זהו ערעור על פסק הדין של כב' השופטת סמדר קולנדר מיום 31/08/2015 לפיו נדחתה תביעת המערערת – שירביט חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המערערת" או "שירביט") נגד המשיבים רמי יונס (להלן: "ראמי" או "המשיב 1"), קש חתמים בע"מ (להלן: "קש" או "משיב 2") והראל חב' לביטוח בע"מ (להלן: "הראל" או "המשיב 3").
בשל דחיית התביעה, חויבה המערערת לשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות בסך 1,000 ₪ (להלן: "פסק הדין").
רקע
1.ביום 03/03/2015 נהג ראמי במשאית שבוטחה על ידי קש. למשאית היה מחובר נגרר אשר בוטח אצל הראל.
ראמי ביקש לפרוק סחורה ותוך כדי כך התהפך הנגרר ופגע ברכב שירביט.
2.שירביט: המערערת ביטחה ג'יפ מסוג פולקסוואגן (להלן: "הרכב הניזוק") שהינו בבעלות יונס רעאד (להלן: "רעאד") והמבוטחת של הג'יפ הינה יונס קארים (להלן: "קארים").
ראעד וקארים, הם בני זוג הנשואים זו לזה.
ראמי (שנהג על המשאית הפוגעת) הינו אחיו של רעאד ואף מועסק על ידו כנהג המשאית.
קש: הינה המבטחת של המשאית, בביטוח צד שלישי במועד התאונה.
המשאית הייתה בבעלות קארים.
הראל : הינה המבטחת של הנגרר בביטוח צד שלישי, אשר היה רתום למשאית במועד אירוע התאונה. המבוטחת של הראל הינה קארים.
התאונה
3.ביום 06/09/2012, שעה שחנה הג'יפ מחוץ למשרדו של רעאד, הגיע ראמי שהוא נוהג במשאית אליה רתום הנגרר, וביקש לחנות בסמוך לג'יפ.
מסיבות שאינן קשורות למחלוקת דנא, ואינן ברורות דיין, התהפך הנגרר על הרכב וגרם לאובדן גמור.
המחלוקת
4.בין הצדדים לא הייתה מחלוקת בנוגע לחבות ולא בקשר לגובה הנזק, והשאלה היחידה הייתה עניין הכיסוי הביטוחי שיש לקש ולהראל כמבטחות של המשאית והנגרר בביטוחי צד שלישי.
טענות הצדדים
5.קש והראל טענו, כי המעורבים בתאונה עונים על ההגדרה של "בני ביתך" כאמור בסעיף 62ד' לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א – 1981 (להלן: "החוק"), ולפיכך אין זכות שיפוי למערערת, ועל בסיס טענה זו טענו, כי בהתאם לסעיף 15 לתוספת לפוליסה התקנית, אין חובת שיפוי כלפי המערערת.
לחילופין, ככל שיקבע שקיימת חבות, טענו קש והראל כי יש להטיל האחריות האחת על רעותה בקשר לחבות הנובעת מהמשאית או מהנגרר.
6.בהתאם לסעיף 62 לחוק, אם למבוטח יש זכות לפיצוי או שיפוי כלפי צד ג' שלא מכוח חוזה ביטוח, הזכות הזו עוברת לחברת הביטוח.
בסעיף 62(ד) לחוק, נקבע סייג לכלל האמור, לפיו זכות זו לא תחול במקום, בו מקרה הביטוח, נגרם שלא בכוונה, בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחסי עובד ומעביד.
7.שירביט טענה, כי כוונת המחוקק בסעיפים הנ"ל הייתה, להגן על כספי הפיצוי בהם זכה המבוטח על פי הפוליסה שלו, מפני האפשרות כי חברת הביטוח בה הוא מבוטח, תתבע אדם אשר הוא קרוב קרבה משפחתית למבוטח, מאחר ומדובר "בכיס זהה".
