקיים לפני ביה"ד הרבני דיון נוסף, אליו התייצבו הצדדים והטו"ר מטעם כל אחד מהם. מעיון בפרוטוקול הדיון המתפרש על פני שלושה עמודים עולה כי ביה"ד הרבני שמע את טענות הצדדים שעיקרן נגע לסיכויי המשך הנישואין, ובתום הדיון הודיעו ב"כ הצדדים כי הם מעוניינים לנהל מו"מ על מנת להגיע להסכם.

16. ברם, ביום 25.12.12 הודיע הטו"ר מטעם האב כי קיבל שיחת טלפון מאת הטו"ר מטעם האם, לפיה הצעת ביה"ד הרבני נדחית. כן, ביום 30.12.12 הגיש הטו"ר מטעם האב הודעה נוספת לביה"ד הרבני, בה נטען, בין היתר, כי האב פוטר; כי האב מעביר מדי חודש סך של 900 ₪ מיום לידת הקטינה עבור מזונותיה; כי האב העביר ציוד לתינוקת; כי האם קיבלה סך של 20,000 ₪ מהמוסד לביטוח לאומי לאור הלידה, וכן מענק אבטלה, וכי האם כיום עובדת ומשתכרת סך של 6,000 ₪ לחודש.

17. ביום 26.2.13 התקיים לפני ביה"ד הרבני דיון שלישי במספר, אליו התייצבו הצדדים והטו"ר מטעם כל אחד מהם. מעיון בפרוטוקול עולה כי ביחס למזונות הקטינה נטען, כדלהלן:

"ב"כ האישה: לגבי מזונות, כיום הוא מעביר לה 900 ₪. זה סכום שלא מספיק למינימום שבמינימום ומי שעוזר לה ותומך בה הוא... אני חושב שהמינימום הוא 2000 ₪. ביגוד, מזון – כל קופסת סימילק עולה... טיטולים, עכשיו צריך לקנות גם מיטה. בינתיים היא גרה אצל האמא אבל היא לא רוצה להמשיך כך.

ב"כ הבעל: גם כעת מה שהיא אומרת לא נכון. התביעה שלה מוגזמת, דבר שני הבעל הוא מפוטר לצערו הרב, הכנסתי כאן מסמך של פיטוריו, הוא עבר בחב' הייטק שפיטורו בה איזה 120 איש והוא היה ביניהם. אני כתבתי ב30/12 וצירפתי זאת בנספחים.

הבעל העביר לידי האישה סך 4000 ₪, הוא קנה ציוד לילדה, מוזכר שלא נותנים לו לראות אותה, קנינו  עגלה, ביגוד, מוצרי תינוק.

האישה קיבלה 20,000 ₪ מביטוח לאומי וכן מענק אבטלה מידי חודש.

לפי המידע שלנו היא משתכרת 6000 ₪, תבדקו את זה בביטוח לאומי...

ביה"ד: את ה91,000 ₪ אפשר להשאיר פתוח כרגע ואח"כ לדון בזה, אבל בינתיים לקבוע מזונות.

ב"כ הבעל: אני מסכים ש900 ₪ זה מצומצם, אבל בנתונים אלה אני לא יכול יותר. אני מקווה שבהמשך יעבוד.

ביה"ד מציע לקבוע בהסכמה מזונות על סך 1500 ₪ למשך חצי שנה, ובעתיד תוכל האם לבקשה הגדלה.

הצדדים מסכימים.

בהמשך מגובשות הסכמות נוספות שהובעו בפסה"ד" (עמ' 3-4 לפרוט').

18. במצב דברים זה, בתום הדיון יצאה תחת ידי ביה"ד הרבני החלטה, וזו לשונה:

"בסיועו של ביה"ד גובשו ועוצבו ההסכמות דלהלן:

• א. הצדדים יתגרשו זמ"ז כהסכמתם...
• ב. הגט יסודר מחר...
• ג. במעמד סידור הגט ישלם הבעל לאישה סך של 18,000 ₪ עבור כתובתה.
• ד. ...
• ה. האם ישלם למזונות הבת – ה' סך של 1500 ₪, לכל חודש, סכום זה כולל מדור וישולם עד ה10 לכל חודש קלנדרי.
• ו. המזונות הנ"ל הינם זמניים והאם רשאית לבקש הגדלת מזונות, וככל שתוגש בקשה זו תקבע המזכירות דיון החל מחודש 10/2013.
• ז. ...
• ח. .... משמורת הבת ... בידי האם.
• ט. הסדרי ראיה בין האב לבת יתקיימו במרכז הקשר ב....
• י. על הצדדים לפתוח תיק לסידור גט".

19. דא עקא, הצדדים לא התגרשו למחרת היום, וביום 11.6.13 התקיים לפני ביה"ד הרבני דיון רביעי בעניינם, אליו התייצבו האב והטו"ר מטעם כל אחד מהצדדים, כאשר למקרא פרוטוקול הדיון עולה כי הטו"ר מטעם האישה טען שהיא לא התייצבה לדיון בשל מחלה. במהלך דיון זה עלה עניין מזונותיה של הקטינה בקליפת האגוז, כדלקמן:

"ב"כ האישה: טרם סיום הדיון אני רוצה להעיר כי ביה"ד נתן החלטה שהבעל ישלם מזונות, הוא לא משלם.

