רקע עובדתי
הצדדים נישאו כדת משה וישראל בתאריך כ"ה באב תשנ"ח (17.8.1998). מנישואיהם לא נולדו להם ילדים.
לבעל שלושה ילדים מנישואים קודמים ועוד ילדה שהיא כיום בת חמש, שנולדה מקשריו עם אישה זרה במהלך שנות נישואיו למערערת.
בני הזוג גרו יחדיו עד לאחרונה.
הבעל ריצה מאסר של חמש שנים טרם נישואיהם בגין עבירות פליליות שביצע, והמערערת הייתה בת זוגו עד לפני שנישאו, ובמהלך שנת 2004 ריצה עונש מאסר נוסף בן שנה.
ההליכים בבית הדין האזורי
הבעל תבע גירושין בשנת 2008 אך חזר להתגורר עם המערערת. לפני למעלה משנה עזב את בית הזוג בעקבות קשרים עם אישה זרה ושמה [ט'], וביום כ"ו באייר תשע"ד (26.5.2014) הגיש שוב תביעת גירושין לבית הדין.
האישה בכתב הגנתה הביעה הסכמה לגירושין ובתנאי שתקבל קודם את כתובתה. בית הדין בחיפה, בהחלטתו מיום כ"ח באלול התשע"ד (23.9.2014) קבע שהגירושין יתבצעו עוד טרם דיון על הכתובה.
עקב סירובה של האישה לגט, בית הדין הטיל עליה חיוב להתגרש. הבעל ביקש הטלת סנקציות. בית הדין נעתר לבקשת הסנקציות, בקשת האישה לעיון מחדש בטענותיה – נדחתה.
נימוקי בית דין קמא לפסיקתו
א. קיים סכסוך קשה ופירוד ארוך בין הצדדים.
ב. לאחר שש עשרה שנות נישואין – הזוג ללא ילדים.
ג. הבעל בקשר עם אישה אחרת אשר ילדה לו בת.
ד. עומדת לנגד בית הדין העובדה שהבעל בתהליך של פשיטת רגל ולכן בית הדין מנוע מלפסוק סכום כתובה ללא מתן אישור מבית הדין המחוזי.
ה. בית הדין משוכנע כי אם ההסדר הכספי לא יהיה לשביעות רצונה של האישה, היא תישאר בסירובה לקבל את גטה.
ו. מבחינת ההלכה ניתן לדחות את מועד פירעון הכתובה לאחר הגירושין.
הליכי הערעור
האישה הודיעה כי בכוונתה לערער, ועל כן קבע כבוד נשיא בית הדין הגדול כי הדיון באישורו להטלת סנקציות יתבצע לאחר קבלת החלטה בערעור לגופו.
טענות האישה
1 תביעת הבעל לגירושין אינה מציינת כל עילה. בכתב תביעתו הוא כותב רק: "לא מסתדרים". זה אינו מהווה עילת גירושין.
- גם פסק הדין לגירושין שניתן על ידי בית הדין האזורי אינו אלא המלצה לגט, ואינו חובה. בית הדין משתמש בביטוי "רצוי שהצדדים יתגרשו".
.3 ההמלצה לגירושין ניתנה בדיון שבו לא נכחה האישה, והיא לא נשמעה בו. רק בא כוחה היה נוכח.
.4 החלטת בית הדין קמא אינה מנומקת כנדרש בתקנה קי"ד לתקנת הדיון. לא התנהל דיון הוכחות ולא סיכומים כנדרש בתקנה נ"ט.
.5 הסכמת האישה לגירושין הייתה רק "בדיעבד" ורק בתנאי שתשולם הכתובה.
טענות הבעל בתשובתו לערעור
- כל מטרתה של האישה היא להנציח את חיוב מזונותיה.
- לבעל אין נכסים, הוא מצוי בהליך של פשיטת רגל בבית המשפט המחוזי בחיפה.
- אין לזוג ילדים מזה 16 שנה – עובדה זו לבדה יכול להוות עילת גירושין.
- בני הזוג מצויים בסכסוך ארוך ומורדים זה על זה. דינו של רבנו ירוחם שייך גם כאשר צד אחד אשם בפירוד ויש לחייב את הצד השני בגירושין.
- הבעל מחרה מחזיק אחר פסיקתו המנומקת של בית הדין האזורי, שלפיה על פי ההלכה ניתן לדחות את מועד פירעון הכתובה לאחר הגט.
דיון והכרעה
האם אפשר להתנות קבלת הגט בפירעון הכתובה
לפנינו תיק גירושין שבו נפסק לאור החומר שבתיק ולאחר שמיעת הצדדים ובאי כוחם בכמה דיונים כי האישה חייבת לקבל גט ועל הצדדים לפנות למזכירות בית הדין לקבוע מועד לסידור גט. ואכן נקבע המועד, ואמנם בהופיעם ביום זה טען בא כוח האישה בפני אב בית הדין באולם בית הדין לגיטין כי האישה מבקשת לדחות את מתן הגט עד שהבעל יסכים לתת לאישה את כתובתה. הצדדים הופנו שוב לפנינו לשמיעת טענותיהם.