המחוקק ביקש, למנוע מצב בו התרחש אירוע ביטוחי בין בני משפחה והמבוטח ימנע מלהפעיל את הפוליסה ויאלץ לשאת בעלות הנזקים מכיסו הפרטי, שכן אם יפעיל את הפוליסה, עשויה חברת הביטוח במצב רגיל לתבוע מבן המשפחה את אותם הנזקים ששילמה למבוטח.
8.לטענת שירביט, כאשר הנתבעת הינה חברת ביטוח, כוונת המחוקק אינה מתקיימת שכן הכספים לא יוצאים מהכיס המשותף של המבוטח ושל בני משפחתו, ועל חברת הביטוח לשאת בתשלום הנזק.
עוד טענה שירביט, כי במקרה בו יש יריבות ישירה בין שתי חברות ביטוח יש להעדיף את קיום החוזה והכיסוי הביטוחי על פני התנערות ממנו בהתבסס על סעיף 25ב' לחוק החוזים (חלק כללי) תשמ"ג-1973.
9.כאמור, קש טענה כי זכות השיבוב אינה עומדת לטובת שירביט, שכן בהתאם לסעיף 62 לחוק זכותו של התובע לתבוע תיחלוף, מותנית בכך שלמבוטח קיימת זכות פיצוי מהמבטחת שלו רק במקרה בו למבטחת יש אפשרות להגיש תביעה נגד צד שלישי.
זכות זו נמנעת כאשר יש קשר משפחתי בין הגורמים המעורבים, לאור הוראות סעיף 62ד לחוק שאז לא עומדת לטובת זכות השיבוב.
עוד טוענת קש כי בהתאם לפרק ב' לפוליסה:
"המבטח לא יהיה אחראי לתשלום כלשהו בשל חבות בקשר עם או הנובעת מ: "נזק לרכוש כלשהו שבבעלותו או בשמירתו או בפיקוחו של המבוטח או של נהג הרכב או של אחד מבני ביתם המתגוררים איתם דרך קבע ו/או עובדיו".
בהתאם לסעיף זה טוענת קש, לא יוענק כיסוי ביטוחי מטעמה כלפי המבוטח שלה, מאחר וזה לא מילא אחר תנאי הפוליסה.
לחילופין טוענת קש, כי אם ייקבע כי יש להחיל את זכות התחלוף, הרי שהתאונה התרחשה בין הג'יפ לבין הנגרר אשר מבוטח על ידי הראל ועל כן על הראל לשאת בגובה הנזק ולחילופי חילופין, מדובר במקרה של ביטוח כפול ויש להטיל עליה ככל היותר 50% מגובה הנזק.
10.הראל גם היא מצטרפת לטענות קש וטוענת כי האירוע מוחרג בהתאם לסעיף 15 לתוספת הפוליסה התקנית ובהתאם לסעיף 62 לחוק.
הראל טוענת כי החריג האמור חל בשני מישורים: הן בגין קרבה משפחתית בין מבוטח המערערת למבוטחת קש, והן במערכת היחסים שבין מבוטח המערערת לבין נהג המשאית שהינו אחיו של המבוטח ועובד שלו.
באשר לסעיף 62 לחוק טוענת הראל כי מבוטחת קש, הינה צד שלישי פורמלי בלבד, מאחר ומדובר באשת מבוטח המערערת שרכושו הינו רכושה.
נהג המשאית או הנתבע הינו שלוח של מבוטח המערערת, מועסק על ידו ועל כן באף אחד מהמקרים אין הגיון להקניית זכות שיבוב למערערת.
בקשר ליחסים בין הנתבעים, טוענת הראל כי ככל שייקבע שקיימת זכות שיבוב הרי שיש להטיל את האחריות על קש שהיא מבטחת המשאית, והנגרר הינו החלק הפסיבי שחובר למשאית שאין לו קיום משל עצמו והאירוע אירע בגין פעילותה של המשאית ולא בגין פעילות הנגרר.
11.בית המשפט קמא העמיד לדיון שתי שאלות:
האחת – זכותה של שירביט לשיבוב לאור החריג שבסעיף 15 לתוספת הפוליסה התקנית; השנייה – זכותה של המערערת לשיבוב בהתייחס לחריגים שבסעיף 62 לחוק.