הבעל: היא לא מכבדת את יתר הסעיפים.

ב"כ האישה: אז הקטינה תמות ברעב?

ביה"ד: אתה יכול להגיש תביעה, אבל אתה לא יכול לבוא מכח ההסכם – אם אתה לא מקבל אותו" (עמ' 2-3 לפרוט').

בתום הדיון, קבע ביה"ד הרבני מועד לדיון נוסף.

20. בהמשך, הגישה האם בקשה לביטול ההחלטה מיום 26.2.13, ובה טענה כי הסכמתה לגירושין ניתנה תחת לחץ בלתי סביר ובעת שהיא אינה חשה בטוב ומשום כך הדבר מנוגד לחדר"ג שלא לגרשה בעל כרחה. יצוין, כי במסגרת בקשה זו המכילה 64 סעיפים לא העלתה האם כל טענה בנוגע לאי סמכותו של ביה"ד הרבני לפסוק למזונותיה של הקטינה ו/או בנוגע לגובה המזונות שנפסקו.

21. ביום 2.10.13 התקיים דיון חמישי לפני ביה"ד הרבני, בנוכחות הצדדים, הטו"ר מטעם כל אחד מהם וכן ב"כ האישה בהליך דנן. מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי ביה"ד שמע את טענות הצדדים לעניין סיכויי המשך הנישואין, הכתובה והרכוש. כן בעניין המזונות, טענה ב"כ האם: "מזונות אישה – מה שמגיע לה מגיע לה ומזונות ילדים שיהיו בצורה שיכסו כמו שמקובל" (עמ' 2, ש' 36).

22. במהלך דיון זה חיווה ביה"ד עמדתו בעניינם של הצדדים, כדלהלן:

"אני כבר אומר, ואם תרצו תגישו ערעור על זה.

ביום ט"ז אדר תשע"ג גיבש כב' אב ביה"ד הקודם הסכם גירושין בין הצדדים. ההסכם קיבל תוקף של פס"ד לבקשת הצדדים. הסכמים של בי"ד אינם בלתי נתונים לשינוי, אבל לא נקבל מצב שאדם חוזר בו מהכל.

למזונות אישה אין מקום בתיק זה. אחרי מתן פס"ד לגירושין בהסכמה לפני 9 חודשים – אין מקום למזונות אישה, יש לזה יסוד בהלכה ובמסורת הפסיקה. גם למזונות אישה רטרואקטיביים אין בסיס בהסכם.

אם אתם רוצים שהבעל יוותר על זכות התביעה שלו – יש מקום, יש מקום לדון על גובה הכתובה ומזונות הילדה אבל לא מעבר לכך" (עמ' 3, ש' 51-59 לפרוט').

בהמשך הדיון הודיעה ב"כ האם בהליך דנן:

"ב"כ האישה: אחרי שמיעת הצדדים אנחנו רוצים לעשות כאן גמר טוב, אנו חושבים שצריך לעשות מקצה שיפורים להסכם. היא אומרת שהיתה בלחץ כשנעשה ההסכם היא היתה עם הילדה על הידיים, עכשיו הם ביישוב הדעת ובצלילות הדעת הגמורה ...". 

לפיכך, בתום הדיון גובש מתווה לפיו סעיפי ההסכם מיום 26.2.13 יעמדו בעינם, למעט כך שהאב הסכים להעלות את הסכום הכתובה אותו ישלם לידי האם, כך שבמקום סך של 18,000 ₪, ישלם האב סך שינוע בין 30,000 ₪ לבין 36,000 ₪ כפי שיחליט ביה"ד הרבני.

23. ביום 6.10.13 התייצבו הצדדים לפני ביה"ד בפעם השישית, בנוכחות הטו"ר מטעם כל אחד מהם וכן ב"כ האישה בהליך דנן, ובמהלך דיון זה עלה כי האב הביא עימו המחאה רגילה ולא המחאה בנקאית, ובשל כך נקבע מועד נוסף לסידור הגט. כן, האב הסכים להעמיד את גובה הכתובה על סך של 36,000 ₪.

24. במועד זה יצא תחת ידי ביה"ד הרבני פסק דין, בנוסח ההסכמות מיום 26.2.13, כאשר בהתייחס למזונותיה של הקטינה, נקבע כדלקמן:

"...

• ו. האם ישלם למזונות הבת – ... סך של 1500 ₪, לכל חודש, סכום זה כולל מדור וישולם עד ה10 לכל חודש קלנדרי.
• ז. המזונות הינם זמניים. האם רשאית לתבוע הגדלת מזונות החל מיום 1/1/2014".

25. כאמור, ביום 9.10.13 התגרשו הצדדים זמ"ז בגט פיטורין כדמו"י.