בדיון שנערך בפנינו טען בא כוח האישה שהיא זכאית לקבל את כתובתה ותוספת כתובה עם הצמדה לדולר או למדד ותבע שהגט לא יסודר לפני פירעון הכתובה או לפחות שיתקיים דיון ותינתן החלטה בעניין הכתובה, ואם האישה תהיה זכאית לכתובתה _ התשלום ידחה לאחר מתן הגט.
בא כוח הבעל טען שהאישה אינה זכאית על פי הדין לכתובה. כמו כן טען בא כוח הבעל שעל אף שבית הדין פסק לפני למעלה משנתיים שהאישה חייבת להתגרש וניתנו אחר כך פסקי דין נוספים ברוח זו מבית הדין האזורי ומבית הדין הגדול, אף על פי כן לא תבעה האישה את כתובתה, וטענה זו העלתה רק כשהוזמנה האישה לקבל גט.
השאלות לדיון
א. אם אדם יכול לגרש את אשתו קודם שיפרע כתובתה, ותהא כתובתה עליו כחוב.
ב. כאשר ניתן פסק דין המחייב את האישה לקבל גטה ולא הפסידה כתובתה – האם יכולה היא להתנות את קבלת הגט בפירעון כתובתה.
דעת הרי"ף הרשב"א והתשב"ץ בדין גירושין קודם פירעון כתובה
א. כתב הרשב"א בתשובה (חלק א סימן אלף רנד) וזו לשונו:
"שמעתי משם הגאון ז"ל שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה, כן מצאתי לרב אלפסי ז"ל בתשובה, והביא ראיה ממה ששנינו (כתובות נא ע"א): 'לקתה חייב לרפאותה, אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה – רשאי.' אבל שלא בכתובתה אינו רשאי. ואם לא קיבל עליו את הדין מנדין אותו, זה לשון התשובה."
הרי דסבירא להו להרי"ף והרשב"א שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה.
וכן כתב בשו"ת התשב"ץ (חלק ג סימן רכז), וז"ל:
"הגאון כתב שאין אדם רשאי לגרש אשתו אם לא יפרע לה כתובתה, וכן נמצא בתשובה להרי"ף ז"ל, והביא ראיה ממה ששנינו לקתה חייב לרפואתה וכו', ויש לי ראיה לזה, דאמרינן 'נתנני ה' בידי לא אוכל קום' –' זו אישה רעה וכתובתה מרובה' כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות סג ע"ב), וכן מההוא עובדא דשלהי אגדת הניזקין (גיטין נח ע"א), וכן מעובדא דרבי יוסי הגלילי בירושלמי שהיתה אשתו רעה, ורבי אלעזר בן עזריה הלוה לו מעות לפרעה, כדאיתא בפרק אלמנה נזונת (ירושלמי כתובות פרק יא ה"ג), ובויקרא רבה בפרשת הר סיני [=פרשת בהר] ובראשית רבה בפסוק 'אעשה לו עזר כנגדו'. מכל הני משמע שאינו יכול לגרשה אלא אם כן פורע אותה."
דעת הרא"ש בדין זה
ב. והנה הרא"ש בתשובה (כלל מב סימן א) נשאל:
"[...] על ראובן שנשא אשה ושהה עמה יותר משנתיים, ונודע לו שהיא נכפית והוציאה מביתו, והיא תובעת ממנו שאר כסות ועונה, והוא משיב שהדבר ידוע שאין הדעת סובלתה להסתופף אצלה, גם סכנה יש בדבר. וחפץ לגרשה וליתן לה כל אשר לו, ועני הוא ואינו משיג [ליתן לה כתובתה]."
והשיב הרא"ש:
"אמת הוא שחכמי הגמרא אמרו בין שנולדו בו מומין גדולים בין שנולדו בו מומין קטנים כופין אותו להוציא [...] במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האישה כופין אותה לקבל גט. ואם תמאן לקבל – ימנע ממנה שאר כסות ועונה, ואינה יכולה לומר אין רצוני לקבל גט עד שיתן לי כתובתי, דזו אינה טענה, כיון דמן הדין חייבת לקבל גט כאשר הוכחתי – נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב שהיה מחוייב לה, והנמצא אתו יתן והמותר כאשר תשיג ידו." ע"כ.
ומרן הבית יוסף באבן העזר (סימן קיט) אחר שהביא תשובות הרשב"א והתשב"ץ הנ"ל כתב בזו הלשון: "ועיין בתשובת הרא"ש (כלל מב סימן א) שכתבתי בסוף סימן קי"ז." ע"כ.
וצריך ביאור בכוונת מרן שכתב "ועיין בתשובת הרא"ש", האם כוונתו שהרא"ש חולק על הרשב"א בדין זה, וסבירא ליה להרא"ש דיכול לגרשה גם אם אין לו לפרוע כתובתה, או שכוונתו לומר דעיין בתשובת הרא"ש שגם כן דיבר מדין זה, אבל אין רצה לומר שנחלק על הרשב"א.
ועיין בדרכי משה (שם).