12.בית המשפט קמא ציטט את סעיף 15 לפוליסה התקנית הקובע:
"חריגים לחבות כלפי צד שלישי בשל נזקי רכוש:
המבטח לא יהיה אחראי לתשלום כלשהו בגין חבות בשל נזק לרכוש שבבעלות המבוטח או נהג הרכב, או לרכוש הנמצא בביטוחים או בשמירתם של המבוטח או נהג הרכב או אחד מבני ביתם".
בית משפט קמא קבע, כי מטרתו של החריג הנ"ל בפוליסה, נועדה להבהיר, כי הפוליסה לא נועדה לבטח נזקי רכוש של המבוטח עצמו או של בני ביתו הסמוכים על שולחנו, להבדיל מנזקי רכוש של צד שלישיים.
במקרה כאן, קבע בית המשפט, רכב מבוטח המערערת, נפגע מרכב אשר נמצא בבעלות אשתו של מבוטח המערערת, ואין כל ספק כי מדובר ב"אחד מבני ביתו". לא הובאו על ידי המערערת ראיות כלשהן שהרכב אינו בגדר רכוש משותף של בני הזוג.
בית משפט קמא מצטט פסיקה שעסקה בחריג זה שבסעיף 15 לתוספת ומפנה לבר"ע (חי) 149/06 חזן חנניה נגד הראל חב' לביטוח (פורסם בנבו, 07/05/06, להלן: "פסק דין חזן"), בו קבע כב' השופט עמית כי: "הרציונל של החריג הוא, שלא להרחיב את תחולתה של הפוליסה על רכוש שמעצם טיבו וטבעו שייך למבוטח או הנמצא בפיקוחו או בשליטתו וראוי לביטוח נפרד. אפשרות אחרת היא שהסעיף בא להחריג רכוש שהמבוטח מוביל במכוניתו...".
לאור האמור, הגיע בית המשפט למסקנה, כי: "אין כל ספק כי חל החריג ועל כן לתובעת לא עומדת זכות השיבוב ויש לדחות את תביעתה" (סעיף 10 לפסק הדין).
הערעור
13.המערערת חלקה על מסקנות בית משפט קמא והיא מבקשת לשנות את הכרעתו הנ"ל.
14.לטענת המערערת, בית המשפט התעלם מהפרשנות שבפסיקה לעניין סעיף 62ד לחוק חוזה הביטוח וסעיף 15 לתוספת לפוליסה.
לטענת המערערת, בית משפט קמא התעלם מפסיקה של בתי משפט בערכאה גבוהה יותר, שקבעו כי הפרשנות שיש לתת לחוזה ביטוח, הינה פרשנות מקיימת והיא עדיפה על פני פרשנות המאפשרת לחברות הביטוח להתנער מחבותן, במקרים בהם מדובר בשני כלי רכב שונים המבוטחים בביטוח נפרד - כמו במקרה שלפנינו.
הפסיקה תמכה באופן מפורש בפרשנות של המערערת.
לטענת המערערת, גם בפסק דין חזן, שצוטט על ידי בית המשפט קמא, קבע בית המשפט, כי הצדדים המעורבים אינם נופלים בחזקת הגדרת החריג.
15.חוק חוזה ביטוח בתכליתו הוא חוק סוציאלי שמבקש להגן על הפרט, משמע, על ציבור המבוטחים, ולכן אין היגיון כי המחוקק ביקש להגן על חברות הביטוח מפני המבוטחים עצמם וככל שיש חשד למרמה מטעם המבוטח, עומדת לרשות חברות הביטוח אפשרות לפטור עצמן מאחריות, על פי סעיפים 22-26 לחוק.
גם בפס"ד ע"א 2372/03 סהר בע"מ נ' הפניקס ואח' קבע בית המשפט כי: "אין צורך בתחכום פרשני מיוחד כדי להסיק שהגדרה זו (של בן משפחה - י.ש.) אינה חלה על חברת ביטוח המבטחת את בן המשפחה", תוך כדי כך שהפנה לפסק הדין בע"א 778/89 יעקב שלו נ' סלע חב' לביטוח פ"ד מח(1),221,228-227.