26. ביום 18.3.14 ניתנה החלטתו האחרונה של ביה"ד הרבני בעניין הצדדים, ובו צוין כי:

"ביום כ' בשבט התשע"ד (21/01/2014) נתן ביה"ד הבהרה נוספת בעניין פסה"ד שאישר את ההסכמות, וזאת לבקשת רשמת ההוצל"פ. מאז לא הוגשה כל בקשה בתיקים הרשומים מעלה, ולאור האמור ביה"ד מחליט לסגור את התיקים".

בקשר לכך יצוין, כי לטענת האב במסגרת תיק ההוצאה לפועל התעוררה מחלוקת בין הצדדים, בגדרה סברה האם כי החיוב במזונות הינו רטרואקטיבי ממועד הגשת התביעה, ואילו האב סבר כי החיוב הינו ממועד מתן פסק הדין, ובשל כך נעשתה הפניה לקבלת ההבהרה במסגרת הליך ההוצאה לפועל לפתחו של ביה"ד הרבני (ס' 24 לכ. הגנתו). כן יצוין, כי האם לא הכחישה טענה זו.

טענות הצדדים:

27. לטענת האם, ביה"ד הרבני לא קנה סמכות לדון במזונותיה של הקטינה, שכן הלכה היא שקטינים אינם קשורים בהסכמות הוריהם ומכאן כי מדובר בתביעה עצמאית וראשונית של הקטינה. כן, מדגישה האם שצרכי הקטינה כלל לא נידונו לגופם של דברים, אלא עיקר הדיון התמקד לטענתה בעניין גירושי הצדדים והמחלוקות הכספיות שביניהם. עוד טענה האם, כי מדובר במזונות זמניים בלבד אשר הינם מקפחים ביותר, ובכלל זה הם אינם כוללים הוצאות חינוך, רפואה, דמי טיפול, מזונות לאחר הגיעה הקטינה לגיל 18 שנים ו/או סיום לימודי תיכון ובעת השירות הצבאי, הצמדה ועוד. לבסוף טוענת האם, כי עניין מזונותיה הקטינה כלל לא נכרך לתביעת הגירושין, ועל כן לטענתה גם אין לביה"ד הרבני סמכות נמשכת בעניין זה.

28. ומנגד, לטענת האב, מכוח הסכמתם המפורשת של הצדדים הסמכות לדון בתובענה קנויה לביה"ד הרבני, תוך שהבעל מדגיש כי תביעת המזונות הוגשה לביה"ד הרבני על ידי האם עצמה. לחלופין, טוען האב כי לא עסקינן בתביעה ראשונית אלא בתביעה להגדלת דמי מזונות אשר הסמכות לדון בה קנויה לביה"ד הרבני מכוח כלל הסמכות הנמשכת. עוד טוען האב, כי מדובר בהסכמות אשר גובשו בסיועו ובעזרתו של ביה"ד הרבני, ולא בהסכם אשר הובא לאישור פורמאלי גרידא. לבסוף טוען האב, כי בהתחשב בכך שבעת מתן פסק הדין התגוררו הקטינה והאם אצל אמה של האם לא עסקינן בסכום מזונות מקפח ואף ניתנה לאם האפשרות לעתור בבקשה להגשת המזונות, וכן לטענתו יש ליתן את הדעת על הוויתורים מטעמו במסגרת ההסכם בעניין הכתובה וטענותיו הכספיות.

דיון והכרעה:

29. אין חולק, כי ביה"ד הרבני קונה סמכות לדון במזונות קטינים מכח הסכמת הצדדים, בהתקיים התנאים שבהוראת סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן: "חוק שיפוט בתי דין רבניים"), הקובעת, כדלהלן:

"בעניני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל"דבר המלך במועצתו על ארץ-ישראל 1922-1947" או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך".

30. כידוע, ההלכה הפסוקה מורה כי הסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר הדרושה בהתאם לסעיף 9 הנ"ל כוללת את הסכמת האפוטרופוס על הקטין המוסמך להביע את ההסכמה הדרושה על מנת להקנות סמכות שיפוט לבית הדין הרבני ובמקרה כזה פוקעת סמכותה של הערכאה האזרחית המקבילה (בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, כג(2) 172, 176).

31. כן מורה ההלכה הפסוקה כי גם במקרים בהם הקטין אינו נכלל כצד פורמאלי לדיון על פי כתבי הטענות, אך בפועל נדונה תביעתו לגופם של דברים ובית הדין הכריע בה, תוך קיום דיון כהלכתו בתביעת הקטין למזונות, יש מקום לראות בהם הליכים להם היה הקטין צד ויש בהם לחייבו. ודוק, דברים אלו נכונים גם כאשר עניינו של הקטין נידון במסגרת תביעתה גירושין, ובלבד שהתקיים דיון נפרד ומיוחד בענייננו (ע"א 289/82 דאובה נ' דאובה, פ"ד לו (4) 625, 628-629).