ג. ובס"ד מצאתי בשו"ת התשב"ץ (חלק ד – חוט המשולש הטור הראשון סימן נד) שנחת לבאר דברי מרן אלו, וזו לשונו:
"[...] ולההיא דיוקא דדייק מר מלישנא דהגאון מהר"י קארו ז"ל, דקאמר "ועיין במה שכתבתי בסימן קי"ז בתשובת הרא"ש", ואפיק מר מינה דאית לך רשותא לתרוכי אנתתיך דהיא לך שנואה, ומצוה קא עבדת בתרוכין דידה דלא ליהוו לך מינה בנין דעבדין עובדא דלאו מעלייתא, ואמר מר הואיל ואית בהאי מילתא לפום דעתא דידך מצוותה, דחובא על בי דינא לאזדקוק להאי מילתא לאכרוחי להאי אנתתא לקבולי גיטה דידה דלא כרעותא, ואף על גב דלא אית לך למיהב לא כתובתה ולא נדונייתא, כדאוכחת מההוא דיוקא – נראה לעניות דעתי דלא נתכוון מרן מהר"י קארו ז"ל להאי מילתא דחיקא ורחיקא לארחוקי אנתתא עלובתא למיזל מגברא דידה בלא כתובתה, משום דגברא דידה לא אתיא לי כפום דעתיה, ועובדין דידה אינן כרעותיה, דאי תימא הכי דבנתיה דאברהם אבינו עליו השלום נפקי מגבריהו בעל כורחייהו, וכולהי גברי אכלי פורנא דידייהו ואמרי להו זילו לכו בלא כתובתה בשעתה דא עד דליהוי לי גוביינא, דשעתא דא לא אית ליה אפילו פרוטה חדא, דהא מילתא רחיקא מדעתא.
וקושטא דמילתא, אי לעיין מר בכולהו שמעתתא דאינתתא קמייתא אפילו דפרע לה כתובתה לא אית ליה חילא לגברא דידה לתרוכי ולמפטרה אי לא עבדי מלין דאיסורא [...] דאי עבדת האי אנתתא מילין דלא כאורייתא אית ליה לגברא דידה חילא למיהב לה גיטא, אף על גב דלא אית ליה ממונא למהב לה כתובתה ופורנא, אית ליה חיובא לפי דינא לאכרוחא לקבולי גיטא ולמיזל לחרפות, אחר דעובדין דידה אינון בישין לגבי שמיא, ולגבי גברא לא אינון יפות. ואי אינתתיה דא לא אזלא בעובדין דידה דלא כרעות שמיא, אף על גב דהא לא אשכחית רחמין לגבי גברא, ועל דעתה לא אתיא, אדרבה חיובא על בי דינא למיהב לה חינא בהדי בעלה ולמיעבד בינייהו שלמא [...] דהא דהרא"ש ז"ל דקאמר עלה הגאון מהר"י קארו ז"ל פסקי דידה למימר ועיין במקום פלוני, במלין דאינון שייכין דא, וגם דאי נתכוון ז"ל לחלוק על הרשב"ץ ז"ל ומאן דעמיה, הוה ליה לברורי מילתיה ולימא כדברי הרשב"ץ והרשב"א לא אתיא דעתיה. וכי מאן דפליג על הרשב"א והרשב"ץ ז"ל אמר להו למלתיה בדרך רמז והערה 'ועיין מה שכתבתי' וכו'? ולימא 'אין זאת דעתי' במילתא ברירא". ע"כ.
העולה מדברי התשב"ץ דדעת מרן שאין מחלוקת בין הרשב"א והרא"ש, דאי סבירא ליה דפליגי לא הווה נקיט בלשון "ועיין בתשובת הרא"ש", אלא ודאי דלא פליגי, דהרא"ש לא כתב דיכול לגרשה גם אם אין יכול לפרוע כתובתה רק באופן שחייבת לקבל גטה, אז יגרשנה וכתובתה תהיה עליו כחוב, אבל אם אין עליה חיוב להתגרש אינו יכול לגרשה והכתובה תהיה עליו כחוב, אלא כל זמן שאין בידו יכולת לפרוע כתובתה אינו רשאי לגרשה, ובזה איירי הרשב"א והתשב"ץ.
וכן כתב בספר יד אהרן (הגהות בית יוסף סימן קיט אות ד) וזו לשונו:
"דאין כוונת מרן הבית יוסף לומר דפליג הרא"ש בתשובתו על הרשב"א והרשב"ץ, ודעתו כדעת הרא"ש שכתב שם שיכול לגרש את אשתו בעל כרחה אפילו שאין לו לפרוע כתובתה, דכבר כתב התשב"ץ (חלק ד סימן נד) דלא פליג בזה הרא"ש, ולא כתב כן אלא באישה נכפית שמגרשה מן הדין, אבל שאר נשים, אם לא מצא בה ערות דבר או פריצות אין לו לגרשה אם אין לו לפרוע כתובתה." ע"כ.
ובחלקת מחוקק (סימן קיט ס"ק ה) כתב, וזו לשונו: "אפשר לומר דלא כתב כן הרא"ש אלא במקום שחייבת לקבל גט, שבא בטענת מום גדול וכיוצא, אבל במוציא לרצונו אפשר דמודה להרשב"א." ע"ש.
וכן כתב בספר גט פשוט (סימן קיט ס"ק יח) דהרא"ש לא פליג על הרשב"א, דהרא"ש מיירי באישה שמן הדין חייבת לקבל גט, ועל כן אינה יכולה לעכב את הגט עד פירעון כתובתה. וכתב שכ"כ מהריק"ש.