16. לטענת המערערת, טעה בית המשפט בקביעתו כי למערערת אין זכות שיבוב. תוצאה שכזו עומדת לטעמה של המערערת, בסתירה מוחלטת למהותו של חוק חוזה הביטוח הבא להגן על המבוטח, ועל חובת המבטחת כלפי המבוטח וקיום החוזה שבין הצדדים ולא על חברות ביטוח אחרות.
לנוכח הפסיקה, טעה בית המשפט בפסיקתו שקבע שאין זכות שיבוב למערערת מבלי להתייחס לשאלת מה הוא הדין שבין המערערת לבין מבוטחה. לא ניתן לאחוז החבל בשני קצותיו, שאם למערערת אין זכות שיבוב, אז לא קיימת לה חובה לפצות את המבוטח מטעמה.
17.בית המשפט טעה שהסתמך על פסק דין חזן. ראשית, לשון פסק הדין ברורה והיא מעדיפה את הפרשנות התומכת בטענות המערערת באופן מלא. שנית, במקרה שלפנינו מדובר בשלוש חברות ביטוח שביטחו את כל הרכבים שהיו מעורבים בתאונה וככלל אין זה צודק להעמיס את תוצאות המקרה הביטוחי על פוליסה אחת כאשר המבוטחים עצמם, בכללותם, דאגו לפוליסה נפרדת הן לרכב הניזוק, הן למשאית והן לנגרר.
דיון והכרעה
18.לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בטענות הצדדים שבעיקרי הטיעון, שמעתי טיעוניהם בעת הדיון שהתקיים בפניי, חזרתי ובחנתי את הסיכומים שהגישו הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות וכי פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט קמא, בדין הוא.
סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח עומד במרכז המחלוקת שבתיק זה:
"62. (א) הייתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם.
(ב) ...
(ג) ...
(ד) הוראות סעיף זה לא יחולו אם מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחס של מעביד ועובד."
(ההדגשות בקו אינן במקור י.ש.).
19.על פי סעיף 62 לחוק, למבטח זכות תחלוף, אך זכות זו אינה מוחלטת והסייג החשוב לעניינו חל כמפורט בסעיף קטן (ד) הנ"ל. דהיינו, מקום בו קיים קשר משפחתי או יחסי עובד - מעביד בין הצדדים המעורבים בתאונה, הוראות ס' 62 (א) לא יחולו.
לטעמי, בענייננו מדובר בשתי האלטרנטיבות של החריג, משמע, גם מדובר בקרבת משפחה כהגדרתה בחוק, וגם ביחסי עובד - מעביד.
20.מטרת החריג שבסעיף 62 הינה ברורה.
חברת הביטוח אינה רשאית לחזור לבן משפחה שהיה מעורב בתאונה, והכל כדי שלא ייפגם הקשר והתא המשפחתי עקב תביעה שכזו.
חברות הביטוח גובות פרמיה ממבוטחיהם ועליהן לשלם בגין פרמיה זו את סכום הנזק שנגרם, כאשר קורה אירוע ביטוחי.
זו המטרה בראש ובראשונה של פוליסת ביטוח והאפשרות לחזור למזיק, רק מיטיבה עם חברת הביטוח המקטינה בכך את הוצאותיה ואת סיכוניה, אך ברור שלא בכל מקרה תוכל חברת הביטוח לחזור למזיק, שאחרת, לשם מה יש צורך בכלל בפוליסת הביטוח המקיף או פוליסת הצד השלישי.
מעבר לצורך, ייאמר כי ניתן להניח, שבקביעת הפרמיה, משקללות חברות הביטוח גם את אותם המקרים החריגים, בהם לא יתאפשר להן לחזור למזיק, כאשר הוא בן משפחה, או עובד, גם אם יש לו כיסוי ביטוחי.