32. בענייננו, מלכתחילה נרכשה סמכות ביה"ד הרבני לדון בעניין מזונותיה של הקטינה מכוח הסכמת הצדדים בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, זאת לאחר שביום 29.8.12 הגישה האם תביעה למזונותיה ולמזונות הקטינה, בה היא עתרה "לחייב את הבעל במדור מינימאלי לאישה בעבור שכר דירה של 3500 ₪ לחודש" וכן "לחייב את הבעל במזונות האישה והתינוקת בסך של 4000 ₪ לחודש" (ס' 1 ו-2 לכתב התביעה), כמו גם לאחר שהצדדים התייצבו לפני ביה"ד מספר פעמים, בעת שהם מיוצגים, והעלו טענות לגופם של דברים בהתייחס לפסיקת מזונותיה של הקטינה, מבלי שהועלתה ולו טענה אחת כנגד סמכות ביה"ד הרבני לדון בעניין זה.

33. יוצא, אפוא, כי השאלה המשפטית הניצבת לפני היא האם קנה ביה"ד סמכות נמשכת לדון בעניין מזונותיה של הקטינה, באופן כזה שבית משפט זה לא ידון בעניין זה. לצורך כך, נפנה לבחינת הדין הנוהג בסוגיית "הסמכות הנמשכת" תוך יישומו בנסיבות המקרה דנן.

"סמכות נמשכת" – המסגרת הנורמטיבית:

34. לעניין קיומו של כלל הסמכות הנמשכת, כמו גם לעניין ייחודו של כלל זה בדיני המשפחה בישראל, יפים הדברים שנקבעו זה מכבר בע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר ואח', פ"ד נב(5) 817, בעמ' 835:

"הכלל בדבר סמכות נמשכת הינו צדו השני של הכלל בדברLis Alibi Pendens. הכלל האחרון, כשמו כן הוא, עוסק בתקופה שבה שני הליכים עדיין תלויים ועומדים, וטרם נפסק הדין באף לא אחד מהם. הכלל בדבר סמכות נמשכת מתייחס למועד מאוחר יותר שבו סיימה אחת הערכאות את הדיון שבהליך לפניה. בשלב זה מבקש אחד הצדדים להגיש תביעה חדשה על אותו עניין שכבר הוכרע בהליך הקודם. בהנחה שפסק-הדין הראשון אינו יוצר מעשה בית-דין, החוסם את דרכו של התובע, איזוהי הערכאה המוסכמת לדון בתביעתו החדשה? לו הייתה שאלה זו מתעוררת בענפי משפט אחרים, שבהם מסור השיפוט לסמכותם הייחודית של בתי-המשפט האזרחיים, דומה כי לא היה ניצב כל מחסום בפני התובע: הדיון בהליך הראשון תם; עמו נסתיימה גם מלאכתו של בית-המשפט הראשון; ממילא, יוכל התובע להגיש את תביעתו בכל בית-משפט שמתקיימים בו תנאי הסמכות הקבועים בדין. לא כך כשמדובר במערכת היחסים העדינה והמורכבת שבין בית-המשפט האזרחי לבין בית-הדין הדתי. כאן קבעה ההלכה הפסוקה חריג לכלל. מטרתו של החריג למנוע התרוצצות מכביד ומבזה של בעלי-הדין ממערכת שיפוט אחת לאחרת".  

35. כלל הסמכות הנמשכת יחול מקום בו בית המשפט או בית הדין "דן ופסק":

"עקרון הסמכות הנמשכת חל במצבים בהם בית הדין דן ופסק בענין שלפניו, ועל כן מן הראוי שימשיך ויפסוק בהתדיינות הנוספת שהתעוררה בין בני הזוג" (בג"ץ 9539/00 איתן נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים, נו(1) 125, 133).

36. באשר למקרים בהם אישרה ערכאה שיפוטית, בית המשפט או בית הדין, הסכם בין בני זוג, הרי ככל שלא הייתה מונחת בפני הערכאה השיפוטית הרלבנטית תובענה מתאימה וכן ככל שלא התקיים דיון לגופה של המחלוקת, אין באישור ההסכם כדי להקנות סמכות נמשכת. וכך נקבע בבג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה ואח', פ"ד נו(5) 634, בעמ' 641:

"בנסיבות העניין אין באישור ההסכם כפסק-דין על-ידי בית המשפט לענייני משפחה כדי להקנות לו סמכות נמשכת לדון בסוגיה. ככלל, דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלה על פי מהותה ותכליתה במצבים שבהם בית-המשפט דן ופסק מכוח סמכות מקורית לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, כך שמן הראוי שימשיך להחזיק בסמכותו בהתדיינות נוספת בין בני-הזוג באותה סוגיה. עיקרון זה הוא חריג לכללי הסמכות הראשונית, והוא נותן ביטוי לחובת הכיבוד ההדדי החלה על רשויות השיפוט בינן לבין עצמן...".

ר' גם בג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (פורסם בנבו, 20.3.13).