וגדולה מזו כתב הפרי חדש (שם) דמדברי הרא"ש מוכח דסבירא ליה כהרשב"א דאינו רשאי לגרשה עד שייתן כתובה, שהרי הרא"ש כתב "כיון שמן הדין היא חייבת לקבל גט נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב שהיה מחוייב", משמע דווקא באופן שמן הדין חייב לקבל כתובתה דינא הכי, הא לאו הכי יש בכוחה לעכב שלא להתגרש רק אחר שייתן לה כתובתה. וכן דקדק בספר בית יעקב (סימן ע סעיף ד) מלשון תשובת הרא"ש.
נמצא דדעת התשב"ץ בחוט המשולש והפרי חדש והרב בעל יד אהרן והגט פשוט ומהריק"ש, וכן צידד החלקת מחוקק דבמוציא לרצונו גם הרא"ש מודה להרשב"א דאין רשאי לגרשה אם לא יפרע לה כתובתה, ורק היכא דמן הדין חייבת לקבל גט כתב הרא"ש דיגרשנה ותהא כתובתה כחוב עליו.
וכן כתב בכנסת הגדולה (אבן העזר סימן קנד הגהות הטור אות נג) דדברי הרי"ף והגאון והרשב"ץ אמורים במי שרוצה לגרש את אשתו בלי טענה, ועל זה כתבו שאם אינו פורע לה כתובתה לא יגרשנה, אבל במוציאה מן הדין יודו שיכול להוציאה ותהא כתובתה חוב עליו.
ד. ומרן ז"ל בבדק הבית (שם) אחר שהביא תשובת הרשב"א והתשב"ץ כתב וזו לשונו:
"ואינם נראים דברי סמכא, דלא לישתמיט חד מהפוסקים המפורסמים לכתוב כן אפילו ברמז, והראיה שהביא מידחיא בגילא דחיטתא כמבואר למבין, וכמה תשובות כתובות בשם הגדולים ואינם שלהם, וכדאמרינן בפרק ב' ביבמות (כב ע"א) לאו מר בריה דרבינא חתים עליה, וכיוצא בזה כתב הרשב"א בתשובה אחת (חלק א סימן אלף קסו), ועיין בתשובת הריב"ש (סימן צא) שכתבתי בסוף סימן א'."
ולכאורה ממה שכתב שדברי הרשב"א אינם נראים דברי סמכא משמע דסבירא ליה בדעת הרשב"א דגם במוציאה מן הדין לא יגרשה אם לא ייתן כתובתה, ומאידך הבאנו דברי התשב"ץ שממה שכתב "ועיין בתשובת הרא"ש" ולא כתב להדיא שהרא"ש חולק על הרשב"א, משמע דסבירא ליה דהרשב"א מיירי במוציאה לרצונו, אבל במוציאה מן הדין מסכים להרא"ש דיגרשנה ותהא כתובתה עליו כחוב. ועיין מה שכתבנו להלן (אות יא) בדעת מרן.
ה. ודע, דמה שכתבנו דהיכא דמן הדין חייב לגרשה אין מתן הגט תלוי בפירעון הכתובה, אין זה דווקא בנכפית (כעובדא דהרא"ש), אלא גם אם יש מצווה על הבעל לגרשה, וכגון שעברו עשר שנים ואין לו בנים, חייבת היא לקבל גטה ואינה יכולה להתנותו במתן כתובתה.
וז"ל הכנסת הגדולה (סימן קנד הגהות הטור אות נג):
"[...] מי שרוצה לגרש את אשתו כדי לקיים מצות פריה ורביה דלכולהו רבוותא חוץ מהר"י מינץ ז"ל אין חרם דרבינו גרשום מונעו מלגרשה, או בטענה אחרת שיש מצוה בגירושין, יודו הרבנים הנזכרים [הרי"ף, הגאון והרשב"ץ] שיכול להוציאה ותהא כתובה חוב עליו עד שתשיג ידו, וכן מתבאר מהראיה שהביא הרי"ף ז"ל מהא דתנן לקתה חייב לרפאותה [...]" ע"ש.
ועיין מה שכתב שם בשם תשובת הרדב"ז (חלק ב סימן קו [ולפנינו היא בחלק א סימן תמה] וציין גם ל"מודפסות חלק א סימן ריח" [לפנינו אין שם תשובה בעניין זה]) במי שנשא אישה ושהה עמה עשר שנים ולא זכה ליבנות ממנה ורוצה לקיים מצות פרייה ורבייה, זורק לה גטה והכתובה תישאר חוב (ועיין תשובת הרדב"ז שהבאנו להלן אות ז [חלק א סימן תנח ואולי היא שהייתה לפני הכנסת הגדולה כחלק א סימן ריח ואליה ציין כנ"ל]). וכן כתב בשו"ת מהר"ם די בוטון (סימן טו). ע"ש.
וכן העלה בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ב קונטרס אחרון סימן א ס"ק טו).