מכיוון שמדובר בחברות ביטוח (הן המערערת והן המשיבות), הרי שברור שהחריג יחול עליהן באופן שווה. זכות השיבוב אינה זכות מוחלטת. חברת הביטוח, המשלמת את נזקי האירוע הביטוחי, תהיה פעם בצד הזה של המתרס, ופעם תהיה בצד האחר של המתרס, ולכן בסופו של דבר, נזקיה ויתרונותיה מפרשנות זו, מתאזנים. בעניין שלפני יש לחזור שוב ולהאיר, כי כל המעורבים בתובענה הנ"ל, הינן חברות ביטוח, וגם בשל כך, התוצאה היא לא רק נכונה משפטית אך גם צודקת.
21.בהסתמך על החריג שבחוק חוזה הביטוח, מופיע בפוליסה של "קש" סעיף מפורש בו נקבע כי:
"המבטח לא יהיה אחראי לתשלום כלשהו בשל חבות בקשר עם או הנובעת מ:נזק לרכוש כלשהו שבבעלותו או בשמירתו או בפיקוחו של המבוטח או של נהג הרכב או של אחד מבני ביתם המתגוררים איתם דרך קבע או עובדיו."
גם בהתאם להחרגה זו, בכל מקרה שנגרמת תאונה והרכב המבוטח באותה עת היה בבעלותו או בפיקוחו של המבוטח, או של אחד מבני ביתו - כמו שהיה בענייננו, לא יוענק כיסוי ביטוחי על ידי המבטחת למבוטחה בהתאם לחריג הנ"ל.
22.בית משפט קמא, כשהתייחס לחריג שבפוליסה, קבע כממצא שבעובדה, כי:
"מטרת החריג בפוליסה לא נועדו לבטח נזקי רכוש של המבוטח עצמו או של בני ביתו הסמוכים לשולחנו, להבדיל מנזקי רכוש של צד שלישי. במקרה דנן, רכב מבוטח התובעת (המערערת - י.ש) נפגע מרכב אשר נמצא בבעלות אשתו של מבוטח התובעת ואין כל ספק כי מדובר באחד מבני ביתו" (סעיף 8 לפסק הדין).
בענייננו, לא הייתה, ולא הייתה יכולה להיות מחלוקת כי מתקיימת מערכת יחסים משפחתית בין מבוטחת "קש" שהינה בעלת המשאית והינה אשתו של מבוטח המערערת, וכי מתקיימת מערכת יחסי עבודה בין ראמי לבין מבוטח המערערת - ראעד.
בין ראעד וראמי, לא רק שקיימת קרבת משפחה, אלא שראעד הוא מעסיקו ולפיכך ברור כי במקרה זה חל החריג שבסעיף 62 (ד).
22.בנוסף ומבלי לגרוע מהאמור ובנוסף, מכיוון שקארים וראעד, הם בני זוג הנשואים זה לזו, וחזקה היא, שהג'יפ הניזוק, הינו רכוש משותף של בני הזוג, מכח הלכת השיתוף שבסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, הגב' קארים - מכוח הפוליסה של המערערת - הייתה הלכה למעשה, זכאית לתגמולי הביטוח שנגרמו לג'יפ.
קארים הינה הבעלים של המשאית הפוגעת והיא גם מבוטחת של "הראל" ו-"קש", ולפיכך חל החריג האמור גם אם היה נקבע, שהלכת השיתוף שבסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, אינה חלה.
בנוסף יש לזכור ולהאיר שוב, כי מי שנהג במשאית הפוגעת – ראמי, הינו כאמור אחיו של מבוטח המערערת, והבעלים של הג'יפ הניזוק – ראעד, וכי התאונה התרחשה בעת שנהג רמי על המשאית של מעסיקו – אותו ראעד.
23.אין חולק שהתאונה, נשוא פסק הדין, אינה תאונה מכוונת (ובכל מקרה, כך לא נטען וממילא לא הוכח), ולכן מתקיים החריג, לפיו מבטח סביר, לא היה תובע פיצוי או שיפוי בגינה מחמת קרבת משפחה או בשל יחסי עובד - מעביד.