37. כאשר מדובר בתובענות הקשורות לקטינים, ולא בנושאים הקשורים בין בני הזוג בלבד, מתווסף שיקול נוסף ומהותי לתמונה, והוא זכותם של הקטינים לתביעה עצמאית במסגרתה תיבחן טובת הקטינים במנותק מיתר העניינים בין הוריו.

38. לאחרונה ניתן פסק דין מנחה בעניין זה, בג"ץ 4407/02 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (פורסם בנבו, 7.2.13) (להלן: "בג"ץ פלוני").

39. בבג"ץ פלוני הובהר כי סוגיית התביעה העצמאית של הקטין משיקה לסוגיית הסמכות הנמשכת למרות הרציונלים השונים בבסיס שני הסוגיות. לדברי כב' השופט עמית משעסקינן בתביעה עצמאית של קטין אין תחולה לכלל הסמכות הנמשכת, כאמור להלן:

"למוסד התביעה העצמאית השלכה גם על הסמכות הנמשכת, למרות הרציונלים השונים שבבסיס שני המוסדות. שאם מגיעים אנו למסקנה כי הקטין משוחרר מכבלי ההסכם שנערך על ידי הוריו, הוא אף אינו כבול לזהות הערכאה עליה הסכימו הוריו בשמו. לכן, לדוגמה, אם אישר בבית הדין הרבני הסכם גירושין הכולל גם הסדר ביחס למזונות הקטין, וככל שנקבע כי הסכם זה אינו מחייב את הקטין מכוח הלכת התביעה העצמאית, הקטין יהיה רשאי להגיש תביעת מזונות עצמאית לבית המשפט לענייני משפחה".

40. כמו כן נקבע בבג"ץ פלוני, כי על מנת לבחון את השאלה האם לפנינו תביעה עצמאית של קטין, יש להחיל את "המבחן המהותי" ולא את "המבחן הפרוצדוראלי" (ר' ע"א 404/70 עברון נ' עברון פ"ד כה(1) 373, 378). כך מסכם כב' הש' רובינשטיין את הדברים:

"הגישה המהותית היא איפוא עיקר, והיא תכליתו של ההליך – אי קיפוח הקטינים. ההיבט הדיוני הוא משרתו של ההיבט המהותי; חשיבותו היא בהבטחת השימוע לכל, הצדק הטבעי, וייצוג האינטרס של הקטין...

... בכל ענייני הקטין הקריטריון הוא זה המהותי, קרי, האם נשקלו באופן ספציפי ולגורם הנושאים הקשורים בקטין על-ידי הערכאה שדנה. הגינות וטובת הקטין – הן והן; אך ל"כרכור" בין הערכאות – כניסוחו של בית הדין הרבני באחת הפרשיות מכבר – לשם השגת יתרונות כאלה ואחרים, לא יתן בית משפט זה יד. המבחן הוא איפוא אמיתיות ההליך בכל הנוגע לקטין, לאחר שבית המשפט וידא, באמצעות ייצוג וחוות דעת לפי הנחוץ, כי ענייניו של זה נשקלים באופן שאינו טבול בסכסוכי הוריו".

בהקשר זה יוער, כי כב' השופט רובינשטיין וכב' השופט הנדל סבורים כי יש להחיל את המבחן המהותי לגבי כל התובענות הקשורות לקטינים ואילו כב' השופט עמית סבור שיש להחילו ביחס לתביעת מזונות, אך בנוגע לתביעת משמורת, חינוך או הסדרי ראייה מזהה כב' השופט עמית מגמה הנוקטת במבחן הפרוצדוראלי.

41. הצורך בהתקיימותו של המבחן המהותי אף בא לידי ביטוי בפסק דינו של כב' השופט שוחט ברמ"ש 763-04-13 ש.י. נ' ח.י. ואח' (פורסם בנבו, 20.5.13), שם נקבעו הדברים הבאים:

"הסכם בין הורים יחייב את הקטינים רק כאשר ברמה הדיונית עניינם של הקטינים נבחן לגופו כעניין עצמאי ונפקד מיתר סוגיות הגירושין, והערכאה המוסמכת שוכנעה ברמה המהותית כי ההסכם משרת את טובת הקטינים. בהיעדר דיון מהותי בטובת הקטינים בנפרד מעניינם של ההורים בהליך הגירושין אין לראות בקטינים כצד להסכם שבין ההורים הן מבחינת תוכנו הן מבחינת הערכאה השיפוטית שנבחרה במסגרתו".