בירור דעת הריב"ש בדין זה
ו. מרן בבדק הבית בסוף דבריו כתב: "ועיין בתשובת הריב"ש (סימן צא)." ולכאורה המעיין בדברי הריב"ש שם יראה שמבואר להדיא דגם במוציא את אשתו לרצונו יכול לגרשה והכתובה תהיה עליו כחוב, וזו לשון הריב"ש:
"עוד שאלת מי שיש לו אישה ובנים, והוא רוצה לקחת אישה על אשתו, אם תוכל האישה היושבת תחתיו למונעו ולומר לו, אם רצונך לישא אישה עלי התפיסני כתובתי או מטלטלין כדי שווי נדונייתי, כי יראה אני שמא תפסיד ואם היום או מחר תמות או תגרשני לא אמצא במה ליפרע, שבעוד שאני לבדי יושבת תחתיך איני חוששת. וכן אם תבקש ממנו להתגרש ולפרוע לה כתובתה ונדונייתא ותוספת אחר שרוצה לישא אחרת עליה, אם הדין עמה וכופין אותו על זה אם לאו. תשובה [...] וכן הדין היכא דלא אפשר ליה למיקם בספוקייהו, והוא רוצה לגרשה כדי שישא אחרת, והיא אינה רוצה להתגרש, אינה יכולה לתבוע נדוניא וכתובה ולא מטלטלין לאחריותן, אלא תקבל גיטה ואחר כך תתבע כתובתה, ואם אינה רוצה אין מונעים אותו מלישא אחרת עליה." ע"כ. עיין שם.
לכאורה מבואר בדברי הריב"ש שאינה יכולה להתנות קבלת הגט במתן כתובתה עם הגירושין, וכן כתב הפר"ח (שם) דמתשובת הריב"ש נראה היפך דעת הרשב"א. ואם כן מה טעמו של מרן בבדק הבית שלא כתב להדיא דבריב"ש מבואר דלא כהרשב"א, וכסיוע לדבריו שכתב דמה שכתוב בתשובות הרשב"א אינם נראים דברי סמכא.
ועיין גם בחלקת מחוקק (סימן קיט ס"ק ה) שכתב דמדברי הריב"ש (סימן צא) "משמע קצת" שתקבל גטה ואחר כך תתבע כתובתה, ואינה יכולה לעכב הגט עד שתהיה הכתובה מוכנה. וצריך ביאור למה לא כתב שכן מבואר להדיא בדברי הריב"ש.
ז. ומצאתי בספר בית יעקב (סימן ע סעיף ד) שכתב וזו לשונו:
"[...] ומה שהביא החלקת מחוקק ראיה מדברי הריב"ש, לעניות דעתי אין משם ראיה כלל, דהריב"ש לא כתב שם רק דאינה יכולה למחות בבעלה שלא לישא אישה עליה ורצתה להתגרש, ע"ש, ומדין דהכא לא מיירי הריב"ש כלל." עיין שם.
וכן מבואר יותר בספר משפט וצדקה ביעקב (חלק א סימן כח), שנשאל שם על מי שרוצה לעלות לארץ ישראל ואשתו אינה רוצה, והוא רוצה ליתן לה גט ולהגבותה מה שיש לו והשאר יהיה עליו חוב, והביא דברי הרשב"א והרא"ש הנ"ל והעלה דלא לאפושי פלוגתא, והביא תשובת ריב"ש (סימן צא) שממנה משמע שהכתובה תישאר חוב, וכתב דהריב"ש איירי באופן דהאישה לא התנתה עם בעלה שלא יישא אישה אחרת עליה ורוצה לישא אישה אחרת, והיכא דיכול למיקם בסיפוקייהו היא אינה יכולה לעכב עליו וממילא דאינה יכולה לתבוע גירושין, אבל אם לא יכול למיקם בסיפוקייהו יכולה לעכב עליו עד שיגרשנה. לכן נקראה לנערה ונשאל את פיה: אם אין רצונה להתגרש, דהיינו שרוצה לסבול דוחק אזי אינה יכולה לתבוע כתובתה, ואם אין רצונה לסבול דוחק ורוצה להתגרש – יוציא וייתן כתובתה אם יש לו, ואם לאו תישאר עליו חוב. עד כאן תוכן דבריו.
וזו לשון הרדב"ז בתשובה (חלק א סימן תנח):
"שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שנשא אישה ושהתה עשר שנים ולא ילדה, וכתובתה מרובה ואין לו, מה תקנה יעשה לקיים מצוות פריה ורביה, לפי שיש עליו שבועה בכתובה כמנהג המדינה.
תשובה: כבר נשאלתי על כיוצא בזה פעמים אחרות והעליתי שיפייס בכל מה שדרך הנשים להתפייס, ואם לא נתפייסה אנוס הוא ומתירין לו שבועתו, ואחר שיתירו לו שבועתו אם תרצה להיות אצלו בצרה מוטב, ואם לא תרצה להיות אצלו בצרה, מגרש אותה ונותן לה כל מה שיש בידו, והשאר מסדרים עליו כדין שאר בעלי חובות דעלמא [...] ואף על גב דתקנו הגאונים ז"ל שלא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן יתן לה כתובתה, הני מילי בעל כרחה, אבל הכא היא רוצה להתגרש שאינה רוצה לעמוד עם צרה, והוא רוצה לקיים מצות פריה ורביה. הנראה לעניות דעתי כתבתי." עכ"ל.
העולה מזה, דהיכא דאנו מתירין לו לישא אישה על אשתו, והיא מחמת שאינה רוצה לדור עם צרתה מבקשת להתגרש, בזה אינה יכולה להתנות את מתן הגט בפירעון כתובתה, דכיוון שהיא החפצה בגירושין, והוא מצד הדין יכול לישא אחרת בלא לגרשה, אינו חייב ליתן את כתובתה קודם שייתן לה גטה. ובכגון זה פירשו הבית יעקב והמשפט וצדקה ביעקב דברי הריב"ש.