26.בפסק דין חזן, שצוטט על ידי בית משפט קמא, הובא אותו הרציונל והמטרה שבחריג זה. יש לחזור ולהדגיש, כי בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי, כי הג'יפ הניזוק הינו בבעלות קארים, שהינה גם הבעלים של המשאית הפוגעת. על קביעה זו של בית המשפט קמא, אין מחלוקת, ועל כך לא הוגש הערעור, ואם נפנה ונעיין בדברי כב' השופט עמית בפסק דין חזן, נמצא כי במקרה כגון זה: "מטרתו של החריג להבהיר כי הפוליסה לא נועדה לבטח נזקי רכוש של המבוטח עצמו או של בני ביתו הסמוכים על שולחנו, להבדיל מנזקי רכוש של צד שלישי. לדוגמה, אם המבוטח פגע במכוניתו במכסחת הדשא שלו, הנזק לא יהיה מכוסה בשל החריג "רכוש שבבעלותו"..." (סעיף 3 לפסק דין חזן).
בהמשך ממשיך כב' השופט עמית וקובע כי:
"הרציונל של החריג הוא, שלא להרחיב את תחולתה של הפוליסה על רכוש שמעצם טיבו וטבעו שייך למבוטח או נמצא בפיקוחו ובשליטתו, וראוי לביטוח נפרד...".
27.בשולי הדברים, יש עוד להתייחס לטענת המערערת כשהיא טוענת שהחריג לא חל כאשר מדובר בחברת ביטוח ולא בניזוק עצמו.
איני סבור שפרשנות זו נכונה, או שיש לה בסיס או עיגון משפטי לאותה אבחנה שעושה המערערת. אך גם אם נלך לשיטתה של המערערת, ברור שעל המבוטחת חלה השתתפות עצמית, שאין אנו יודעים מה שיעורה במקרה שכזה, ושהיא ניזוקה מכך שאינה זוכה בדרך כלל במקרה שכזה, מהנחת ההיעדר תביעות בפוליסה של השנה הבאה, וכדו'.
כך שכלל לא ברור ולא בטוח שגם במקרה שמדובר בפוליסת ביטוח ולפחות, לא הוכח אחרת, המבוטח/ת עצמה אינה ניזוקה מהפעלת הפוליסה, לו תותר תביעת השיבוב כלפי חברת הביטוח שלה.
27.יתר על כן, המערערת מתעלמת גם מהאפשרות שגם ללא סעיף 62 (ד) לא חלה הזכות של תחלוף מכוח סעיף 62 (א), שכן, כלל לא בטוח, שקארים או ראמי, בנסיבות העניין, נחשבים כצד שלישי.
"זכות התחלוף של מבטח עשויה לסגת בין ממצבים נוספים שאינם נושאים בהכרח מהכלל הקבוע בסעיף 62 (ד) לחוק: "כך יהיה, למשל, כאשר המבוטח והצד השלישי הן זרועות שונות של אישיות משפטית... לפי אותו הגיון, אין המבטח רוכש זכות תחלוף כלפי צד שלישי שהוא שלוח של המבוטח..." (י. אליאסי, דיני ביטוח (מהדורה שנייה, 2009) עמ' 1,129).
לא יכול להיות חולק, כי במקרה דנן קארים אינה צד שלישי פורמלי, שכן, חזקה היא שרכושו של יונס הוא גם רכושה והינם מבוטחים של הרכבים המעורבים בתאונה, ואין כל ספק כי נהג המשאית, ראמי, הינו שלוח של מעסיקו ראעד, ולפיכך גם אין כל היגיון בהענקת זכות תביעה לשולח בעניינים הנוגעים לשליחות שהוטלו על השלוח במסגרת עבודתו. לכן, הענקת זכות שיבוב למבטחת במקרה שכזה אינה הגיונית ואינה סבירה בהתחשב בתכליתה ומטרתה של פוליסה הבאה להגן ולהיטיב עם המבוטח ולא עם המבטחת.
28.סוף דבר, הערעור נדחה.
המערערת תשלם לכל אחד מהמשיבים שכר טרחת עו"ד בגין ערעור זה בסך של 3,600 ₪.
ניתן היום, א' סיוון תשע"ו, 7 יוני 2016, בהעדר הצדדים.
|
|
|
יעקב שינמן , שופט
|