מן הכלל אל הפרט, לענייננו:

42. במקרה דנן, יישום ההלכות הנ"ל הביאני לכלל מסקנה כי ביה"ד הרבני רכש סמכות נמשכת לדון בעניין מזונותיה של הקטינה מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, ואפרט:

43. ראשית, כאמור לעיל לאורך כל ההליכים בביה"ד הרבני הביעה האם את הסכמתה לסמכות ביה"ד הרבני לפסוק את מזונות הקטינה וכן לסמכותו הנמשכת של ביה"ד הרבני לדון בתביעה להגדלת מזונות לאחר סידור הגט בין הצדדים מבלי שכפרה ולו פעם אחת בסמכות זו. כזכור, ביום 29.8.12 הגישה האם בעצמה תביעה למזונותיה ולמזונות הקטינה בה היא עתרה "לחייב את הבעל במדור מינימאלי לאישה בעבור שכר דירה של 3500 ₪ לחודש" וכן "לחייב את הבעל במזונות האישה והתינוקת בסך של 4000 ₪ לחודש" (ס' 1 ו-2 לכתב התביעה). יתר על כן, בדיון ביום 26.2.13 העלה ב"כ האם את סוגיית מזונות הקטינה מיוזמתו ואף טען לגופם של דברים (ר' עמ' 3 לפרוט' הדיון, ש' 57-60). לאחר שמיעת טענות הצדדים, הציע ביה"ד הרבני להעמיד את מזונות הקטינה על סך של 1,500 ₪ למשך חצי שנה תוך מתן אפשרות לאם להגיש תביעה להגדלת מזונות בחלוף תקופה זו (עמ' 4 לפרוט', ש' 81-82). לא זו בלבד שהאם לא התנגדה להצעת ביה"ד הרבני אלא הביעה הסכמה מפורשת להצעה זו. לאור הסכמת האם ולאחר שנתקבלה גם הסכמת האב, ניתנה ביום 26.2.13 החלטת ביה"ד הרבני אשר עיגנה בין היתר את סכום המזונות דלעיל ואת המתווה לשינויו. גם בעת שהגישה האם בקשה לביטול החלטת ביה"ד הרבני מיום 26.2.13 התמקדה עתירתה בסוגיית הגט מבלי שהועלתה כל טענה בנוגע להעדר סמכותו של ביה"ד הרבני להידרש למזונות הקטינה. יתר על כן, גם בדיון ביום 2.10.13 בו טענה ב"כ האם דהיום כי יש מקום לעשות "מקצה שיפורים" להסכם מיום 26.2.13, לא העלתה ב"כ האם כל טענה כנגד סמכותו של ביה"ד הרבני לדון במזונות הקטינה ואף נתנה הסכמה לקביעת סכום המזונות שהוסכם ביום 26.2.13 כפסק דין למזונות הקטינה. בנסיבות אלו, לא ניתן כעת לטעון כי האם לא נתנה הסכמתה לסמכות ביה"ד הרבני לדון ולפסוק בעניין מזונות הקטינה וכי תביעת המזונות דנן היא תביעה עצמאית וראשונית של הקטינה, שכן טענות אלו עומדות בסתירה להסכמות האם הן לסמכותו של ביה"ד הרבני לדון במזונות הקטינה, הן לסכום המזונות שנקבע בהסכמה על ידי ביה"ד הרבני והן למתווה שנקבע ע"י ביה"ד הרבני לשינוי עתידי של סכום זה.

44. שנית, עיון בפרוטוקולי הדיונים בביה"ד הרבני ובהחלטות שניתנו על ידו מלמד כי נושא מזונות הקטינה היה לנגד עיני ביה"ד הרבני באופן נפרד משאר ענייני הרכוש והגט תוך שב"כ הצדדים טענו טענות לגופם של דברים ובכלל זה בנוגע ליכולת השתכרותם של שני הצדדים ובנוגע לצרכי הקטינה (ר' עמ' 3-4 לפרוט' הדיון מיום 26.2.13). הצעת ביה"ד הרבני להעמיד את מזונות הקטינה על סך 1,500 ₪ לתקופה של חצי שנה ניתנה כאמור לאחר שמיעת טענות הצדדים בנוגע לגובה דמי המזונות תוך שביה"ד הרבני לא קיבל את עמדת האב בעניין זה ואף הציע סכום שקרוב יותר לסכום המזונות שדרשה האם (ר' בעמ' 3 לפרוט', ש' 58-59). כאמור, הצעה זו נתקבלה על ידי הצדדים ועוגנה בהחלטה מיום 26.2.13 ואף אושררה על ידי הצדדים פעמיים בדיון ביום 2.10.13 ולאחר מכן בפסק הדין מיום 6.10.13. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי ביה"ד הרבני לא קיים דיון ענייני בסוגיית מזונות הקטינה ו/או לא היה מעורב בקביעת סכום המזונות. ההיפך הוא הנכון. ביה"ד הרבני דן במזונות הקטינה בחלק של הדיון אשר יוחד לצורך כך ואף הציע הצעה בנוגע למזונות הקטינה לאחר שמיעת הצדדים ובהתאם למצב בפועל. במצב דברים עולה כי ביה"ד הרבני "דן ופסק" בסוגיית מזונות הקטינה באופן שמקנה לו סמכות נמשכת לדון בתביעה עתידית להגדלת מזונות הקטינה.