ועיין עוד בזה בפד"ר (כרך יח עמוד 40).
ח. ובס"ד אמרתי להביא ראיה לדברי הבית יעקב והמשפט וצדקה ביעקב שכתבו דאין להוכיח מדברי הריב"ש דלא סבירא ליה כהרשב"א,דהנה בספר ישועות יעקב (סימן קיט) הקשה לדעת הפוסקים דסבירא להו דיכול לגרש את אשתו גם אם אין לו לשלם כתובתה ותהיה עליו כחוב, וסבירא להו דכן דעת הרא"ש, אם כן מה הועילו חכמים בתקנת הכתובה שתקנו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הרי יוציאה והכתובה תישאר עליו חוב.
ותירץ דמחלוקת הרשב"א והרא"ש אם יכול לגרשה ותהא כתובתה חוב עליו, תליא במה שנחלקו הרי"ף והרא"ש בדין אישה שנתגרשה ולא נתקבלה כתובתה אם חייב בעלה במזונותיה או לא, דהרי"ף בפרק קמא דבבא מציעא (ו ע"א בדפי הרי"ף) הביא מהירושלמי שאדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שייתן לה פרוטה אחרונה, ודקדק הרי"ף מהסוגיה שם דהבבלי חולק על הירושלמי וסבירא ליה דכיוון שגירשה אינו חייב במזונותיה. אך הרא"ש (שם סימן לד) כתב דאין ראיה מגמרא דילן דפליגא על הירושלמי, והעלה לדינא כדברי הירושלמי, דכל זמן שלא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה.
ולפי זה כתב הישועות יעקב לבאר מחלוקת הרשב"א והרא"ש, דהרשב"א סבירא ליה כהרי"ף דאם גירשה אף על פי שלא נתן לה כתובתה אין לה מזונות, ועל כן סבירא ליה דאין רשאי לגרשה עד שייתן לה כתובתה, דאם נתיר לו לגרשה ותהא הכתובה חוב עליו, מה הועילו חכמים בתקנתם, הלא תהא קלה בעיניו להוציאה ותישאר הכתובה כחוב, ולכן אין מתירים לו לגרש עד שייתן לה כתובתה. אבל הרא"ש לשיטתו דכל זמן שלא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה, ואם כן אין לחוש שיגרשנה ותהא כתובתה כחוב עליו, שהרי כל זמן שלא ייתן כתובתה יהא חייב במזונותיה, ולכן סבירא ליה דשפיר יכול לגרשה ותהא כתובתה חוב עליו, ואין לחוש שעל ידי זה תהא קלה בעיניו להוציאה, כיון דאכתי יהא חייב במזונותיה. עד כאן דבריו.
ט. וחיפשתי למצוא דעת הריב"ש בדין גירשה ולא נתן לה כתובתה, האם סבירא ליה כהירושלמי וכדעת הרא"ש או דסבירא ליה כהרי"ף. ומצאתי בס"ד בשו"ת הריב"ש (סימן שג) שהביא את דברי הירושלמי הנ"ל וכתב "וכבר דחה הירושלמי ההוא הרב אלפסי ז"ל בהלכות פרק קמא דמציעא ובפרק שני דייני גזירות בראיות גמורות", ומסיים שמלבד אותן הראיות שהביא הוא ז"ל נראה ראיה גמורה לדחות דברי הירושלמי. וע"ש. הרי דסבירא ליה דאם גירשה אף על פי שלא נתן כתובתה אינו חייב במזונותיה.
ולפי דברי הרב ישועות יעקב האמורים לעיל, למאן דסבירא ליה דגירש ולא נתן לה כתובתה אינו חייב במזונותיה, אי אפשר לו לסבור דיוכל לגרש קודם שייתן כתובתה, דאם כן תהא קלה בעיניו להוציאה, ואם כן, הריב"ש דסבירא ליה כהרי"ף דכיוון שגירשה נפטר ממזונות גם אם לא נתן לה כתובתה, בהכרח דסבירא ליה דחייב לפרוע לה כתובתה קודם שיגרשנה, ומכאן סיוע לדברי הבית יעקב ומשפט וצדקה ביעקב דאין להוכיח מתשובת הריב"ש דסבירא ליה כדעת הרא"ש ודלא הרשב"א, דשפיר יש לומר דהריב"ש סבירא ליה כהרשב"א דאין רשאי לגרשה קודם שיפרע כתובתה, ולהישועות יעקב מוכרח לומר בדעת הריב"ש כהרשב"א.
י. אמנם בספר גט פשוט (סימן קיט ס"ק יח) כתב הפך דברי הרב ישועות יעקב, דלדעת הרי"ף והריב"ש דסבירא להו דכל שגירשה אף על פי שלא נתן כתובתה אינו חייב במזונותיה, יכול הוא ליתן את גטה אף קודם שנפרעה כתובתה, דאם יכולה לעכב את הגירושין עד שייתן לה כתובתה, אם גירשה ולא נתן לה כתובתה היה לו להתחייב במזונותיה (וזה דלא כמו שכתב בשו"ת הרשב"א בשם תשובת הרי"ף), אבל לדעת הרא"ש דגרושה שלא נפרעה כתובתה בעלה חייב במזונותיה, יש לומר דנעכב הגירושין בשביל הכתובה, או עד שיבטיחוה בעד מזונותיה. ע"ש.