45. שלישית, גם מן ההיבט המהותי לא ניתן לומר כי מדובר בפסיקת מזונות "מקפחת" כטענת האם. ביה"ד הרבני שמע את טענות הצדדים והציע להעמיד את מזונות הקטינה על סך 1,500 ₪ לחודש לתקופה של חצי שנה בהתאם למצב שהיה קיים בפועל ובפרט לנוכח הצהרת ב"כ האם כי האם והקטינה מתגוררות בבית אמה של האם. גם אם ביה"ד הרבני לא חייב את האב להשתתף בהוצאות החינוך, הרפואה, דמי הטיפול ולא התייחס למזונות לאחר הגיע הקטינה לגיל 18 שנים ו/או סיום לימודי תיכון ובעת השירות הצבאי ואף לא נתן דעתו לעניין ההצמדה של סכום המזונות, אין בכך בנסיבותיו של המקרה דנן כדי להעיד כי מדובר במזונות "מקפחים" שכן ביה"ד הרבני חזר והדגיש כי מדובר במזונות זמניים באופן שלאם שמורה הזכות לעתור להגדלת המזונות בתוך פרק זמן קצר, אולם האם בחרה שלא לעשות כן. יתר על כן, בניגוד לטענת האם כיום, הרי שבדיון ביום 26.2.13 הצהיר ב"כ האם עצמו כי המינימום של מזונות הקטינה עומד על סך של "2,000 ₪ לחודש" וכי בינתיים האם "גרה אצל האמא אבל היא לא רוצה להמשיך כך", כך שהצעת ביה"ד הרבני בנסיבות הקיימות להעמדת סכום המזונות על סך של 1,500 ₪ לחודש באופן זמני תוך שמירת הזכות לאם לעתור להגדלת מזונות היא פסיקה מאוזנת בנסיבות עניין אשר לקחה בחשבון כי לאם אין כיום הוצאה של מדור ו/או הוצאה של חינוך (ר' גם הודאת האב בעניין זה בסעיף 28 לסיכומיו). מעבר לכך, גם על פי החלטת ביה"ד הרבני שמורה כיום הזכות לאם להגיש בשם הקטינה תביעה להעלאת סכום המזונות תוך חיוב האב לשאת בהוצאות נוספות של הקטינה אשר פורטו לעיל ולטעון את מלוא טענותיה בעניין זה.

46. רביעית, עיון מדוקדק בהליכים שהתנהלו בביה"ד הרבני מלמד כי אין עסקינן במקרה בו הסכמת האם לפסיקת מזונות הקטינה נעשתה מתוך לחץ או חשש כי האב לא יתן לה גט. ההיפך הוא הנכון. בענייננו, האם היתה מיוצגת לאורך כל ההליכים על ידי ב"כ ובשלבים המכריעים של גיבוש ההסכם מיום 6.10.13 גם על ידי ב"כ דהיום. יתרה מכך, עולה בבירור מפרוטוקולי הדיונים, מהבקשות וההחלטות שניתנו על ידי ביה"ד הרבני כי האם נלחמה על זכויותיה הן בהיבט הרכושי והן בהיבט של קביעת מזונות הקטינה. כך, למשל, בדיון מיום 26.2.13 העלה ב"כ האם מיוזמתו את סוגיית מזונות הקטינה. כמו כן, בדיון ביום 11.6.13 התעקשה האם על אכיפת תשלום המזונות בהתאם להחלטה מיום 26.2.13. גם בהמשך ההליכים ובפרט לאחר שהאם הגישה בקשה לביטול ההחלטה מיום 26.2.13 בכל הנוגע לחיוב הצדדים להתגרש, הצהירה ב"כ האם כי לא ניתן לקבל את ההסכם מיום 26.2.13 כפשוטו ויש מקום לערוך "מקצה שיפורים" להסכם. כמו כן, בניגוד לטענת האם בבקשה לביטול החלטה מיום 26.2.13 כי הסכמתה ניתנה מתוך לחץ הרי שבדיון ביום 2.10.13 הודיעה ב"כ האם כי כיום האם מצויה "ביישוב הדעת ובצלילות דעת גמורה", עובדה המחזקת את הטענה כי הסכמת האם לסמכותו של ביה"ד הרבני בסוגיית מזונות הקטינה לרבות סמכותו הנמשכת לדון בתביעה עתידית להגדלת המזונות כמפורט בהסדר שנקבע ביום 2.10.16 ובפסק הדין מיום 6.10.13 ניתנה מתוך הבנה ברורה ומלאה של כל ההשלכות לכך. יתר על כן, בעוד שבעניינים הרכושיים הביעה האם רצונה לערוך שינויים בהסכם מיום 26.2.13, לא הועלתה כל טענה לשינוי סעיף מזונות הקטינה, אלא ניתן אישור מחודש לסכום מזונות ולמתווה לשינויו הן ביום 2.10.13 והן ביום 6.10.13.

47. חמישית, לא ניתן להתעלם מכך כי גם בנוגע למועד בו זכאית האם לעתור בתביעה להגדלת מזונות הקטינה בפני ביה"ד הרבני נערך שינוי בין ההחלטה שניתנה ביום 26.2.13 לבין פסק הדין שניתן ביום 6.10.13, והדבר מלמד כי זכויות הקטינה נשקלו בכובד ראש הן על ידי האם והן על ידי ביה"ד הרבני. כך, בעוד שבהחלטה מיום 26.2.13 נקבע כי האם יכולה לעתור להגדלת מזונות החל מחודש אוקטובר 2013, קרי 8 חודשים לאחר מתן ההחלטה, הרי שבפסק הדין מיום 2.10.13 נקבע כי האם תוכל לעתור להגדלת המזונות כחודשיים בלבד לאחר מתן פסק הדין, קרי ביום 1.1.14. שינוי זה מלמד כי בעניין מזונות הקטינה התנהל דין ודברים וכן נושא זה נבחן פעם נוספת על ידי ביה"ד הרבני תוך ביצוע שינויים לטובת הקטינה באמצעות צמצום פרק הזמן בו ניתן להגיש תביעה עתידית בעניין מזונות הקטינה.

48. שישית, לא ניתן להתעלם מהתנהלות האם במקרה דנן אשר נגועה בחוסר תום לב. עסקינן באם אשר הגישה בעצמה תביעה למזונות קטינה לביה"ד הרבני, אשר היתה מיוצגת לאורך כל ההליכים בביה"ד הרבני משך תקופה ארוכה של למעלה משנה וחצי, אשר לא הביעה כל התנגדות לסמכותו של ביה"ד הרבני בכל שלב ואף פעלה באופן נמרץ לשינוי ההסכם שנערך בין הצדדים ביום 26.2.13 תוך שיפור תנאיו בנושא הרכושי כמו גם בעניין המועד בו תוכל לעתור להגדלת מזונות הקטינה. לא זו אף זו, גם לאחר שהאם הביעה הסכמתה לגיבוש ההסכם ביום 6.10.13 תוך אשרור סכום המזונות שנקבע לקטינה ביום 26.2.13, המתינה האם פרק זמן של כשנתיים ימים עד להגשת תביעה זו למזונותיה של הקטינה תוך שהיא כופרת בכל ההליכים שהתנהלו בביה"ד הרבני ובהסכמה שניתנה על ידה לפסיקת מזונות הקטינה על ידי ביה"ד הרבני לרבות בנוגע להגשת תביעה עתידית בעניין זה. התנהלות זו נגועה בחוסר תום לב ויש בה משום זילות ההליכים בביה"ד הרבני אשר התנהלו לאורך כל הדרך בהסכמת האם. לא זו אף זו, כאמור בהסכמת האם נקבע המתווה לצורך בחינה מחודשת של סוגיית המזונות בפני ביה"ד הרבני אשר מטבע הדברים יידרש לדון בכל הפרמטרים המבוקשים כעת בתביעה זו. ברם, האם לא הגישה תביעה להגדלת המזונות בפני ביה"ד הרבני תוך הסדרת מכלול העניינים אלא בחרה להגיש תביעה זו בפני בית המשפט בניגוד לאמור בפסק הדין.

49. ולבסוף, לא למותר לציין כי בענייננו קבע ביה"ד הרבני מתווה ברור להמשך התדיינות הצדדים בנוגע למזונות הקטינה, אשר קיבל את הסכמת הצדדים פעם אחר פעם. בית משפט זה אינו מהווה ערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות של ביה"ד הרבני וככל שלאם טענות בנוגע להחלטות שניתנו על ידי ביה"ד הרבני, היה עליה לנקוט בהליך ערעורי, אולם האם לא עשתה כן.

50. לקראת סיום, יובהר כי משקנה ביה"ד סמכות לדון בעניין מזונותיה של הקטינה על פי ס' 9 הנ"ל אין מקום לדון בהלכות הנוגעות להוראת ס' 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים הנ"ל, לרבות אי-התקיימותם של מבחני הכריכה כפי טענת האם (ר' והשווה פסק דינה של גב' השופטת ג. לוין בתמ"ש 60609-10-13 ב.ט.ע. (קטין) נ' מ.ע. (פורסם במאגרים, 11.7.14).

סוף דבר:

51. אשר על כן, הנני מורה כדלקמן:

• א. ביה"ד הרבני דן ופסק בעניין מזונות הקטינה ועל כן קנה סמכות נמשכת לדון ולפסוק גם בתביעה עתידית בנוגע למזונותיה.
• ב. כפועל יוצא מהאמור לעיל – מורה על מחיקת התביעה.
• ג. לאחר ששקלתי את סוגיית ההוצאות, מאחר שאני סבורה שכל פסיקת הוצאות תבוא על חשבון צרכי הקטינה ולפנים משורת הדין - איני עושה צו להוצאות.
• ד. ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

52. המזכירות תמציא החלטתי זו לידי ב"כ הצדדים.
53. תמ"ש 38296-09-15 – ייסגר.

ניתן היום,  כ"א אייר תשע"ו, 29 מאי 2016, בהעדר הצדדים.