ולפי דבריו צריך לומר דהריב"ש לא סבירא ליה כהרשב"א, אלא סבירא ליה דיכול לגרשה אף קודם שיפרע לה כתובתה.
ועיין עוד בבית יעקב (שם) מה שכתב בזה.
דעת מרן בדין זה
יא. והנה לעיל (אות ד) הבאנו דברי מרן ז"ל בבדק הבית שכתב על תשובת הרשב"א והתשב"ץ דאינם נראין דברי סמכא. ואמנם בשולחן ערוך לא הזכיר דבריהם, אך גם לא הזכיר דברי החולקים.
וראיתי בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ב קונטרס אחרון חלק אבן העזר סימן א) שכתב בזה, וז"ל:
"אחרי החיפוש מצאתי לגאון אחרון ראש רבני דעיר ואם בישראל תוניס מהר"ם שתרוג ז"ל בספר ישיב משה (חלק ב סימן רכ), שנשאל בכיוצא בזה דנדון דידן, דהבעל רוצה לישא אחרת ולגרש הראשונה וליתן לה מה שיש לו קצת מכתובתה והשאר יהיה חוב עליו, והאישה אומרת או יתן לה כתובתה מושלם או יתן לה ערב בעד מזונותיה ומדור בפני עצמה, ואחר כך ישא עליה אישה אחרת, ועל זה הביא דברי מור"ם ומר"ן בבדק הבית (בסימן קיט) ומה שכתב להשיג הפרי חדש על מור"ם שם, ודברי הר"ב משחא דרבותא (בסימן קיט) שכתב שכך כתב הרדב"ז (בסימן תנח), והרשב"ץ בחוט המשולש (בסימן נד) שכתב כדברי הרשב"א, ומר"ן שהשמיט האי דינא נראה דספוקי מספקא ליה, ועל זה כתב ה"ה ז"ל וז"ל, וכיון דמרן ספוקי מספקא ליה ודאי דאית לן למפסק כמו שכתבו הפרי חדש ומהרי"ק והרדב"ז והרב חוט המשולש, ואחר כך מצא בספר יתר הבז בסופו שהאריך בזה והעלה להלכה דאינו יכול לגרש אם אין לו לפרוע כתובתה משלם."
ועיין שם שהאריך עוד בעניין זה.
הרי דדעת הרב ישיב משה והסכים עמו הרב ישכיל עבדי, דמרן ספוקי מספקא ליה דין זה, ולכן השמיטו ולא הביאו בשולחן ערוך.
דעת הרמ"א בדין זה
יב. הרמ"א באבן העזר (סימן קיט סעיף ז) כתב וזו" לשונו:
"יכול לגרשה בלא דעת". ואפילו אין לו לשלם לה הכתובה ונדונייתה אינה יכולה לעכב משום זה הגרושין, אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה."
וכתב החלקת מחוקק (ס"ק ה), וזו לשונו:
"אין דין זה מוסכם, דהא הרשב"א סימן אלף רנ"ד כתב שאין אדם רשאי לגרש אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה."
ומקור דברי הרמ"א הוא דברי הרא"ש בתשובה הנ"ל (אות ב), וסבירא ליה להרמ"א דלדעת הרא"ש גם אם אינה חייבת בקבלת גט, אם אין לו לפרוע כתובתה יגרשנה ותהא כתובתה עליו כחוב. ועיין בית שמואל שם (ס"ק ו).
ובפרי חדש כתב וזו לשונו:
"אלא שאני תמה על הרב ז"ל [הרמ"א] שמאחר שהרשב"א כתב בפשיטות שאינו יכול לגרש אלא אם כן יש לו לשלם הכתובה, והעיד שכן כתב הרי"ף בתשובה וגם שמע כן בשם הגאון, וכן נמצא בתשובות הגאונים בסימן קפ"א וכן משמע מתשובת הרא"ש ויש קצת ראיות לסברתם. ולא נמצא ראיה הפך מזה. וגם הרשב"ץ הסכים עמהם, ולא נמצא שום פוסק שחולק עליהם בהדיא זולת משמעות תשובת הריב"ש. אם כן מנין לו להרב לחלוק עליהם, ולכן אני אומר שקבלת הגאונים תכריע ודלא כההגה שנמשך אחר משמעות תשובת הריב"ש וליתא, וגם הריק"ש בהגהותיו פסק כתשובת הרא"ש וכתשובת הרשב"א וכדכתיבנא, וכן עיקר". ע"כ.
וכן ראיתי בספר בית יעקב (סימן ע סעיף ד) שגם הוא תמה על דברי הרמ"א וזו לשונו:
"ובאמת קשה מהיכן הוציא הרב דין זה מהרא"ש, הא הרא"ש לא כתב כן רק במקום שכופין אותה ובהדיא כתב שם וז"ל: 'ואינה יכולה לומר אין רצוני לקבל הגט עד שיתן לי כתובתי, זו אינה טענה, כיון דמן הדין היא חייבת לקבל גט' וכו', משמע דאם לא היתה חייבת לקבל הגט היתה טענתה זו טענה טובה אף בלא חרם דרבינו גרשום, דהא טענה זו אין לה שייכות לחרם דרבינו גרשום". ועיין שם מה שכתב ליישב דברי הרמ"א."
אולם בהמשך דבריו כתב:
"ויותר נראה לפי עניות דעתי דכוונת הרמ"א שאינה יכולה לעכב הגירושין, היינו שיהיה לאיש דין מורד מתשמיש כשהיא מעכבת הגירושין, אבל ודאי שאינו יכול לכוף אותה לקבל הגט כל זמן שאינו נותן הכתובה, וחייב במזונותיה כל זמן שאינה ממציאה עצמה שיגרשנה."
לפי זה גם לדברי הרמ"א לא ברור אם יכול לגרשה והכתובה תהיה עליו כחוב.
וכבר נתבאר (אות ב–ה) דכל זה כשרוצה לגרשה מרצונו, אבל באופן שמן הדין צריך לגרשה לכולי עלמא יכול לגרשה ותהא הכתובה חוב עליו.
ועיין עוד בזה בערוך השולחן (אבן העזר סימן קיט סעיף יב וסעיף יג). נהר מצרים (הלכות גיטין ס"ק ג). ויאמר יצחק (סימן קעט). שו"ת עמק יהושע (חלק אבן העזר סימן כא) שהאריך בדין זה, ובקונטרס אבני מילואים (חלק אבן העזר סימן יד) ובספר מנחת העומר (חלק אבן העזר סימן כז).
המורם מהאמור
א. הרשב"א והרשב"ץ הביאו תשובת הרי"ף משם גאון, דאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין בידו לפרוע כתובתה (אות א).
ב. הרא"ש בתשובה כתב דיכול לגרש אשתו ותהא כתובתה עליו כחוב, וכתבו הפוסקים (תשב"ץ, פרי חדש, חלקת מחוקק, גט פשוט, מהריק"ש, יד אהרן, בית יעקב) דהרא"ש מיירי דווקא באופן שמן הדין חייב לגרשה (אות ב–ד).
ג. כתבו האחרונים דכל היכא דמן הדין חייב או מצוה עליו לגרשה, יכול לגרשה ותהא כתובתה חוב עליו (אות ה ואות ז).
ד. החלקת מחוקק כתב שמתשובת הריב"ש משמע קצת דיכול לגרשה ותהא כתובתה כחוב עליו. אך הבית יעקב והרב משפט וצדקה ביעקב כתבו דאין ראיה מדברי הריב"ש לנידון דידן. ולביאור הרב ישועות יעקב בדעת הרשב"א והרא"ש מוכרח לומר דהריב"ש סבירא ליה כהרשב"א דאינו יכול לגרשה קודם שייתן לה כתובתה. ולדברי הרב גט פשוט לא סבירא ליה להריב"ש כהרשב"א (אות ו–י).
ה. דעת הרב ישיב משה והרב ישכיל עבדי דמרן ספוקי מספקא ליה דין זה ולכן השמיט דין זה ולא הביאו בשולחן ערוך (אות יא).
ו. הרמ"א כתב דאינה יכולה לעכב הגירושין משום הכתובה. והאחרונים תמהו עליו למה פסק דלא כהרי"ף והרשב"א ודעימייהו. ובבית יעקב כתב דדברי הרמ"א הם רק שלא להחשיב האיש כמורד כשהיא מעכבת הגירושין, אבל ודאי שאינו יכול לכופה לקבל גט קודם שפרע לה כתובתה (אות יב).
מסקנות
באופן שהבעל מגרשה מרצונו והאישה אינה חייבת בקבלת גט
דעת רוב הפוסקים דאינו רשאי לגרש עד שייתן לה כתובתה ודעת מקצת הפוסקים דיכול לגרשה והכתובה תהיה עליו כחוב.
ובאמת שאין כל כך נפקא מינה במחלוקת זו מאחר שלמעשה אינו יכול לגרשה בעל כורחה או משום חרם דרבנו גרשום או משום שבועה, ואם כן לכולי עלמא יכולה להתנות קבלת הגט בקבלת כל סכום הכתובה. אולם במקרים מסוימים מצרפים את דעות הפוסקים דסבירא להו דיכול לגרשה והכתובה תהיה עליו כחוב.
בנדון דידן שבית הדין פסק שהאישה חייבת לקבל גטה
אין חולק על כך שהאישה לא יכולה להתנות קבלת הגט בפירעון הכתובה עם סידור הגט, אלא תתגרש ופירעון הכתובה כפי שיחויב הבעל על ידי בית הדין ישולם לאחר מתן הגט (ויש לצרף גם דעות הפוסקים הנ"ל דבכל גוונא יכול לגרשה ותהא הכתובה חוב עליו, וכנ"ל).
לאור האמור, בית הדין מחליט: הערעור נדחה.
הרב יצחק אלמליח
מצטרפים.
הרב אליהו הישריק הרב יצחק זר
נפסק כאמור.
אפשר לפרסם ללא פרטים מזהים.
ניתן ביום כ"ג באייר התשע"ו (31.5.2016).
הרב יצחק אלמליח הרב אליהו הישריק הרב יצחק זר